יעד מן העבר: מתנתקים

לפני כחודשיים כתבתי על "הבליץ הקטן" שהיה ארבעה יעדים שהשלמתי במהלך טיול משפחתי לארצות הברית. לפני הטיול הקדשתי מחשבה לרשימה ומה מתוכה יכול להשתלב בטיול. אשתי הפנתה את תשומת ליבי ליעד מספר 35 ברשימה שמאוד מתאים לקרוז שתכננו, ובסופו של דבר זה היה היעד השביעי שהושלם: שבוע בלי חדשות ובלי פייסבוק.

למעשה, ברשימה של אשתי יש יעד כמעט מקביל, ובהחלט יכול להיות שהרשימה שלי הושפעה משלה, אם כי הניסוח אצלה שונה מאוד: "שבוע בלי טלפון, טלוויזיה ומחשב". בעוד שהיא בחרה להתמקד באלקטרוניקה, אני התיחסתי לשימושים שלפחות באותו זמן היו גזלני הזמן העיקריים שלי. מאז המשקל של פייסבוק ירד לטובת רשתות חברתיות אחרות, בעיקר טוויטר.

אני לא חושב שצריך להסביר יותר מדי על המוטיבציה מאחורי היעד הזה. כמו הרבה אנשים אחרים, שטף המידע שאני צורך באופן פסיבי יצא משליטה, כשהסמארטפון הוא האשם העיקרי. להוציא את הבלוג הזה שבתקופות טובות מתעדכן פעם בשבוע, נדיר מאוד שאני מייצר תוכן בעצמי ואני בעיקר צורך אותו. כבר הרבה שנים שאני אוהב להיות מעודכן באירועי השעה. ההעדפות שלי איך לעשות זאת השתנו, ממהדורות החדשות בטלויזיה ועיתונים מודפסים, דרך אתרי חדשות אל הפיד הנגלל ברשתות החברתיות.  

המעבר לסמארטפון הוא הכי גרוע שיש. הוא תמיד לידי ואפשר לבדוק בכל רגע אם משהו השתנה. בדרך כלל לא השתנה כלום, אבל בפיד החברתי הופיעו פריטים חדשים וצריך לעבור עליהם כדי לוודא ששום דבר לא השתנה. וגם אם השתנה, מה כבר יש לי לעשות עם המידע הזה? הנה דוגמה אקטואלית: היום היו בחירות כלליות בגרמניה. מצד אחד, אין שום תוצאה אפשרית שם שבאמת יכולה להשפיע על התנהלות החיים שלי. מצד שני, אני מכיר קצת את המערכת הפוליטית שם כי פעם למדתי עליה וגם יש לי שם קרובי משפחה, אז זה באמת מעניין אותי. האם במקום ללכת לישון ולהתעורר עם תוצאות כמעט סופיות אני בודק כל 5 דקות אם תוצאות הביניים של הספירה התעדכנו? לא מאשר ולא מכחיש, אבל הרגע מושב אחד עבר מהמפלגה הנוצרית שמרנית לירוקים.

היעד הזה לא התימר לשנות הרגלים באופן קבוע ולהתנתק מאקטואליה וטכנולוגיה, אלא רק להתנסות באופן זמני בקצת ניתוק. יש אנשים שחיים off the grid ומתנתקים לגמרי מהטירוף של העולם המערבי. היעד הזה הוא הגרסה לייט.

להתנתק מהכל, גרסת האקסטרים

הקרוז שיצאנו אליו נמשך שבוע, כשעל האוניה אין אינטרנט. אם ממש רוצים אפשר להזמין חבילת גלישה במחיר מופקע, אבל ויתרנו בקלות. כיבינו את כל הטלפונים ונעלנו אותם בכספת, אז גם משחקים בטלפון היו מחוץ לתחום. מה שכן, היתה טלויזיה בחדר והיא היתה דלוקה בעיקר על Cartoon Network בשביל הילדים, אבל בדיוק באותו שבוע אירע פיגוע הדריסה בעצרת בשארלוטסוויל, אז במהלך הזפזופ בין התחנות למדתי על האירוע, למרות שלא צפיתי בדיווח יותר מכמה דקות.

בשל העובדה שממילא היינו על ספינה, לא היו ייסורי גמילה והיעד עבר ממש בקלות. ובאמת, לא היתה שום גמילה מהרגלי בזבוז זמן ובסוף השבוע החיים חזרו למסלולם הרגיל. מאז ניסיתי פה ושם לצמצם גלישה לא הכרחית, אבל ההצלחה היא לרוב זמנית בלבד. הפטנט היחיד שעוד איכשהו עובד הוא למחוק מהטלפון יישומים שצורכים זמן. זה עבד אצלי עם משחקי פנאי, אבל עם אתרי חדשות ורשתות חברתיות לא הצלחתי להניע שינוי לטובה.

הפוסט קצר היום, כי היעד היה פסיבי ולשם שינוי לא דרש לעשות משהו, אלא להיפך. השעה מאוחרת ובינתיים התוצאות מגרמניה מוסיפות עשירית אחוז למפלגה הסוציאל דמוקרטית, אז לא נותר לי אלא לסיים את היום כדי להתנתק בכוח מהמחשב.

חדשות מצ'ילה

כמו רוב מדינות העולם, גם צ'ילה סגרה את הגבולות שלה במהלך 2020 בגלל מגפת הקורונה. בסוף אותה שנה, כשהתחלואה החלה לרדת, צ'ילה פתחה את הגבולות והסירה את רוב המגבלות. למרבה הצער הגל הבא של הקורונה היכה במדינה בעוז והיא נאלצה לסגור את הגבולות שוב באפריל 2021. בשלב הזה כבר היה חיסון זמין וצ'ילה הצליחה לחסן חלק גדול של האוכלוסיה במהירות, אבל בחודשים הראשונים לסגר השני שם, התוצאות לא נראו בשטח והמגפה המשיכה להשתולל. 

ככל שהצלחתי לברר, הדיסוננס בין מבצע החיסון הנרחב לבין נתוני התחלואה והתמותה שסירבו לרדת נבעו, על פי השערות שונות, מכמה סיבות: מרבית מנות החיסון היו תוצרת סין, והאפקטיביות שלהן נמוכה יחסית, סביב ה-60%; הסברה לקויה בתחילת המבצע גרמה לכך שבתחילת המבצע, חלק מהאזרחים התחסנו רק במנה אחת; העובדה שהמדינה ממוקמת בדרום אמריקה, בשכנות למדינות אחרות שכשלו במיוחד במלחמה בנגיף, בוודאי לא עזרה למנוע את ההפצה שלו.

המצב בצ'ילה מאוד מעניין אותי כרגע כי בדרום המדינה נמצאת העיר פונטה ארנס, ומשדה התעופה הסמוך אליה ממריאה הטיסה לאנטארקטיקה. אם הגבולות בצ'ילה סגורים, אי אפשר להגיע לאנטארקטיקה, כפי שקרה בשנה שעברה. לפני כחודשיים, מארגני המרתון באנטארקטיקה שלחו מייל שהם אופטימיים לגבי המצב בצ'ילה. התחלואה בירידה והגבולות נפתחו באופן חלקי לאזרחים ותושבים קבועים, אך לא לתיירים. בחודש שעבר היו הקלות נוספות כמו קיצור הבידוד למחוסנים והכרה בחיסונים שנעשו מחוץ למדינה, עדיין עבור אזרחים ותושבי קבע בלבד. 

העיר פונטה ארנס

ההמתנה לפתיחה מוחלטת של הגבולות נמאסה עלי ובשבוע שעבר שלחתי מייל למארגנים אם הם יודעים מה קורה. קיבלתי תשובה מעט לקונית שהם צפויים לשלוח עדכון לקראת סוף החודש, ובכל מקרה הם מקווים שהמשלחת שלנו תקבל הקלות ביחס לתיירים רגילים, מכיוון שלמעשה אנחנו לא נשארים במדינה. מדי כמה ימים ניסיתי לחפש מידע על "מתי יפתחו הגבולות", ללא הועיל, עד אתמול. הרשויות הודיעו שבראשון באוקטובר הגבולות נפתחים לתיירים מחוסנים! הודעה רשמית מהמארגנים עדיין לא הגיעה, אבל די ברור שהמכשלה העיקרית הוסרה.

יש עוד פחות משלושה חודשים למרתון, כך שההכנות החלו עוד לפני שהגיע אור ירוק מכיוונה של צ'ילה. חלק מההכנות האלו מצדיקות פוסט נפרד, אבל בינתיים, הנה סקירה מהירה של מצב הדברים:

• אימוני ריצה: בסופו של דבר, יש מרתון לרוץ. אני לא יכול לייצר סימולציה של התנאים באנטארקטיקה, אבל אני גם לא חושב שזה נדרש. התחלתי להעלות נפחי ריצה ואני משתדל שלפחות חלק מהריצות יהיו בשטח ולא על כביש. עוד יש זמן עד שיגיעו הריצות הארוכות באמת, וכרגע אני נמצא סביב 15-20 ק"מ.
• ציוד, ובעיקר ביגוד: כמעט את כל הביגוד קניתי בחודש שעבר בארצות הברית, בחנויות של רשת ציוד השטח REI. בדיעבד, יש עוד כמה חוסרים ויש כמה פריטים שאני רוצה עותק נוסף שלהם, בעיקר הלבשה תחתונה, שאותם אזמין מאמאזון. ציוד כבד כמו מעילים עבים ומגפים אין צורך לקנות כי אפשר לשכור במקום.
• טיסות, מלונות: טרם הזמנתי, כי אני מחכה לעדכונים אחרונים מהמארגנים לגבי תאריכי הגעה ועזיבה, אבל מבדיקות שעשיתי מצאתי שהטיסה הסבירה היחידה היא על הקו ת"א-מדריד-סנטיאגו-פונטה ארנס. המלון יהיה מתוך רשימה שהם שלחו, אם נשארו מקומות. לטיסה חייבים להזמין כרטיס גמיש כי תאריכי הנסיעה לאנטארקטיקה והחזרה ממנה הם משוערים, ותלויים במזג האויר. מסיבה זו גם המלון מוזמן לתקופה ארוכה יותר, כולל הימים בהם נמצאים באנטארקטיקה.
• בדיקות, חיסונים, ביטוחים ושאר ירקות: עוד יש זמן לכל הדברים האלו, אבל אני בעיקר בודק שאני יודע איך עושים אותם. אני נדרש לעשות ביטוח מיוחד לחילוץ מאנטארקטיקה וכנראה אצטרך לקבל מהרשויות בצ'ילה אישור שהם מכירים בחיסון שעשיתי. אני עדיין מחפש מידע על פונטה ארנס ובפרט איפה אפשר לעשות שם בדיקות PCR לטיסה חזרה, ואיך מגיעים משדה התעופה למלון ובחזרה.
• עבודה: אם המרוץ היה מתקיים בשנה שעברה, הוא היה מתלכד עם השבתון (סוג של) שלקחתי. זה כבר לא יקרה ואני צפוי להחסיר כשבועיים ממקום העבודה. מדובר בהרצאות שאני נותן ולהשלים שבועיים שלמים דורש מחשבה איך עושים את זה בלי לשבור את המהלך התקין של הסמסטר האקדמי. אין ספק שהבעיה הזו תפתר, אבל היא מטרידה אותי לא מעט.

פרט מפתיע לסיום: הצלחתי ליצור קשר עם מישהו שעשה את המרוץ הזה לפני כמה שנים, ודיברנו מספר פעמים. העובדה שאני יכול לדבר עם מישהו שהיה שם ולדעת איך הכל עובד מאוד מרגיעה ונוסכת ביטחון שהכל יהיה בסדר. לקראת הנסיעה אני מקווה להרחיב קצת יותר בעניין.

Jurassic Run

קולי נאלם ליבי נרגש! בא לשכונה יעד חדש! ברשימה מספרו 28, והוא היעד ה-42 שאני משלים. על הניר הוא אולי יעד פשוט, אבל כבר שלוש שנים שאני או-טו-טו משלים אותו, ואז נאלץ לדחות אותו שוב ושוב. אם תהיתם למה נחתה עלינו צרת הקורונה, אז זה מכיוון שאלוהי הנאחס החליטו לחבל ביעד הזה. היום הם לא היו עירניים ומתחת לאף שלהם דפקתי את הקופה והשלמתי את היעד: להשתתף במרוץ מחופש.

ריצה בתחפושת היא דבר אמיתי, גם אם לא מאוד נפוץ. במרתון הראשון שלי, בברלין, עקפתי רץ שהיה מחופש לפחית בירה ענקית. ישנם מרוצים בהם נוצרה מסורת לרוץ בתחפושת, למרות שאין חובה לעשות זאת ורוב המשתתפים הם רצים בבגדי ריצה רגילים. המפורסם שבהם הוא מרתון טוקיו שהוא גם אחד מששת המייג'ורס, כלומר אחד מהמרוצים הבינלאומיים הנחשבים בעולם. פה ושם יש מרוצים ייעודיים בהם כל המשתתפים נדרשים לתחפושת מסויימת, כמו ה-Las Vegas Great Santa Run, שבו, כפי שמרמז השם, כל המשתתפים מחופשים לסנטה קלאוס. אם תהיתם, יש קטגוריה שלמה של שיאים בספר השיאים של גינס לריצות (בעיקר למרחק של מרתון) בתחפושות שונות. השיא לתחפושת ויקינג, אם רציתם לדעת, הוא 3:03:11.

משתתף במרתון טוקיו 2016. ANADOLU AGENCY VIA GETTY IMAGES

מרוץ הסנטות בווגאס, 2018. קרדיט: Eric Verduzco, Las Vegas Review/Journal

פול ריצ'רדס, שיאן עולם לויקינגים. שיפר את השיא הקודם בתשע דקות

לא תמיד אני מצליח לשחזר את הלך הרוח שלי בזמן שחשבתי על היעדים ברשימה, והיעד הזה הוא בהחלט אחד מהם. אני מנחש שמכיוון שממילא יש לא מעט יעדים שקשורים לספורט בכלל ולריצה בפרט, אז היעד הזה הצטרף אליהם בלי לחשוב יותר מדי. שימו לב שביעד עצמו כתבתי "מרוץ" ולא "מרתון", כי 42 ק"מ בתחפושת דורשים היערכות יוצאת דופן, ורציתי את החופש לבחור לעצמי את המרחק.

נשאר לבחור את הזמן, המקום, המרחק וכמובן את התחפושת. ההחלטות האלו כרוכות זו בזו, ולכן נתחיל במשמעותית ביותר, התחפושת. רוב התחפושות לא נועדו למרוצים. הן מגושמות, כבדות, סופגות זיעה ולא מתאימות לתנועה מהירה. ככלל מאוד לא מדויק, ככל שהתחפושת מרשימה יותר חזותית, היא פחות מתאימה לריצה. האילוץ הזה שלח אותי לכיוון המינימליזם, אבל היה גם אילוץ הפוך, משמעותי לא פחות.

אני לא אוהב להתחפש. בעצם, אין לי בעיה עם ההתחפשות עצמה. אני לא אוהב להיות מחופש בציבור. אני מתבייש שיזהו אותי ואני אמשוך תשומת לב לא רצויה. למשל, שיצחקו עלי או שיציקו לי. עם כזה אנטי, בהחלט אפשר להתפלא למה הענקתי לעצמי יעד כזה. בדיעבד, גם אני מתפלא ומתקשה להסביר. זה מגניב לראות מישהו אחר מחופש, בוודאי באירוע כמו מרוץ, שהוא כמו פסטיבל. זה מגניב להיות חלק מהפסטיבל, אבל לחבר את שני החלקים יחד דרש ממני לחצות מחסום נפשי ולהיות מישהו שהוא לא אני.

"להיות מישהו שהוא לא אני" היה גם הדרך שלי לפתרון הקונפליקט. אפשרות אחת, שארחיב עליה בהמשך, היא לא להיות "אני" לבדי, אלא חלק מקבוצה מחופשת. האפשרות השניה היתה לבחור תחפושת שבה אפסיק להיות מי שאני. אם אי אפשר לזהות אותי, אם התחפושת מכסה את כולי, אז היא נמצאת שם בחוץ ואני מוגן בפנים.

תחפושות שמכסות את כל הגוף, כמו אלו שלובשים קמעות של קבוצות ספורט, הן בדיוק כל מה שלא פרקטי לריצה. הסתכלתי קצת על פתרונות קירור גוף לאנשים שבתוך התחפושות האלו, אבל הן יקרות בשביל מבצע חד פעמי, מה גם שלא היה ברור לי מה אני צריך לקנות. בחיפושים אחרי משהו יותר קליל, מצאתי שני סוגים של תחפושות.

הסוג הראשון הוא suit skin. לפני הרבה שנים ראיתי מישהו לובש דבר כזה במרוץ, ובשיטוט באתר של תחפושות נתקלתי בכאלו מכל מיני סוגים. זה בגד ספנדקס שמכסה את כל הגוף, ובחלק מהדגמים גם את הראש. הוא מאוד דק אז אפשר לראות דרכו, לנשום ואפילו לשתות. 

סקין-סוט. מגיע גם עם הדפסים

מצאתי תחפושת כזו עם הדפס שמצא חן בעיני, של גיבור על. הוספתי אקססוריז שקניתי בנפרד ויצאה יופי של תחפושת. אני לא שם תמונה כי בסוף רצתי בתחפושת אחרת, אבל עד לא מזמן תכננתי לרוץ בתחפושת הזו. למעשה, עדיין יש לי הזדמנות לרוץ בה, ואם זה יקרה אעדכן בהמשך. לפני שפניתי לפיתרון של skin suit, בדקתי כיוון אחר, של תחפושת מתנפחת. זו תחפושת אטומה שנכנסים לתוכה ואז מפעילים משאבה קטנה שממלאת אותה אויר. למעשה, קניתי שתיים כאלו. את זו:

בתמונה הזו אני לא מופיע

ואת זו:

בזו דווקא כן

את התחפושות האלו קניתי ראשונות, לפני יותר משלוש שנים וחצי, אבל שיניתי כיוון ל-skin suit מכיוון שמאוד קשה לרוץ בהן. מכיוון שהן מרחפות מסביב לגוף, הן לא נעות ביחד איתו אלא בעקבותיו. לכן, בזמן ריצה, התחפושת מטלטלת מצד לצד ואי אפשר לשמור את החלון שדרכו רואים מה קורה בעולם שבחוץ מול הפנים (אצל המיניון זה העיניים, בטי-רקס החלון מתחת לצוואר). אצל המיניון התחפושות מייצרת רווח בין הרגליים שמפריע לרוץ. בנוסף, הידיים כלואות בתוך התחפושת בעוד שבי-טקס אפשר להוציא אותן החוצה אם צריך איטראקציה כלשהי עם העולם. למרות שהוא נראה מאוד מגושם, הטי-רקס מככב בסרטונים שונים בהם הוא מבצע פעולות מפתיעות, אבל לזמן קצר יחסית. הנה מרוץ ספרינט:

והנה אחד משתתף בתכנית American Ninja Warrior:

מאז שנקנה ועד היום, הטי-רקס שלי השתתף במסיבת פורים וגם הושאל פעמיים לאנשים אחרים. למרות המראה המלבב שלו, במרץ 2019 החלטתי לרוץ בתחפושת ה-skin suit שהיא הרבה יותר ידידותית, ומתאימה למרוץ שבחרתי, 10 ק"מ במרוץ כפר סבא. בחרתי במרוץ כי הוא קרוב לבית וגם סמוך לחג פורים. בנוסף, שותפי לכל כך הרבה ריצות, ויטלי ואילת, הרימו את הכפפה והסכימו להצטרף לריצה מחופשת. יומיים לפני המרוץ חליתי, סבלתי מחום גבוה ונאלצתי לבטל. התוכניות נדחו בשנה.

בסוף אותה שנה התקיים מרוץ הבוז'ולה, בפעם הראשונה. זה מרוץ בין כרמים שמקדם יקבים שונים וכחלק מהמיתוג שלו הוא מעודד את המשתתפים להגיע בתחפושות. אם רק הייתי יודע! אבל רק בדיעבד גיליתי על קיומו. בינתיים, הופיע מרוץ מועמד נוסף, מרוץ התחתונים. המרוץ מקדם מודעות לבדיקות לגילוי מוקדם של סרטן המעי הגס, וממותג כמרוץ היתולי שבו המשתתפים רצים עם תחתונים שהם לובשים מעל הבגדים. מרוץ היתולי נראה כמו מועמד טבעי ליעד שלי. מכיוון שהוא גם מרוץ קצר של 5 ק"מ, שקלתי לחזור לתחפושת הטי-רקס. אלא שהמרוץ נדחה לתחילת 2020.

בינתיים פרצה הקורונה, ומרוץ התחתונים במועד החדש שלו בוטל. גם מרוץ כפר סבא בוטל. בסוף אותה שנה היה אמור לתקיים מרוץ הבוז'ולה השני, ולכן נרשמתי אליו. גם הוא בוטל, וההרשמה שלי אליו נדחתה בשנה. 2021 הגיעה, ושוב מרוץ כפר סבא בוטל. הקיץ הגיע, והליגה למקומות עבודה החליטה לחדש את הפעילות שלה וקבעה את מרוץ פתיחת העונה שלה לחודש ספטמבר, על המועד החדש של מרוץ התחתונים. הודעתי לקבוצה שאני משתתף ואהיה מחופש, אבל אז התחיל הגל הרביעי של הקורונה והמרוץ בוטל שוב.

למרות שהמרוץ בוטל, הליגה החליטה לקיים מרוץ משל עצמה. גם אני החלטתי שאני לא מחכה יותר ולמרות שזה מרוץ "רציני", אני נשאר עם התכנית שלי לרוץ מחופש. יום לפני המרוץ, בשעת בוקר מוקדמת מאוד, נפגשתי עם ויטלי ואילת שליוו אותי בריצת ניסיון. היה מאוד מביך להסתובב בעיר עם התחפושת הזו, אבל יותר ממביך, היה ממש חם. רצתי בסך הכל ארבע דקות וסיימתי מטפטף. נכון שיש משאבת אויר בפנים אבל היא מאוד חלשה ולא מאווררת בכלל אלא רק שומרת על התחפושת מנופחת.

אחרי ריצת אימון

בריצת האימון תרגלתי להחזיק את התחפושת ככה שאצליח לראות משהו תוך כדי ריצה. החלטתי לקחת איתי מנשא מים בתוך התחפושת כדי לא להתיבש. בנוסף, החלטתי לוותר על הכפפות של התחפושת כדי שלפחות כפות הידיים שלי יתאוררו.

יום המרוץ הגיע. נפגשתי עם חברי הקבוצה מהליגה ולא מיהרתי לשים את התחפושת עלי כי רציתי לשמור על הסוללות של המשאבה וגם לצמצם את הזמן שאני בתוך הסאונה הזו. אחרי הכל בחוץ היו 30 מעלות. רבע שעה לזינוק כבר לא יכולתי לדחות יותר את הקץ ובצעד אמיץ שמתי אותה עלי. כמובן שמיד הפכתי לאטרקציה וכולם רצו להצטלם איתי. טוב, לא ממש איתי, עם התחפושת. אבל אני הייתי בפנים.

עם קבוצת הריצה מהליגה

נעמדתי מאחורי כל הרצים. ידעתי שממילא קצב הריצה שלי יהיה איטי יחסית ולא רציתי לרוץ בצפיפות. בפרט, חששתי שידרכו לי הזנב, מה שעשוי לקרוע את התחפושת. זינוק ויוצאים לדרך. התחלתי בריצה קלה מאוד, מייצב בידיים את התחפושת ומנסה לראות משהו דרך החלון הקטן. די מהר נהיה לי חם והחלון התכסה באדים כך שהראות נהייתה עוד יותר מוגבלת. עבר קילומטר, אבל אין לי מושג באיזה קצב רצתי כי אין לי זווית ראיה לשעון שלי. גיליתי שאני לא יכול להגיע לצינורית שתיה שלי כשהידיים שלי מחוץ לתחפושת כך שכמעט לא שתיתי. במהלך הקילומטר השני נאלצתי לעבור להליכה כי בגלל הטלטולים של הריצה התחפושת איבדה אויר. 

באמצע הדרך התחפושת שוב התחילה לאבד אויר, והפעם מעבר להליכה לא עזר למשאבה למלא אותה חזרה. עצרתי לבדוק מה לא בסדר וגיליתי שהמשאבה הפסיקה לעבוד. זהו? הלך המרוץ? מה אני עושה עכשיו? כיביתי את המנוע של המשאבה, ניתקתי את הכבל שמחובר אליו ואז חיברתי חזרה והדלקתי שוב. לרווחתי, שוב שמעתי את המשאבה מזרימה אויר וראיתי את הראש של התחפושת מתרומם חזרה. חזרתי לרוץ, למרות שעד הסיום הייתי צריך עוד כמה פעמים לעבור להליכה כדי לתת לתחפושת להתמלא מחדש באויר.

שלושה קילומטרים. בדרך כלל המרחק הזה לא מזיז לי, בוודאי בקצב הקל שבו רצתי, אבל לי היה ממש חם והמחשבה שנשאר לי פחות ממה שרצתי עד עכשיו היתה מאוד מעודדת. עקפתי רצה איטית שלא שמה לב אלי עד לרגע שממש חלפתי לידה. "אמאלה!" היא צרחה, ואני התגלגלתי מצחוק.

בן 65 מיליון שנה, אבל לפניכם

דרך החלון שמכוסה אדים ראיתי את השלט שמכריז על סיום ארבעה קילומטרים. בום! כאב מפלח את הרגל שלי. נתקעתי בספסל שלא היה בזווית הראיה שלי. מעודד מכך שלפחות לא נפלתי, ומלא באדרנלין שהדחיק את הכאב המשכתי לרוץ. עצרתי עוד פעמיים לסדר את התחפושת ולשתות ובשלב הזה החלטתי לעקוב אחרי רצה שנמצאת מעט לפני ולשמור על מרחק קבוע ממנה. כבר בקושי ראיתי משהו ולא היה לי מושג לאן אני צריך לרוץ, אז הכי פשוט היה לרוץ אחריה.

קצת לפני הסיום השביל התמלא ברצים שסיימו את הריצה ושוטטו עליו בחוסר מעש. תוך כדי הסלאלום להתחמק מהם, נעלמה לי הרצה שעקבתי אחריה. אני שומע שקוראים לי ומבין שפספסתי פניה במסלול. מסתובב הצידה ושער הסיום, שלא הייתי מסוגל לראות אותו כשהיה לצידי, הוא ממש קרוב. עובר את המטרים האחרונים ומסיים.

תיכף מסיימים

בשלב הזה כמובן ששוב הגיעו המעריצים להצטלם. הסכמתי בנימוס למרות שממש רציתי להשתחרר מהתחפושת. ברגע שהגחתי לאויר העולם נגשו אלי שני מתנדבים ממגן דויד אדום. התרוץ שלהם היה לבדוק שאני בסדר, אבל הסיבה האמיתי היתה שאחד מהם רצה להעלות סטורי לאינסטגרם. הסכמתי, רק ביקשתי שיתייג אותי.

מגיח מהסאונה. מרגיש כמו לידה מחדש

סיכום

כולל הצירות בדרך, סיימתי בזמן של 34:34 ואפילו עקפתי כמה רצים והגעתי למקום 340 מתוך 360. זו היתה חוויה יוצאת דופן. אין לי את המילים המתאימות לתאר אותה. היה כיף להרגיש מיוחד ולקבל תשומת לב חיובית בלבד מהעולם. כולם פרגנו על התעוזה לרוץ את המרוץ ככה ונתנו לי הרגשה טובה. הריצה עצמה היתה די קשה, אם כי מוגבלת בזמן. עבור התחפושת המסויימת הזו, גם 5 ק"מ זה הרבה מאוד, ואם מישהו שוקל לחזור על המבצע הזה, הייתי ממליץ להיזהר מאוד, ולחשוב על פתרונות לקירור הגוף שהם יותר טובים מאלו שלי היו, או לפחות להקפיד יותר על שתיה. אני מעדיף לא לכתוב כאן מה היה הדופק שלי בזמן ריצה ולספר לעצמי ששעון הדופק שלי טעה במדידה, אבל אם היא לא טעה אז הייתי על הקצה במשך יותר מחצי שעה. מישהו שהוא בכושר גופני פחות טוב היה עשוי לסיים את החוויה הזו באופן פחות משמח.

כבר יותר משלוש שנים אני מתכנן את היעד הזה וסוף סוף, אחרי דחיות רבות, אני מצליח להגשים אותו. והנה, עוד פחות מחודשיים מתקיים, ככל הנראה, מרוץ הבוז'ולה, שאני רשום אליו. יש לי תחפושת מושקעת שלא יצא לי ללבוש מעולם וקניתי אותה בשביל לרוץ בה. היעד כבר הושלם ומבחינתי עשיתי את שלי והצורך לרוץ בתחפושת כבר לא בוער בי, אבל אני כבר רשום למרוץ ויש לי תחפושת שמחכה בארון מאז שהייתי חולה במרץ 2019, אז לא נראה לי שיש לי הרבה ברירות.

נקמתם של גמדי הגינה

חלק מהרשומות האחרונות עסקו ביעדים שכבר הסתיימו, אבל נוצרה הזדמנות לחזור עליהם בדרך אחרת. הרשומה הזו דומה ומציגה re-do של יעד 32 (וה-22 שהושלם), לשבור משהו. היעד עבר מסלול מעגלי, מהרצון לשחזר סצנות קולנועיות קלאסיות של של ניפוץ טלוויזית CRT עם פטיש כבד, דרך חיפוש חלופות בתשלום כמו "חדר זעם", ובחזרה לתכנית המקורית, עם הופעתה של טלוויזיה נטושה ליד הבית. היתה הרבה התרגשות בהוצאה לפועל של היעד, שנגמר ממש מהר ואז דרש המון ניקיון. לפחות יש לי סרטון שכשצופים בו בהילוך איטי הוא ממש מגניב (קישור ברשומה המקורית).

בזמן שהייתי ממוקד בתכנית ב', ללכת לחדר זעם, היעד היה בהקפאה. גם הילדים רצו להצטרף והם לא עמדו במגבלת הגיל. הרעיון של להתנסות בחדר זעם בשביל החוויה נשאר גם לאחר הגשמת היעד, אבל העולם התהפך בגלל הקורונה והכל נכנס להקפאה. לפני כחודשיים סוף סוף מצאנו זמן ללכת לחדר זעם, ולהלן ההתרשמות שלי מהחוויה.

מדובר בחוויה מאוד שונה מזו שסידרתי לעצמי לפני כשנה וחצי. ראשית, זו חוויה קבוצתית. שנית, זו חוויה יחסית יקרה. שלישית, החלק המרכזי של שבירת חפצים נמשך כחצי שעה ורביעית, לא צריך לנקות את החורבן וההרס בסיום. כאן אי אפשר לשבור טלוויזיה עם פשיט, מטעמים בטיחותיים. קיבלנו לומים בגדלים שונים בתור כלי הריסה, והציוד שהיה בחדר תלוי בחבילה שאותה מזמינים, אבל לרוב מדובר בקומבינציה שכוללת מספר יחסית גדול של צלוחיות ועוד מספר קטן של פסלוני גמדי גינה מגבס וציוד מחשוב שכולל מסכים דקים, עכברים, מקלדות ומדפסות ישנות. בנוסף, יש ערמה של שברים מלקוחות קודמים, שבתוכה ניתן למצוא מציאות שניתן להמשיך לשבור.

למקום הגענו בהרכב משפחתי מלא, אחרי שמצאנו שמגבלת הגיל שמופיעה באתר היא גמישה ולמעשה תלויה בהתאמה של ציוד המגן. כך, בני ה-17 וה-13 נכנסו, אבל בת ה-6, שלא יכלה ללבוש את ביגוד המגן נשארה בלובי כשההורים שלה מתחלפים ביניהם כדי לשמור עליה. בלובי עצמו יש טלויזיה במעגל סגור שמאפשרת לתצפת על הנעשה בחדר הזעם, כמו עוד אטרקציות כמו קונסולת משחקים ושתיה קלה. המקום אינו מספק וידאו של החוויה, אבל בחדר עצמו יש קיר מגן שקוף שמאחוריו ניתן להציב מכשיר סלולרי ולצלם.

באופן לא מפתיע, בעוד שצלוחיות נשברות בקלות, ציוד מחשב לוקח הרבה זמן לשבור. הסתכלתי על הסרטונים שצילמנו ובעיקר מה שרואים זה מקבץ דמויות מכוסות מכף רגל ועד ראש בציוד מגן חובטות במונוטוניות במדפסת, שמגלה בהתחלה עמידות יחסית, עד שהיא נכנעת ומתחילה להתפרק לרכיבים קטנים. גמדי הגינה נשברו באופן שיצר את תחושת הסיפוק הגדולה ביותר, אבל היו ממש מעט כאלו.

יצאתי למספר הפסקות מהחדש כדי לארח חברה לבת הקטנה שלי שלא יכלה להיכנס איתנו, ובזמן הזה תחקרתי קצת את המפעילה במקום, בחורה בשנות העשרים. היא שיבחה אותנו על העבודה היסודית שאנלנו עושים עם המדפסות, וסיפרה שבעבר נחתכה ברגלה ממדפסת שבורה כשניקתה את החדר. מתוך דאגה לשלומה חזרתי פנימה ודאגתי לרסק את השברים הגדולים יותר לחלקים קטנים שלא יסכנו אותה :)

שאלתי את המפעילה אם היא שותפה להתלהבות של המבקרים במקום או שהיא מיצתה את החוויה לחלוטין. להפתעתי היא סיפרה בעיניים נוצצות שלעיתים קרובות בסוף יום עבודה היא אוספת שאריות ומתחילה לרסק אותם בעצמה. היא הפליגה בסיפור על מריבה עם אמא שלה שבעקבותיה נשארה לפרוק תסכולים. זה היה האות שלי לשלוף את הטלפון הנייד ולהציג לה את סרטון הפטיש והטלוויזיה שלי שזכה לשמחתי להתלהבות רבה.

סיכום: חוויה יוצאת דופן אך קצת יקרה ולדעתי חד פעמית. החיסרון הגדול הוא שהפריטים נחלקים בין כאלו שנשברים ממש בקלות (צלוחיות, גמדי גינה) ולכן מספקים ריגוש קצר מאוד, לבין הציוד המשרדי שדורש הרבה עבודה ולכן גם מרגיש כמו "עבודה" על חשבון ההנאה והופך להיות די מונוטוני. ההגבלות על הציוד שניתן להכניס לחדר מובנות מטעמי בטיחות, אבל יותר גיוון היה בהחלט מוסיף עניין.