טייפר

הטייפר, התקופה שבין הריצה המסכמת למרוץ, בו נותנים לגוף להתאושש, בעיצומו. אני עדיין עושה חמישה אימונים בשבוע, אבל כשהאימון הארוך כבר לא כל כך ארוך, ומתקצר משבוע לשבוע, אי אפשר שלא לחייך בסיפוק, שהמאמץ הגדול כבר מאחורי. הכל, חוץ מהפרט השולי שעוד שניים עשר יום אני רץ מאה קילומטר.

בשבוע שעבר רצתי 25 ק"מ, בהחלט הקלה אחרי 67 ק"מ מהשבוע שלפניו. יום לפני המסכמת שלי, קבוצת רצים ערכה לעצמה אימון מסכם בעמק חפר, המורכב ממספר הקפות שחוזרות כמה פעמים, כל אחד לפי המרחק הרצוי בשבילו. העתקתי את המסלול שלהם ורצתי אותו לבדי.

החלק המזרחי והצפוני של המסלול מתלכד עם שביל השרון (השביל הכתום), שעל הריצה בו לפני חמישה חודשים כתבתי כאן וכאן. בזמנו חילקנו את המסלול לשלושה חלקים, כשאני הוספתי להם קטעי ריצה כדי להגיע למרחקים הרצויים לפי התכנית שלי. החלק הצפוני של המסלול שלי הוא לאורך נחל אלכסנדר, אותו רצתי הלוך ושוב בריצה האחרונה לאורך שביל השרון, תוך כדי שאני מוותר על מספר קילומטים מתוך השביל. את הקילומטרים האלו, למעט בערך קילומטר בודד, השלמתי בריצה הזו, בחלק המזרחי של המסלול. המסלול עובר ליד בריכות מים אותן רואים במפה אבל לא כל כך רואים בזמן הריצה, אבל להקה של שקנאים כן זכיתי לראות.

חדי העין ישימו לב לשפיץ קטן במסלול הריצה, באזור הקילומטר העשרים (לא מדובר בשפיץ הגדול ליד נקודת ההתחלה/סיום, שמטרתו להשלים את המרחק הרצוי). במקום הזה יש גדר, וידעתי מניסיונם של הרצים מהשבוע שלפני שיש פרצה גדולה בגדר שבה אפשר לעבור. ובכן, לא היתה פרצה כזו, או לפחות לא מצאתי אותה. כן מצאתי חלק של הגדר שנראה שתוקן לאחר שהיה פרוץ. המשכתי לרוץ כדי למצוא מעבר אחר. די מהר גדר המתכת הגבוהה התחלפה בגדר חיה של קקטוסים, שביניהן עוברת גדר נמוכה שאפשר היה לטפס מעליה, אם לא היתה חלודה ומכוסה בתלתלית. אחרי כמה מאות מטרים מצאתי חור בגדר, ומחוסר ברירה זחלתי דרכו.

אחד מהדברים שרציתי לבדוק בריצה הוא שקית מים חלופית לווסט ריצה שקניתי. בריצות הארוכות רצתי עם השקית מהמנשא מים הישן שלי, ולא הייתי מרוצה מאיך שהשקית יושבת בווסט. מתברר שהשקית הישנה שלי היא גדולה מאוד (שלושה ליטר) והחלפתי אותה בשקית קטנה יותר של חברת שורש, שעדיין טיפה ארוכה מדי לכיס בווסט, אבל יושבת בו באופן סביר. השקית הגיעה עם פטנט שמאפשר למלא בה מים מבלי להוציא אותה מהווסט, אבל אני מסוגל להוציא ולהחזיר אותה מבלי להוריד את הווסט מהגוף, אז נראה לי שאני מסודר.

ריצת הנפח שלי היום היתה "רק" 17 קילומטר, ובשביל מרחק כזה כבר לא טרחתי להתכונן לריצה בכלל. רצתי בעיר, בלי ווסט ריצה, בלי מים, בלי אוכל ובלי תוספי תזונה. קלי קלות. מכאן ועד המרוץ המרחק הכי גדול שנשאר לי הוא 12 ק"מ. הדבר היחיד שמטריד אותי הוא שעם המנוחה של הגוף והירידה בטמפרטורות, קצב הריצה שלי מתגבר. אני לא יכול להתלונן שמה שהגוף שלי היה מגדיר כריצה רגועה ואיטית עבר מקצב של שבע וחצי דקות לקילומטר לשש וחצי דקות לקילומטר (עדיין הרבה יותר לאט מהקצבים שהתחלתי בהם את האימונים הראשונים), אבל אני כבר לא בטוח באיזה קצב לרוץ את המרוץ הגדול.

את הזמן שהתפנה לי מהריצות הארוכות אני הולך להקדיש ללוגיסטיקה לקראת המרוץ. מה לקחת איתי, מה לשלוח לתחנות, מתי לעבור להליכה וכן הלאה. המחשבות על הלוגיסטיקה מתרוצצות כבר זמן מה בראש שלי, אבל הגיע הזמן לעשות בהן סדר.