שירת הסטיקר

זו המכונית שלי, פורד פוקוס ישנה. כמו הרבה מכוניות של רצים, הפגוש האחורי מכוסה במדבקות.

המדבקה הראשונה שהדבקתי על הפגוש היא זו של ה-33, אותה קיבלתי ב"סובב עמק" לפני חמש שנים. באותו זמן זה היה המרחק הגדול ביותר שרצתי. עד אז קיבלתי מדבקות בערכות למשתתף שמחלקים במרוץ, אבל העדפתי לא להדביק אותן. הייתי גאה בהשתתפות שלי במרוצים וגם בתוצאות שהשגתי, אבל המדבקות לא ביטאו את מה שהרגשתי. המדבקות מדגישות את המרחק, ומטרתן לשדר לעולם מסר בנוסח: "הי אתם, שתקועים איתי בפקק. תראו לאיזה מרחק רצתי! תתפעלו ממני!". עם כל הכבוד לריצה למרחק 10 ק"מ ואפילו חצי מרתון, עיקר הגאווה שלי היה בשיפור שלי במהירות ולא במרחק. לנפנף לעולם במרחק שאינו ייחודי במיוחד הרגיש לי כמו עודף התלהבות שאינה במקום.

קצת לפני ההשתתפות בסובב, השתתפתי במרוץ שנקרא "אולטרה מרתון ירקון מזרח". המרוץ נקרא כך בשל מקצה של 50 ק"מ, אבל יש גם מרחקים קצרים יותר, שהפופולרי מביניהם הוא 25 ק"מ, ובו השתתפתי, כהכנה לריצה בסובב. נכון לאותו זמן זה היה המרחק הגדול ביותר שרצתי. המארגנים נתנו לי מדבקה של התחרות. לא היה מספר עליה אלא ציור וכיתוב של שם התחרות. לא היתה לי שום כוונה להדביק את המדבקה, כי ידעתי שבהמשך החודש אקבל את המדבקה של ה"סובב". 

בדרך למגרש חניה, הלך לידי משתתף נוסף. הוא עצר ליד רכב השטח שלו, הדביק את המדבקה, פנה אלי ואמר בקול מלא גאווה: "סוף סוף מדבקה נורמלית שאפשר להדביק על האוטו". מלמלתי חזרה: "אני לא מרגיש ש-25 ק"מ מעניקים לי את הזכות לשים מדבקה". הוא קצת הופתע מהתשובה ושאל "ומה עם 50?", בטון שכאילו מבקש את האישור שלי. "50 ברור", עניתי, "אבל אני רחוק מזה".

הדיאלוג המוזר הזה מצריך הסבר. ראשית, הייתי נעול על זה שהמדבקה של ה-33 תהיה הראשונה. זה הרגיש לי כמו מרחק מספיק גדול שאפשר לנופף בו בגאווה לנהגים אחרים בכביש. שנית, על המדבקה מ"ירקון מזרח" לא היה כתוב מרחק מספרי, אלא רק "אולטרה מרתון". אני לא רצתי אולטרה ולהדביק מדבקה כזו הרגיש לי כמו להתהדר בנוצות לא לי.

המדבקה השניה על הפגוש היא המדבקה של ה-42. זה עיצוב מפורסם שכנראה ראיתם אותו על מכוניות רבות. הדבקתי אותה אחרי המרתון הראשון שלי, בברלין, לפני ארבע שנים. בברלין לא חילקו מדבקות, אז הייתי צריך להשיג אחת כזאת בעצמי. בכל תקופת האימונים לפני המרתון, בכל פעם שראיתי את המדבקה על רכב חולף, נתמלאתי קנאה וחוסר סבלנות עד הרגע שגם אני אהיה, כמאמר הכיתוב, member of the club.

מתברר שהמדבקה הזו היא פטנט ישראלי. המעצבים שלה חילקו במשך תקופה ארוכה מדבקות בחינם, ואז החלו לגבות תשלום. זה הרגיש מגוחך לשלם על מדבקה שהעלות האמיתית שלה היא כנראה פחות משקל אחד, אבל אמרתי לעצמי ששילמתי כל כך הרבה על המרוץ, ברישום, בטיסה לברלין, בתוספי תזונה, אז אשלם עוד קצת וזהו. תוך כדי האופוריה של "אני מרתוניסט", הזמנתי גם ספל קפה ותחתיות לספלים עם עיצוב דומה, והם אצלי עד היום.

המדבקה הבאה היא המדבקה המלבנית עם הלוגו של קבוצת הריצה שלי, NR, על שם נעמי ורוני המאמנים. הם חילקו את המדבקה בסוף אירוע ריצת שליחים "מים לים" שארגנו לפני שלוש שנים וחצי. יומיים ריצה מראש הנקרא לכינרת, 93 ק"מ במצטבר. יש כאן קצת חוסר אמת בפרסום כי לא רצתי את כל המרחק הזה, אלא רק 70 ק"מ במצטבר, 38 ביום הראשון ו-32 ביום השני, אבל שנה לאחר מכן כבר רצתי את כל המסלול. בשנה שאחרי הם חילקו מדבקה נוספת, מעוצבת קצת יותר, אבל העדפתי לא להציף את האוטו במדבקות דומות. העדפתי שלכל מדבקה יהיה את הסיפור הייחודי שלה.

המדבקה הצמודה לה מלמעלה היא צעירה יחסית, מלפני פחות משנה. היא לא מציינת אירוע מסויים אלא חולקה לנו על ידי מאמני הקבוצה, אחרי שקיבלו אותה במתנה מרץ שיש לו בית דפוס. היא מציינת גאוות יחידה ותו לא.

קצת לפניה, לפני שנה, הצטרפה לפגוש מדבקת ה-66, גם היא מהסובב עמק. אם נזכור שכל מה שהמדבקה מציגה לעולם זה מספר ולא את כל סיפור הריצה, אז זו כבר מדבקה מיוחדת. ביננו, ישראל מוצפת במדבקות של 42, ואי אפשר לדעת אם בעל המדבקה רץ כמו אלוף עולם או שהלך חצי מהדרך. לעומת זאת, מדבקות של אולטרה מרתון רואים הרבה פחות. באמת יש במה להתגאות.

יש סיפור קצר מאחורי מדבקת ה-66. האימונים ל-66 נעשו כשברקע נמצאת המחשבה על ריצת ה-100, שנה לאחר מכן. כשחושבים על ריצת ה-66 רק כתחנה בדרך לריצה ארוכה יותר זה מפחית מגודל ההישג. את הריצה עצמה סיימתי מפורק לחלוטין. נקודת המבט שלי על המרחק השתנתה לחלוטין, והיעד של 100 נראה ממש רחוק. בעוד שאת מדבקת ה-33 הדבקתי במגרש החניה, מיד בסיום המרוץ, את מדבקת ה-66 לקח לי כמה ימים עד שהיה לי כוח בכלל לחשוב על להדביק אותה.

בשלב הזה החלה מקננת מחשבה מטרידה. המכונית שלי כבר ישנה. בסופו של דבר אאלץ להחליף אותה, ואז אאבד את כל המדבקות. בעבר קראתי שרשור בפורום ריצה ובו מישהו שאל מה ניתן לעשות במצב כזה, והמגיבים הסכימו שלא רק שטכנית, לא ניתן להעביר אותן, אלא גם ההישג עצמו מתאפס בהחלפת המכונית. רוצה להדביק מדבקה חדשה? תרוץ שוב. כמובן שכל אחד יכול לעשות כראות עיניו, אבל אני די מסכים עם התפיסה הזו, שטקס הדבקת המדבקה חייב להיות קשור להישג עדכני, ולא יכול להיות שחזור של הישג עבר ממדבקה ישנה. מילא מרתון. היו כמה ועוד יהיו, אבל ריצות אולטרה הן אתגר לא פשוט, ואין לי כוונה לרוץ רק בשביל מדבקה.

נדלג קצת קדימה בזמן, למדבקה האחרונה, מדבקת ה-100. הדבקתי אותה לפני כמה ימים, כשבוע אחרי הריצה המפורסמת. לצערי, היא קצת עקומה, כי הדבק על המדבקה היה כל כך חזק, ברגע שמרכז המדבקה נגע במכונית היא נצמדה אליה בלי יכולת לתקן. הסיבה שלא מיהרתי להדביק את המדבקה הזו היא כי היא כבר פחות חשובה. אני לא יודע מתי אחליף את המכונית, אבל ברור שלמדבקה הזו אין הרבה שנים להיות מוצגת לעולם. תקופה ארוכה של הרהורים על סוגיית החלפת המכונית הביאה אותי למסקנה חד משמעית.

לא השתתפתי מעולם בטריאתלון. אני לא מתאמן בשחיה ולא ברכיבה, וגם לא מושך אותי לעשות זאת. גם ריצה לא תמיד אהבתי, אז יכול להיות שבעתיד העמדה שלי תשתנה, אבל כרגע זה לא עומד על הפרק. לטריאתלטים יש גם מדבקות, אבל הן הרבה פחות נפוצות. משהו אחר שיש להם זה קעקועים. אחרי תחרות איש ברזל, 3.8 ק"מ שחיה, 180 ק"מ רכיבה וריצת מרתון, רבים מקעקעים על השוק או הקרסול את סמל האיירונמן.

תמיד התנגדתי לקעקועים. לא הרגיש לי סביר לשים על הגוף ציור שלעולם לא אוכל למחוק. בתקופה האחרונה התחלתי לשנות את דעתי. ריצת 100 ק"מ נמשכת בערך כמו תחרות איש ברזל. מבחינתי, זה אירוע אולי חד פעמי שבאמת ארצה לזכור לתמיד. הקעקוע עצמו די מוצנע ורוב הזמן מוסתר מאחורי בגדים. הוא נחשף כשלובשים קצר, בעיקר בעת פעילות ספורטיבית, כלומר, בדיוק מתי שרוצים להציג אותו לעולם. החלטתי שהמדבקות הבאמת יקרות לליבי, עוברות מהמכונית לגוף שלי. 

בעוד שלרצי איש ברזל יש לוגו ידוע, שמשלב בין האותיות I ו-M, רצים עם קעקועים לרוב מסתפקים בהעתקת התבנית של המדבקות, מספר הקילומטרים חסום על ידי אליפסה. זה הרגיש לי קצת חסר ייחוד, ורציתי את הלוגו של המרוץ. למרוץ האולטראמן יש לוגו מאוד יפה (תוכלו לראות אותו כאן), אבל הוא לא מתאים בשבילי. הלוגו, בעזרת מספר קווים ועיגולים, משרטט שלוש דמויות מחוברות, אחת שוחה, אחת רוכבת ואחת רצה. מצאתי שלמקצה הריצה בתחרות יש לוגו משל עצמו, דמות רצה ליד שני הרים. תוכלו לראות אותו על מדבקת ה-100 שתמונה שלה מופיעה למעלה. החלטתי שזה העיצוב שאני רוצה.

לפני כחודש וחצי, בזמן מפגש המשתתפים של התחרות, הגיע מישהו עם בדיוק קעקוע כזה. ביקשתי ממנו לצלם את הקעקוע וסיפרתי לו שגם תכננתי לעצמי כזה. הוא הגיע עם הבת שלו שהיתה ממש גאה באבא שלה שהוא הראשון עם קעקוע כזה. בהמשך נפגשנו שוב, בערב לפני התחרות, בה התברר לי שהגיע (שוב, יחד עם הבת שלו) כמתנדב מטעם ההפקה ולא כרץ. בסיום המרוץ, כשהבת שלו העניקה לי את המדבקה ואת חולצת ה-finisher, אמרתי לו "עכשיו כבר לא תהיה היחיד, אבל תהיה המייסד של התנועה". להפתעתי, הוא אמר לי "אבל אתה רצת 100, אז תוסיף גם את זה". משום מה הנחתי שהוא השתתף במקצה של ה-100, ולא במקצה הטיפה יותר קצר של 85 ק"מ.

סוף השבוע עבר. ביום ראשון חיפשתי באינטרנט תמונה יפה של מדבקת 100 והוספתי את המספר לעיצוב. ביום שני התייצבתי במכון הקעקועים.