עזוב אותי כאן, תציל את עצמך

האימונים למרתון תל אביב נמשכים, ואיתם הריצות הארוכות של סוף השבוע. אחרי שלפני שבועיים התפצלנו בגלל הגשם ורצנו בנפרד, בשבוע שעבר רצתי עם איילת 27 ק"מ בגשם, שהיה הרבה יותר מאתגר מהטפטוף הקל של השבוע שלפניו. השבת הזו רצנו 30 ק"מ, ריצה ראשונה בתוכנית האימונים הנוכחית בקידומת 3. עכשיו אנחנו מקבלים שבוע רגוע יותר להתאוששות ואחריו סט אחרון של שלוש ריצות ארוכות, שהאחרונה בהן היא הריצה המסכמת.

בשבוע שעבר, למרות תנאי מזג האויר הלא פשוטים, רצנו כמו גיבורים. לא הגשם, ולא משקל עודף של בגדים ארוכים ומעילים מנעו מאיתנו לשמור על קצב המטרה כל הריצה. בריצה הבוקר, הקילומטרים האחרונים כבר התחילו להיות קשים, ובקילומטר האחרון, שגם היה בעליה, כבר החלטנו שלא להקפיד על קצב המטרה ולהכריז עליו כריצת שחרור. יתכן שאחד הגורמים היה פתיחה חזקה מדי של הריצה, כשבקילומטרים הראשונים רצנו מהר יותר מקצב היעד, אם כי לא באופן משמעותי. המרחק הגדול גם עושה את שלו, וכך גם העובדה שכפר סבא, אפילו שאינה הררית במיוחד, גם אינה שטוחה במיוחד. את הריצות הארוכות האחרונות אנחנו שוקלים להחזיר לפארק הירקון בתל אביב. חוץ מזה, מתחילים לאזול לנו כבישים הקפיים בכפר סבא:

כשרצים יחד, בזוג או בקבוצה קטנה, וקצב הריצה הוא כזה שמאפשר דיבור יחסית חופשי, מחפשים נושאי שיחה להעביר את הזמן. חוץ מפטפטת רגילה על משפחה ועבודה, יש כמה סוגי שיחה שיחודיים לריצות כאלו.

סוג אחד הוא מה אני קורא לו "ריצת נדלן", והוא דורש ריצה באזור שחלק מהמשתפים אינם מכירים, וכולל בתים מעוצבים ויוקרתיים שאפשר להתפעל מהם ולתהות כמה הם עולים. הסוג השני הוא "ריצת פודקאסט", שבו אחד הרצים מעביר הרצאה בתחום כלשהו, לפעמים בעקבות פודקאסט ששמע בעצמו, לפני כן. לסוג השיחה השלישי אין שם קצר וקליט אבל מעלים בו חוויות מריצות קודמות, ובמיוחד ממרוצים אחרים, הרבה פעמים מתוך מטרה ללמוד מהחוויות האלו.

כיוון שהתנדבתי לרוץ מרתון כדי ללוות את איילת בקצב המטרה שלה, עלו בריצות קודמות סיפורים על פעמים קודמות שליוויתי מישהו, בריצת חצי מרתון ומרתון. לא היו יותר מדי מקרים כאלו, כשאני חושב על זה, היו רק שלושה או ארבעה. יש מקרה אחד שאני לא בטוח אם התנדבתי ללוות, או שסתם רצנו יחד את רוב הדרך. חוץ מפעם אחת, כולם הסתיימו אותו דבר. מספר קילומטרים לפני הסיום הרץ השני נחלש מאוד, וכשאני מאט יחד איתו הוא מפגין אצילות ואומר משהו כמו "זה בסדר, תמשיך לבד", ואז... אני נוטש אותו וממשיך.

הסיפורים האלו לא מחמיאים לי במיוחד, אבל להגנתי אגיד שמדובר בהחלטה מאוד מהירה. אנחנו באמצע מרוץ, בתנועה מהירה, ברגע שאחד משנה את הקצב ומאט אז כל הליווי מתפרק. הרגע מישהו ביקש שאמשיך הלאה, אז אני עושה בדיוק מה שהוא ביקש ממני (ואחר כך סובל מרגשות אשם פולניים). מצד שני, המון סרטי אקשן כוללים סצנה נרגשת שבו הגיבור וחברו בורחים ממשהו, החבר נפצע ומתנדב להקריב את עצמו: "אני רק אאט אותך! עזוב אותי, תציל את עצמך!", לפעמים, הסצנה אכן ממשיכה לכיוון ההקרבה העצמית, אבל יותר מקובל שהגיבור יסרב להצעה: "אתה בא איתי!". אולי החבר עדיין ימשיך בהקרבה העצמית: "תמסור למרי בת' שתמיד אהבתי אותה!", "אתה תגיד לה את זה בעצמך!" יצעק עליו הגיבור, בעודו מרים אותו וגורר אותו מחוץ לאזור הסכנה. הנה, ככה זה היה בשליחות קטלנית, בקטע בין 1:32 ל-2:02, למרות שבסוף הבחור לא שרד:

הפעם האחרונה שנטשתי מישהו על המסלול היה במרתון טבריה לפני שנה. איפשהו אחרי 34 ק"מ שמעתי זעקה שיותר מכאב, תארה תשישות, והוא נעלם מאחורי, מתנדב לשלוח אותי הלאה. המטרה היתה להביא אותו לקו הסיום תוך פחות מארבע שעות, ולמרות שעד לאותו נקודה עמדנו בקצב, סימני החולשה התחילו להופיע והיה ספק אם הוא יעמוד במשימה. החלטתי לנצל את הקילומטרים האחרונים כדי להגביר את הקצב, וזו היתה טעות ששילמתי עליה. לקראת הסוף התחלתי להיחלש, וכמה מאות מטרים לפני הסיום חשתי ברע ועברתי להליכה, לראשונה מזה שנים רבות במרוץ כביש. מכל שינויי הקצב האלו הפסדתי דקה מהזמן שבו הייתי מסיים אם הייתי שומר על קצב קבוע, וגם הייתי מותש לגמריי. חיכיתי לרץ שנטשתי, שהגיע מעל עשר דקות אחרי (תוך שהוא משפר מאוד את שיאו האישי, אבל עדיין רחוק מזמן ארבע השעות שרצה בו) והתנצלתי על שנטשתי אותו. הוא הרגיע את ייסורי האשמה שלי כשציין שהעדיף להתמודד לבד עם הקושי של הקילומטרים האחרונים.

הפעם הלפני אחרונה שליוויתי רץ היתה די מזמן, וזו היתה הפעם היחידה שלא נעניתי להצעה לנטוש אותו. ראשית, קצב המטרה שבו רצנו היה רחוק מאוד מהקצבים שבהם רצתי אז. שני קילומטרים לסיום להגביר קצת יותר לא היה משנה שום דבר בשבילי. שנית, והרבה יותר חשוב, הוא באמת נראה לא טוב. הוא היה חיוור ועצר להקיא, ובאמת חששתי לשלומו ולא רציתי לעזוב אותו. שלישית, בעבר כבר ניצלתי את האצילות שלו ונטשתי אותו על המסלול פעם או פעמיים, אז באמת יש גבול לכל תעלול.

כדי לאזן את התמונה, גם אני התנדבתי פעמיים להיות בצד הננטש, אבל הנסיבות היו אחרות. בפעם הראשונה זו היה אימון שטח לילי שבה הלכנו לאיבוד, חטפתי התכווצות שרירים, והצעתי לשני הרצים האחרים שאחכה להם ליד הכביש ושיאספו אותי משם ברכב. לא רציתי לעכב אותם, בפרט מכיוון שאחד מהם התאמן למרוץ גדול ולא רציתי לקלקל לו את האימון, אבל גם חשבתי על עצמי ועם התכווצות שרירים התקשיתי להתקדם והייתי מוכן לוותר על הריצה. הם לא רצו לשמוע מזה והמשיכו בקצב שלי עד הסיום. בפעם השניה זה היה במרוץ שטח שנקרא "כרמל טרייל". רצתי עם רץ אחר שפגשתי בדרך והיה ממש מהיר. גם כאן טעינו בדרך והתחלנו טיפוס מיותר שנגמר אצלי בהתכווצות שרירים. בתור מתחרה שפגשתי במרוץ פעם ראשונה, לא ציפיתי שיהיה חייב לי משהו, ואכן הוא אפילו לא הסתכל לאחור כשאמרתי לו שאני מוריד קצב, והשאיר אותי לצלוע לבד.

מטבע הדברים, איילת התענינה איזה מין בן אדם נוטש קולגות במצוקה, והאם לה צפוי גורל דומה. ראשית, אמרתי, מרתון הוא מרחק הפכפך ואי אפשר לדעת מי מאיתנו יתפרק, אם בכלל. יכול להיות שהיא תהיה זו שבדילמת הנטישה. השיא שלי יותר מהיר מהקצב המתוכנן, אבל אני לא מרגיש בשיאי, ובמרתון של שנה שעברה סיימתי גמור למרות שהקצב היה איטי יותר. שנית, מה רוצים ממני בכלל? מי שלא רוצה שינטשו אותו שלא יתנדב. כשהצעה כזו עולה באמצע מרוץ, יש לי אפס זמן לקבל החלטה "האם הוא באמת מתכוון לזה". 

אמרתי לאיילת שאני צריך לדעת מראש אם להתייחס ברצינות להצעות נטישה כאלו. לגבי עצמי, אמרתי שלא אקלקל לה את מרתון הבכורה, ואם לא מדובר במקרה חירום רפואי היא יכולה בכיף להמשיך הלאה. איילת לקחה כמה שבועות להרהר בדילמה הזו, ולאחרונה הודיעה לי שאם אנטוש אותה על המסלול, היא תהרוג אותי אחרי המרוץ. כנות היא דבר חשוב, והסיפור הזה מראה שתיאום ציפיות מראש יכול להציל את חייכם. בסוף החודש הבא נגלה מי שרד את המרוץ.