חמישים יעדים יש ברשימת היעדים. הפעם האחרונה שהשלמתי יעד מתוכה (כאן) זה היה היעד העשרים וארבעה עוד אחד ומגיעים לאמצע הרשימה. ואיך חוגגים את האמצע? לפי השיר:
עריכה 6.6.2020: מתברר שכבר הגעתי לעשרים וחמישה בלי לשים לב. לכן, היעד הבא חוגג את חנוכת החצי השני של הרשימה.
ובכן, יעד מספר ארבעים ושלוש ברשימה, הוא היעד העשרים וחמישה ושישה שאני משלים: לאפות משהו, כמו עוגה.
ותיקי הבלוג אולי זוכרים את היעד שממוקם מקום אחד לפניו לפי סדר הכתיבה של הרשימה, לבשל משהו, למרות שבעצם המתכון, פטריות ממולאות, לא דרש בישול כלל וכן דרש אפיה. אבל ב"לבשל" התכוונתי למנה חמה כלשהי שאיננה קינוח וב"אפייה" התכוונתי לעוגה או למשהו בסגנון. שני היעדים האלו שייכים לקבוצת היעדים של להתנסות במשהו שעבור אחרים יכול להיות די בסיסי אבל לי אישית לא יצא לעשות.
תקופה ארוכה דחיתי את היעד הזה, כשמידי פעם אני מהרהר מה תהיה העוגה. רציתי משהו מתוחכם ולא עוגת שוקולד רגילה של ילדים. כדי להוסיף על הקושי, יש לי אי סבילות ללקטוז, מה שמרחיק ממני לא מעט עוגות. לפעמים אני מוכן לשלם את המחיר הבריאותי ולאכול אותן בכל זאת, אבל העדפתי משהו שאני יכול לעכל. לפני תקופה ארוכה נתקלתי בפוסט בפייסבוק של חבר טבעוני שהתגאה בעוגת הגבינה הטבעונית שהכין. לפני שפיתחתי אי סבילות ללקטוז, עוגת גבינה פרורים היתה אחת מהעוגות האהובות עלי, והפרידה ממנה היתה קשה. העובדה שאפשר להכין עוגת גבינה בלי גבינה נראתה כמו פלא. קצת ירד לי החשק אחרי שהתחלתי לחפש מתכונים, שמן הסתם השתמשו בכל מיני חומרי גלם שאני לא מכיר כתחליף לגבינה, ומתברר גם שהם די יקרים. העוגה הזו נראתה לי סיכון גדול מדי לעוגה ראשונה, וירדתי מהעניין.
לאחרונה, בת ה-12 בבית מתחילה להתנסות בבישולים שונים ממתכונים פשוטים אך מוזרים שהיא מוצאת. התוצאה לא תמיד פוגעת במטרה, אבל התעוזה שלה לנסות משכה את תשומת הלב שלי. אליה מצטרפת לעיתים בת החמש, ויחד הן מכינות מעין מקפאי שמנת שהן קוראות להן "גלידה". גם אני אוכל, למרות שממש אסור לי. לא מזמן הן הכינו עוגת ביסקוויטים, כשהקטנה עושה את רוב העבודה והגדולה בעיקר מנחה אותה ומסייעת בחלקים הקשים. התוצאה יצאה ממש טובה, ובשלב הזה החלטתי להפסיק לחכות ולצלול לאתגר האפייה (כן, אני יודע שעוגת ביסקוויטים לא אופים, אבל הי, הילדה בת חמש).
להוציא את האפיזודה הקצרה עם עוגת הגבינה הטבעונית, העוגה שתמיד רציתי להכין היא לא בדיוק עוגה, אלא פאי. פאי לימון עם ציפוי מרנג. עברו שנים מאז אכלתי כזה, אבל אני זוכר את הטעם שמשלב חמוץ עם מתוק וממש אוהב אותו. מה שכן, כשחיפשתי מתכונים הם נראו לי מסובכים, מה שגרם לי לדחות את המשימה, עד עכשיו. חיפשתי שוב מתכונים והתמקדתי בשניים, זה, מהבלוג של אפרת ליכטנשטט, וזה, מתוך אתר וואלה. משהו שמאוד בלט לי במתכונים האלו שהם מאוד שונים אחד מהשני. אני לא מתכוון רק לכמויות, אלא ממש במרכיבים. במילוי של הפאי, שהוא החלק העיקרי שנותן את כל הטעם, כמעט ואין דמיון. בסדר, בשניהם יש מיץ לימון, סוכר וביצים, אבל בזה נגמר הדמיון. בסופו של דבר בחרתי במתכון הראשון, של אפרת, כי אהבתי שהוא הוסיפה גם שכבה של גנאש שוקולד. העובדה שהמתכונים כל כך שונים גם נסכה בי אומץ: אם שניהם נותנים תוצאה דומה, זה אומר שגם אני יכול לאלתר קצת ולא לדייק במתכון ואולי לא להרוס אותו.
הסיבה שרציתי לאלתר היא שהמתכון מאוד חלבי, ועם הרגישות שלי רציתי להפוך אותו לפרווה. את שתי כפות החלב החלפתי במים, את השמנת הרגילה בשמנת צמחית, השוקולד שלקחתי היה שוקולד פרווה מריר 85%, ואת החמאה החלפתי בשמן קוקוס. את המרכיב האחרון לא הכרתי ומצאתי אותו בחיפוש באינטרנט, כשחיפשתי תחליף חמאה לאפייה. לפי מה שקראתי, צריך פחות שמן מחמאה כשמחליפים אותה במתכון, אבל בסופו של דבר יצא לי להשתמש בכמויות דומות. בנוסף, השתמשתי בפחות שמנת ממה שמופיע במתכון, כי היה לי רק קרטון אחד של שמנת צמחית. כפיצוי, הוספתי קצת קורנפלור למילוי, כי ראיתי שבמתכון השני משתמשים בו. שינוי אחרון: ספרתי כמה חלמונים וכמה חלבונים יש במתכון, ומצאתי שהכמויות שלהם שונות. זה הרגיז אותי שמצפים ממני להשתמש בחלק מביצה ולזרוק את החלק השני, וסידרתי את המספרים כדי שזה לא יקרה.
השבוע קניתי את המצרכים שהיו חסרים בבית והבוקר התחלתי בעבודה. אני רוצה להגיד שמעבד מזון הוא מכשיר מדהים, שחוסך המון זמן. הכנתי בו את הבצק, והשתמשתי באופציה של טוחן שיש בו כדי לקצוץ את הגרידת לימון ולפורר את השוקולד. בדרך הקשה נזכרתי שאת השוקולד כדאי לקרר לפני שטוחנים אותו, אחרת הוא הופך לעיסה במקום לפרורים.
התחלתי לרדד את הבצק ונתקלתי בבעיה: הוא כל הזמן נשבר התפורר. ניסיתי כמה פעמים, ועם הזמן הוא ספח את הקמח ממשטח העבודה וההתפוררות שלו רק החמירה. התבאסתי מהכישלון בשלב כל כך מוקדם, אבל החלטתי לפנות לאינטרנט והוא הציע להוסיף שמן ומים. זה אכן שיפר מאוד את המצב, אבל עדיין לא הצלחתי לרדד בצורה יפה את הבצק, והוא המשיך להיקרע בצדדים. זה פחות הלחיץ אותו כי זכרתי שגם במתכון כתוב איפשהו שאפשר להדביק "טלאים" של בצק בתבנית. בסופו של דבר הגעתי למשהו שאפשר להעביר לתבנית בלי שיתפרק יותר מדי, ואחרי קצת לחיצות ומעיכות הוא מילא בצורה יפה את התבנית. הנה תמונה:
השלב הבא הוא "אפייה עיוורת". כל מתכון שראיתי עם המונח הזה טרח להסביר אותו, אך אני משער שזה משהו שלגיטימי לא להכיר. מדובר באפיה כשיש משקולת על הבצק, שעשויה מקטניות כמו עדשים או שעועית יבשה. הצורך להתמודד במתכון הזה עם טכניקה לא מוכרת היה אחת מהסיבות שדחיתי שוב ושוב את ההחלטה להתמודד איתו. בסופו של דבר גיליתי שזה די פשוט, והקושי העיקרי הוא לוגיסטי: צריך שתהיה שקית של קטניות בבית, ואין לנו. יתר על כן, זה לא מופיע כאחד מהמרכיבים במתכון, אז לא קניתי בפעם הקודמת ונאלצתי ללכת שוב לקניות. חוץ מזה, לשפוך כמעט שקית שלמה של עדשים בשביל רבע שעה אפיה ואז לזרוק אותם הרגיש כמו בזבוז משווע. ככה זה נראה:
וככה זה נראה אחרי שיצא מהתנור:
ההכנה של הגנאש היתה ממש פשוטה ועברה ללא אירועים מיוחדים, חוץ מזה שמהשוליים של הבצק נשברה חתיכה. הנה תמונה:
בניגוד למתכון של וואלה, שם הכנת המילוי דורש בישול, כאן פשוט מערבבים הכל ומחממים קצת במיקרו. מה שיוצא הוא מאוד נוזלי, וקצת נשפך כשנכנס לתנור. גם ביציאה מהתנור, המילוי עדיין היה נוזלי, ונראה ככה:
לפי התיאור של המתכון, אחרי האפייה המילוי צריך להיות צמיגי ורוטט, אבל לא נוזלי. תהיתי אם זה יתגבש במקרר, או שהשינויים שעשיתי במתכון קלקלו הכל, ובינתיים קראתי תגובות בבלוג של אפרת, וראיתי שאני לא היחיד. הרבה תגובות היו של אנשים באמצע האפיייה שהגיעו לשלב הזה ולא יודעים איך להמשיך כי הנוזל לא התגבש. לחלקם אפרת הגיבה, אבל בלי תשובה החלטית. אולי התנור חלש וצריך יותר זמן, אבל היא לא באמת יודעת. באחת מהתגובות נכתב שאכן אפייה נוספת פתרה את הבעיה, והמילוי התגבש בבת אחת. החלטתי לנסות סיבוב נוסף בתנור, העליתי קצת את החום ועזבתי אותו לנפשו. כשחזרתי, איזה פלא, הנוזל שנראה שאין שום מצב שיתגבש, עשה את הבלתי יאמן. עכשיו זה נראה כך:
מכאן הפאי הלך למקרר לכמה שעות. בתגובות למתכון, היו מגיבים שהסתבכו עם המרנג והסתפקו בקישוט עם פירות. למנה באנגלית קוראים lemon meringue, אז ברור שלא בא בחשבון לוותר על המרנג. האמת שלא היה קשה בכלל להכין אותו. כשרק קראתי את המתכון חששתי מטכניקה לא מוכרת (לי) שנקראת בן מארי, שבה שמים סיר או קערה בתוך סיר אחר עם מים. במתכון בבלוג של אפרת היא הציעה להשתמש בקערה של המיקסר, וכך עשיתי, רק כדי לגלות שלקערה יש ידית שמפריעה להכניס אותה לסיר קטן, ובסיר גדול הקערה מתהפכת בגלל המשקל של הידית. זה הפתרון שמצאתי שאני מאוד גאה בו:
בינתיים הגיע משלוח של תותים אז קישטתי קצת לפני הוספת הקציפה:
קיבלתי כמות אדירה של מרנג. השתמשתי בקצת יותר מחצי. הנה התוצאה:
ועכשיו למבחן הטעם, שהשאיר תחושה של חמיצות בפה, תרתי משמע. ובכן, אני מאוד אהבתי, והיה לזה בדיוק הטעם שקיויתי שיהיה לזה. במתכון יש כמות אדירה של מיץ לימון וגם המון סוכר, וזה בדיוק מה שמקבלים: פצצה של חמיצות שאפשר להחליק אותה בגלל המתוק. במתכון של הפטריות הממולאות שהכנתי לפני שנה אשתי הסכימה לאכול אחד, הילדים לא רצו לגעת, ואני אכלתי את כל השאר. כאן קיוויתי להצלחה קצת יותר גדולה לשווק את התוצרת לאחרים. ברור לי שמדובר בטעם די חריג, שלא מתאים לכל אחד, אז מהילדים לא היו לי ציפיות, אבל היו עוד שלושה מבוגרים בבית חוץ ממני כשהפאי היה מוכן, שהסכימו לטעום אבל הסתפקו במחמאות מנומסות, וכולם השאירו יותר מחצי מהפרוסה על הצלחת. חבל. הנה הצלחת שלי, לפני שלקחתי תוספת:
אני לא כל כך יודע לאן הדברים הולכים מכאן. הפאי עצמו יכול להחזיק מעמד כמה ימים במקרר, אבל הציפוי מרנג לא. אז אם אתם מזדמנים מחר לסביבה, יש עדיין חצי תבנית. אני יכול להחליף חלק ממיץ הלימון במים ולקבל מנה פחות חמוצה, אבל לא ברור לי אם זה כדאי. אני אהבתי את המנה הזו כמו שהיא, מי שלא אהב לא בטוח שהשינוי במתכון יעזור לו. אולי פשוט אני מוקף באנשים שלא נועדו לאכול מאכלים כאלו. כמו בסרט "החגיגה של באבט", לפעמים הארוחה בסדר אבל פשוט לא הגיעה אל הסועד הנכון. אני לא אכין פאי שלם לעצמי, וגם מדובר בהמון עבודה. נכון שפרקי הזמן שהייתי צריך ממש לעשות משהו היו קצרים, אבל היו המון פרקי זמן מתים של לחמם את התנור, להכניס לתנור, לקרר בחוץ, במקרר או במקפיא. כל ההמתנות האלו האריכו מאוד את זמן ההכנה, מצד אחד, אבל כל המתנה בפני עצמה לא היתה ארוכה מספיק כדי שיהיה אפשרי לנצל את הזמן באופן מועיל ולעשות משהו אחר במקביל.
אז זהו. עשרים וחמישה יעדים מאחורי, ועוד עשרים וחמישה לפני. כמו שיעד העוגה התאים מאוד לציון נקודת האמצע, יש יעד אחר שמאוד מתאים להיות היעד האחרון לחגיגות סיום הרשימה. למעשה, הוא כבר מוכן לביצוע וההשלמה שלו דורשת אפס מאמץ. אבל הוא יחכה לתורו, בעוד כמה שנים. עד אז הוא ישאר באפלה.
