שיכול חילוף

לפני כחודש השלמתי שני יעדים. סימנתי את שניהם ברשימה שלי אבל לא מיהרתי לכתוב עליהם פה מכיוון שרציתי להתמיד בשניהם עוד קצת זמן לפני שאפרסם אותם כאן. זהו סיפורו של הראשון מביניהם, יעד מספר 15 ברשימה שהוא היעד ה-44 שאני משלים, אבל תצטרכו לקרוא עוד קצת לפני שתגלו מהו. בדיעבד, קצת הופתעתי שהוא ממוקם במקום 15. זה לא אומר שהוא היעד ה-15 שחשבתי עליו בזמן שכתבתי את הרשימה, כי היו כמה יעדים שבכוונה מיקמתי בסוף הרשימה והיה לפחות יעד אחד שהוקפץ למעלה כדי להחליף יעד אחר שבזמן התגבשות הרשימה החלטתי שהוא לא מספיק מעניין אותי, אבל מקום 15 כנראה אומר שבימים הראשונים לכתיבת הרשימה חשבתי עליו והחלטתי שהוא מספיק טוב וחשוב להיכנס אליה. בדיעבד, זה די הפתיע אותי, כי לפני שהסתכלתי עכשיו ברשימה לראות איפה הוא נמצא, הייתי בטוח שהוא אחד מהיעדים שגירדתי ברגע האחרון כשנגמרו לי הרעיונות.

אני בהחלט יודע למה היעד הזה חיכה שש שנים ול-43 יעדים אחרים עד שהגיע תורו. בזמן הסגרים של הקורונה, כמו הרבה יעדים אחרים, היתה בעיה להשלים אותו, אבל גם לפני הקורונה רק דחיתי אותו שוב ושוב. כשמספר היעדים שהושלמו התחיל להיות מצומק, הכנתי רשימה מצומצמת של היעדים שנותרו וסיווגתי אותם לפי המורכבות והאם יש לי תוכנית איך ומתי להשלים אותם: האם זה פשוט זבנג וגמרנו, האם נדרשת נסיעה לחו"ל, תקופת הכנה או התמדה כלשהי וכן הלאה. את היעד הזה סימנתי בתור אחד מהבודדים שיקח הרבה זמן להשלים, ובדברי ההסבר, כתבתי "אבוי!". אז הנה, הצלחתי להתגבר על הדחיינות והחששות ולהשלים אותו, אם כי אני מוכרח להודות (ולתת ספויילר להמשך) שלא הצלחתי לעשות הרבה יותר מהרף המינימלי שהגדרתי לעצמי להשלמת היעד. בינתיים, הנה רמז:

אז מהו היעד הזה? הימים היו ימי טרום הרשימה, ובעולם היתה קיימת רשת חברתית בשם גוגל פלוס שכמעט אף אחד לא השתמש בה. למעשה, הכרתי בדיוק אדם אחד שעשה בה שימוש מדי פעם, ואני מקווה שתהיה לי הזדמנות לכתוב עליו קצת יותר בהזדמנות אחרת, כי מבלי שהוא התכוון, הוא השפיע מאוד על מי שאני היום. הוא האדם שהכיר לי את עולם הריצה וגרם לי לנסות אותו בעצמי. יום אחד נזכרתי בו וחשבתי לעצמי "מעניין מה הוא עושה היום?" ונכנסתי לגוגל פלוס מתוך ציפיה לקרוא על ריצה מרתקת כלשהי שעשה. בפעם הקודמת שעשיתי את זה, קראתי פוסטים שלו על מסע בן 5 ימים שארגן לעצמו בנגב לאורך 250 ק"מ. הפעם ציפתה לי הפתעה: סרטון של קבוצת צעירות רוקדות לצלילי היפ הופ, ובמרכז השורה הקדמית... ניחשתם נכון. הייתי המום. זה הדבר האחרון שהייתי חושב עליו. מעבר לעובדה שהיתה פה שבירה של אחידות מגדרית, ולמען האמת גם גילאית, מאוד בלטה העובדה שבסך הכל, בעיניים הלא מקצועיות שלי, הוא רקד טוב ואפילו קיבל בהעמדה את המקום הכי יוקרתי, מרכז השורה הראשונה.

אני לא מסתיר את זה שחלקים לא מבוטלים מהרעיונות לרשימה שלי הם לא מקוריים אלא סיפחתי אותם ממקומות אחרים, כמו העתקה מהרשימה של אשתי, רשימות מהאינטרנט או במקרה הזה, השראה מאנשים שבסביבה שלי. מעבר לתעוזה של להיות הגבר היחיד, או הכמעט יחיד, בתחום שנחשב נשי, אין לי שום חוש קצב או ניסיון עם תנועה וריקוד, ולפעמים זה מפריע לי. מצד שני, לא רציתי להיכנס להתחייבות ארוכה שלא בטוח שארצה בה בכלל ולכן הגדרתי את היעד שלי באופן גמיש ומינימליסטי: ללכת לשיעור אירובי, זומבה, היפ הופ או משהו דומה. כלומר, פעם אחת ודי מספיקה וממש לא משנה איזה סוג של פעילות, העיקר שאנסה. בדיעבד, גם המינימום הזה היה מאוד קשה לי.

כמה חודשים לאחר מכן, בנסיבות לא קשורות ואחרי שנים שלא התראינו, נפגשתי עם האדם שמאחורי ההשראה ליעד, ושאלתי אותו על הסרטון שהעלה. הוא סיפר שהוא מתמיד די הרבה זמן בחוג היפ הופ וממש נהנה מזה, ובניגוד להתרשמות המאוד לא מקצועית שלי, הוא ממש לא ברמה גבוהה, והעובדה שהוא עומד במרכז החבורה הרוקדת יותר קשורה לאישיות שלו ולרצון שלו להתבלט ולהידחף קדימה. יצאתי מהפגישה איתו עם הרבה השראה לגבי היעד הזה, ואז דחיתי אותו למשך שש שנים.

התוכנית המקורית שלי לביצוע היעד היתה כזו: אין לי זמן עכשיו כי אני מתמקד בריצות ארוכות, אבל אחרי שאסיים עם היעד של 100 ק"מ, אתחיל ללכת למכון כושר כי יש גם יעד כזה, ובמכון כושר יש חוגים, כולל כל מיני חוגי תנועה, ואז אלך פעם אחת ונראה מה יהיה. 

עברו 3 שנים וחצי, הצלחתי לסיים את מרוץ האולטרה מרתון שלי, ואז החלטתי להחליף את מכון הכושר במועדון קרוספיט, שבו אין חוגים אחרים. עכשיו לא היתה לי תכנית לביצוע היעד כי לא ידעתי איפה אני יכול למצוא שיעור ניסיון שיהיה ידידותי למישהו עם אפס ניסיון ואפס יכולת. אשתי הציעה רעיון שטיפה חרג מהגדרות היעד אבל הייתי מוכן לקבל אותו: תכננו לצאת לקרוז, ובאניית הקרוז יש כל מיני פעילויות שכלולות במחיר שלו, ואחת מהן היא שיעור ניסיון בריקוד (לא זוכר איזה, כנראה סלסה), אז שנינו נלך. זה נראה לי פתרון טוב כי שנינו גרועים ממש אבל נהיה ביחד בסביבה נייטראלית עם אנשים שלא נפגוש עוד לעולם. הימים היו ימי תחילת הקורונה, כשכולם העריכו שעד הקיץ (קיץ 2020) זה יעבור. הקרוז בוטל, הקרוז שנקבע במקומו לשנה שאחרי בוטל גם הוא, וקרוז שלישי גם בוטל. נראה שהעולם מנסה להגיד לי משהו. יש גם קרוז רביעי בעוד כמה חודשים, אבל החלטתי לא לחכות לו.

אחרי שאופציית חדר הכושר ואופציית הקרוז נפלו, התחלתי לחפש סטודיו לחוגים. למרות שביעד עצמו הייתי מאוד גמיש לגבי זהות החוג, התמקדתי בהיפ הופ, גם כי משם נולד היעד וגם כי למרות שאין לי שום ניסיון או הכרות עם אף אחת מהאופציות, תחושת הבטן שלי היתה שאתחבר להיפ הופ יותר מהחלופות האחרות. רוב מה שמצאתי היה חוגי ילדים או קבוצות שנראו לי מקצועניות מדי ולא משהו שמתאים למבוגר עם אפס ניסיון שבסך הכל רוצה להגיע לשיעור ניסיון. אחרי עוד כמה חודשי דחיינות, הרחבתי קצת את החיפוש שלי ומצאתי סטודיו שמתמקד אך ורק בחוגים למבוגרים ובאתר שלו הדגיש מאוד את העובדה שהוא מקום נעים גם למי שאין לו ניסיון בכלל, רק תבואו. מכיוון שהניסיון שלי עם המקום מאוד קצר, העדפתי לא לפרסם את המקום, אבל לסקרנים, השם שלו מתחבא במשפט הקודם (-;

נרשמתי לשיעור היפ הופ בסניף שנמצא כעשרים דקות נסיעה מהבית. לפני השיעור קיבלתי הודעה שהמורה הקבוע לא יהיה ובמקומו תהיה מורה מחליפה. בשיעור עצמו היינו קבוצה קטנה מאוד ואפילו לא הייתי הבן היחיד. הפורמט של השיעור היה חימום קצר ואחריו לומדים קטע ריקוד של כשלושים שניות מתוך שיר כלשהו. המורה מדגימה כמה תנועות, התלמידים (וליתר דיוק, התלמידות) חוזרים אחריה, אחר כך מבצעים אותן שוב מהר יותר, עם המוזיקה, לומדים את רצף התנועות הבא וכן הלאה. בסוף מבצעים את כל הקטע מספר פעמים. לא הכרתי את השיר שהיא הביאה ואני לא זוכר ממנו שום דבר כדי לכתוב כאן מה הוא היה. התנועות עצמן לא היו קשות, והכושר הגופני שלי עמד בקלות בשעה ורבע של תנועה לא רציפה, אבל היה לי ממש קשה. הייתי מסוגל לבצע כל תנועה בפני עצמה כשלמדנו אותן לאט, אבל כשהיה צריך לבצע אותן יחד עם השיר, הקצב היה מהיר מדי בשבילי והתנועות נהיו לא מדוייקות. למרות שחזרנו על כל סדרת תנועות כמה פעמים, ברגע שעברנו לסדרה הבאה, כבר שכחתי את הקודמת. בנוסף, נראה שהמורה, בהיותה מחליפה חד פעמית, חששה שהשיעור שהיא מעבירה קל מדי וניסתה להוסיף עוד ועוד. בעיקר ניצלתי את העובדה שהשיעור נעשה מול מראה ארוכה, כך שיכולתי להסתכל מה עושות הבנות האחרות ולהעתיק מהן בכל פעם שנכנסתי לבלאק אאוט, שזה היה כל שלוש שניות בערך.

חזרתי הביתה מרוצה מזה שהעזתי לעשות משהו שנכנס עמוק מאוד לתוך תחום אי הנוחות שלי. פסיכולוגית, זה כנראה היעד הכי קשה בשבילי מתוך כל הרשימה. עדיין רציתי להשתפר ולכן החלטתי להגיע גם לשיעור הבא. הסטודיו לא הציע מתכונת של שיעור ניסיון כך שהייתי חייב לעשות מנוי (עם ביטול בכל עת), ולכן ממילא כל מה שהייתי צריך לעשות זה לא לבטל אותו. כשעה אחרי השיעור, הרגשתי קצת כאבי שרירים, מה שהפתיע אותי. מצד אחד, באמת עשיתי עכשיו משהו שאני לא רגיל אליו, אבל מצד שני אני עושה סוגי ספורט אחרים, אז לא ציפיתי להרגיש עומס אחרי אימון בדופק לא גבוה. המסתורין נעלם למחרת כשיצאתי חיובי לקורונה, וסיימתי את הבידוד בדיוק בזמן לשיעור הבא.

סיבה נוספת לכך שרציתי להגיע לשיעור הבא היתה כדי לגלות מי הוא שי, המורה הקבוע. דמיינתי אותו כמו דמויות שאני מכיר מעולם הריקוד הקלאסי והמודרני, כמו עידו תדמור ודוד דביר, ולכן מאוד הופתעתי לפגוש מישהו שלבוש כמו סאבלימינל עם כובע ושרשראות, רק הרבה יותר חמוד. בדיעבד, זה בדיוק לוק של היפ הופ, אבל דמיינתי את הלוק הזה לראפר ולא לרקדן. הבן שהגיע בשבוע שעבר לא הגיע יותר, אז מכאן ואילך זה הייתי אני ובנות שכולן צעירות ממני בעשור או שניים, לפחות.

שי הביא קטע ריקוד מהשיר הבא של שון פול וקיישה שמופיע בפסקול של הסרט step up, סרט לא איכותי במיוחד (גם שי הודה בזה) אבל נחשב לקאלט בסצנת רקדני ההיפ הופ:

הקטע שלמדנו מתחיל באזור 1:35. הריקוד שלנו לא קשור לכוריאוגרפיה שרואים בסרטון, שמבוצעת על ידי שחקנים מהסרט. ובכל זאת, אני מבקש שתסתכלו בסרטון, ובפרט בקטעים שרואים של הזמר שון פול ליד הרקדנים. הוא מקרין הרבה ביטחון עצמי כדי לטשטש את זה, אבל בגדול, אין לו מושג איך לזוז והוא לא יודע לרקוד, בדיוק כמוני, אבל לא נראה שאכפת לו, ולי דווקא כן. בסיכום היה יותר טוב משבוע שעבר, אבל אני מייחס את זה לעובדה ששי החליט להקשות עלינו פחות מהמחליפה שלו מהשיעור הקודם.

בסוף השיעור שי הודיע שהוא לוקח הפסקה מפסקול הסרט סטפ-אפ ועובר לביונסה, והביא לשיעור הבא את השיר הבא, כשהכוריאוגרפיה מותאמת לתחילת השיר, בערך 10 שניות אחרי שהוא מתחיל. גם כאן, הקליפ עצמו פחות חשוב כי הכריאוגרפיה שלנו היתה שונה. הרגשתי שיפור קל מהפעם הקודמת וגם שי חשב ככה. אם ניקח את האנלוגיה שלי לזמר שון פול מהקליפ הקודם, אז אם תסתכלו על הזמרת שלצידו, קיישה, היא כן מצליחה לרקוד פה ושם, אבל עדיין נמצאת 7000 דרגות מתחת לכל השאר. אז ככה.

השיעור הרביעי גם היה עם ביונסה, כשהכוריאוגרפיה מתחילה בערך עשרים שניות אחרי הפתיח של השיר:

הפעם היה לי ממש קשה, וגם שי הודה שהחליט לתת שיעור קצת יותר מתקדם הפעם. אפילו עם האסטרטגיה המנצחת שלי של להסתכל במראה על מישהו טובה ולהעתיק ממנה את התנועות, הצלחתי מעט מאוד וכל הזמן יצאתי מסנכרון ושכחתי את התנועות. בשלב כלשהו שי הדגים לנו בעצמו את הקטע שלימד אותנו, וזה היה מדהים. ממש מהיר וגם מאוד אלגנטי כשהוא ביצע את התנועות.

במהלך השיעור התחלתי לחשוב על פרישה, ובסוף השיעור שיתפתי את שי במחשבות שלי. הוא היה מאוד הגון, כשמצד אחד לא ניסה להחזיק אותי בכח ואמר שאחשוב מה מתאים לי ואחליט לכאן או לכאן, ומצד שני התנדב להגיע רבע שעה לפני כל שיעור, על חשבונו, כדי לעבוד איתי על יסודות. ההעדפה שלי היתה להחליט לא להחליט בשלב הזה, אבל מכיוון שאת המנוי שלי היה אפשר לבטל בלי הודעה מוקדמת רק בחודש הראשון, נוצר תמריץ מלאכותי לקבל החלטה עכשיו. למחרת שלחתי לשי הודעה שאני מודה לו על השיעורים אצלו אבל אני מבטל את המנוי.

היעד שהצבתי לעצמי היה להתנסות במיומנות חדשה, אבל האמת היא שרציתי ממש ללמוד מיומנות חדשה ואני מצטער שזה לא קרה. מסיבות טכניות החלטתי לוותר די מהר, אחרי כחודש ניסיון, אבל אני לא חושב שעוד חודש או חודשיים היו משנים הרבה. באימוני ריצה, הרצים המתחילים יכולים לרוץ אט יותר, לרוץ פחות וגם לשלב הליכה. בקרוספיט, המתחילים יכולים להרים פחות משקל, לעשות פחות חזרות ואפילו לקבל תרגיל חלופי, קל יותר. כאן לא ממש היתה אפשרות ל-scale down. התנועות עצמן ברובות לא היו בעייתיות. לא היתה שום אקרובטיקה כמו בברייקדאנס או פירואטים בבלט, אבל משלב די מוקדם של השיעור הרגשתי שאני נופל מאחור. מפספס חצי מהתנועות כי אני שוכח אותן או לא מספיק אותן, ובסופו של דבר זה גרם לי גם לחכות שהשיעור יסתיים. גם חלק מהבנות האחרות התקשו ושכחו תנועות, אבל אני הייתי עשר דרגות מתחת. בסופו של דבר, זה לא היה המגדר ולא הגיל, אלא פשוט היכולת שגרמה לי להרגיש שזה לא המקום בשבילי. חבל לי, אבל ככל שהזמן עובר השתכנעתי שבחרתי נכון.

בסוף כל שיעור, כשכבר ביצענו את כל הכוריאוגרפיה מתחילתה ועד סופה, הבנות הטובות יותר היו מניחות סמארטפון ליד המראה ומצלמות את עצמן. מכיוון שהרעיון ליעד הזה התחיל בדיוק מסרטון כזה של מישהו אחר, בחזון שלי הפוסט היה היה אמור להסתיים בסרטון שלי. זה כבר לא יקרה. אולי הייתי מוכן להעלות סרטון עם ביצוע לא מושלם, אבל במקרה שלי ממש לא היה מה לצלם. במקום זה, תאלצו להסתפק בוידאוקליפ ידוע של רקדנים גרועים אחרים. אפילו במקרה שלהם, למרות שהם לא מסונכרנים ולא מדוייקים, הם עדיין זוכרים את כל התנועות, מה שאי אפשר היה להגיד עלי.