חופים הם לפעמים

 אני לא צריך לספר  לאף אחד כמה הקיץ האחרון היה קשה. מתחילתו ועד סופו שעדיין לא ממש הגיע, גל חום אחד גדול. הדבר היחיד שהגיוני לעשות במצב הזה הוא להדליק את המזגן בבית ולזוז כמה שפחות. אלא אם כן אתם חלק משביל השרון. אז בסך הכל מקפיאים זמנית את הריצות בשביל ישראל, שהיו אמורות להיות בעליות הבלתי נגמרות של הרי ירושלים, ומוצאים מסלולים חליפיים, שטוחים יותר. מצד שני, ריצה במסלול שטוח עלולה להיות להיות קלה, ולהסתיים בלי להיות על סף התפרקות (או קצת אחריו). מה עושים?

לפני כחודש וחצי, בסוף יולי, לקחתי לעצמי פסק זמן מ"שביל השרון" ורצתי במעגלים ליד הבית. מדובר במסלול שטח נוח עם עליות סבירות שבדיוק שנה קודם לכן כיכב בפוסט "מרתון הלילה", בזמן האימונים לריצת ה-100. הפעם, במקום 17 הקפות, הסתפקתי בשש. באותו זמן, שאר החבורה החליטה להשלים חלק חסר משביל ישראל. את ההתקדמות שלנו צפונה בשביל ישראל התחלנו מהחוף בבית ינאי, בנקודה שבה גם מסתיים "שביל השרון", שעל שמו נקראת החבורה שלנו (על הריצות מבית ינאי וצפונה כתבתי כאן, כאן וכאן). מדרום לבית ינאי, שביל ישראל נצמד לחוף, איפה שאפשר, והחבורה רצה בחוף סידנא עלי בהרצליה ועד מכמורת, מעט מצפון לבית ינאי. הנה מפה של הריצה שלהם:

הרצליה עד מכמורת

בעוד שבשביל ישראל, השביל נצמד לחוץ הים באופן חלקי ורק איפה שאפשר, המסלול כאן, שאורכו 24-25 ק"מ, נצמד לים, לא רק איפה שאפשר, אלא גם איפה שאי אפשר. יצא לי לרוץ בהזדמנויות אחרות את החלק הדרומי של המסלול הזה, והריצה על החוף היא די קשוחה. זה דבר אחד לרוץ על חול רטוב ומהודק ליד הים, אבל לעומת זאת לרוץ על שברי אבנים או על חול רך ושוקע זה סיוט, ועדיף לזוז קצת מזרחה ולרוץ על המצוקים. מסיבה לא ברורה הם בחרו בסיוט ונצמדו לחוף, וכשלא היתה להם ברירה, חלק מהריצה היתה גם במים. 

לא יודע איפה זה צולם, אבל מראה יפה עם ריצה טכנית קשה

מראה פחות יפה של החוף

נלהבים ממה שעשו, החליטו לבקש עוד ועוד ולרוץ (כמעט) את כל החופים. למעשה, באופן די מוזר אני נושא באשמה של זה. יומיים קודם חשפתי את הכוונה שלי לרוץ באנטארקטיקה (שנכון לעכשיו, נדחית, אולי בשנה שלמה) ונפתח דיון באיך מתכוננים לדבר כזה. בגלל הקורונה, נסיעות לכל מיני מדינות קרות לא אפשריות כרגע, ואני ציינתי שריצה בחול היא באופן מקורב סימולציה לריצה בשלג. איזו טעות. ויטלי הרחיב את ההגדרה ל"ריצה בתנאים קשים ולא מוכרים עם הזעת יתר בתוך הבגדים", ועכשיו מתברר שכל הריצות האלו הן בגללי ולמעני. אני בכלל צריך להגיד תודה. ובכן, תודה לכם על הקטע הבא, שהיה ממכמורת ועד חוף דור:

מכמורת עד דור

גם כאן, כמעט כל הריצה היתה בחוף, לא משנה ממה הוא עשוי, ואיפה שאין חוף אז בתוך המים. ההסתייגות היחידה היא המעקף סביב תחנת הכח בחדרה. נקודה ייחודית וראויה לציון היא המעבר בעתיקות של קיסריה. המסלול הארוך, החום, הלחות והשטח המאתגר התישו אותי ובקילומטרים האחרונים שילבתי הליכה בריצה. כל אחת מהריצות בפוסט הזה מסתיימת בטבילה בים, אבל הדרך לשם קשה.

אטרקציה בקיסריה

מרוב תשישות אני פיזית מנוע מלחייך

שבועיים של ריצות ליד הבית, ושוב ריצת ריצת חוף, והפעם מתקדמים דרומה. התכנון היה מהרצליה עד ראשון, כ-24 ק"מ, אבל לא חשתי טוב בלילה והצטרפתי לאחרים באזור רידינג, כשאני מקצר כעשרה ק"מ מהריצה. באזור נמל תל אביב וגם סביב יפו אין חוף שאפשר לרוץ בו, אבל בכל השאר כן, עד החוף המופרד בראשון, שמסתיים בגדר שלאחריה שטח צבאי סגור.

הרצליה עד ראשון

מזג האויר היה טיפה יותר נוח, ביחס לגיהנום של חודש אוגוסט. יחד עם זה שבאופן אישי רצתי רק חלק מהמסלול, שחלקו כלל לא היה על החוף והחלקים שכן היו ברובם נוחים בריצה, זו היתה הריצה הקלה ביותר עבורי, מתוך אלו שהשתתפתי בהן.

קצה המסלול, בחוף ראשון

בהמשך החוף דרומה, מספר קילומטרים מתוך החוף חסומים לגישה, ונאלצנו לדלג לחוף פלמחים. כדי להקל על התכנון הלוגיסטי, החלטנו לקחת קטע קצר יותר, מפלמחים ועד אשדוד ולרוץ אותו הלוך חזור. הנה מפה:

פלמחים עד אשדוד

בקטע הזה יש חלק קצר שהוא ממש מוצלח. הוא ריק מאנשים, כי חוץ ממשוגעים כמונו אין גישה אליו, וגם התאפשר לרוץ על חול מהודק. בחלקים אחרים הריצה היתה קשה יותר כללה חול עמוק או ריצה על שברי צדפים, שהעניקו לחוץ מראה ורדרד יפה, אבל הקשו מאוד על התנועה. עוד דבר שמאוד בלט הוא הלכלוך. איפה שהיו מתרחצים או אפילו רק דייגים, החוף היה מרוצף באשפה. נתקלנו באשפה גם בחופים אחרים, אבל כאן המראה היה מדכא במיוחד. כמובן איפה שלא היו אנשים, היה נקי.

חצי האי של יבנה-ים, מדרום לפלמחים

אשפה בדרך לאשדוד. כאן ויתרנו על ההמשך והסתובבנו חזרה

כשהתקרבנו לנמל אשדוד, החוף התחיל להיות צפוף מאוד והשטח עצמו נהיה מאוד לא נוח לריצה, והחלטנו להסתובב, ולפחות בהתחלה התרחקנו מעט מהחוף לשביל עפר שהיה נוח יותר. צפונית לנקודת ההתחלה אפשר היה להמשיך צפונה לתוך החוף המאוד יפה של קיבוץ פלמחים. כאן נגמר לי הכוח. זה היה סוף שבוע חם באופן קיצוני, כל המים שלקחתי נגמרו והגוף אמר די. שאר החברה ניסו להמשיך עוד צפונה אבל אחרי כמה מאות מטרים, אך כשהתקרבו לבסיס פלמחים אולצו להסתובב.

מה נשאר

להוציא קטעים קצרים שהגישה אליהם חסומה, מיפינו את רוב חופי הארץ. אני כותב "מיפינו" בגוף ראשון רבים, למרות שאני אישית לא השתתפתי בקטע וחצי, בין צפון תל אביב לחוף מכמורת, אבל למעשה למעט החלק שבין נתניה למכמורת, יצא לי לרוץ באזור בהזדמנויות אחרות, אז אני מוותר לעצמי על החסך הזה.

נמל אשדוד הוא לא מקום מומלץ לריצה, אז בכיוון דרום נותר קטע חסר מדרום אשדוד ועד זיקים. בכיוון צפון, חסרים שני קטעים. הראשון הוא מדור ועד חיפה. על מפרץ חיפה עדיף לדלג מטעמי בריאות, והקטע הצפוני ביותר הוא מעכו ועד ראש הנקרא. מזג האויר מתחיל להשתפר, אבל עם הסגר הצפוי, לא ברור מתי המשימות האלו יושלמו.

סיכום

חברי שביל השרון שהם לא אני ממש נלהבים מהפרויקט הזה. חום ולחות הם הקריפטונייט שלי, אז אני לא באמת מסוגל להתלהב משום ריצת שטח בעונה הזו. בנוסף, אף פעם לא הייתי טיפוס של ים, והחול שאני מחזיר הביתה בנעליים מגיע אחר כך לכל פינה. רוב המחמאות בקבוצה היו לקטע בין פלמחים לאשדוד, אבל אני חושב שהוא יותר מתאים להליכה מאשר לריצה. גם הדרך לחוף דור יפה, אבל ההמלצה שלי היא להתחיל צפונית לחדרה, לעבור את קיסריה בהליכה, וכמובן לא בשרב של יולי אוגוסט.