ריצה ארוץ בגשם

אני שונא לרוץ בגשם. יש אנשים שחושבים שזה נהדר לרוץ בגשם. יופי להם, אבל אני לא אחד מהם. אני שונא להרגיש את הטיפות פוגעות בי, אני שונא להירטב כשזה לא מזיעה. הסיוט שלי בריצה נראה כך: אני יוצא לרוץ. אחרי חמש דקות מתחיל טפטוף. אני אומר לעצמי שכבר התחלתי לרוץ, אז אמשיך. הטפטוף הופך למבול ואני ספוג כולי במים. אחרי עשר דקות אני מתרגל לזה ואז הגשם מפסיק בבת אחת, ורוח קרירה מתחילה לנשוב. את כל שאר הריצה אני עושה כשרטוב לי וקר לי, בידיעה שאם רק הייתי מתחיל רבע שעה מאוחר יותר כל זה לא היה קורה.

עד השבוע, מעט הגשם שירד לא הפריע לאימונים שלי. לפני שנה, כשהתאמנתי למרתון טבריה, שניים מהאימונים היותר ארוכים היו בגשם, והיו פשוט סיוט אחד גדול. אני זוכר באחד מהם, כמעט כל האימון היה בגשם, ואיך שכל פעם שהתרגלתי לקצב ולעוצמה של הטיפות שפוגעות בי וניסיתי להתעלם מהן, עוצמת הגשם השתנתה כדי להזכיר לי שהוא שם. זה הרגיש כמו עינוי סיני והייתי מאוד אומלל. לרוץ אומלל בתנאים רחוקים מאידיאליים זה גם אומר לא לרוץ בקצב המתוכנן, אז ההכנה למרתון נפגעה, מעבר לזה שלא נהניתי ממנה כלל.

השבוע נדברנו לרוץ ביום חמישי בבוקר, אימון עליות. נדברנו זה החשודים הרגילים: איילת, שאני מלווה במרתון תל אביב, דימה שירוץ במרתון ים המלח, ויטלי שירוץ בשניהם, ואני. מתעורר בחמש ומשהו, בחוץ מבול, ותוך כדי התארגנות, הודעות בקבוצת הוואצאפ שלנו. אחד אחד כולם מוותרים ופורשים. אני נשאר אחרון ומודה לכולם שנתנו לי תרוץ לוותר גם.

למחרת, אימון של קבוצת הריצה. פעם בחודש יש אימון במקום משתנה, שהמדריכים מכנים "אימון הפתעה". הפעם הם בחרו בריצה מסביב לאגם שבפארק האקולוגי בהוד השרון. נראה שהסערה של יום חמישי נרגעה, והאימון עבר בלי אירועים מיוחדים, בנוכחות דלה יחסית. חמש דקות אחרי סוף האימון, כשאני יושב במכונית ומסתכל על נתוני הריצה באפליקציות שבטלפון שלי, הגשם מתחדש. איזה תזמון! בהמשך הגשם מתחזק והופך למבול עם מטחי ברד.

יום שבת הוא היום לריצה ארוכה. איילת ואני מתכננים 24 ק"מ, ויטלי ודימה 28. תחזית מזג האויר בעייתית. הבוקר גשום, הערב לא. החברה מציעים לדחות לערב אבל אני מבקש שנשאיר את אופציית הבוקר על השולחן. מעבר לזה שאני מעדיף לרוץ בבוקר, אחרי ריצה ארוכה בקצב מאתגר אני מרגיש מפורק, ומעדיף להקדים כמה שיותר את ההתאוששות, לפני האימון הבא. מסכמים על שבע בבוקר, אלא אם התנאים לא יאפשרו.

מתעורר בשבת ומתחיל להתארגן. בשש ורבע שם לב לגשם בחוץ. בקבוצת הוואצאפ מתחילות הודעות הביטול. איילת תרוץ על מסילה, ויטלי ודימה ירוצו בערב, אני מודיע שאמתין להפוגה בגשם ואנסה לרוץ בה. היתרון במזג האויר הנוכחי הוא שאם בכל זאת לא יורד גשם, אפשר לרוץ בכמעט כל שעה. חצי שעה אחרי שכולם התקפלו נראה שהגשם הפסיק. אני שוקל אם לצאת לרוץ, וחושש מתסריט הסיוט שלי בו הגשם מתחדש חמש דקות אחרי שאצא לרוץ. אחרי שעה המתנה, כשנראה שהשמיים מתחילים להתבהר, אני נשבר, מתלבש ויוצא.

איך שיצאתי החוצה אני מגלה שטעיתי. השמיים בכלל לא התבהרו, ויורד גשם קל מאוד, כמו טפטוף של גשם אנגלי. מצד אחד, אין ספק שיורד גשם, מצד שני כמעט ולא מרגישים אותו. אני מתחיל לרוץ ומקווה לטוב. זה בדרך כלל הסימן לחוק מרפי להגיד לגשם להתגבר, אבל לא רק שזה לא קורה, אני גם רץ מהר מהרגיל. התוכנית למרתון של איילת היא לרוץ בקצב 5:20 לקילומטר (דימה וויטלי מתכננים ריצה מהירה יותר למרתון שלהם), ואיילת, חרף המחאות שלי, נוטה לרוץ טיפה יותר מהר, סביב 5:15. הפעם הקצב מתחת ל-5:10, ולפעמים אפילו יורד מתחת לקידומת חמש. לפני שנתיים ושלוש הייתי רץ ככה תמיד, ואפילו מהר יותר, אבל בשנה האחרונה לא יצא לי לראות תוצאות כאלו למרחקים ארוכים. אני שמח לראות שאני מתחיל לחזור לתוצאות של פעם, גם אם שיאי העבר עדיין רחוקים.

מצד אחד אני חושב שאני צריך להרגיע את קצב הריצה כדי לא להתפרק בהמשך, אבל מצד שני אני מרגיש ממש טוב ומחליט להישאר בתחום של חמש וקצת. הגשם ממש לא מפריע, אני כמעט לא מרגיש אותו, ומדי פעם הוא גם מפסיק לגמריי. בערך באמצע הריצה אני מחליט להאריך אותה מעט, ולכוון ל-26 ק"מ. הריצה ממשיכה ללא ארועים מיוחדים, למרות שאני קצת מתעייף ברבע האחרון שלה. השעון שלי מסכים וטוען שרצתי על דופק גבוה מהרגיל. אני לא מרגיש שיכולתי להשלים 42 ק"מ ככה, אבל גם הארוכות הקודמות הסתיימו בהרגשה כזו, אז אני לא מתרגש מזה. יתר על כן, הקצב הממוצע, 5:03, מהיר בהרבה מהרגיל, ולא סיימתי עם הלשון בחוץ. נכון שהמרחק המלא של 42 ק"מ עדיין נראה רחוק, אבל אם הייתי צריך להשלים רק עוד קצת, למשל ל-30 ק"מ, כנראה שהייתי יכול לשמור על הקצב שלי.

במקביל, איילת סיימה 24 ק"מ על ההליכון בחדר הכושר, וקצת מאוכזבת מזה ששברתי את הסיכום בינינו כשרצתי 26 ק"מ. בשבוע הבא עולים ל-27 ק"מ. תחזית מזג האויר, אחרי כמה ימי רגיעה, חוזה עוד סוף שבוע גשום. נמתין להתפתחויות ונקווה לטוב.

היעד הסודי

מאז שאני לא צריך לרוץ ריצות אינסופיות, התפנה אצלי מעט זמן פנוי לשוב ולהסתכל ברשימת היעדים שלי. חמישים יעדים בעשר שנים זה חמישה בשנה. השנה אצלי מתחילה בסוף אוגוסט, שבו יום ההולדת שלי. מאז עברו ארבעה חודשים והשלמתי רק יעד אחד (ריצת 100 ק"מ, מי זוכר), אז חיפשתי כמה יעדים ברשימה שאני רוצה להתקדם בהם. בחלק מהמקרים, "להתקדם" פרושו להשלים את היעד. היעד עצמו לפעמים מנוסח באופן חופשי שפתוח לפרשנות, אבל נניח שהחלטתי בדיוק מה אני רוצה לעשות, נשאר להחליט על תאריך יעד ופשוט לבצע אותו, בלי יותר מדי הכנות. בקיצוניות השניה, יש יעדים שדורשים התמדה כלשהי. לרוץ אולטרה מרתון זו פעילות של יום אחד, אבל היא דרשה תקופה ארוכה של אימונים. יעדים אחרים מנוסחים באופן מתמשך (לעשות משהו X פעמים, או להתמיד במשהו במשך תקופה כלשהי), אז יכול להיות שהחלטתי לבצע אותם, אבל אסיים אותם רק בשנה הבאה, או בזו שאחריה. בין לבין יש יעדים שדורשים הכנה לוגיסטית מסויימת, כמו נסיעה לחו"ל, ולכן יש אילוצים על מתי אפשר לבצע אותם.

לפני שנה כבר עשיתי את התרגיל המחשבתי של לבחור חמישה יעדים, והתוצאה הסופית לא היתה זהה. קודם כל, לא השלמתי חמישה יעדים אלא רק שלושה, עליהם כתבתי בבלוג: ניסיתי להכין מאכל חדש, התמדתי בשכיבות סמיכה וטיפסתי על הר. היה יעד נוסף שנדחה בשנה כי הייתי חולה ברגע שתכננתי להשלים אותו, ועוד אחד שפשוט לא יצא. למעשה, אני לא בטוח שהשלושה יעדים שכן השלמתי היו כולם בתכנון השנתי, ולדעתי לפחות אחד הוחלף ביעד אחר מתוך הרשימה. בכל אופן, עשיתי את התרגיל המחשבתי הזה שוב, ומכיוון שהיו יעדים ברשימה שדורשים התמדה כלשהי, או שהזמן המתאים לבצע אותם הוא רק אחרי יום ההולדת הבא, למעשה תכננתי שנתיים קדימה. יש יעד אחד, ליצני במיוחד, שכבר ממתין לביצוע. רוב הלוגיסטיקה הנדרשת כבר הושלמה ואני מקווה לדווח עליו בקרוב.

הבלוג הזה נפתח ברגע שהתחלתי להתאמן ליעד של ריצת האולטרה מרתון, וליווה מקרוב את ההכנות להגשמת היעד. היחס של הבלוג לשאר היעדים ברשימה הוא שונה: יש רשימה, אני שמח להראות אותה לאנשים שאני פוגש בעולם האמיתי מחוץ לרשת, אבל כאן לא פרסמתי אותה. הייעדים נשארים בסוד ואז פתאום בהפתעה אני חושף שהשלמתי יעד, או כותב על יעד שהשלמתי בעבר, לפני שהבלוג נפתח.

ובכן, יש יעד שאני מתכוון לחשוף אותו לפני הביצוע שלו וללוות את ההכנות אליו, בדיוק כמו יעד האולטרה מרתון. היעד עצמו נוסח באופן מעט עמום, כדי לא להתחייב מראש למשהו מורכב מדי שלא ארצה או לא אוכל לעשות, אבל בסופו של דבר בחרתי ללכת בגדול. זה רעיון שאני משתעשע איתו כבר תקופה ארוכה, לדעתי עוד לפני שהרשימה של היעדים בכלל נכתבה לפני ארבע שנים, ותקופה ארוכה נראה לי כמו חלום מופרע וחריג במיוחד. בשנה האחרונה הקדשתי יותר מחשבה לעניין, והגעתי למסקנה שזה אולי רעיון משוגע לגמרי, אבל למה לא? 

לא מדובר במשהו מסוכן, או בלתי חוקי, או כל משהו אחר שצריך לעורר דאגה. אבל כן מדובר במשהו חריג, שספק אם מישהו מהקוראים עשה אותו, או מכיר מישהו שעשה אותו. משהו ששומט את הלסת. למעשה, מדובר במשהו כל כך מדהים לדעתי, שאפילו אתם, הקוראים של הבלוג, תהיה יותר מדהימים רק בגלל זה שאתם קוראים על מישהו אחר שהולך לעשות את זה. כמעט מדי יום אני נזכר במה שאני מתכנן ומתמלא התרגשות. עד כדי כך שבזמן האימונים לאולטרה מרתון חששתי שהמחשבות על היעד הזה יפריעו לי להתמקד באימונים. באופן המאוד מסויים שבו החלטתי להגשים את היעד, רק אדם אחד בישראל כבר עשה את זה, ואני מתכוון להיות השני.

ובכן, מה היעד? לא מספר. לא כרגע. עוד לא הגיע הזמן. כרגע אני מתכונן למרתון תל אביב, ומשתדל להתמקד בזה. מרגע שהיעד הסודי יחשף לעולם, אני חושש שהוא יגנוב את הפוקוס ממה שאני עושה עכשיו. חוץ מזה, יש עוד שנה בערך עד לרגע ההגשמה של היעד, ובינתיים אין לי הרבה מה לעשות בקשר אליו, חוץ מלהתרגש. אז כרגע הוא סודי, ורק אני ואשתי יודעים עליו. המרתון שלי הוא בסוף פברואר, ואחריו יש יעד קטן שארצה לתת לו את הכבוד שלו, אבל כנראה אחרי זה, בסוף מרץ או תחילת אפריל יגיע הזמן לחשיפה. אז יש לכם שלושה עד ארבעה חודשים להיות במתח, ובינתיים אתם מוזמנים לנסות לנחש בתגובות מה היעד. בהצלחה.

הלאה, אל המרחק

עכשיו כשחגיגות ריצת מאה הק"מ שוככות, שקלתי לכתוב משהו דרמתי כמו "בפעם הראשונה מזה תקופה ארוכה אין לי יעד מוגדר לעסוק בו", אבל זה רחוק מלתאר את המציאות. נכון, ריצת המאה העסיקה אותי זמן רב, עוד הרבה לפני שאפילו התחלתי להתכונן אליה. למעשה כבר שלוש שנים אני מגלגל מחשבות על הריצה הזו. בעבר נשאלתי מה היעד הקיצוני והמסוכן ביותר ברשימה ובחרתי בריצת המאה. יתר על כן, עד היום בריצה תמיד דחפתי קדימה. לרוץ יותר מהר, או לרוץ יותר רחוק. עכשיו זה פשוט לרוץ, אז על פניו אני אמור להרגיש ריקנות, אבל החיים עמוסים ושוקקים.

מעבר לעובדה הברורה מאליה שהשגרה של החיים תופסת לא מעט מהזמן שלי, הריצה ממשיכה להיות חלק מאותה שגרה, ואפילו יש יעדים, גם אם אלו לא יעדים מהרשימה שלי. כלומר, יש יעדים ברשימה שאני מתכנן להגשים בקרוב, אבל רובם לא נוגעים לאימוני הריצה שלי. בתחום הריצה יש שתי התפתחויות: ראשית, אני שוב יכול להקדיש זמן לליגה למקומות עבודה, וצריך להשתתף במספר מרוצים עד סוף העונה. שנית, אני מתכוון להשתתף במרתון תל אביב, וממש מתרגש מזה.

יצא לי להזכיר בפוסטים קודמים כמה משותפי הריצה שלי, בעיקר בפוסטים שסיקרו ריצות שטח בשביל השרון. אחת מהן, איילת, עומדת להשתתף במרתון ראשון. קצת מוזר לקרוא לזה מרתון ראשון, כי היא כבר רצה מרחק של אולטרה בריצת היומולדת של המאמנת שלנו, אבל הפעם מדובר במרוץ רשמי, ומדובר בריצת כביש מהירה ולא בטיול ריצה. יחד עם חבר נוסף, אנחנו מתכוונים ללוות את איילת במרתון הבכורה שלה, וגם חלק מהאימונים הם משותפים. כל עוד התמקדתי בריצת האולטרה שלי לא לקחתי חלק באימונים האלו, אבל עכשיו אני מצטרף לריצות הארוכות של סוף השבוע, ולפעמים גם לאימון נוסף.

היעד של איילת למרתון הוא שלוש שעות וארבעים וחמש דקות, שזה אומר קצב של חמש ועשרים לקילומטר. זה יעד סביר שתואם את ההישגים שלה בריצות למרחקים קצרים יותר, אבל עדיין שאפתני. מה שקצת מטריד אותי שזה גם יעד סביר אבל שאפתני בשבילי. את שני המרתונים שלי רצתי עם מטרה להגיע לתוצאה מסויימת, מהירה יותר, אבל לא רק שסיימתי אותם סחוט לגמריי, מאז עברו יותר משנתיים וחצי בהם לא רצתי במהירות כזו למרחק כזה.

כבר חודשים ארוכים שאני רץ בקצבים איטיים. תקופה ארוכה שאני רואה על השעון קצב שבע ואומר לעצמי להאט. לראות שוב את הקידומת חמש זה משהו שאני שלוקח לי זמן להתרגל אליו, וכל פעם מחדש אני מופתע שאני מסוגל לזה. למען הדיוק, גם בתקופת האימונים האיטיים היה כל שבוע אימון קבוצתי עם קצבים מהירים, אבל זה אימון קצר מאוד שהחלק בו שבעצימות גבוהה הוא פחות מחמישה ק"מ. להחזיק שעתיים ויותר בקצב כזה זה משהו שאני עושה עכשיו לראשונה מזה תקופה ארוכה ואני מגלה מחדש מה אני מסוגל לעשות.

זה כיף שריצת סוף השבוע נמשכת רק שעתיים ולא שמונה שעות. מצד שני, שעתיים ריצה בקצב מהיר יחסית משאירות אותי סחוט ועם שרירים כואבים, וכבר יצא לי לשכוח את ההרגשה הזו. אני נמצא כבר שבוע שלישי לתוך תוכנית האימונים המשותפת. בדומה לתוכניות אימון קודמות שלי למרתון מהיר, בכל פעם אני מסיים את הריצה הארוכה בהרגשה שהיה בסדר למרחק שרצנו, אבל סיימתי אותו כשהשרירים מתחילים להתלונן וספק אם הייתי יכול להמשיך ככה עוד הרבה, עד למרחק המרתון המלא. 

היום רצנו 24 ק"מ. התחלתי את הריצה במצב לא אידיאלי. השבוע הייתי באימון ניסיון של תרגילי כח (משהו שאעדכן עליו בהזדמנות אחרת) ואני קצת תפוס ברגליים. טיפה פספסנו את קצב המטרה, ויצא 5:21 לקילומטר. רוב הריצה נגררתי מאחורי ויטלי ואיילת, ואני מרגיש מפורק עכשיו. היה בסדר למרחק שרצנו, אבל השרירים התלוננו מאוד וספק אם הייתי יכול להמשיך ככה עוד הרבה, עד למרחק המרתון המלא.

מספרים, רבותי, מספרים

פוסט סיכום לריצת ה-100 ק"מ, ניתוח פוסט מורטם של הריצה מהיבטים מספריים. מספרים, מספרים ועוד מספרים.

המרוץ עצמו סימן שבירת כמה שיאים אישיים של פעילות גופנית. ברור מאליו שזו הריצה הארוכה ביותר שאי פעם רצתי, גם מבחינת מרחק וגם מבחינת זמן. גם שיא מספר הצעדים היומי נופץ לרסיסים. השיא הקודם נקבע בריצה המסכמת ועמד על בערך 85 אלף צעדים. השיא החדש 126,811.

בהיבט שבועי, שיפרתי ממש במעט את הקילומטראז', מ-111 ק"מ ל-112.78. גם זה נעשה בקושי. זה הזמן לספר שמספר ימים לפני המרוץ חליתי, ואפילו עלה לי החום לכמה שעות. בעקבות זאת ויתרתי על האימון הקבוצתי האחרון שלפני המרוץ והסתפקתי בריצה קצרה יומיים לפני המרוץ כדי לוודא שאני בסדר ויכול לרוץ. התזמון האומלל של המחלה היה דרמטי במיוחד, אבל להוציא יום אחד שחשתי ברע, לא השפיע על התפקוד שלי, ולמרות החשש לרוץ אחרי אירוע כזה, לא היה ספק שאגיע לקו הזינוק. כדי לשבור בכל זאת את שיא המרחק השבועי, הוספתי ריצת שחרור בשבת שאחרי המרוץ.

בהיבט חודשי, חודש נובמבר כלל בעיקר התאוששות, אבל בחודש אוקטובר היתה ריצת אולטרה כמעט כל שבוע, ולכן נקבעו בו כמה שיאים: שיא המרחק, 373 ק"מ (שיא קודם 310, בשיא האימונים למרתון ברלין ב-2015), 44 שעות ריצה (שיא קודם 28:18, לפני שנה באימונים לאולטרה בסובב עמק) ושיא הצעדים החודשי: 696 אלף (השיא קודם, 629 אלף, ממאי 2017, בחודש שכלל ריצת ים-לים, 94 ק"מ על פני יומיים).

לאחרונה המארגנים פרסמו תוצאות מלאות של זמני הביניים. התוצאות האלו היו זמינות תוך כדי המרוץ, אבל להרבה רצים היו חסרות תוצאות. חלק מתוצאות הביניים לא הגיוניות, למשל רץ שבתוך שש דקות רץ חמישה קילומטרים, אבל הרוב נראה סביר. טבלת התוצאות הסופית כוללת 29 שורות, בהן 23 גברים, שתי נשים וארבע קבוצות שליחים. מיד אחרי המרוץ פורסמו 31 מסיימים, ואין לי מושג לאן נעלמו שניים.

כשאני מסתכל על הקצבים שלי לכל קילומטר, המספרים תואמים את ההתרשמות שלי מזמן הריצה. בעוד שאפליקציית קונקט של גארמין מראה את הזמן האמיתי לכל קילומטר, אפליקציית סטראבה מראה לי את זמן התנועה בלבד, כלומר בניכוי עצירות בחישובי הקצב, אבל לא קטעי הליכה, שאני יודע בדיוק איפה הם ולכן יודע להתעלם מהם. במשך 58 ק"מ, הריצה היא מאוד אחידה, בקצבים שרובם לא חורגים מהתחום של 6:50 עד 7:10 לק"מ. ההבדל היחיד הוא שאחרי 30 ק"מ התחלתי לשלב קטעי הליכה, וגם העצירות בתחנות התחילו להתארך. מכאן החלו עליות באזור תמנע ויש שונות גדולה בתוצאות והרבה קילומטרים איטיים, אבל עדיין הקצבים של 7 דקות לק"מ חוזרים מדי פעם, בקטעים שטוחים, עד הקילומטר ה-80. מכאן הכל נהיה איטי יותר, באזור 7:25 עד 7:45 לק"מ (לא כולל עצירות והליכות). חוץ מזה שבאמת התחלתי להתעייף והחלטתי באופן מודע להוריד קצב, רצתי בכיף עם רוני שהצטרף אלי וקשקשנו כל הדרך. בקילומטר וחצי האחרונים שוב הגברנו חזרה לקצב 7, ואני מניח שאם הייתי רץ לבד הייתי מתחיל להגביר קצת קודם, כדי "לשרוף" את הכוחות שנשארו עד לסיום, ואולי מוריד מהתוצאה כמה דקות, שלא היו משנות הרבה.

במרוץ היו עשר תחנות ביניים, ולכן היה מורכב מאחד עשר מקטעים. מכיוון שבאחד מהם לא היתה מדידת זמנים, יש עשר תוצאות לכל רץ. בדקתי מה היה המיקום היחסי שלי מבין 29 הרצים והקבוצות לאורך המרוץ. לתחנה הראשונה הגעתי יחד עם רץ נוסף, בדירוג 25-26, מכאן הדירוג רק התקדם: 23, 22, 20, 18, 18, 15, 15, 13, 13. כשאני מסתכל יותר לעומק עד דרוגי הביניים, היתה רק רצה אחת שעקפה אותי בשלב כלשהו ושמרה על היתרון עד לסיום. מעל חצי מרוץ היא היתה באופן עקבי שלוש דקות מאחורי, וסגרה את הפער בעליה שלפני תמנע בקילומטר ה-60, מכאן הגדילה את הפער עד לעשרים דקות לסיום. יחד איתה עקף אותי הרץ שהגיע יחד איתי לתחנה הראשונה ולמעשה נשאר צמוד אלי והחלפנו מקומות מספר פעמים, אבל מכאן הוא נחלש מעט וסיים עשרים דקות אחרי. חוץ מהם, שתיים מקבוצות השליחים שהיו מאחורי מתחילת המרוץ ניצלו עצירה ארוכה שלי בתחנת יטבתה כדי לעבור אותי זמנית למשך מקטע בודד. למעשה, אלו כל הרצים שהיו מאחורי אחרי תחנה אחת. כל השאר התחילו לפני, ואו שהיו באמת טובים יותר לאורך כל הריצה, או שהתפרקו בשלב כלשהו. אני לא מאשים אותם שהיה להם קשה במרוץ למאה קילומטר, אלא בעיקר מתפעל מעצמי.

בנוסף, בדקתי את המיקום היחסי שלי בכל קטע בנפרד. כלומר, במדידה כנגד השעון, איך היתה הריצה שלי מתחנה X לתחנה X+1. כמובן שבקטע הראשון המיקום שלי הוא 25-26, מכאן המיקומים הם 19, 19, 19, 18, 10, 11, 12, 10, 18. בתיאוריה, אם לכל אחד מהרצים האחרים יש קטע אחד איום ונורא שבו הוא מתפרק ושוכב בו חסר אונים במשך שעות, אפשר להגיע בין האחרונים בכל קטע בנפרד (ולהקדים רק את המתפרקים) ועדיין להגיע ראשון בדרוג הכללי. באופן מעשי יש את אלו שמהירים יותר ואת אלו שפחות, את אלו שנחלשים בקטע אחד ומתאוששים בהמשך ואת אלו שמתפרקים עד הסוף. בדרך כלל, מי שסיים מהר קטע אחד יסיים מהר גם את רוב הקטעים האחרים, ולהיפך. מכיוון שאני רצתי יחסית באופן אחיד, אני רואה מהתוצאות שחלק מהרצים פתחו מהר מדי והחלו להאט החל מהקטע השני, ועוד מנה של רצים התחילה לחוות משבר מאמצע המרוץ, כולל חלק מהרצים שהיו מהירים ממני במצטבר, אבל היתרון שלהם הצטמצם. בקטע האחרון שהיה גם קצר מאוד, רוב הרצים הגבירו מאוד את הקצב, יחסית אלי, שהגברתי רק ממש סמוך לסיום.

אני לא טורח להשוות את התוצאה שלי לרצים שסיימו הרבה לפני. ברור שיש פערי יכולת עצומים בינינו, ואין לי את הכלים להסתכל על הזמנים שלהם ולהסיק מהם מסקנה על איכות הריצה שלהם. אני יכול להסתכל על הרצים שסיימו סביבי, ועל אלו שהתחילו לפני וסיימו הרבה אחרי, ולהחמיא לעצמי. לאותה רצה שעקפה אותי אחרי 60 ק"מ היה תכנון מרוץ איכותי במיוחד, והיא שמרה על הקצב האחיד שלה על לסיום. כל היתר רצו בערך כמו שאני רצתי בסובב לפני שנה: שלושים ק"מ במהירות, משבר ראשון אחרי חמישים, ומשם קושי עצום שמשתחרר רק סמוך לסיום, אם בכלל. את 66 הק"מ הראשונים רצתי בכשלושת רבעי שעה יותר ממה שרצתי את המרחק הזה בסובב, אבל הפעם הייתי צריך להמשיך עוד יותר מארבע שעות. אני לא יכול להגיד בוודאות אם מבחינת תוצאה בלבד, היה שווה להקריב את שלושת רבעי השעה הזו כדי לשמור כוחות לסיום, אבל גם אם לא, החיסכון האפשרי בזמן היה קטן בהרבה, וההרגשה העילאית בסיום הצדיקה את האסטרטגיה הנוכחית.