המרוץ לנתב"ג

שבועיים וחצי למרוץ, עשרה ימים לטיסה. בלי דרמות של הרגע האחרון כנראה אי אפשר ולכן וריאנט האומיקרון החליט שזה בדיוק הרגע לייצר פאניקה בישראל. בבקשה, חכו עם זה עד שאסע. אני אשמח גם אם תוכלו לחכות עוד קצת עד שאחזור, אבל זה בעדיפות משנית.

כל מה שאפשר להכין מראש עבור הנסיעה, מוכן. נותרו כל מיני טפסים אלקטרוניים שצריך למלא עבור ישראל, ספרד (מדינת הקונקשן) וצ'ילה 48-72 שעות לפני הטיסה, לעבור שתי בדיקות PCR, אחת בישראל ואחת בשדה התעופה בסנטיאגו וכמובן, הטקס שלי לפני מרוץ משמעותי, להסתפר (וגם כי באמת צריך).

מבחינת דברים שיכולים להשתבש, חוץ מסגר בישראל וסגירת נמלי התעופה, יש את שתי בדיקות ה-PCR שיכולות להפתיע לרעה, ובמיוחד זו בצ'ילה, שם אחרי קבלת התוצאות צריך לקבל אישור יציאה מבידוד דרך מערכת משוכללת ואני מקווה שהיא לא תחליט להתקלקל בדיוק כשיגיע תורי.

נקודה עדינה נוספת היא הטיסות. הזמנתי אותן דרך איבריה אבל חלק מהטיסות הן דרך אלעל ו-Latam (חברת התעופה המרכזית בדרום אמריקה) ואני לא מסוגל לבצע בהן פעולות כמו להזמין מושב או ארוחה מיוחדת, לא דרך האתר של איבריה ולא דרך החברות האחרות. בנוסף, את טיסת הפנים מסנטיאגו לפונטה ארנס נאלצתי להחליף בגלל חובת בידוד בסנטיאגו, וכשאני כותב "להחליף" בעצם הזמנתי טיסה חדשה, כי בשרות הלקוחות של איבריה אמרו שלא ניתן לשנות טיסות שאינן שלהם. זה אומר שבעצם לא אעלה על הטיסה, ויש חברות שמבטלות את כל טיסות ההמשך כשדבר כזה קורה (אם כי לרוב זה כאשר לא עולים על הטיסה הראשונה במסלול, לא השלישית). גם האתר של איבריה וגם הנציג שדיברתי איתו אישרו שהם לא מבטלים טיסות המשך, אבל הנציג גם אמר שמכיוון שהטיסה לא דרכם, כדאי שאבדוק מול Latam. ב-Latam לא הבינו מה אני רוצה מהם, ואמרו שמכיוון שהטיסה לא הוזמנה דרכם, הם עוסקים בזה בכלל. על פניו הכל בסדר אבל התשובה לא הרגיעה אותי לחלוטין. לפונטה ארנס אוכל להגיע בכל מקרה, אבל לא בטוח שאוכל לחזור :)

בשבועות האחרונים רצתי ריצות ארוכות של 30 ק"מ ומעלה, כחלק מההכנה. 30 ק"מ לפני שבועיים, 33 ק"מ לפני שבוע ו-36 ק"מ היום. את כל הריצות רצתי באותו מסלול, שמורכב מאדמה מהודקת וקצת כורכר, עם נעלי הריצה שאני לוקח לאנטארקטיקה. אין לי באמת דרך לבצע סימולציה של התנאים באינארקטיקה, וממילא התנאים בפועל מאוד לא צפויים. בוודאות יהיה קר והמשטח יהיה קפוא, אבל אולי יהיו גם רוחות חזקות, ואז לא בטוח שאוכל בכלל לרוץ, מה שאומר שכל ההכנה הזו היתה מיותרת כי ממילא אלך את רוב הדרך, ומצד שני אולי התנאים יאפשרו גם לחשוב על התוצאה ולא רק על לסיים.

הגיבורות האמיתיות של הריצה

מספר אנשים הציעו לי לרוץ בחוף הים על החול. עוד לפני כל ריצות החופים שעשיתי ידעתי כמה אני לא אוהב את זה, אז פשוט נמנעתי מזה. אם הריצה על קרח תרגיש כמו ריצה על חול, שבו הנעל שוקעת וצריך למשוך אותה בכח בכל צעד, זה מאמץ שאני לא יכול להתמיד בו למשך מרתון שלם, ובמצב כזה המרוץ יאבד ערך ספורטיבי ויהפול למעין טיול של הליכה משולבת ריצה. לפני סרטונים שראיתי משנים קודמות, זה לא אמור להיות המצב, אבל יתכן שמה שבחרו להראות לי לא מתאר את המצב בפועל. 

יצא לי להיתקל בתמונות וסרטונים של משתתפים משנים קודמות רצו על מסילה שמוקמה בתוך מקרר תעשייתי (!), כדי להתרגל לריצה בקור. אני מודה שהשתעשעתי ברעיון וחיפשתי חברות שעוסקות בתחום, אבל זה היה הרבה לפני שתכנית האימונים התחילה, ולאחר מכן שכחתי מכל העניין עד לאחרונה ולכן הוא נגנז עוד לפני שפניתי למישהו. בסופו של דבר אני אצטרך להחליט ברגע האמת איך להתמודד עם מזג אויר ותנאי שטח שאני לא מכיר, ולתכנן את הריצה שלי בהתאם. אף אחד לא קובע שיא אישי באנטארקטיקה (אלא אם זה מרתון ראשון שלו), אבל באופן יחסי למתחרים האחרים ולתוצאות העבר אני רוצה להגיע למיקום מכובד, ואני מקווה שזה יתאפשר.

מכיוון שאני כן מקווה שאוכל "לרוץ לתוצאה", עשיתי את הריצות הארוכות בקצב מעט מאתגר. ריצת ה-30 ק"מ היתה בתנאי מזג אויר מעט חמים, וסיימתי אותה מכוסה במלח שהתיבש מהזיעה שלי. ריצת ה-33 ק"מ, על פי תחזית מזג האויר, היתה אמורה להיות בגשם. יצאתי עם מעיל ובגדים נוספים, רק כדי להוריד אותם אחרי כשלושה ק"מ ולהיגרר איתם עלי. בסופו של דבר, גשם קל כן החליט להופיע לפרקים קצרים ואז להיעלם, ורק ארבעת הקילומטרים האחרונים היו בגשם שוטף. הקצב היה מעט יותר איטי מהריצה הקודמת, באופן לא מפתיע.

הריצה הארוכה האחרונה והמסכמת, למרחק של 36 ק"מ, היתה בתנאים מעולים. היה קר למדי ורק בקילומטרים האחרונים האויר התחיל להתחמם. היא היתה הריצה המהירה מכל השלוש ואחרי פתיחה מהוססת  סיימתי אתה בקצב ממוצע של 5:12 דקות לקילומטר. כבר יצא לי לרוץ מסכמת מהירה יותר אבל זה היה לפני 4.5 שנים על מסלול נוח יותר, וכחלק מתוכנית אימונים ייעודית. אם זה היה מרתון רגיל בעיר אירופאית, המסכמת היתה חוזה מרתון בקצב של 3:40, ואם לוקחים בחשבון עייפות ומשברים של הקילומטרים האחרונים ואת העובדה שהקצב לא לקח בחשבון עצירות להתרעננות ולשירותים, אז 3:50. לא שיא אבל תוצאה מכובדת בסטנדרטים שלי.  

בכל הריצות, הקפדתי על קצב שהרגיש לי "נוח פלוס", ככה שלא הגשתי עייפות במשך רוב הריצה, למעט בעליות במסלול וגם זה בעיקר במחצית השניה שלה. מצד שני, כן הרגשתי את העומס על הרגליים בערך מאמצע המרחק, מה שקצת הטריד אותי. תכנית קלאסית למרתון כוללת חמישה אימוני ריצה בשבוע, אחד ארוך וארבעה קצרים, כשאפשר להחליף אחד מהאימונים הקצרים בפעילות אחרת. מכיוון שאני עושה גם אימוני קרוספיט ולא רציתי לוותר עליהם והשתדלתי לעשות שלושה אימונים בשבוע, אז בדרך כלל הסתפקתי בשלושה אימוני ריצה בכל שבוע, שזה נחשב מעט מדי. בנוסף, תכנית האימונים עצמה התחילה קצת מאוחר, אחרי היציאה מהבידוד שאחרי חזרה מנסיעה לחו"ל באוגוסט, והופרעה על ידי מרוצים שונים שהשתתפתי בהם. מכיוון שאת תכנית האימונים כתבתי לעצמי, הרבה מהאימונים הקצרים היו ריצות "סתם" ולא אימוני איכות, שלפעמים עשיתי ולפעמים לא התחשק לי והחלפתי אותם בריצה "רגילה". כל הסיפור הזה בא להדגיש שעד הבוקר הרגשתי שלא התאמנתי מספיק, אם כי אחרי הריצה המסכמת של היום, שאני ממש מרוצה ממנה, אני יותר אופטימי. עכשיו רק צריך שנתב"ג יהיה אופטימי.