רגע אופטימי לפני ההמראה

אם אתם קוראים את הרשומה הזו עכשיו, סימן ששלחתי אותה לפרסום כשאני על ההסעה בדרך לשדה התעופה, שעתיים לפני ההמראה לאנטארקטיקה. את הרשומה הזו התחלתי לכתוב ביום רביעי לפנות בוקר, מתוך אמונה שהרגע הזה אכן יגיע, ואני מעדכן אותה תוך כדי האירועים.

נכון לרגע כתיבת הפסקה הזו, המצב די מתסכל. אני כבר שבוע בצ'ילה ומתוכו שישה ימים בפונטה ארנס. על פי הנחיות המארגנים, הגעתי ארבעה ימים לפני מועד הטיסה המשוער ויומיים לפני המועד הנדרש המקורי, כפי שנקבע לפני הופעת הקורונה, כדי לעשות בדיקות יומיות לפני הטיסה. בינתיים, כבר יום שלישי ברציפות שהטיסה נדחית בגלל מזג אויר קשה ביוניון גליישר ובפרט בנקודה בה המטוס צריך לנחות. 

כבר שלושה ימים שבכל ערב אני מקבל מייל מהמארגנים שהטיסה לא תהיה מחר, אולי מחרתיים, בואו מחר לעוד בדיקת אנטיגן. הדחיה האחרונה אתמול היתה מתסכלת במיוחד. ביומיים הראשונים כבר נרמז שהמצב לא מעודד, אבל אתמול (שלישי) כבר מסרנו את התיקים לטיסה, קיבלנו כרטיסי עליה למטוס והאוירה בתור לקבלת הכרטיסים היתה אופטימית. אם באמת הטיסה תצא בחמישי ותחזור בשבת, מה שגם לא ודאי, לא בטוח שאספיק לטיסה שלי חזרה לישראל, ובכל מקרה לא יהיה לי מספיק זמן לבצע בדיקת קורונה לפני טיסה. זה אומר שהפסדתי את הטיסה חזרה.

כרטיס עליה לטיסה שמתעכבת עוד ועוד ועוד

לפני הדחיה האחרונה חששתי מהתסריט שבו הטיסה לאנטארקטיקה תצא כשמועד החזרה המשוער שלה מספיק זמן לפני הטיסה שלי לישראל, אבל נתעכב שם ואני אפסיד את הטיסה חזרה כשאני לא יכול לטפל בזה מקצה העולם. לפחות הבעיה הזו כבר לא רלוונטית. הפסדתי את הטיסה, וזהו. זה מתסכל במיוחד כי איבריה עשו בלגן עם ההזמנה שלי וחסמו לי את האפשרות לשנות את הטיסות מהאינטרנט. מכיוון שאני בכלל לא יודע מתי נחזור מאנטארקטיקה, החלטתי פשוט לבטל את הכרטיס, ולנסות לקבל זיכוי שלא ברור אם אשתמש בו. כשארצה לחזור אזמין טיסה מאיפה שאפשר, דרך כל מסלול אפשרי שיחזיר אותי הביתה.

עובדה נוספת שאי אפשר להתכחש אליה היא שלא אגיע במועד המתוכנן לעבודה. אין לי ברירה ואני צריך לבטל שיעורים ולהשלים אותם במועד אחר. לא רציתי להגיע למצב הזה, אבל כרגע הנזק הוא בר הכלה, אבל לא נעים.

פונטה ארנס היא עיר חמודה, אבל כבר מיציתי אותה. בנוסף, היא גהנום לטבעונים, גם בגרסת טבעונות לייט שבה אני לא מדקדק בלברר מרכיבים במנה שלא רואים אותם והאם טגנו אותם בחמאה או בשמן. יש מקומות ספורים שמגישים משהו שאני יכול לאכול, וקצת נמאס להזמין כל יום אותה מנה באותה מסעדה.

רוב המשתתפים כאן ממתינים בתסכול כמוני, אבל יש כמה בודדים שהם קצת יותר בעלי יוזמה. אחד יזם לפני כמה ימים יציאה לטיול מאורגן לתצפית על מושבת פינגווינים. באותו זמן עוד לא הייתי מקושר לקבוצת הוואצאפ הנכונה אז למדתי על זה בדיעבד. גם היום יוצאים שני טיולים לטבע, אבל היעד שלהם פחות עניין אותי. כשכל יום הוא "היום לפני הטיסה, תהיו בהיכון", קשה לי לעשות שינוי מחשבתי ולקפוץ בספונטניות על עגלה אחרת. כדי לא להשתגע, החלטתי להיות ספונטני בקטנה ולצאת לריצה קצרה, הראשונה מאז יום שבת. בימים האחרונים לא רצתי כדי לנוח לפני המרוץ, אבל אחרי דחיה ועוד דחיה ועוד אחת, האסטרטגיה הזו יצאה מאיזון.

חזרתי מהריצה יותר רגוע. דיברתי עם אשתי בבית שדברה עם שירות הלקוחות של איבריה ויש מצב שיזיזו את הטיסה, רק עוד לא החלטנו למתי. היא היתה רגועה וזה הרגיע גם אותי. בבדיקת האנטיגן ניסיתי לחלץ מידע פנים ואשת הקשר שלי בלוגיסטיקה נשמעה אופטימית, אם כי גם אתמול האוירה הכללית היתה אופטימית והסתיימה באכזבה. לפי דבריה, עדיין יש רוחות אבל נראה שהסערה שוככת והצוות הלוגיסטי התחיל להכין את מסלול הנחיתה. זה לא אומר הרבה חוץ מזה שטיסה מחר היא בגדר אפשרות, ואת זה כבר ידעתי.

בינתיים הארכתי ביטוח נסיעות, דחיתי פגישות וביקשתי לבטל שיעורים ולקבוע שיעורי השלמה. עוד שיחה עם הבית והחלטנו לא להסתבך, לבטל את הטיסה וכשאני אחזור מאנטארקטיקה להזמין ברגע האחרון מה שאפשר ולא משנה מאיזו חברה או ספק תיירות. מה שנשאר זה להעביר את הזמן עד העדכון של הערב, בשעה שמונה. בימים הקודמים, הודיעו מוקדם יותר על הדחיה, עוד בצהריים, והדחיה המתסכלת אתמול היתה בסביבות ארבע וחצי. השעה כבר שש ואני נאחז בתקוה שאם לא מקדימים להודיע שום דבר, זה סימן טוב. 

בשבע וחצי יצאתי עם חלק מהחבורה למסעדה. בדרך לשם כולם חלקו את התסכולים שלהם מההמתנה הארוכה, מהדחיות החוזרות ומשינויי לוחות זמנים. בשעה 7:59 אחת המשתתפות החלה להקריא בהתלהבות מייל מהטלפון שלה. מחר בבוקר טסים! הרעש שהעיר אתכם באחת לפנות בוקר בישראל זו אנחת הרווחה שיצאה מפונטה ארנס, צ'ילה. 

חוגגים לילה אחרון בפונטה ארנס

קשה להאמין שהמסע הארוך הזה, שהתחיל ברישום למרוץ לפני שנתיים וחצי, עומד להגיע לרגע השיא שלו. מרגע שהמכשול האחרון הוסר, אני חש הקלה, אבל לא התרגשות. התרגשות חשתי לפני שנתיים וחצי, כל יום במשך שבועות ואולי גם חודשים. היה לי מספיק זמן להתרגל לרעיון, והעובדה שהוא קורה מחר ולא מתישהו בעתיד הרחוק עדיין לא נתפסת אצלי.

יום חמישי, 8 בבוקר, עוד שעה האיסוף לשדה תעופה. בדיוק סיימתי שיחה עם אשתי שביטלה את הטיסה ויחד בדקנו חלופות אחרות. בתיבת המייל דרמה חדשה. שוב עיכוב בטיסה בגלל מזג אויר, עדכון הבא עוד ארבע שעות. באמת שאין פה רגע משעמם. 

השמועה אומרת שהטיסה נדחתה משעה 11 בבוקר לשעה 5 אחרי הצהריים, אם מזג האויר ישתפר. בינתיים הולך לעוד בדיקת אנטיגן יומית. בדרך הלוך וגם בחזור פוגש חלק מהמשתתפים, חלקם עדיין מחוייכים, חלקם עם עצבים מרוטים כמו שלי. 

הגיע העדכון, שאין עדכון. עדכון נוסף בעוד שעה וחצי. הזמן עובר והעדכון לא מגיע. השמועות מדברות על בעיית אינטרנט במחנה באנטארקטיקה שגורמת לעיכוב. בסופו של דבר, מגיע העדכון שהכל נדחה למחר, פרטים נוספים בהמשך הערב. אוף. אני מבין שמזג האויר הוא כח עליון, אבל גם כח עליון יכול להתחשב ולפעול שבוע קודם או שבוע אחר כך.

 בינתיים, חלק מהמשתתפים הצהירו שהם נמצאים על הקצה מבחינת הגמישות שלהם. כמו במקרה שלי, גם אחרים סיפרו שחבריהם שנשארו מאחור תומכים בהם מרחוק, ובאיזשהו מקום כולנו מרגישים מחוייבים להשלים את המשימה גם עבור אלו שמתצפתים עלינו מהבית. 

פרסמתי הודעה בקבוצת וואצאפ של המשתתפים שאני הולך למסעדה האיטלקית הקבועה שלי, ומפה לשם היינו שמונה אנשים בשולחן. גם הפעם, תוך כדי הארוחה, הגיע העדכון המיוחל שטסים מחר, ממש על הבוקר. המייל שהגיע נראה אופטימי במיוחד, נקווה שהפעם זה יקרה. לצערי, החזרה המתוכננת יחסית מוקדמת, כדי לעזור לאנשים שעוד לא פספסו טיסות להספיק, למרות ששום דבר לא מובטח. היינו אמורים לחזור ביום ראשון והתכנון כרגע הוא לחזור בשבת בלילה. זה אומר שהמרוץ יהיה ביום שישי בערב.

משהו שלמדתי: אנחנו ממש לא היחידים שבמחנה ביוניון גליישר. למעשה, זה יותר כמו תחנה מרכזית שוקקת. יש שם מטפסי הרים, אנשים שהגיעו לסקי ואפילו מרוץ של מכונית פורשה. הם תקועים שם כבר שבוע ואנחנו חושדים שהטיסה שלנו היא זו שתחלץ אותם.

משהו שלמדתי 2: השבוע הופיעה פה במלון קבוצה נוספת של רצים. הם שייכים למרוץ אחר באנטארקטיקה שכתבתי עליו כאן, או ליתר דיוק באי המלך ג'ורג', ה-white continent marathon. המרוץ שונה ממה שזכרתי אותו. אני זכרתי שהם מגיעים בספינה מארגנטינה, אבל כנראה שהם שינו פורמט והם מגיעים בטיסה כמונו, רק למקום אחר, הרבה יותר צפוני. בנוסף, הם רצו מרתון חצי מאולתר על הטיילת כאן כדי לכסות שני מרתונים בשתי יבשות בטיול אחד. למרבה ההפתעה מתברר שלא היו להם אישורים לטוס לאי, והמרוץ המרכזי שלהם בוטל. ממש מאכזב בשבילם, ומחדל ענק של המארגנים.

תכננתי לשלוח את הרשומה הזו כשאני כבר המטוס, אבל אני לא בטוח אם יהיה לי אינטרנט בשדה התעופה שאנחנו נוסעים אליו, אז אני חותך עכשיו את העדכון  כשאנחנו על האוטובוס. אחרי כל כך הרבה קשיים ועיכובים, הפעם זה קורה. אעדכן כשאחזור.