עד סוף העולם

מאיפה מתחילים? כנראה מהפתיח הרגיל: היעד השני ברשימה הוא הארבעים ושלושה שהושלם, לראות את אנטארקטיקה. מי זוכר שלפני שנים, כשהרשימה נכתבה בכלל לא התכוונתי לרוץ שם, רק לגעת בקצה היבשת, בוודאי לא להגיע כמעט עד קו רוחב 80 דרום. בכלל לא העזתי להתחייב להגיע לאנטארקטיקה. היעד בכלל היה לראות את הזוהר הצפוני או את אנטארקטיקה. כן, אנטארקטיקה היתה רק חלופה, למרות שתמיד היא היתה מספר אחת בלב, פשוט לפני חמש או שש שנים לא האמנתי שזה יקרה.

את הפוסט הזו התחלתי לכתוב מפונטה ארנס, צ'ילה, תוך כדי המסע הארוך חזרה לישראל ואני שולח אותן לפרסום מסאו פאולו, ברזיל, באמצע המסע שלי חזרה. הפוסט ממוקד בשהות הקצרה במחנה ביוניון גליישר, אנטארקטיקה, ולמרוץ עצמו. בקרוב, צוות הצילום יעביר למשתתפים את התמונות המקצועיות ואני מעריך שאמצא שם חומרים לפוסט נוסף. בזה יגיע לסופו המסע הגרנדיוזי הזה. המסע ברשימת היעדים עצמה עוד לא הסתיים, יש עוד שבעה יעדים ויש גם אחד עשר עשרה מהעבר שלא כתבתי עליהם עדיין, אבל אין עוד משהו שומט לסתות כמו היעד הזה. מצטער, מכאן והלאה תסתפקו במה שיש :)

מטוס בואינג רגיל לגמרי של חברת איסלנדאייר המריא בטיסה רגילה לגמרי. תא הנוסעים היה לא אופייני, כשבכל שורה ישב נוסע אחד עם המון ביגוד חורפי סביבו והשורות האחוריות היו עמוסות בשקי שינה. המטוס הגיע למשטח קרח באמצע שום מקום ונחת עליו בלי מגדל פיקוח או טרמינל. העובדה שהנחיתה נעשתה ללא סיוע של בקרים היא זו שדרשה מזג אויר מושלם כדי שיהיה אפשר לבצע אותה.

קצת לפני הנחיתה התבקשנו להתלבש ליציאה מהמטוס. שמעתי הרבה על הרגע הזה שבו יוצאים למקום פתוח לגמרי ונתקלים ברוח חזקה ובטמפרטורות קרות במיוחד והתחלתי להעמיס ביגוד. חוץ מהמכנסיים, המעיל והמגפיים היעודיים, שמתי שתי זוגות כפפות והתחלתי להעמיס כל מה שאפשר על הראש: מחמם צוואר, כיסוי פנים, מחמם אוזניים, כובע, מסכת סקי. יצאתי החוצה וגיליתי שהקור לא כזה נורא. רכבים שיסיעו אותנו למחנה כבר חיכו שם, אבל לפני שעליתי על אחד מהם צילמתי כמה תמונות

מבט מהמטוס על הרכבים במנחת

סלפי עם המטוס

סלפי עם הרכבים

הנסיעה ארכה רבע שעה עד שהגענו למחנה יוניון גליישר לתדרוך הכרת המחנה. למדנו מהם גבולות הגזרה שאסור לעזוב בשל סכנת בולענים, הכרנו את האוהלים השונים שרלוונטים עבורנו, חדר אוכל, חדר תקשורת, מרפאה, אוהל מחומם לייבוש בגדים אחרי המרוץ ואת מתחם האוהלים של האורחים. למדנו איך משתמשים בשירותים: מפרידים בין מספר אחת לשתיים, כי כל אחד מהם נאסף בנפרד ומוטס חזרה לצ'ילה (כן, קראתם נכון). בשום פנים ואופן לא עושים כלום בשטח, ואם ממש צריכים בלילה באוהל ולא רוצים להתלבש במיוחד, משתמשים בבקבוק. למדנו איך עובדת המקלחת של אחרי המרוץ: עובדי המקום ממיסים קרח שמחומם, אותו ממלאים בדלי ואז מפעילים משאבה ששואבת מים מהדלי ומוציאה אותם דרך ראש מקלחת שנראה רגיל בהחלט. 

האזור התפעולי על רקע הר אלזוורת

אוהלי האורחים

האטרקציה המרכזית: פסל הקרח ושלט הכיוונים

חדר האוכל, מבט מבפנים

עוד תמונה של ההר

מכיוון שהביקור שלנו קוצר, קיבלנו לוח זמנים צפוף. נשלחנו לאכול בזמן שאנחנו ממתינים לתיקים שלנו, ואז נקבל את הציוות שלנו לאוהלים. אחר כך, תדרוך לפני מרוץ ואז המרוץ. הארוחה היתה ממש טובה ולשם שינוי היה לי מה לאכול. המנות היו מסומנות לפי אלרגנים והתאמה לטבעונים. בצ'ילה כמעט לא ראיתי ירקות, וזה כנראה מכיוון ששלחו את כולן לאנטארקטיקה.

באופן לא מפתיע, קיבלתי בתור שותף לאוהל את פיני, ישראלי לשעבר שמתגורר בארצות הברית משנות השמונים. כבר נפגשנו בפונטה ארנס והכרנו היטב במהלך ימי ההמתנה שם.

פיני על רקע האוהל שלנו

האוהלים נראים די תמימים, אבל בפנים היה די נעים. כל אוהל הכיל שתי מיטות, עליהן פרסנו את שקי השינה. קצת לפני שעזבנו, אחרי שפינינו את הציוד מהאוהלים, צילמתי סרטון של מבט מבפנים:

בתדרוך קיבלנו תיאור של המסלול, ארבע הקפות של 10.55 ק"מ, כשיש תחנת תזונה בתחילת ההקפה ועוד אחת אחרי 4 ק"מ. בשתי התחנות יש שירותים, ורק שם אפשר להתפנות. ג'לים וציוד תזונה אישי אחר אפשר להשאיר בתחנה בתחילת ההקפה. ביגוד להחלפה אפשר להשאיר באוהל לייבוש בגדים, שהוא טיפה מרוחק מהמסלול. חוץ מזה ניתנו הוראות בטיחות כדי להישמר מכל צרה אפשרית, כוויות קור, התיבשות וכו'. תחזית מזג האויר למרוץ היתה רגועה, רוחות חלשות וטמפרטורה סביב מינוס 7 או מינוס 8, אם כי בהמשך היא היתה צפויה לרדת עוד לסביבות מינוס 12.

שער הזינוק והסיום

מהסערה שעכבה את ההגעה שלנו לא נותר זכר. מכיוון שלא ממש סבלתי מהקור, החלטתי שאפשר לצמצם בשכבות ביגוד. עדיין נדרשת שכבת בסיס ושכבה חיצונית, אבל אפשר לוותר על הריפוד בפנים. שמתי בגדים נוספים בעמדת ההחלפה למקרה שיהיה לי קר, אבל החלטתי להתחיל את המרוץ בלי חלק מפרטי הלבוש.

בזמן ההתארגנות למרוץ יצאתי לריצה קצרה כדי לבחון את המסלול ולתאם ציפיות עם עצמי לקראת המרוץ. הריצה על השלג היתה מאוד לא נוחה והרגישה כמו ריצה על חול עמוק. גם קשה לרוץ מהר על משטח כזה וגם כל צעד גוזל הרבה יותר אנרגיה מהגוף, כך שהיייתי צפוי להתעיף הרבה יותר מהר. בתנאים כאלו, ומתוך הכרות עם עצמי, ידעתי שיהיה לי קשה מאוד במהלך הריצה. תוצאה של פחות מחמש שעות נראתה לי שאפתנית מאוד במצב הזה, אבל קיוויתי שזה בגבולות האפשרי.

את הזינוק למרוץ ביצענו שלוש פעמים, כשהפעמיים הראשונות הן רק לצרכי צילום, ואחרי כמה עשרות מטרים של ריצה חוזרים לקו הזינוק. בזינוק השני נעמדתי מקדימה ושעטתי במהירות כדי לצאת ראשון בתמונות. התוצאה לפניכם:

זינוק פלסבו

בפעם השלישית זינקנו באמת. ניסיתי להתיצב על קצב שהרגיש לי נוח, למרות שהמילה נוח לא מתארת את המגע של כף הרגל עם השלג. לפעמים השלג מהודק אבל לפעמים הרגל שוקעת פנימה וצריך למשוך אותה החוצה ורוב הצעדים הם בין לבין. די מהר הרצים הסתדרו באופן טבעי בטור לפי המהירות שלהם. אין כאן ניסים ומי שהגיע עם תוצאות טובות יותר במרוצי כביש היה, באופן יחסי, מהיר יותר גם כאן. הייתי יחסית מקדימה מההתחלה, ואחרי כשני קילומטרים בהן עברתי שניים שלושה רצים, כבר לא היו שינויים מהותיים במיקום שלי. בסיבוב וחצי הראשונים החלפתי מקומות עם שני רצים אחרים כמה פעמים בעצירות בתחנות, כשבסופו של דבר אני מסיים ביניהם ורץ נוסף עבר אותי בסיבוב השני, כשהייתי מופתע מכך שהוא לא היה לפני מההתחלה, כי הוא נראה לי מהיר.

אחרי הזינוק, עדיין כולם קרובים זה לזה

הסיבוב הראשון עבר יחסית חלק בטיפה יותר משעה אבל בסיבוב השני התחלתי להתעייף ולהאט, וגם הייתי צריך לעצור פעמיים בשרותים. באמצע הסיבוב השני הרגשתי את האצבעות קופאות. זו היתה טעות להסתפק בכפפות דקות כי עכשיו הן נרטבו מהזיעה שלי והתחילו לקפוא. המחנה נבנה ליד הר כיוון ששם הרוחות חלשות יותר, אבל בחלק של המסלול שרחוק מהמחנה הרגשתי את הקור בכפות הידיים ממש חזק. כשסיימתי את הסיבוב השני, קרוב להגנה של ההר, כבר לא כאבו לי הידיים, אבל החלטתי לא להסתכן והחלפתי את הכפפות הרטובות בשני זוגות חדשים, אחד על השני.

הסיבוב השלישי היה עוד יותר איטי ושוב נאלצתי לעצור בשרותים בשתי התחנות. גם האוכל בתחנות, הג'לים שהכנתי לעצמי, בננות, קולה, הושפעו מהקור. הג'לים נהיו צמיגיים, הבננות קרות, הקולה עם גושי קרח. בתחילת הסיבוב כבר רצתי לבד לגמרי, כבר לא ראיתי את הרץ שלפני ולא את זה שמאחורי, אבל מאמצע הסיבוב התחלתי לפגוש את הרצים האיטיים יותר שעקפתי בסיבוב שלם.

בתדרוך, ריצ'רד, מנהל המרוץ, המליץ למי שמרגיש שלא יוכל לרוץ לשלב הליכה. לא חשבתי שההמלצה תקפה לגבי אבל כשהעייפות נתנה אותותיה חשבתי על זה שלמרוץ כזה צריך באמת להתיחס כמו מרוץ אולטרה. כשרצתי את ה-100 ק"מ, עצרתי בכל תחנה (כמו כאן) וגם הלכתי קצת כל חמישה ק"מ החל מהקילומטר ה-25. הקילומטר ה-25 כאן היה תחנת התזונה בסיבוב השלישי, אבל כשהגעתי ל-30 ק"מ הלכתי קצת. כבר אחרי 50 מטרים הרגשתי יותר טוב וחזרתי לרוץ.

תוך כדי המרוץ ניסיתי להעריך האם אוכל לסיים אותו בפחות מחמש שעות. על פניו, לכל אורך הדרך נראה שהתשובה חיובית, אבל מכיוון שכל הזמן איבדתי מהירות לא הייתי בטוח בזה. גם העצירות בתחנות היו ארוכות ואיבדתי שם זמן יקר. בנוסף, נראה היה שהמרוץ יצא יותר מ-42.2 ק"מ והייתי צריך לקחת מרווח ביטחון. 

הסיבוב השלישי הסתיים ב-32 ק"מ ותחנת התזונה בתוך הסיבוב הרביעי והאחרון היתה בקילומטר ה-36, אז החלטתי שהמעבר היזום הבא להליכה יהיה ב-40 ק"מ. לכל אורך המרוץ הקיפו אותי רוכבים על אופנועי שלג, על פי רוב כדי לבדוק אם אני בסדר, ובשעתיים הראשונות של המרוץ גם צוות הצילום עבר בין המשתתפים. מי שאיישו את תחנת התזונה באמצע ההקפה לבשו תחפושות ועודדו כל רץ שהגיע. גם סמוך לנקודת ההתחלה/סיום היה צוות מעודדים.

הק"מ ה-40 הסתיים בדיוק כשהגעתי לרץ נוסף שאותו עברתי בסיבוב. הלכתי איתו כמאה מטרים לפני שחזרתי לרוץ. לפי ההערכה שלי, נותרו לי עוד 2.6 ק"מ (ולא 2.2 ק"מ), ובדיעבד אפילו קצת יותר. הרגליים שלי היו מאוד עייפות וכבר חשבתי ללכת קצת גם בקילומטר ה-41 וה-42, כי ראיתי שיש לי מספיק זמן. לאורך המסלול היו שלטים שציינו את המרחק שעברתי, במיילים, אבל מכיוון שהמסלול היה ארבע הקפות, אז כל הזמן פגשתי שלטים. בשלב הז רצתי משלט לשלט כדי לחלק את המאמץ למנות קטנות ככל האפשר.

כבר לא עצרתי בקילומטר ה-41. ראיתי את אחד הרצים שעקפתי בסיבוב לפני, וחשבתי על זה שאם אלך, נגיע לקו הסיום ביחד. כל רץ שמסיים מצולם ולא רציתי שמישהו אחר יכנס לי לפריים, אז המשכתי לרוץ כדי להשאיר אותו מאחור. ראיתי את שער הסיום, אבל מכיוון שהשטח פתוח ושטוח, רואים כל דבר ממרחק עצום. עדיין הייתי במרחק קילומטר וחצי ממנו. המשכתי לחפש סימני דרך כמו שלטים ודגלים ולרוץ עד הסימן הבא, וזה שאחריו, וזה שאחריו, עד שראיתי שפורסים את הסרט בנקודת הסיום ורצתי לתוכו.

סיימתי, והצלחתי לעמוד בהערכה שלי לגבי התוצאה, 4:54:21, מקום תשיעי בין הגברים ועשירי כללי. קיבלתי את המשליה מריצ'רד, הצטלמתי עוד קצת בנקודת הסיום וצלעתי לאיטי לאוהל, כדי לקחת בגדים למקלחת. ההליכה בשלג בין כל המקומות שהייתי צריך לעבור בהם, האוהל שלי, המקלחות, השירותים, האוהל לייבוש בגדים, היו קשים ולקחו לי המון זמן. כשסיימתי, התלבטתי אם לחכות לרצים הבאים ליד קו הסיום, אבל החלטתי שעדיף לישון קצת.

היה לי קצת להירדם, גם מהתרגשות, גם הרגליים כאבו וגם האור מהיום התמידי ששורר בקיץ האנטארקטי נכנס לאוהל. בנוסף, מדי פעם שמעתי את צעקות העידוד כשעוד רץ סיים את המסלול. בתוך שק השינה היה חם ונעים והצלחתי לישון שלוש שעות עד שפיני הגיע לאוהל. נרדמתי והתעוררתי עוד כמה פעמים עד שהחלטתי שהגיע הזמן לצאת.

בחדר האוכל, ששימש נקודת התכנסות של הרצים, קיבלנו עדכון שהמטוס בדרך, ולכן אנחנו צריכים לפנות את האוהלים כדי שאפשר יהיה להכשיר אותם לאנשים שמגיעים למחנה עם המטוס שיקח אותנו חזרה לצ'ילה. את שאר הזמן עד הטיסה, בערך חצי יום, העברתי במינגלינג עם הרצים האחרים ובשיתוף החוויות שלנו.

מזכרת מהנסיעה

בגלל ההמתנה הארוכה בפונטה ארנס לטיסה, יצא לי להכיר טוב חלק מהרצים, במיוחד את אלו ששהו במלון שלי. אני מניח שכל מי שיצא לטיול מאורגן גילה שנוצר בונדינג עם חלק ממהמשתתפים, אז כאן, בגלל המחנה המשותף היוצא דופן שמאחד בין כולם, האפקט הוא עוצמתי פי כמה. לכל אחד יש סיפור רקע מיוחד משלו, ובכל זאת לכולנו יש משהו שמאחד אותנו ומבדל אותנו משאר העולם, בוודאי אחרי שסיימנו את המרוץ.

הרצים שסיימו אחרי סיפרו שהשהות הארוכה בקור היתה קשה, במיוחד מכיוון שהטמפרטורות ירדו אחרי שסיימתי. חלק היו צריכים להחליף בגדים, ולפעמים גם להיכנס לאחד האוהלים ולהתחמם, לפני שיכלו להמשיך.

בצהריים נערך טקס הסיום, בו חולקו צלחות לשלושת המקומות הראשונים בכל מגדר. המנצח, בזמן של 3:53 מפולין והמנצחת, עם שיא מסלול לנשים של 4:06 מלטביה. חולקו גם מדליות למי שסיים שבעה מרתונים בשבע יבשות, ומדליית גראנד סלאם אחת, למשתתף שבנוסף לשבע יבשות גם רץ מרתון בקוטב הצפוני. אחרי הטקס שוחחתי קצת עם המנצח, והוא סיפר שהוא בן 48 וכבר סבא. וואו. 

גם פיני קיבל את מדליית 7 היבשות

אחרי הצהריים נסענו למטוס שלקח אותנו חזרה לפונטה ארנס. החוויה הגיעה לסיומה. חלום של שנים, המתנה של שנתיים וחצי מאז הרישום, שבועיים נסיעה שמתרכזים ביממה וקצת, אלף קילומטרים מהקוטב הדרומי, חוויה של פעם בחיים.

איך מסיימים רשומה כזו? בהפתעה. אחרי טקס חלוקת המדליות יצאנו החוצה לכמה תמונות, ואחד מהמשתתפים הפתיע בהופעה. אחרי שחזרנו לפונטה ארנס נפגשנו במסעדה והוא סיפר לי על עצמו והרקע להופעה הזו, אבל לדעתי כל מילה מיותרת. אם חשבתם שמרתון באנטארקטיקה זה משהו יוצא דופן, תראו את התמונה הבאה:

המלך חי וקיים

אנטארקטיקה היא מדבר קפוא עם מזג אויר אכזרי, אבל אין ספק שהיא מלאה בהפתעות. יש גם סרטון קצר עם טעימה מהאירוע: