שתיים עשרה שעות, חמישים וארבע דקות, חמישים ושתיים שניות

היעד השביעי ברשימה, והעשרים אחד שהושלם. לעשות אולטרה מרתון, 100 ק"מ. צ'ק.

את רשימת היעדים כתבתי לפני כארבע שנים, כמה חודשים אחרי יום הולדת ארבעים. באותו זמן הייתי אחרי מרתון ראשון, כשמצד אחד לא רציתי שיהיה אחרון, ומצד שני ממש לא מיהרתי להירשם למרתון הבא. מרחק של 100 ק"מ היה מאוד רחוק ממני, אבל היתה לי תוכנית פשוטה. באותו זמן התמקדתי במרוצי כביש ובשיפור שיאים אישיים, ותכננתי, כשכל זה יסתיים, לרוץ 61 ק"מ בסובב עמק ושנה לאחר מכן 100 ק"מ. קלי קלות. כשאני כותב "קלי קלות", אני מתכוון שלכתוב רשימה ולתכנן תוכניות לעתיד זה באמת קל מאוד.

עברו מספר חודשים, כבר הייתי אחרי מרתון שני, ואז מארגני הסובב עמק הודיעו שהמרוץ לא יפתח באותה שנה. החלופה שמצאתי היתה מרוץ תנ"ך תש"ח, שהציע מספר מרחקים ובהם 50 ק"מ ו-70 ק"מ. מכיוון שלא היה לי המון זמן להתאמן החלטתי ללכת על ה-50 ק"מ. התאמנתי לבד בלי תוכנית מסודרת. האימונים בקיץ לא היו מספיק רציניים ובהמלצת המאמנת שלי נעמי, ויתרתי ועברתי למקצה 30 ק"מ, שגם התגלה כקשה מאוד. התוכניות שלי נדחו בשנה.

בשנה שלאחר מכן, מארגני הסובב החליטו לשנות את מקצה ה-61 ק"מ ל-66 ק"מ. אני החלטתי להגיע מוכן והתאמנתי עם תוכנית אישית. באמת הגעתי מוכן אבל כפי שכתבתי בפוסט הזה, שתיעד את החוויות שלי מהריצה ההיא, הבנתי שאני צריך לתת יותר כבוד למרחק. עד הריצה חשבתי שאם התמודדתי עם הקושי של לסיים מרתון בקצב מהיר (יחסית, בשבילי), אז באולטרה "קטן", אם ארגיע את הקצב, אקבל בתמורה את היכולת לרוץ למרחק "קצת" יותר גדול. הטיעון הזה שגוי כי פשוט לא נכון להשוות בין השניים. לא מכיוון שאחד יותר קשה מהשני, אלא כי ריצה מהירה היא סוג אחד של אתגר וריצות אולטרה הן סוג אחר, וצריך ללמוד בנפרד להתמודד עם הקשיים של כל אחד מהם.

בעקבות הריצה משנה שעברה, הבנתי כמה גדול ההבדל בין 66 ק"מ ל-100 ק"מ. המרחק גדל רק בחמישים אחוז, אבל בריצת ה-66, החלק הקשה התחיל שלושים ק"מ לסיום, והחלק הקשה מאוד היה בין הקילומטר ה-50 ל-62, אז כבר ראיתי את הסוף. בהסתכלות כזו, בריצת 100 החלק הקשה מאוד גדל פי כמה במרחק. קצב הריצה יורד, אז הזמן שבו חשים בקושי גדול עוד יותר. וכמובן, העייפות רק הולכת ומצטברת, אז עוצמת הקושי גדלה גם. הניתוח הזה הוא אולי מובן מאליו, אבל אני כותב אותו כי למי שלא רץ מרחקים כאלו, כל המספרים האלו נראים לא אנושיים, אז לכאורה אין הבדל בין ריצה למרחק לא הגיוני אחד, לריצה למרחק לא הגיוני אחר. אני כאן כדי להגיד שזה לא נכון. בתור מי שהצליח לרוץ מרחק שאחרים רואים אותו כבלתי נתפס, המרחק הבא הוא בלתי נתפס גם בשבילי. 

הוכחה לתזה שלי מצאתי בתוצאות של ריצת הסובב מלפני שנה: עד מקצה 100 ק"מ, רוב מי שהתחיל גם סיים; במרחק הבא, 133 ק"מ, לכאורה לא קפיצת מדרגה גדולה, מחצית מהרצים פרשו בדרך. בזמן האימונים לריצת המאה ק"מ נשאלתי אם השלב הבא הוא ריצת מאה מייל. אני שומר לעצמי לשנות את דעתי בעתיד, אבל נכון להיום התשובה היא לא. היעד שלי הוא מאה קילומטרים, וזהו.

הפוסט הזה מתחיל להיות ארוך, ועוד לא התחלתי לכתוב את מה שרציתי, אז מכאן אני מתמקד רק במה שקרה בריצה עצמה. יש לי עוד הרבה מה לכתוב מסביב, בייחוד על דברים שקרו בימים שעברו מהפוסט הקודם ועד לריצה עצמה ועל התוכניות להמשך. אז הפוסט הזה הוא לא התחלת הסוף של הבלוג ואפילו לא הסוף של ההתחלה. הפוסטים הבאים כנראה ימשיכו לחגוג את הארוע, ומשם הבלוג ימשיך לכיוונים אחרים. אני אמנע מספויילרים אז אציין רק שיש תוכניות לעתיד, וחלק מהן מאוד מעניינות. אני יודע שאין לי הרבה קוראים, אבל אני שמח על אלו שישנם. אז קוראים מזדמנים, אשמח אם תשמרו את כתובת האינטרנט, או תזכרו לחפש "המרוץ לרשימת היעדים" בגוגל.

---

יום חמישי, 21.11.2019, רבע לארבע בבוקר. האוטובוס שיצא מקיבוץ יהל הוריד אותנו בנקודה סתמית לצד כביש הערבה, ליד עמדת קפה, כמה מאות מטרים משער הזינוק. הטמפרטורה בחוץ 11 מעלות, עם רוח קלה. אני מוזג לעצמי כוס קפה כדי להתחמם, והיד שלי רועדת כל כך חזק מהקור עד שהקפה משפריץ לכל הכיוונים. מחכה כבר להתחיל לרוץ ולא להרגיש את הקור. אחרי תדרוך קצר, סוף סוף שולחים אותנו לכיוון שער הזינוק. את הרגע שלפני ההזנקה אני בקושי זוכר, מרוב שהוא היה לא דרמטי. במרוצים גדולים יש מילות ברכה של ראש העיריה או פונקציונר אחר, וכאן כלום. אפילו ספירה לאחור אני לא זוכר שהיתה. חבורה של אנשים בבגדי ספורט עומדים בחושך, עד שאמרו לנו לצאת לדרך.

התחלתי לרוץ עם כולם, והשתדלתי לשמור על קצב רגוע. התוכנית היתה לרוץ על קצב שבע פלוס (דקות לקילומטר), ואפילו לכיוון שבע וחצי, בשילוב הליכות ועצירות לשירותים ובתחנות התזונה לפי התבנית שתרגלתי באימונים. התוכנית הזו אמורה לעבוד עד למרחקים שתרגלתי באימון, ומשם אתקדם בקצב שהגוף יאפשר לי. בהדרגה, עוד ועוד רצים עקפו אותי. אחרי קילומטר, הצצתי לאחור וראיתי פנס בודד, שאפילו לא הייתי בטוח אם היה שייך לרץ או שהגיע מהכביש. החלטתי להפסיק להתרגש ויותר לא הבטתי לאחור. ברוב המרוצים שאני משתתף בהם אני אולי לא מגיע בין הראשונים, אבל מגיע במקום טוב בהתחלה, בסביבות הרבע הראשון. בהכנה למרוץ הזה הפנמתי שכל זה לא רלוונטי. מי שמשתתף במרוץ הזה כבר עבר סלקציה. אותם רצים שתפקידם בחיים הוא לתמוך באגו שלי ולהגיע אחרי במרוצי כביש קצרים פשוט לא נמצאים פה. כל מי שעמד סביבי על קו הזינוק נראה כמו רץ מקצועי: כולם רזים, גבוהים ושריריים ממני.

הקילומטר הראשון הראשון הסתיים בזמן של שבע דקות וכמה שניות. לפי התוכנית אבל על הצד המהיר. הקילומטר הבא כבר היה מתחת לשבע דקות. מהיר יותר מהאימונים, וכנראה מהיר מדי. ציפיתי שבמזג אויר קריר ויבש, אחרי שלושה שבועות שהגוף קיבל להתאוששות, הקצב הקל שלי יהיה באופן טבעי מהיר יותר מבאימונים. מצד שני אני אמור לרוץ מרחק גדול בהרבה ממה שהיה באימונים, וחששתי שאשלם על זה בהמשך. הקילומטרים הבאים המשיכו בנדנדה של קצבים, מעל ומתחת לשבע דקות לקילומטר, בעיקר מתחת.

בזמן שהסתכלתי על כל האורות האדומים שמנצנצים על הגב של הרצים לפני, שהולכים ומתרחקים ממני, חשבתי על המיקום שלי מאחור מכיוון אחר. זה המרוץ הכי ארוך שיצא לי לרוץ אי פעם, והוא הולך להימשך מעל שתיים עשרה שעות. המרוץ הכי קצר שהשתתפתי בו נמשך פחות משתיים עשרה דקות, וזה היה מרוץ המדרגות של עזריאלי, לפני חמש שנים. במרוץ המדרגות, לפני שמטפסים 54 קומות מהחניון של המגדל העגול ועד לגג, רצים כשלוש מאות מטר בחניון. המטרה היא למנוע מהרצים להגיע בדבוקה לחדר המדרגות, ולסדר אותם בטור באופן טבעי. כשהזניקו אותנו בחניון, כל הרצים פצחו בריצה מהירה, והייתי די המום. מה הם עושים? החלק הקשה עוד לפניהם. האם בשביל להגיע למדרגות עשר שניות קודם שווה להתעייף? ברור שחלק מהרצים הם רצי עילית שרוצים ויכולים לנצח והתשובה עבורם היא כן. הם מסוגלים גם לרוץ מהר בחניון וגם לשרוד את הטיפוס מעלה, והכל כדי להגיע ראשונים. כל השאר הולכים להצטער על היום שבו נולדו. הגעתי בין האחרונים לחדר המדרגות, אבל יצאתי לגג במיקום הרבה יותר טוב, אחרי שעקפתי יותר ממחצית מהמשתתפים.

האם זה גם המצב כאן? אם אני רץ בקצב שבע, אלו שהרבה לפני רצים בקצב שש. למאה קילומטרים זה עשר שעות. בשנה שעברה זו היתה התוצאה של המנצח, אבל רוב הרצים היו מעל שתיים עשרה שעות, והיתה גם דבוקה שהגיעה קרוב לסיום, עמוק בתוך ארבע עשרה שעות. הניסיון שלי הראה שכל העצירות בדרך מוסיפות בערך חצי דקה לקילומטר, כלומר עוד חמישים דקות לכל המרוץ. עדיין יוצא שכל אלו שלפני רצים בקצב של פודיום. כמה מהם כנראה לא רק נראים כמו בני אלים אלא גם באמת כאלו, אבל חלק צריכים ליישר את הסטטיסטיקה מהצד השני.

לא הייתי צריך לחכות הרבה, ומצאתי את עצמי שוב עם רצים אחרים. הקטע הראשון שבו רצנו, היה לפי התדריך שקיבלנו, קטע טכני קשה, אבל הוא היה די דומה לכל שביל לבן שרצתי בו, ומישורי ברובו. לתחנה הראשונה אחרי 15 ק"מ הגעתי עם רץ מבוגר יותר. המתנדבים בתחנה דיברו על זה שלא נשארו עוד הרבה רצים לחכות להם. השמש החלה לעלות וכיבינו את הפנסים לפני שיצאנו לדרך. הרץ שאיתי דיבר אנגלית וסיפר שהשתתף במרוץ גם לפני שנה, אבל "נשרף" בסוף וסיים בזמן של מעל ארבע עשרה שעות, ולכן הפעם הוא רץ שקול יותר. רצנו יחד ודיברנו עוד, ובמקביל חשבתי על טיפ שקיבלתי במפגש רצים שהיה לפני כחודש על ההשלכות של ריצה "חברית" עם מתחרה נוסף, שיכולה להוביל לסטיה מהקצב המתוכנן. השותף לרגע שלי אכן רץ בקצב שהיה טיפה מהיר ממה שרציתי, אבל בדיוק כשחשבתי להיפרד ממנו כדי להאט הוא עצר בעצמו להפסקת שירותים. בהמשך עוד נפגשנו מספר פעמים, כמו גם עם רצים אחרים, שהתחלנו להדביק. לא ניהלתי מעקב אבל במרוץ כזה בו מדי פעם מישהו עוצר או עובר להליכה, מחליפים מקומות מספר פעמים.

קטע הריצה השני הוא 85 ק"מ מהסיום, והתחלתי אותו אחרי פחות משעתיים מהזינוק, שזה הזמן שבו מוזנקים שני המקצים הבאים, מקצה ה-85 ק"מ ומקצה האולטראמן המלא, שאחרי יומיים בהם שחו 10 ק"מ ורכבו 420 ק"מ, גם הם רצים 85 ק"מ. כעבור זמן לא רב, מובילת האולטראמן, אנטונינה, עקפה אותנו בטיסה, יחד עם שני רצים נוספים שניסו לתת לה פייט לפני שניערה אותם בדרך לניצחון בכל אחד משלושת ימי התחרות. התוספת של עוד רצים למסלול היתה די מבורכת, ועשתה אותו פחות דליל. לאורך רוב הריצה, אם הנוף היה פתוח, יכולתי לראות רץ כלשהו לפני, לפעמים רחוק מאוד, אבל אינדיקציה מעודדת שאני לא לבד.

קצת אחרי תחנת קטורה, אחרי 25 ק"מ, סיימתי רבע מהמרוץ במעט פחות משלוש שעות. קצב של שתיים עשרה שעות לכל המסלול. ברור שלא אוכל לשמור על הקצב הזה עד הסוף, הרי צפויה לי עייפות מצטברת וריצה בחום ובעליות, אבל תהיתי כמה אוכל לשמור על הקצב הזה. לשליש המרוץ הגעתי לפני סימן ארבע השעות, עדיין באותו קצב, עדיין מרגיש חזק, אבל טיפה מרגיש את שרירי הרגליים. בעשרים וחמישה הקילומטרים הראשונים, למעט עצירות בשתי תחנות, לא עצרתי ולא עברתי להליכה בכלל, כשאת התזונה שלי אני עושה בריצה. לאחר מכן עברתי להליכה כל חמישה ק"מ כדי לאכול בנחת, כשאני מנסה לסנכרן את ההליכה עם עצירות שירותים כדי לא להוסיף עצירות נוספות. כל עוד רצתי, עדיין שמרתי על קצב הריצה שלי, אבל כל קילומטר חמישי היה איטי יותר. 

קצת לפני תחנת יוטבתה חציתי את הרף המנטלי של מרתון. תחנת יוטבתה היתה עמוסה באנשים, כיוון שהיא אחת משלוש תחנות שהגישה אליהן מהכביש נוחה, ניתן לשלח אליהן ציוד לדרך, ולכן גם רבים מהמלווים של הרצים העדיפו להגיע אליהן. אשתי מיכל המתינה לי בתחנה, עם השקית ששלחתי לשם, שהכילה משקה איזוטוני (העדפתי להשתמש במותג שאני רגיל אליו ולא בזה של מארגני התחרות) תוספי תזונה ומזון מוצק. בתחנה הזו, כמו בשתיים הנוספות בהן מיכל חיכתה לי, נשארתי יותר זמן מבשאר התחנות, ובאופן כללי הזמן שביליתי בתחנות הלך והתארך.

תחנת יטבתה

חמישים קילומטר. חצי תחרות עברה והכל דופק כמו שעון. השעון מראה שש שעות ומשהו, אז כבר לא ארוץ בשתיים עשרה שעות בדיוק, אבל עדיין זמן מעולה. כשנרשמתי לתחרות, אי שם לפני חודשים רבים, חשבתי קידומת שתיים עשרה בתור יעד סביר ולא שאפתני מדי. כשהאימונים התחילו להיות יותר קשים, הנמכתי ציפיות לקידומת שלוש עשרה, ובהמשך התחלתי לחשוש לזליגה לתוך ארבע עשרה שעות, שזה תחום מסוכן כי הוא מתקרב לזמן הקאט אוף של חמש עשרה שעות בהם צריך לסיים את המסלול. מכיוון שאין לי ניסיון עם מרחקים כאלו, רציתי "תעודת ביטוח" מפני התפרקות בסוף הריצה, כך שגם אם אלך את הקילומטרים האחרונים, אגיע בזמן. אם קצב הריצה שלי היה שם אותי קרוב לקאט אוף, לא היה נשאר לי טווח ביטחון כזה.

כל זה לא היה בעייתי עכשיו. במקום זה התחלתי להעסיק את עצמי בלחשב פעם בשעה מהו הקצב האיטי ביותר שאני יכול לרוץ את שאר המסלול, ועדיין להגיע לפני הקאט אוף. בפרט התעניינתי ברגע שבו הקצב הזה ירד מתחת לחמישה קמ"ש, או שתיים עשרה דקות לקילומטר, שהם קצב הליכה. זה הרגע שבו מובטח לי שאפילו אם לא אוכל לרוץ יותר, עדיין אוכל לסיים בהליכה. כמובן שלא היתה לי כוונה ללכת את סוף המרוץ, אבל רציתי שתהיה לי את האפשרות הזו.

קצת יותר מחצי מרוץ התנהל במקביל לכביש הערבה, מצדו המזרחי, על דרך נוחה למדי. בשלב הזה המסלול עבר לצד המערבי של הכביש, תחילה על כביש דרך קיבוץ סמר, ובהמשך על ציר הנפט, שהריצה בו היתה פחות נוחה. אחרי 58 ק"מ, עקפתי רץ ממקצה ה-85 וחלקתי איתו בשמחה שנשאר "רק" עוד מרתון. הרץ התבאס ואמר (ובצדק) שהוא מעדיף לספור תחנות, אבל אני באמת הרגשתי שזה באמת רק מרתון, בלי מרכאות. 

סמוך לתמנע החלה עליה קשה וארוכה והקצב שלי הואט מאוד. רחוק לפני ראיתי שני מתחרים הולכים, והחלטתי שמותר גם לי ללכת קצת. מכיוון שהעליה היתה ארוכה מאוד, אבל בסופה היתה אמורה להיות תחנת תזונה, החלטתי לא ללכת יותר מדי ולחזור לרוץ, גם אם לאט מאוד. רגע לפני ההגעה לתחנה, תוך כדי הטיפוס, רצה שהחליפה איתי מקומות לאורך המרוץ מספר פעמים, עקפה אותי בקלילות יחד עם רץ נוסף. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. שוב פגשתי את מיכל בתחנה, והפעם נשארתי שם די הרבה. השעון שלי מדד שמונה עשרה דקות לקילומטר השישים, אז כנראה שתשע או עשר מתוכן היו בתחנה הזו.

כבר היתה שעת צהריים, היה חם, ובתמנע היה אפילו חם מאוד. הנוף היה מדהים, אבל הדרך היתה קשה, ואת רובה עשיתי בבדידות כשאין אף רץ באופק. כשיצאתי מהתחנה השרירים שלי התקשו בעקבות העצירה הממושכת ורצתי לאט יותר. בהמשך יכולתי לחזור לקצב הרגיל שלי של שבע דקות לקילומטר כשהדרך היתה נוחה ומישורית, אבל בתוך פארק תמנע זה לא קרה הרבה. המשכתי במשחק שלי של לחשב כל שעה מתי אוכל ללכת את יתרת המרוץ. כבר הייתי ממש קרוב ליעד, אבל שעה שבה התקדמתי רק קצת יותר משישה קילומטרים לא קידמה אותי במיוחד. המשכתי באסטרטגיה של לעבור להליכה כל קילומטר חמישי כדי לאכול בנחת, אבל החל מחלק זה של המרוץ, תחנות התזונה הפסיקו להסתנכרן עם ההפסקות היזומות שלי, מה שגרם להרבה יותר הפסקות ולירידה נוספת בקצב הכללי.

אחרי קצת יותר משישים ושבע קילומטר, הגעתי לתחנה סמוך ליציאה מפארק תמנע. התחנה עצמה ציינה 68 ק"מ, ובאופן די עקבי, כל התחנות למעט הראשונה הגיחו מוקדם יותר מהמרחק המוצהר. ברור שבמרוץ שטח התחנות לא יכולות לעמוד במיקום מדוייק, אבל ללא ספק היה הבדל כלשהו בין המדידה של השעון שלי למדידה של המרוץ. מכיוון שהמרוץ נמדד באופן מקצועי, כנראה שהשעון שלי קיצר את המרחק, והראה כחצי קילומטר פחות. כך או כך, בתחנה הזו בדיוק חציתי את המרחק הארוך ביותר שרצתי אי פעם, וחגגתי את העובדה הזו עם המתנדב בתחנה ועם רץ של 85 ק"מ שישב בה באפיסת כוחות. שאלתי את המתנדב אם הוא יודע כמה רצי 100 ק"מ עוד לא הגיעו לתחנה, והוא ספר שלושה עשר כאלו. וואו. מהמקום האחרון או הכמעט אחרון התקדמתי די יפה. בכלל לא שמתי לב שעקפתי את כל האנשים האלו. כנראה חלקם נשארו יותר זמן בתחנות, ועברתי אותם שם. עוד אני מתפעל מעצמי, ראיתי מרחוק רץ נוסף מתקרב לתחנה, וזה היה הסימן שלי להמשיך הלאה.

ההמשך עדיין לא היה קל, לפחות בהתחלה, עם טיפוס קצר שהחזיר אותי להליכה, אבל עד מהרה לא רק שהריצה חזרה, גם הקילומטר השבעים שהגיע לפני שעברו תשע שעות סימן את פתיחת החגיגות המוקדמות. שלושים קילומטר על יותר משש שעות לקאט אוף זה קצב הליכה. ניצחתי. כל עוד אני מסוגל לנוע, אני בטוח מסיים. בקצב של שמונה דקות לקילומטר, כולל עצירות והליכות, אני מסיים בעוד ארבע שעות, ובתוך פחות משלוש עשרה שעות מתחילת המרוץ. הכל טוב ויפה. בינתיים העליות הסתיימו והדרך הפכה לכביש. הריצה על הכביש היתה לא נעימה, ובאחד מהקטעים שלו נסעו עליו משאיות, מה שהיה החלק הכי פחות אהוב עלי במסלול.

אני מתקרב לתחנה הבאה בכניסה לישוב באר אורה ורואה את מיכל מרחוק. לידה עומד... רוני, המאמן שלי. וואו. איזו הפתעה! הוא לא סיפר לי כלום ונסע עד לכאן בשבילי. רוני שואל אותי אם הכנתי נושאי שיחה ולקח לי זמן עד שירד לי האסימון. אני תמיד רגיל לראות אותו בבגדי ריצה, ולכן לא יחסתי שום חשיבות לזה שגם עכשיו, הוא לבוש בבגדי ריצה עם מנשא מים. הוא בא לרוץ איתי את 22 הקילומטרים האחרונים. איזה כיף לסיים ככה את הדרך!

אני עם פנים מכוסות במלח מעשר שעות זיעה, ומיכל

מפגש מפתיע

יצאנו לדרך, שהיתה על ציר הנפט, בשביל לא כל כך נוח ומדי פעם עם עליות קטנות. השרירים ששוב התקשו בתחנה האחרונה כבר לא נתנו לי לחזור לקצב שבע, אז רוב הריצה היתה בקצב שבע וחצי. שני קטעי ההליכה בדרך לצורך תזונה גם נהיו ארוכים יותר. בשלב הזה נהיה לי קשה לבלוע את האוכל שהבאתי איתי, אבל עם קצת מים עדיין הייתי מסוגל לאכול. דיברנו כמעט כל הדרך, על כל מה שעבר עלי, על ההכנה למרוץ, על ההשוואה למרוץ בסובב מלפני שנה, על מיכל והתמיכה שלה בתחביב שלי ועוד. 

חמישה קילומטרים לסיום, התחנה האחרונה במעבר אילות, חוזרים לצד המזרחי של הכביש. רוני מתחיל לצלם סרטונים שלי ושולח בקבוצת הוואצאפ, ומקריא לי תגובות מפרגנות. שני קילומטרים לסיום, עוד לא רואים את נקודת הסיום אבל מההתרגשות מתחיל להגביר חזרה לקצב שבע. בגלל ההבדל בין המדידה בשעון למסלול, אני לא יודע מתי צפויה נקודת הסיום. פניה קטנה ימינה והנה מתחם הסיום מצד שמאל. מיכל מחכה לי מאחורי שער הסיום.

נגמר

נגמר. עשיתי את זה. בהמשך אקבל תוצאה רשמית, שתיים עשרה שעות, חמישים וארבע דקות, חמישים ושתיים שניות. תכננתי בכלל על קידומת שלוש עשרה, והפתעתי את עצמי. מקום שלוש עשרה מתוך שלושים ואחד, כלומר בחצי העליון של הטבלה. כמובן שדקה אחרי הסיום כל שרירי הרגליים שלי הפכו לאבן, אבל מהמותניים ומעלה הרגשתי די רענן. ציפיתי לסיים את הריצה מרוסק פיזית ונפשית, ובסוף סיימתי כשאני מרגיש הכי טוב שאי פעם הרגשתי אחרי ריצת אולטרה. כשיצאתי לדרך לפנות בוקר הערכתי שאסיים אותה, אבל כפי שאומר מורפיאוס לניאו בסרט המטריקס, "There's a difference between knowing the path and walking the path". לא הלכתי בדרך, רצתי אותה, וזה הלך טוב יותר מכל מה שדמיינתי.