זה היה מזמן, לפני ארבע שנים וחצי, כשהשלמתי את את היעד הארבעה עשר שלי, מספר שלושים ברשימה, להשתתף במרוץ מכשולים. היעד הזה נכנס לרשימה אחרי שידידת פייסבוק שגרה בארה"ב פרסמה פוסט שהיא שוקלת להשתתף בתחרות שנקראת Tough Mudder. הטאף מאדר הוא מותג שעורך תחרויות חוויתיות ברחבי העולם, אך בעיקר בארצות הברית. הנה קליפ קצר מאוד:
כפי שניתן לראות בסרטון, בוץ, מכשולים שונים, עוד בוץ ולא מעט ריצה בין המכשולים. וחוץ מזה, יש גם בוץ. זה נראה לי כמו עוד אחד מהיעדים השטותניקיים, כמו לרוץ מחופש או לשבור משהו. עם זאת, חששתי מאוד מהקושי של היעד. באותו זמן ריצה היתה הספורט היחיד שלי וחששתי מאוד ממכשולים שדורשים כוח בפלג גוף עליון כמו טיפוס. המרוץ הוא חוויתי ולא תחרותי אז מותר לדלג על מכשול שלא מצליחים לעבור, אבל כמובן שלא באתי עם גישה תבוסתנית של לוותר מראש.
קראתי באינטרנט על טאף מאדר, וגם על שני מותגים מתחרים בתחום מרוצי המכשולים, Legion Run ו-Spartan. אף אחד מהם לא תכנן אירועים בישראל, מה שאומר לטוס במיוחד. בכולם, חלק מהמכשולים נקראו קשוחים במיוחד וחלק גם דורשים מרכיב של עבודת צוות. מכיוון שתכננתי ללכת לבד לא ידעתי אם אוכל להתמודד עם מכשול שדורש עזרה מקבוצה. כל מרוץ מציע כמה רמות קושי, כשאפשר לבחור מסלול קצר יותר עם פחות מכשולים. כמובן שהגאווה הפנימית לא אפשרה לי להסכים לפחות מהכי קשוח שאפשר. אם כל זה לא מספיק קשוח, בשנת 2013 אחד מהמשתתפים טבע ומת במהלך התחרות.
זמן לא רב אחרי כתיבת הרשימה, בסוף 2016, נתקלתי ביוזמה לקיים מרוץ כזה בישראל. אפילו נסעתי במיוחד לאמצע שום מקום באזור בן שמן, שבו נערכה הדגמה של חלק מהמכשולים, שבהחלט נראו עבירים. קצת לאחר מכן המרוץ בוטל. בשנת 2017 התקיים בישראל מרוץ בסגנון הזה, אבל איכשהו הצלחתי לפספס אותו. למרות שגיליתי על המרוץ רק בדיעבד, הייתי מעודד מהעובדה שאם מרוץ כזה התקיים פעם אחת, מתישהו הוא יתקיים שוב.
מכשול לדוגמה מהמרוץ שלא היה
חלפה שנה והמרוץ שפספסתי התקיים שוב, תחת השם Mud Run. הצלחתי גם לאתר קולגה מהעבודה שהשתתף במרוץ הראשון. אגיד בעדינות שבחיים לא הייתי מאמין עליו שהוא ילך לדבר כזה, ובכל זאת הוא הלך ואפילו שרד, מה שעודד אותי שלפחות בגרסה המקומית, המרוץ לא כל כך קשה.
לא רציתי ללכת לבד והתקשיתי למצוא מישהו שיסכים לבוא איתי. בסופו של דבר, חבר לקבוצת ריצה, שגם חולק איתי אותו שם, הסכים. במקביל לעובדה שהוא הסכים, הוא גם סירב, מה שהיה מאוד מבלבל. חשבתי שמכיוון שהוא צעיר ממני בכמה שנים וגם עם רקע קרבי הוא לא יחשוש מהמתקנים, אבל כנראה שדווקא חלקם עוררו אצלו שדים מרבצם. הנה התכתבות בינינו שמסכמת את רוח הדברים:
הפרטים הטכניים החשובים בהתכתבות הזו: המקצה של ה-10 ק"מ היה המקצה המלא, וכלל 18 מכשולים שפזורים לאורך המסלול. מסיבות לוגיסטיות, ההזנקה היתה ב"גלים" והזינוק הראשון היה בשבע בבוקר. קו המחשבה מאחורי הבחירה בו היה שממילא יהיה הרבה בוץ במסלול, אבל יותר קל לטפס על מכשולים כשהם נקיים, לפני שהמתחרים שלפני מרחו אותם בבוץ. רשימת המכשולים הופיעה באתר ושנינו חששנו הכי הרבה מהטיפוס על חבל. כיום, טיפוס על חבל זה משהו שאני עושה מדי פעם בקרוספיט וגיליתי שאני די טוב בו, אבל באותו זמן החבל בעיקר עורר אצלי טראומות מהתיכון.
בסופו של דבר, הוא לא הבריז, והגענו מוכנים להתלכלך.
חימום לפני הזינוק
אני לא זוכר את כל המכשולים, אבל זוכר כמה עיקריים. המסלול התחיל בזחילה מתחת לתיל, בעיקר כדי ללכלך אותנו ישר על ההתחלה.בתמונות הבאות אפשר לראות בעיקר זרועות מרוחות בבוץ, אבל לא הרבה יותר מזה. זה מכיוון שהיו מכשולים שהבוץ בהם היה "אדמה רטובה" והיו מכשולים רטובים, או כאלו שאם נופלים מהם, זה לתוך בריכה עכורה, אבל ממש לא היה משהו שמזכיר אמבטייה של עיסת בוץ. בזמן אמת הייתי דווקא די מרוצה מזה, אבל בדיעבד, אני אפילו לא בטוח אם תמונת ה"לפני" למעלה היא לא תמונת "אחרי", אז החוויה היא לא לגמרי שלמה.
רצים ממכשול למכשול
בין מכשול למכשול היו כמה מאות מטרים של ריצה. בגלל הרקע של שנינו בריצות ארוכות, עבורנו הריצה היתה יותר כמו הזדמנות למנוחה בין המכשולים, בעוד שבוודאי לחלק מהמשתתפים האחרים המרחק המצטבר היה כנראה קשה. המתקנים שהפתיעו אותי בקושי הם כאלו שדרשו טיפוס, והראו לי כמה שחסר לי כוח בפלג גוף עליון. אני זוכר חומה לא גבוהה במיוחד שהיה צריך לטפס מעליה ומכשול רשת שהיה צריך לזנק אליו, להיתפס על הרשת (או ליפול לבריכה שמתחת), לטפס למעלה, לעבור לצד השני (מה שהתגלה כחלק הכי קשה) ואז ליפול לבריכה שהתחמקנו ממנה בטיפוס למעלה. אין לי תמונה מיום המרוץ, אבל הנה תמונת אילוסטרציה (הרשת במרוץ היתה הרבה פחות גבוהה):
מכשול רשת, אילוסטרציה
יש מכשולים שלא זכרתי אבל מופיעים בתמונות, אז כנראה שהם אכן היו:
בין השוחות
לא, לא נפלנו לבריכת בוץ מתחת
בדומה למתקן על המוטות המקבילים, היה גם מכשול על טבעות, שהיה צריך לעבור מאחת לשניה, או ליפול לבריכה מתחת. בזמן שחיכינו לתור שלנו, ראיתי שרוב המעברים בין הטבעות הם כאלו שמספיק להושיט יד כדי להגיע לטבעת הבאה, אבל יש אחת ממש רחוקה, שאף מוטת ידיים לא ארוכה מספיק עבורה. לפני היו כמה צעירים שניסו להתנדנד ולהשליך את עצמם באויר לטבעת הבאה וכולם נכשלו. שנת 2018 היתה לפני ששידורי "נינג'ה ישראל" התחילו, והרעיון שיש אנשים שמסוגלים להתנדנד ולהשליך את עצמם באויר למרחקים ארוכים נראה מופרך, לכן מבחינתי היה ברור שאו שמדובר בתקלה בהרכבת המתקן, או שבאופן מכוון רוצים להפיל את כולם לבריכה. בהשלמה עם הבלתי נמנע, הגעתי עד הטבעת הבעייתית ואז סיימתי את המכשול דרך הבריכה שתחתיו.
מתקנים אחרים שאני זוכר: בריכת מים קפואים, שעברנו די בקלות, וגם שטפה את כל הבוץ. "הליכת זיקית" על חבל, שעוררה חוסר נוחות בשל הצורך להיות תלוי הפוך על חבל, אבל הסתיימה ללא ארועים וזחילה מתחת למכשול עם צמיגים, שהיה אמורה להיות מכשול מלכלך אבל פחות מדי בוץ וקטע של המכשול בלי צמיגים השאיר אותנו יחסית נקיים.
מתישהו הגענו לחבל המפורסם. היו כמה חבלים לבחור מהם והיה צריך לטפס על אחד מהם לפני שממשיכים לרוץ, או לוותר על הטיפוס וגם על שאריות הכבוד העצמי. ליד החבלים עמדו כמה צעירים שבמבט מהיר לא נראה כאילו צריכה להיות להם בעיה לטפס, אבל למעשה עמדו מיואשים ונחו בין ניסיון כושל אחד לשני. הטיפוס לא נראה כל כך גבוה. שנינו זינקנו ותוך שניה ושליש כבר היינו למעלה, בלי שום טכניקה ורק כמה משיכות של כח גס בידיים וחיבוק של החבל ברגליים. אחרי עוד כמה שניות היינו בדרך למתקן הבא, צוחקים על ה"דמון הגדול" שחששנו ממנו.
בסופו של דבר הגענו למכשול האחרון, הקיר. למי שמכיר את התכנית "נינג'ה ישראל" (או כל גרסה אחרת של התכנית) מדובר במכשול דומה. קיר גבוה עם שיפוע קל שמטפסים אותו בריצה מהירה כדי להגיע לבמה שנמצאת בפסגה שלו. כמובן שאז עוד לא היתה התכנית הזו, ואני לפחות לא הכרתי את הפורמט האמריקאי, אז בשבילי זה היה מתקן לא מוכר. הקיר היה רחב ואפשר לכמה מתחרים לנסות לטפס עליו בו זמנית, וכשהגענו אליו ראיתי שרובם המוחלט נכשלים שוב ושוב. בקצה הקיר השתלשל חבל שאפשר היה להיעזר בו בטיפוס, לאלו שויתרו על טיפוס בכח הריצה בלבד. מאחוריו היה תור ארוך של ממתינים והצטרפנו אליו.
מכיון שבמתקן האחרון נוצר צביר של מתחרים שלא מצליחים לעבור אותו, הסדרנים הנחו שמי שנכשל בטיפול אפילו עם החבל, צריך לעקוף את הקיר ולוותר עליו. מתחרה אחרי מתחרה ניסו, חלק הצליחו אבל חלק גדול יותר נכשלו. הכישלון כאן גדול במיוחד כי למעשה קו הסיום היה במה שמומקה מעל הקיר, ומי שלא מצליח לטפס עליו בעצם לא באמת זוכה לחווית סיום.
תורי הגיע, עליתי בריצה כמה שיכולתי ותפסתי בחבל בנקודה קרובה יחסית לפסגה. היה מאוד קשה למשוך את עצמי עוד קצת למעלה, וכשניסיתי להתפוס בידיים את הבמה שמעל הקיר, הזרוע שלי נכנסה לרווח שהיה בין הקיר לבמה, ונתקעה שם. הייתי צריך להתאמץ רק כדי להמשיך להחזיק את עצמי תלוי על הקיר, ועכשיו גם לחלץ זרוע תקועה. חששתי שאם אתמקד בלשחרר את הזרוע, כשאוציא אותה כבר לא יהיה לי כוח להגיע למעלה. החלטתי לנסות להעביר רגליים, ובסופו של דבר את כל הגוף (חוץ מהזרוע) לבמה, ואז לנסות לשחרר את היד. החשש היה שמכיוון שכל הגוף יהיה בזווית שונה ממה שהוא היה כשהזרוע נכנסה לרווח הזה שבו היא נתקעה, לא אוכל לחלץ אותה בכלל.
בדילמה הזו שבין לסיים את המכשול לבין השלמות הגופנית שלי בחרתי כמובן נכון, וזה כמובן לוותר על הזרוע. אני לא יודע כמה זמן הייתי תקוע שם למעלה, אבל זה הרגיש כמו נצח, ובמהלך הנצח הזה חשבתי על חיות שנתפסות במלכודת ואז מכרסמות לעצמן גפה כדי להשתחרר, וזה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות אם לא תשאר לי ברירה, אבל רק אחרי שארים את עצמי למעלה. בסופו של דבר, כשהגוף כבר היה על הבמה, גם הזרוע הסכימה להשתחרר. שותפי למרוץ שחיכה לתורו עלה עם פחות דרמה, ובזאת המרוץ הסתיים.
הזרוע כבר משוחררת, על הבמה שמעל לקיר
תמונת הניצחון
כמה שעות לאחר מכן, נחתנו למציאות חדשה, שהיתה די צפויה:
שיחת סיכום
היתה חוויה מעניינת, וגם זו היתה ההזדמנות הכמעט אחרונה לסיים את היעד בלי להסתבך עם טיסות לחול. לדעתי בשנה לאחר מכן המרוץ התקיים שוב, אבל לאחר מכן בוטל בגלל הקורונה ומאז לא התחדש יותר. מההתרשמות שלי מהסרטונים של הטאף מאדר ומרוצים דומים, אני חושב שהגרסה הישראלית היתה הרבה יותר קלה, ואני תוהה איך הייתי מתמודד עם הגרסאות הבינלאומיות, במיוחד היום אחרי שיש לי קצת רקע בקרוספיט ובעבודה עם משקל. אולי ברשימת היעדים הבאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה