אחד מתוך שניים, כעבור שנה

לפני שנה בדיוק כתבתי רשימה בשם "אחד מתוך שניים". באותו זמן המרוצים המאורגנים חזרו לפרוח אחרי שבוטלו בימי הקורונה, ורציתי להזדרז ולנצל את הכושר שלי באותו זמן כדי לשבור את כל שיאי הריצה שלי, שנקבעו לפני די הרבה שנים. באותו זמן נרשמתי לחצי מרתון בפארק הירקון, שלא היה מוצלח עבורי וסיימתי בתוצאה משמעותית פחות טובה מהתכנון. מעט לאחר מכן השתתפתי במרוץ "אייל", אחד מהמרוצים הבודדים שיש בו מקצה של 15 ק"מ במסלול יחסית מאתגר, שהשתתפתי בו הרבה פעמים. גם שם הריצה לא היתה פשוטה, אבל בסופו של דבר הצלחתי לגלח 19 שניות מהשיא ולהוריד אותו מ-1:09:58 ל-1:09:39. שיפור הרבה יותר צנוע ממה שכיוונתי אליו, אבל לפחות שיא חדש. בחודשים שלאחר מכן, הצלחתי לשפר את כל השיאים הישנים למעט מרחק המרתון, שעדיין עומד כחומה בצורה.

לרוץ מרחק ארוך בקצב של שיא אישי זו חוויה לא קלה ובדרך כלל לא נעימה. הרבה פעמים זה אומר לדחוף את הגוף למיצוי היכולת שלו ולהגיע לסיום חסר נשימה ובלי אנרגיה בכלל. זה משחק עדין בין כל הזמן לדחוף את קצב הריצה כלפי מעלה לבין להיזהר לא להגזים ולאבד את כל המומנטום הרבה לפני הסיום. בדרך כלל הקילומטרים האחרונים הם עינוי, ובסופו של דבר, אף אחד לא מבטיח ששיא חדש מחכה בסוף המסלול. גרוע מזה, השיא גם דורש שתנאי המרוץ ישתפו פעולה: מזג אויר נוח או קריר, מסלול שטוח עם מעט פניות, מדידה מדויקת של המרחק וכו'. מהתיאור הזה ברור למה אני לא נלהב לרוץ ככה, ולכן אני אשתתף במרוץ מתוך מטרה לשפר שיא אישי רק אם אני יודע שאני בכושר הרבה יותר טוב ממה שהייתי בעבר ולכן השיא כמעט מובטח. גם אז מתברר ש"כמעט מובטח" זה לא משהו ודאי. נדיר שארוץ עם קו מחשבה כמו "נראה אם אני יכול לשחזר את התוצאה מפעם קודמת, ועם קצת מזל אולי גם לשפר אותה בכמה שניות". בשביל משהו כל כך לא ודאי אני לא מוכן להתאמץ באופן שדוחף אותי ממש לקצה היכולת.

למרות מה שכתבתי בפסקה הקודמת, לאחרונה התפתיתי להירשם לשני מרוצים מתוך מטרה לרוץ אותם הכי מהר שאני יכול. הראשון היה מרוץ הלילה של תל אביב, למרחק 10 ק"מ, והשני מרוץ "אייל" ברמת השרון למרחק 15 ק"מ. בשני המרוצים התלווה אלי דימה, שבדרך כלל ממעט להשתתף במרוצים כביש רשמיים, ומעדיף ריצות שטח טכניות ומרחקים ארוכים יותר. דימה הוא הרבה יותר מהיר ממני ובמרוץ הלילה הוא החליט גם לרוץ את הכי מהר שלו וב"אייל" הוא רץ בשביל החוויה והתנדב להתלוות אלי.

השיא שלי ב-10 ק"מ, 43:51 נקבע לפני שנה וחצי במרוץ הרצליה. מרוץ הרצליה הוא מרוץ מהיר, אבל בפעם האחרונה שהשתתפתי בו הוא התקיים במסלול אלטרנטיבי שכלל הרבה פניות חדות. בנוסף, המרוץ מתקיים תמיד בסוף אפריל או בתחילת מאי, ובשנה שעברה נפל על יום חם. יחד עם העובדה שהמסלול היה מעט ארוך מדי, ראיתי פוטנציאל לשיפור של חצי דקה עד דקה מהתוצאה. מצד שני, גם "מרוץ הלילה" הוא לא להיט. הוא יותר הפנינג ממרוץ, הוא מאוד עמוס והמוני, לא שטוח כמו המסלול בהרצליה ולא ברור אם הדיוק במדידת המרחק הוא בראש מעייניהם של המארגנים. למרות זאת, התכוונתי לנצל את העובדה שאצא בין הראשונים בזינוק של הרצים המהירים יותר ולא אסבול יותר מדי מהצפיפות.

מרוץ הלילה של תל אביב הוא המרוץ הראשון שהשתתפתי בו אי פעם, אם מתעלמים ממרוץ עממי אחד מלפני שלושה עשורים. זה היה ב-2008, שילבתי כמה קטעי הליכה בתוך הריצה וסיימתי אותו בשעה ותשע דקות. שנה לאחר מכן השתתפתי שוב וציפיתי לשיפור משמעותי בתוצאה, אבל לאכזבתי שיפרתי רק במעט: שעה ושמונה דקות. שנה לאחר מכן נפצעתי ופרשתי מריצה. כשחזרתי לרוץ ב-2013, נרשמתי שוב למרוץ הלילה כדי לסגור מעגל, וסיימתי ב-53 דקות ושיא אישי. מאז לא השתתפתי בו יותר כי הרגשתי שאני לא זקוק לארועים מהסוג הזה. כמעט עשור לאחר מכן, החלטתי לחזור אליו לביקור נוסף.

קצת לפני אמצע הדרך

הצפיפות בזינוק לא הפריעה יותר מדי ויצאתי לדרך. אחרי הק"מ הראשון, השעון הראה שרצתי אותו בפחות מארבע דקות, מה שבכלל לא הגיוני. אני מכיר את עצמי ובקצב כזה הייתי מותש לחלוטין אחרי ק"מ אחד. יותר סביר שהשעון טעה במדידת המרחק. קצת לאחר מכן נפרמו לי השרוכים בנעל ועצרתי כדי לשרוך אותם מחדש. זה לא לקח הרבה זמן אבל שניות יקרות אבדו בעצירה הזו. בקילומטרים הבאים השעון המשיך להראות לי תוצאות לא עקביות, ונראה שהוא מנסה לתקן חזרה את השגיאה שלו במדידה של הקילומטר הראשון. סימוני המרחק של מארגני המרוץ לא עזרו לי בכלל ונראה היה שהם הוצבו במקומות אקראיים שבכלל לא קשורים למקום האמיתי, לפעמים אפילו 300 מטרים מהמדידה שלי. בכל ק"מ הוצב גם שלט וגם עמוד עם המרחק שעברנו, אבל בין אחד לשני היה לפעמים מרחק של 100 מטרים. בעקבות זאת, לא באמת ידעתי להעריך אם אני בקצב לשיא או לא. 

ליד בית העיריה

אחרי כארבעה קילומטרים התחלתי להתעייף, והתקשיתי להחזיק את קצב הריצה, שבעצם לא הייתי בטוח מהו. הקילומטר השמיני היה בחלקו בעליה והחלטתי להרגיע טיפה את הקצב כדי לשמור כוחות לסיום. בשלב הזה הערכתי ששיא לא יהיה, ובעיקר כיוונתי לתוצאה מכובדת, כמה שיותר קרובה לשיא. השעון שלי צפצף שעברתי 10 ק"מ תוך כדי קביעת שיא של 43:09. הבעיה היתה שקו הסיום בפועל עוד היה רחוק. הגברתי ככל שיכולתי לסיום, וסיימתי ב-43:53. שתי שניות איטי יותר מהשיא, תודות לתקרית השרוכים מתחילת המרוץ. דימה חיכה לי על קו הסיום. הוא עמד ביעד שהציב לעצמו, לרדת מ-40 דקות. גם הוא התרשם מהמסלול בפועל היה ארוך בכמאה וחמישים מטרים מהמדידה שלו.

בערך קילומטר לסיום

כעבור שבועיים השתתפנו במרוץ אייל. דימה הפתיע והגיע לנקודת הזינוק אחרי כשכבר רץ 9 ק"מ מהבית, כחלק מאימונים למרתון טבריה בחודש הבא, אליו הוא רשום. השיא שלי ב-15 ק"מ ממרוץ אייל הוא השיא הכי פחות איכותי, מכיוון שהקצב הממוצע שלי איטי משמעותית מהקצב בשיא שלי בחצי מרתון. תנאי המסלול מסבירים חלק מהפער, אבל על הנייר יש פוטנציאל של כשלוש דקות לשיפור. התוכנית שלי היתה להיות קצת יותר צנוע, לכוון לקצב 4:30 דקות לקילומטר ולתוצאה סופית של 1:07:30, שתי דקות מתחת לשיא. גם אם אתעייף לקראת הסוף, יש מרחב תמרון גדול להאט ועדיין לשפר את השיא האחרון.

המסלול של אייל הולך ונהיה קשה ככל שמתקדמים במרחק. חמשת הק"מ הראשונים מתחילים בעליה אבל לאחריה יש ירידה ארוכה מאוד וגם לאחריה, הכביש מתישר אבל עדיין במגמת ירידה קלה מאוד. חמשת הק"מ הבאים הם שטוחים אבל רובם בשבילי שטח בתוך פרדס, אז הריצה בהם מעט קשה יותר. השליש האחרון של המרוץ זהה לשליש הראשון, רק במהופך: מגמת עליה שהופך לעליה חדה וארוכה מאוד ששוברת נפשית ופיסית רצים רבים. השורדים יוכלו לנצל ירידה לקראת הסיום ולשפר עמדות. בשבע הפעמים הקודמות שרצתי במסלול הזה רק שלוש פעמים צלחתי את העליה עם כוח להאיץ לסיום ובשאר הפעמים התעייפתי עוד לפני שהעליה הגדולה התחילה, כולל בשתי התוצאות הטובות ביותר שלי.

הירידה הגדולה בשליש הראשון

נעמדנו קצת מאחורי הפייסרים (מכתיבי הקצב) לקצב 4:30 כשהמרוץ הוזנק. הזינוק יוצא לרחוב שהוא צר מדי בכדי להכיל את זרם הרצים, והקילומטר הראשון היה בעיקר ריצה בסלאלום וחיפוש אחרי הזדמנויות לעקוף דבוקות של רצים איטיים מאיתנו. למרות הריצה הלא יעילה והעובדה שרוב הק"מ הראשון הוא בעליה, סיימנו אותו ב-4:31. בירידה הגדולה כמובן הגברנו מאוד, אבל גם בסיום הירידה נשארנו על קצב מהיר מהתכנון שלי, כשתיים או שלוש שניות מעל ארבע דקות ועשרים לקילומטר. בכל הזמן הזה הייתי מודאג שיגמר לי הכח בשליש האחרון, כי אין חכם כבעל ניסיון. דימה, שרץ את המרוץ בפעם הראשונה וממילא הקצב הנוכחי היה קל לו, התעלם מהרמזים שלי שצריך להאט טיפה ובעיקר חזר על הטיעון שזו ההזדמנות לנצל את החלק הקל של המרוץ כדי לייצר "מלאי" של זמן עודף שאותו אפשר להפסיד בסיום. זה טיעון נכון אבל עד גבול מסויים ואני חששתי שחציתי אותו.

עוד דבר מוזר ששמנו לב אליו הוא שהפייסרים לא רק לפנינו, אלא מגדילים את הפער עוד ועוד, אפילו שאנחנו רצים יותר מהר מקצב המטרה שלהם ומכאן שגם הם מהירים מדי. בשלב הזה לא היה ברור אם הם פשוט לא עושים עבודה טובה בהכתבת קצב, או שהם רצים באופן טקטי ב"פוזיטיב ספליט", שזה אומר שהם מתכננים להאט במחצית השניה של המרוץ, כדי להתאים את עצמם לרצים אחרים שפשוט לא מסוגלים להחזיק קצב אחיד לאורך כל המרוץ.

שבילי הפרדסים בשליש השני

חמישה ק"מ הסתיימו בב-22 דקות ונכנסנו לפרדס לשליש השני. בניגוד למרוצים קודמים, הקצב שהיינו בו נשמר, פחות או יותר, תוך כדי שאני ממשיך לטעון שאנחנו מהירים מדי ואני אתפרק בסיום. הפייסרים עדיין היו הרבה לפנינו, אבל לפחות כבר לא התרחקו מאיתנו, ואולי אפילו התחלנו לצמצם את הפער מהם. את השליש השני סיימנו בזמן דומה לשליש הראשון תוך כדי שאנחנו עוקפים את הפייסרים. אני חשבתי שנכון להישאר לרוץ איתם קצת, כדי לשמור על כוחות לעליות שבהמשך, אבל לא היה לי כוח להגיד על זה משהו ולכן דימה פשוט עקף אותם והשאיר אותם מאחור ומ"חוסר ברירה" עשיתי אותו דבר.

בשלב הזה במרוצים קודמים הייתי מתחיל להרגיש עייפות וגם רואה איך הקצב הולך ודועך, אבל הפעם זה לא קרה. חלק מזה נובע מכך שבדרך כלל, בשלב הזה של המרוץ, הטמפרטורות עולות וגם המרוץ עובר במקום לא מוצל. הפעם נהנינו מיום קריר אז הקצב נשמר. הגענו לעליה הגדולה וקצת לפניה הודעתי לדימה שאני לא מתכוון "להתאבד" עליה, אלא לבצע בקרת נזקים ולרוץ הכי מהר שאני יכול אבל בלי להתעייף. מכיוון שהמארגנים סימנו ק"מ מתוך העליה הגדולה כקטע מיוחד שמקבל מדידת זמנים משל עצמו, שחררתי את דימה לפרוץ קדימה והמשכתי לבד.

השליש השלישי, לקראת סיום העליה הגדולה

העליה הגדולה היא תמיד קשה, אבל הפעם הצלחתי לסיים אותה רענן. הקילומטר השלושה עשר, שרובו חופף לעליה הזו והוא תמיד הק"מ הכי איטי במרוץ הסתיים ב-4:38, שזה כמו הקצב הממוצע שלי בכל ריצת השיא של שנה שעברה. קצת אל תוך הקילומטר הארבעה עשר התחילה ירידה ומשם הגברתי עוד ועוד עד הסיום. גם במרוץ הזה קו הסיום היה 150 מטרים אחרי שהשעון הראה שסיימתי את המרחק הנקוב. הזמן הרשמי שלי היה 1:06:20, קצב 4:25 לקילומטר, שיפור של מעל לשלוש דקות לשיא משנה שעברה ואפילו הרגשתי חזק בסיום ולא ממוטט כמו שאני רגיל. דימה, שסיים דקה לפני חיכה לי בסיום, ואין ספק שבזכות ההתעלמות שלו מתוכנית הריצה שלי הצלחתי למצות את הפוטנציאל שלי עד תום.

מעלים קצב בירידה שלפני הסיום

פעם שמינית במרוץ הזה, ונראה שבזמן הקרוב אקח ממנו הפסקה. לפני שש שנים חשבתי שאני בשיא הכושר שלי, ולעולם לא אשפר יותר את שיאי הריצה שלי. שנה אחר כך עוד חזרתי למרוץ אייל בתור פייסר (בקצב מאוד נוח, בשבילי) אבל אחר כך לקחתי ממנו הפסקה עד לפני שנה, כשהחלטתי לאתגר מחדש את השיאים הישנים, ועוד פעם השנה. עכשיו אני שוב במצב תודעה של "השיאים האלו לא ישברו יותר", אבל מי יודע.

ועוד משהו לסיום: בקשה קטנה ממשתתפי המרוצים. כשחיפשתי תמונות מהמרוצים כדי להעלות אותן כאן, נאלצתי לוותר על לא מעט תמונות בגלל שמישהו עשה להן "פוטובומב". רצים רבים, כשהם רואים צלם על מסלול הריצה, מחליטים לעשות פוזות לצלם, להניף ידיים ולעשות פרצופים. רצים אחרים רואים אותם ומחליטים לעשות אותו דבר. אני בהחלט מבין את הצורך לעשות את זה, גם אני הייתי עושה את זה כשהייתי רץ מתחיל. התוצאה היא שלא רק שמקבלים תמונות מגוכחות, גם הורסים את התמונות לכל שאר הרצים שמצולמים בהן. אז בבקשה, חיוך קטן אבל בלי פוזות. אתם הכי יפים כשאתם פשוט רצים.