חמשת האחרונים

הסדרה באטלסטאר גלקטיקה מספרת את סיפורה של המלחמה בין בני האדם לתרבות מבוססת בינה מלאכותית שנקראת סיילונים (Cylons). בתחילה, הסיילונים היו רובוטים, אבל בחידוש של הסדרה מתחילת שנות ה-2000 הם למדו לעצב לעצמם גוף אנושי. עם זאת, לסיילונים היה מספר קטן מודלים אנושיים. בעוד בני האדם שונים זה מזה, כל הסיילונים מאותה סדרה זהים, הן חיצונית, וגם באופיים. חלק ניכר מהסדרה מוקדש לגילוי "חמשת האחרונים" (the final five), חמישה מודלים של סיילונים בעלי הסטוריה ייחודית, שעצם קיומם נשכח גם מהסיילונים האחרים, ובוודאי לא היה ידוע לבני האדם.

באטרסטאר גלקטיקה: המקור לחמשת האחרונים

לעומת זאת, בבלוג הזה ל"חמשת האחרונים" יש משמעות אחרת. ארבעים וחמישה יעדים כבר הושלמו, אם כי מבין היעדים שהושלמו טרם עלית הבלוג לאוויר יש חמישה שעוד לא כתבתי עליהם. חמשת האחרונים הם כמובן חמשת היעדים שנותר לבצע. אחד מהם נחשף בעבר, והוא היחיד מביניהם שמעמיד קושי לוגיסטי משמעותי, בעוד כל היתר פשוטים יותר. ברשימה שכתבתי לפני כארבעה חודשים התיחסתי ליעד הזה, של לטייל באוסטרליה או בניו זילנד, וציינתי שקצת התיאשתי ממנו. שתי המדינות סגרו את הגבול לתקופה ארוכה ואף שהיו בתהליכי פתיחה מדורגת שלו, לא מדובר בגיחה קצרה כמו סוף שבוע בבירה אירופאית. מכיוון שיתר הרשימה התקרבה למיצוי, הצבתי יעד של לסיים את כל היעדים עד סוף 2023, ולצורך זה להחליף את היעד הבעייתי באיסלנד הקרובה יותר.

בחודשים שעברו מאז חלו כמה תהפוכות. אירועים חיצוניים גרמו לי לתכנן תכניות ואז לשנות אותן מספר פעמים, ובהחלט ייתכן שעוד יהיו הפתעות, אבל כפי שהדברים נראים כרגע, היעד חוזר במתכונתו המקורית עם אפשרות לסייים את כל הרשימה עוד לפני סוף 2022.

הכל התחיל דווקא מעיכוב בתוכניות. בעוד שאני קיוויתי שאת הטיול החליפי לאיסלנד שיכלול תצפית על הזוהר הצפוני נעשה עוד השנה, אשתי בקשה שנדחה אותו בשנה אחת לפחות. לדחייה היו סיבות משפחתיות שונות, שאחת מהן היא הגיוס הצפוי של הבן הגדול שלנו, בסוף השנה. בינתיים, אוסטרליה וניו זילנד הסירו את כל מגבלות הכניסה אליהן, ואני קיבלתי רעיון חדש, לנסוע עם הבן שלי לטיול קצר של שבועיים פלוס לאוסטרליה. האפשרות לטוס דרך דובאי פישטה את המסע לשם, ונסיעה כזו יכולה לסגור כמה מטרות בו זמנית: טיול לפני גיוס, גיחת הכרות לאוסטרליה לפני נסיעה ארוכה יותר, מתישהו בעתיד, השלמה של היעד הסורר מהרשימה שלי וגם שני יעדי ריצה: לשבור שיא אישי במרתון, ולצבור יבשת נוספת במסע (שכנראה יהיה חלק מרשימת יעדים  עתידית) של מרתון בכל יבשת.

חיפוש בלוח השנה של המרוצים העלה את המרתון שמתקיים בסידני, באמצע ספטמבר, בתור האופציה היחידה שעונה על כל האילוצים: מרתון מהיר (יחסית, המסלול אינו אידיאלי) שמאפשר נסיעה בחלון זמנים צר שבו שנינו פנויים. יש לנו כמה נסיעות משפחתיות מתוכננות אחרות ובנוסף בסוף אוקטובר מתחדשת שנת הלימודים האקדמית ואני לא יכול להיעלם לתקופה ארוכה. 

מסלול המרתון בסידני, אוסטרליה

תכננתי מסלול טיול ראשוני, שלמען האמת היה די קופצני (ימים בודדים בכל מקום עם טיסה ליעד הבא) ופניתי לפנות את המכשול הבא: ויזת תייר לאוסטרליה. תהליך הבקשה הוא פשוט, והוא אפילו עוד יותר פשוט עם דרכון אירופאי ונעשה ללא עלות ודרך האינטרנט. לפי כל המידע שמצאתי, כמעט כל הבקשות האלו מאושרות בתוך יום אחד, אבל אז התחילו הסיבוכים. עברו כמה ימים ועד שסוף סוף הגיעה תשובה, התבקשנו, גם אני וגם הבן שלי לספק מסמכים ומענה מפורט לשאלות רבות. אופי המסמכים והשאלות הזכיר את תהליך קבלת הויזה לארצות הברית, אולם שם מדובר באשרה לעשר שנים ואוסטרליה מעניקה אשרת תייר עם תוקף לשנה בודדת. בנוסף, לא ציפיתי מהאוסטרלים להקשות בדרישות כמו האמריקאיים, בפרט כשהם מפרסמים שכמעט כל הבקשות מאושרות מיידית. ובכן, כנראה שאין אמת בפרסום. אחרי כמה ימים הצלחתי להתארגן על המסמכים שהם ביקשו וכתבתי תשובות מפורטות לכל השאלות שלהם והעליתי הכל למערכת. הזמן עבר, תשובה לא הגיעה והתחלתי להתיאש.

במקביל, הצבא החליט להקדים בארבעה חודשים את הגיוס של הבן שלי. זו היתה החלטה מוזרה כי נכון לאותו זמן, לא היה לו שיבוץ שמצדיק החלטה כזו. זו גם היתה החלטה מרגיזה כי מעבר לעובדה שכל תכנית הטיול לאוסטרליה נהרסה, גם תכניות אחרות שלנו, שכבר שילמנו עליהן מראש, נפגעו. מועד הגיוס החדש התקרב ולא רק שהוא לא קיבל שיבוץ, הוא קיבל הודעה על דחיית המועד שבו יפורסם השיבוץ. בשל כך, הסקנו בזהירות שלצבא עדיין אין תוכניות בשבילו, וכנראה שממילא לא יגוייס בתארך החדש והמוקדם, והוא הגיש בקשה לדחות את הגיוס, שאושרה, וכרגע המועד המקורי, לפני ההקדמה, הוא המועד המעודכן.

במקביל לדרמת מועד הגיוס, אני התייאשתי מבקשת הויזה לאוסטרליה והתחלתי לחשוב על ניו זילנד כאופציה ב'. מצאתי מרוץ אחר, כמעט באותו תאריך בניו זילנד. הוא מרוץ שטוח יחסית אבל יש לי ספקות אם הוא באמת מרוץ מהיר. הן בעלי דרכון ישראלי והן בעלי דרכון אירופאי אינם נדרשים לויזה לניו זילנד, אבל כן נדרשים לסוג אחר של אשרת כניסה זמנית, שתהליך ההוצאה שלה אינו בחינם, אבל הוא מאוד נוח ונעשה דרך אפליקציה ייעודית. על פי מה שפורסם, משך עיבוד הבקשה הוא עד 72 שעות, אבל יכול להיות קצר בהרבה, אפילו עשר דקות. בשל הניסיון המר עם הויזה לאוסטרליה, החלטתי לא להמתין להתגבשות התוכניות שלי ולנסות להוצא אשרה לניו זילנד, למרות שעדיין לא הייתי בטוח שאסע לשם. ובכן, גם כאן אין אמת בפרסום, אבל לצד השני. לא הייתי צריך לחכות 72 שעות, וגם לא עשר דקות. בתוך דקה מקליטת הבקשה הגיעה הודעת האישור.

אגם רוטורואה בניו זילנד, סביבו מתקיים המרתון החלופי

סוף סוף חדשות טובות, ואלו התחילו להגיע בצרורות. אחרי חודשיים של המתנה, בקשת הויזה מאוסטרליה אושרה. שאלתי את הבן שלי אם הוא שוב בעניין, והוא אמר שכן, אבל ביקש מסלול פחות קופצני. בפרק הזמן ששקלתי לנסוע לניו זילנד (בלבד), החלטתי שאני מעדיף אותה על פני חלק מהאתרים באוסטרליה, ותכנית המסלול השתנתה: המחצית הראשונה היא באי הצפוני של ניו זילנד, והמחצית השניה עוברת דרך סידני וכוללת את המרתון המקומי וגיחה קצרה למרכז היבשת (ה-outback). נותר לסדר לבן שלי אשרת כניסה לניו זילנד. הפעם ההמתנה היתה ארוכה יותר והבקשה אושרה אחרי כשש שעות.

בכל הזמן הזה התאמנתי למרתון שלא ידעתי אם בכלל אשתתף בו, ואם כן אז מתי ואיפה. האימונים בחום ובלחות של הקיץ הישראלי קשים באופן שלא זכור לי, בפרט בהשוואה לפעם האחרונה שהתאמנתי למרתון מהיר בספטמבר, שהיה הרחק הרחק בשנת 2015. גם אז אני זוכר שסבלתי מהחום והלחות, אבל אני משוכנע שהקיץ הזה גרוע יותר. עכשיו סוף סוף יש לי תאריך יעד, 18 בספטמבר. ניסיון העבר מלמד ששום דבר עוד לא סגור, הגבלות תנועה בשל פנדמיה עולמית, זימונים לימי מיון של הצבא, משבר בעולם התעופה ועוד. רואים את האור בקצה המנהרה אבל אולי זו בכלל הרכבת שמתקרבת. עוד פחות מחודשיים הכל יהיה ברור יותר.

יעד מן העבר: מעשה בחמישה בלונים

קרוב לחמש שנים עברו מאז יעד מספר 27 ברשימה הושלם. זה היה היעד השניים עשר שאני משלים, אבל הראשון שאני רואה בו הישג אישי. אם אני מסתכל על אחד עשר היעדים שהושלנו לפניו, אז יש שם זה לצד זה יעדים שלא דרשו ממני לקום מהספה מול יעדים פומפוזיים שדרשו להגיע לקמבודיה, אבל זה היה היעד הראשון שבו מילוי היעד היה מסע אל הלא נודע, גם אם במקרה הזה, לא מסע ארוך במיוחד והמסע עצמו לא היה מושלם כמו שדמינתי אותו.

אני אקח לדוגמה את היעד של ביקור במקדש אנגקור ואט בקמבודיה. המקדש הזה נמצא בצד השני של העולם, וכשכתבתי את הרשימה לא ידעתי מתי ואיך אגיע לשם, אבל הייתי יכול לדמיין איך זה פחות או יותר יקרה: זה טיול לחו"ל וההתיחסות אליו כמו לכל טיול. במילים אחרות, זה יעד של לקנות לעצמי חוויה. המימוש בפועל היה פשוט ממה שחשבתי, אחרי שגיליתי שאבא שלי מתכנן בכל מקרה לנסוע לשם, והוא טיפל בכל הלוגיסטיקה גם עבורי.

לעומת זאת, היעד שהוא הנושא כאן היה יותר מעורפל. ידעתי מה המטרה אבל לא ידעתי מה הדרך שצריך ללכת בה כדי להגיע למטרה הזו. בניגוד להרבה יעדים אחרים, זה לא הספיק להחליט "עכשיו אני מתמקד ביעד הזה" אלא ממש הייתי צריך להילחם עליו. היעד היה להיות פייסר במרוץ.

"פייסר" הוא מכתיב קצב, משתתף במרוץ שמטרתו לרוץ בקצב מוגדר מראש או לסיים את המרוץ בתוצאה ידועה, מתוך מטרה לאפשר לרצים האחרים להיצמד אליו ולסיים את המרוץ בתוצאה מבוקשת. בדרך כלל הוא לובש חולצה מיוחדת או רץ עם בלון כדי שאפשר יהיה לזהות אותו בקלות. בעידן שעוני הספורט החכמים וה-GPS, אפשר בהחלט להסתדר בלעדיו, אבל אין ספק שהרבה יותר פשוט לרוץ לצד מישהו מנוסה במקום להסתכל כל הזמן על השעון ולחשב זמנים. כיום מאוד מקובל במרוצים רבים להציע פייסרים בקצבים שונים כחלק מחווית המרוץ.

פייסר עם בלון, אילוסטרציה

כשחיברתי את רשימת היעדים, הייתי אחרי המרתון הראשון שלי ובאותו זמן התמקדתי בלנסות לשפר שיאים אישיים במרחקים קצרים יותר, אבל המחשבה של "מה הלאה" בעולם הריצה קיננה בי. לי הרבה יותר קל לשמור על תדירות אימונים, כולל אימוני איכות מתישים, אם אני יודע שאני מתאמן לקראת מרוץ מטרה כלשהו. אבל מה המטרה? באותו זמן המטרה היתה לשפר שיאים אישיים, אבל מה אחר כך? לשפר אותם שוב? לא כל כך התחשק לי. כיוון אחד שבו בחרתי היה להגדיל מרחקים ולהיכנס לעולם מרוצי האולטרה מרתון. הכיוון השני היה להגשים חלומות קטנים במרוצי כביש, והחלום הגדול ביותר היה לקבל את תפקיד הפייסר לעצמי.

אבל איך עושים את זה? הרושם שהייתי נתון בו, שהוא כנראה גם נכון, הוא שהכל משחק של קשרים. מארגני המרוץ מכירים מישהו שיש לו קבוצת ריצה, והוא מנדב להם פייסרים מהכרות אישית. לכן, הניסיון הראשון שלי היה לעבור דרך המאמנים שלי, ולשאול אם הם יכולים לארגן לי משהו כזה. למרות שהיום הם בהחלט יכולים, לפני חמש שנים האפשרות לא הייתה זמינה. הבטיחו לי שאם תהיה הזדמנות יחשבו עלי, אבל היה ברור שאני צריך להתאמץ יותר.

השלב הבא היה לפנות למרוצים שונים ולהציע את עצמי לשרותם. לא היו לי שום קשרים ולכן השתמשתי בטופס ה"צור קשר" שנמצא באתר של כל מרוץ. לא רציתי להציף בקשות לכל העולם ולכן החלטתי להתמקד במרוצים מועדפים. פניתי למרוץ שלא מתקיים יותר בשם "מרוץ נחל", שהוא גלגול של מרוץ אחר שהשתתפתי בו בעבר ומתקיים לאורך גדת נהר הירקון. פניתי גם למארגני מרתון תל אביב והצעתי את עצמי למרחקים של 10 ק"מ וחצי מרתון. הפניות שלי היו נרגשות מצד אחד, כשאני מציין שזה חלום אישי ובמיוחד במרוץ הספציפי הזה ומצד שני, מאוד ענייניות, כשאני מציין את הניסיון שלי כרץ ואת התוצאות שלי שניתן גם לוודא את נכונותן באתרים שונים.

ובכן, נאדה. כלום. אפילו סירוב לא קיבלתי. ואז, אחרי כמה חודשים, תשובה ממרוץ אייל: "נשמח שתצטרף לנבחרת הפייסרים של המרוץ. נעמוד איתך בקשר בסמוך למרוץ לצורך התיאומים הרלוונטיים." 

לי ולמרוץ אייל, שהוא מרוץ למרחק 15 ק"מ ברמת השרון, יש הסטוריה ארוכה. השתתפתי בו שבע פעמים, חמש עד לתאריך היעד הזה, פעם שישית ביעד ופעם שביעית שתוארה בפוסט הזה. בפעם הראשונה שהשתתפתי בו סיימתי בין האחרונים ועם כאבי רגליים שגרמו לי לפרוש מריצה לכמעט שלוש שנים. אחרי שהשתקמתי מהפציעה חזרתי בחשש למרוץ הזה והמשכתי לחזור אליו כל שנה, כשאני משפר את השיא שלי בכל פעם, עד שהרגשתי שכבר אין לי לאן לשפר אותו. להשתתף בו שנה נוספת והפעם כפייסר בהחלט יכולה להיות סגירת מעגל נחמדה.

הבעיה היתה שהפניה שקיבלתי היתה יותר משלושה חודשים לפני המרוץ, וחוץ מכתובת אי-מייל לא היה לי איך ליצור איתם קשר. בהודעה נכתב "נעמוד איתך בקשר בסמוך למרוץ", אבל שלושה חודשים זה המון זמן. ואם ישכחו ממני? לא רציתי לנדנד יותר מדי, אבל המרוץ הלך והתקרב ואפילו עוד לא נרשמתי אליו. שלחתי מייל לכתובת שהיתה לי אבל לא קיבלתי תשובה והתחלתי לפקפק שבכלל יחזרו אלי.

כמה ימים לפני המרוץ חזרו אלי, עם חדשות טובות אבל לא מושלמות. החדשות הטובות היו שלא שכחו ממני וגם קיבלתי פרטי איש קשר ליום המרוץ עצמו. החדשות הפחות טובות היו שלמעשה המארגנים החליטו ש"גם אני יכול להיות פייסר". כלומר, הם כבר מסודרים אבל אין להם בעיה להוסיף עוד אחד. ההשלכות של זה היו שאת הפייסרים האחרים הם רשמו למרוץ בחינם, ואילו אני צריך להירשם בעצמי בהרשמה המאוחרת והיקרה.

התכתבתי וגם דיברתי עם רני, איש הקשר ליום המרוץ, וסיכמתי איתו על קצב 5:30 לקילומטר, קצב שהערכתי שיהיה לי קל, בלי להרגיש איטי מדי. הוא הנחה אותי להגיע לנקודה מסויימת ביום המרוץ בשש וחצי. כמובן שהייתי שם הרבה קודם ואף שהיו שם אנשים, אף אחד מהם לא היו קשור להכתבת הקצב. בנוסף, הוא עצמו איחר מאוד והגיע קרוב מאוד לרגע הזינוק, חמוש בבלונים וורודים עם הליום. משום מקום הופיעו הפייסרים האחרים, והוא התחיל לכתוב על הבלונים זמנים ולחלק אותם, תוך כדי שחלק מהם מתפוצצים לו תוך כדי כתיבה. בסופו של דבר, קיבלתי את הבלון שלי, ומיהרתי לנקודת הזינוק.

בזינוק גיליתי פייסר נוסף לאותו זמן, וקצת לאחר מכן הגיע אחד שלישי, שכעס על זה שלא נשארו לו בלונים למרות שהבטיחו לו להיות פייסר. לשמחתי, הפייסר השני ויתר לו והעביר לו את הבלון שלו ובכך הדרמה הסתיימה בלי מעורבות שלי. הפייסר השלישי, שהפך להיות השני, שאל איך אני מתכוון לתזמן את המרוץ וסיפר לי את התכנית שלו, לרוץ במה שנקרא "פוזיטיב ספליט", כלומר להתחיל מהר ולהאט בהדרגה. זו אסטרטגיה לא מקובלת למרוצים, בהם משתדלים לשמור על קצב קבוע או אפילו להגביר מעט בחצי השני, אבל במרוץ הספציפי הזה, בגלל תוואי המרוץ, המחצית השניה באמת קשה יותר מהראשונה. התכנית שלו, לרוץ שליש בקצב 5:20 לקילומטר, שליש ב-5:30 ושליש ב-5:40 נראתה לי קיצונית מדי. התכנית שלי היתה לרוץ בקצב יחסית קבוע ולהיות קצת מתחת ל-5:30 כל עוד הדרך יחסית מישורית, להפסיד קצת בעליות ולפצות בירידות.

עדיין בתחילת המרוץ

מכיוון שעל הבלון לא היה כתוב הקצב אלא התוצאה בסיום, 1:22:30, נשאלתי הרבה באיזה קצב אני בכלל מתכוון לרוץ. קצב 5:30 הוא די באמצע מבחינת התפלגות הרצים, כך שכל הזמן הייתי מוקף במסת אנשים. כמה מהם אמרו לי שהם רצים איתי, אבל הם התחלפו כל הזמן אז היה קשה לדעת אם מישהו באמת מתמיד איתי מההתחלה עד הסוף, כלומר אם אני באמת מועיל למישהו.

בגלל האסטרטגיות השונות שלי ושל הפייסר השני, הוא פתח עלי פער די גדול, אם כי רוב הזמן יכולתי לראות אותו רחוק לפני. בשליש השני של המרוץ המסלול נכנס לפרדס, וקצת לאחר מכן הרוח שיחקה עם הבלון ומשכה אותו לכיוון העצים ואז.. בום! טראח! מה קרה? הבלון התפוצץ, הבלון נקרע. בניגוד לסיפור הילדים, לא הבטיחו לקנות לי אחד אחר. הסתובבתי, ותוך כדי ריצה לאחור, קראתי לרצים שיזכרו את החולצה שלי באם הם רוצים פייסר 5:30, והמשכתי בלי הבלון.

רגעיו האחרונים של הבלון

בשליש האחרון של המרוץ ישנה עליה ארוכה מאוד שידועה בתור נקודת המשבר של המרוץ. קצת לפניה, הסתובבתי שוב וצעקתי לרצים את האסטרטגיה שלי, להאט מעט בעליה ולפצות את על הזמן האבוד לאחר מכן. רץ אחד שסימן לי "אגודל למעלה" הראה שעוד מישהו עוקב אחרי. בעליה עצמה באמת האטתי, אבל היה די שאני מאבד את כל מי שסביבי. בתור פייסר, בחרתי קצב שהוא לא קשה לי, אבל מטבע הדברים רוב הרצים האחרים רצו בקצב שממצה את היכולת שלהם, כך שאלו שהיו סביב רוב המרוץ כבר לא יכלו לעמוד בקצב ונשרו לאחור, בעוד אני עוקף עוד ועוד רצים מותשים.

בסוף העליה התחילה ירידה ושם פגשתי את הפייסר השני, לאחר שהאסטרטגיות שלנו התלכדו. סיפרתי לו שהבלון שלי התפוצץ ואני נצמד אליו עד קו הסיום, וכך היה. לפי זמן ההזנקה, חצינו את קו הסיום בערך דקה וחצי אחרי זמן המטרה, אבל הזמן האישי שלי, שנמדד מרגע שעברתי את נקודת הזינוק היה 1:22:27, שלוש שניות לפני הזמן הנדרש. עמדתי במשימה, אבל בגלל שקצת יותר מחצי מהמרוץ רצתי ללא בלון, לא ממש היה לי פידבק אם באמת הועלתי למישהו, כך שההצלחה ביעד הייתה מהולה בקצת אכזבה.

שלחתי הודעות תודה לכל מי שהייתי איתו בקשר, ובזה הסתיימה האינטראקציה שלי עם צוות המרוץ. שקלתי לפנות אליהם שוב בעתיד, אבל בשנה לאחר מכן הייתי עסוק באימונים לאולטרה מרתון וויתרתי על הרעיון. לאחר חצי שנה נוספת, בתחילת 2019, המאמנים שלי סוף סוף נהיו מספיק מקושרים וקיבלו פניה לספק פייסרים למרוץ כפר סבא, מרוץ ל-10 ק"מ, והציעו לי את התפקיד. מסיבה מוזרה, המרוץ מציע רק שלושה פייסרים, לתוצאות של 40, 45 ו-50 דקות, שהן תוצאות מהירות מאוד. הפייסר האיטי ביותר שהמרוץ הזה מציע עדיין צריך להרגיש בנוח עם קצב אחיד של 5 דקות לקילומטר. זה קצב שאני עומד בו, אבל באותו זמן לא הרגשתי בכושר שיא ולא הייתי בטוח ביכולת שלי להתחייב לתפקיד. בנוסף, רציתי לנצל את המרוץ הזה ליעד של מרוץ מחופש ולכן ויתרתי. בסופו של דבר, היה נכון לוותר כי חליתי ולא יכלתי להשתתף בכלל. אחרי זה פרצה הקורונה ובמשך שנתיים נוספות המרוץ לא התקיים.

בתחילת 2022, מרוץ כפר סבא חזר להתקיים, ושוב המאמנים שלי קיבלו פניה לספק פייסרים. הפעם התנדבתי לתוצאה של 50 דקות. הפעם גם לא הייתי צריך לשלם על המרוץ, עשיתי ריצת ניסיון על מסלול המרוץ בקצב הרצוי והיא היתה טובה מאוד ומדויקת מאוד. 

ביום המרוץ איתרתי את פנינה, נציגת מחלקת הספורט בעיריה. יחד איתה היה צרור של בלוני הליום ענקיים, מהסוג שעשוי מאלומיניום. הפעם, הבלון שלי לא יתפוצץ. עוד היה מוקדם כדי להעביר את הזמן כשבלון ענקי קשור אלי, אז קבעתי איתה שאחזור אליה רבע שעה לפני הזינוק. כשהשעה היעודה הגיעה, ראיתי אותה מגישה בלון אחד לפייסר של 40 דקות, ואת כל שאר הבלונים עפים ברוח למעלה למעלה. 

אני הייתי שבור מזה שהגורל מחליט להתנכל לבלונים בכל פעם שאני זקוק להם. פנינה הייתה שבורה מאובדן של מאות שקלים ששולמו עבור הבלונים האלו. נותר לה עוד בלון אחד, שלא היה מנופח, ולכן היא שלחה מישהי לנפח אותו. הנחמה על בלון הגיבוי הייתה קצרה, כי כשהבלון חזר מנופח, הוחלט להעניק אותו לפייסר הנוסף של 45 דקות. הן קשרו אליו את החוט מצויין, אבל אז התברר שהצד השני של החוט היה קשור פחות טוב לבלון, וגם זה ברח. לא נעים לי להודות אבל קצת שמחתי, כי קודם קצת התבאסתי להיות היחיד שנדפק מהסיפור.

הבלונים אולי ברחו, אבל מדבקות גדולות עם זמני הריצה עדיין נשארו, ואלו הודבקו עלי. על קו הזינוק היתה צפיפות רבה ולכן רק מי שעמד לידי יכל לראות שאני הפייסר, אבל בערך קילומטר לתוך הריצה, מי שהיה בקצב דומה לשלי יכל כבר לראות אותי. במרוץ כפר סבא, תחילת המרוך וסופו הם בעליה, וכל שאר המסלול יחסית רגוע. הקילומטר הראשון היה בעיקר בקרת נזקים, בגלל השילוב של ריצה בעליה וצפיפות של הרצים, ואחרי זה התיצבתי על הקצב הרצוי של קצת מתחת לחמש דקות.

בלי בלון, אבל עם מדבקה על החולצה

בערך שלושה קילומטרים לתוך המרוץ, היה די ברור שיש כמה רצים שנצמדים אלי במכוון. פניתי לכולם ואמרתי שמי שרץ איתי, תכנית הריצה היא לרוץ בקצב 4:55 כדי שכשנגיע לעליה בסיום המרוץ נוכל להאט קצת ועדיין לסיים מתחת לחמישים דקות. כולם הנהנו חוץ מאחד שהתנשף והודה שהוא לא באמת מאומן לקצב הזה. קיוויתי שיצליח אבל בחצי הדרך הוא נפרד מאיתנו. במהלך המרוץ איבדתי עוד כמה רצים ואספתי כמה אחרים. את רוב הדרך עשיתי עם רץ שקט לרץ לצידי וחצה איתי את קו הסיום בדיוק מדהים, 50 דקות ושניה אחת אחרי ההזנקה ובתוצאה אישית שלי של 49:45. הרץ השקט, ששמו משה, הודה לי על התזמון, וסיפר שבזמן הקורונה הוא לא התאמן באופן סדיר ושמח לראות שעדיין יש לו את זה. עוד שני רצים תפסו אותי אחרי הסיום והודו לי על הכתבת הקצב. היה מאוד מספק לדעת שהייתי מועיל למישהו.

המרוץ הזה סגר אצלי פינה פתוחה מהמרוץ של לפני חמש שנים, שבו הצלחתי לקבל את התפקיד שרציתי, אבל לא ידעתי אם באמת הצלחתי לעזור למישהו לרוץ בקצב הרצוי. התקרית עם הבלון עדיין מעיבה על ההישג, כי בלעדיו לא הייתי בולט בשטח ורק מעט רצים יכלו להיעזר בי, אבל נראה לי שאם ארצה לנסות שוב בשנה הבאה, בתור פייסר מנוסה מקבוצת ריצה מקושרת כבר לא אזדקק לרשימת יעדים כדי להתנדב לתפקיד.