זה לא ספיידרמן

שתי דמויות: 

לא אותו דבר. אילוסטרציה

משמאל, ספיידרמן, האלטר אגו של פיטר פארקר, נער עם כוחות על שעובד כצלם עיתונות ומצלם בעיקר את דמותו המחופשת כשהוא מציל את העיר. בשנים האחרונות הוא מופיע ביקום הסינמטי של מארוול, ושם הם מנסים לבגר את הדמות ולייצר את המנהיג הבא של ה"נוקמים".

מימין, דדפול, האלטר אגו של וייד וילסון, אנטי גיבור שעושה בסופו של דבר את הדבר הנכון אבל מהסיבות הלא נכונות. ידוע בכך שהוא נוהג לשבור את "הקיר הרביעי" ולפנות ישירות אל הקוראים והצופים בהערות הומוריסטיות ובוטות מאוד. גם הוא דמות של מארוול ואפילו יש קומיקס שלו יחד עם ספיידרמן, אך בסרטים הוא שייך ליקום של האקס מן, ובהיותו מתבודד הוא לרוב פועל לבדו.

עכשיו כשברור לכולם שמדובר בשתי דמויות שלא יכולות להיות שונות יותר, אפשר לגשת לעיקר.

בסוף השבוע האחרון התקיים מרוץ יוצא דופן בקיבוץ חולדה, מרוץ הבוז'ולה. במרוץ הזה זכיתי גם ל-redo של יעד שסיימתי ממש לאחרונה, להשתתף במרוץ מחופש. מרוץ הבוז'ולה התקיים בפעם הראשונה לפני שנתיים ושמעתי עליו רק אחרי שהתקיים. הוא מרוץ אוירה שמשמש גם במת שיווק למספר יקבים שמחלקים דוגמיות יין בתחנות. אין מדידת זמנים רשמית, אין מנצחים והמשתתפים מוזמנים להגיע בתחפושות.

על פניו, הזדמנות מצוינת להגשמת היעד. אחד הקשיים שהייתי צריך להתגבר עליהם ביעד הזה היה הרתיעה מלהיות מחופש בציבור. מרוץ שבו אני לא היחיד שמתחפש נראה כמו פתרון מושלם. הנקודה הבעייתית היחידה היא שלטעמי, מרוץ ללא מדידת זמנים הוא לא ממש מרוץ אלא אירוע שרצים בו, אבל אני מוכן להגמיש את הקריטריונים שלי לגבי מה נחשב למרוץ ומה לא.

כשקניתי את התחפושת של הדינוזאור, די מהר הבנתי שאי אפשר לרוץ בה למרחק גדול. גם מרוץ ה-5 ק"מ שרצתי בה לפני חודש היה סכנת נפשות. כשחשבתי לראשונה על היעד, חשבתי על מרחק יותר גדול, לפחות 10 ק"מ ורצוי חצי מרתון. לכן, קניתי תחפושת אחרת שהערכתי שתהיה ידידותית יותר. תכננתי לרוץ בה במרוץ כפר סבא בשנת 2019, אבל חליתי לפני המרוץ ונאלצתי לוותר. שנה לאחר מכן פרצה הקורונה ומרוץ כפר סבא בוטל, אז נרשמתי לבוז'ולה כי האמנתי שעד אוקטובר 2020 הקורונה תהיה מאחורינו. המרוץ לא בוטל אלא "נדחה" בשנה, שזו דרכם של המארגנים לא להחזיר את הכסף. מרוץ כפר סבא בוטל שוב ב-2021 ואני התחלתי לאבד סבלנות וברגע שהמרוצים חודשו, החלטתי לא לחכות למרוץ המתאים אלא לקפוץ על ההזדמנות הקרובה.

ההזדמנות היתה ונוצלה עד תום. לא רק שקיבלתי המון תגובות אוהדות מהמשתתפים במרוץ, אחרי המרוץ קיבלתי פניה מהחברה המארגנת עם הצעה להשתתף במרוצים שלהם בחינם כל עוד אגיע מחופש ואוסיף "צבע" למרוץ. עד כמה שההצעה הלא שגרתית הזו מחמיאה, אני לא מחפש קריירה נוספת וסירבתי בנימוס. תחפושת הדינוזאור חזרה לארון, אבל עדיין הייתי רשום למרוץ הבוז'ולה, ותחפושת אחרת ממתינה כמעט שלוש שנים ללא שימוש. הנה היא:

דדפול, לא ספיידרמן

התחפושת מורכבת משני חלקים שאותם קניתי בנפרד. הראשון הוא חליפת הגוף, שהיא טייטס דק ועליו הדפס. הטייטס הוא יחידה אחת, מכף רגף ועד ראש, אבל יש אפשרות להשאיר את הראש גלוי. הרעיון היה ללבוש משהו שלא יכביד עלי מצד אחד אבל יהיה לו מראה של תחפושת מושקעת מצד שני. התחפושות טייטס האלו לרוב מגיעות בדוגמה חלקה, אבל מבין אלו שיש להן הדפס, בחרתי בדדפול מכיוון שהיא נראתה לי הכי מרשימה. החלק השני הוא מנשא עם שתי חרבות. גם הן במבט מהיר מרשימות למראה אבל עשויות מחומר קל מאוד.

כחצי שעה לפני הזינוק נעמדתי עם הרכב בפקק בכניסה לקיבוץ חולדה. המכוניות התקדמו לאט מאוד דרך שער הקיבוץ לאורך כביש פנימי, באופן מתסכל ביותר. לקח לי חצי שעה להגיע לשטח שהוכשר כחניון למשתתפים, ולמעשה פרט לעובדה שהדרך אליו היתה צרה ומפותלת, אין לי הסבר למה התקדמנו כל כך לאט. החניון עצמו היה מרוחק כעשר דקות הליכה מנקודת הכינוס, ובדרך לשם הרהרתי באפשרויות שלי, בהתחשב בזה שכנראה פספסתי את הזינוק שלי לחצי מרתון. לא רציתי לזנק לבד ולרדוף אחרי הרצים האחרים. החלופה היתה להצטרף לזינוק של המקצה הבא של 12 ק"מ. על פניו זו פשרה סבירה, אבל אני נמצא באמצע תכנית אימונים למרתון בדצמבר ולפי התכנית שבניתי לעצמי אני אמור לרוץ הרבה יותר.

עוד דבר שהתרחש בדרך לנקודת הכינוס הוא שהנדן של אחת מהחרבות התחיל להחליק ממקומו וליפול מהמנשא. כשבדקתי את המנשא בבית דאגתי לקשור את החרבות עצמן כדי שלא יעופו החוצה מהנדנים בזמן הריצה ולא ישקשקו ויפריעו לי בזמן הריצה. על האפשרות שהחרבות ישארו מאובטחות אבל הנדנים יפלו מהמנשא לא חשבתי. חיזקתי את הקשרים שאמורים למנוע מהם ליפול, אבל לא האמנתי שיחזיקו מעמד.

בינתיים, בנקודת הכינוס, הכרוז הודיעה שבשל הפקקים הזינוקים עוד לא יצאו לדרך. נרגעתי, יש לי זמן, שאותו השקעתי בבדיקה נוספת של המנשא. עד השלב הזה הייתי ללא החלק שמכסה את הראש בתחפושת והחלטתי לשים אותו עלי רק כדי לגלות שאני לא רואה כלום. כשניסיתי את התחפושת בבית הראות דרך הבד היתה לקויה, אבל אפשרית. כאן במרוץ, בחוץ, כמעט ולא יכולתי לראות כלל. מכיוון שהריצה היא על שבילים, חלקם משובשים, לא הרגשתי בטוח לרוץ על דרך שאני לא מסוגל לראות, והחלטתי שאת המסכה אשים רק בתמונות.

הזינוק יצא לדרך. התחלתי לרוץ בקצב שהרגיש לי מתון וזהיר, כי בעצם לא היה לי שום ניסיון של ריצה עם התחפושת הזו (מעבר לכמה צעדי ריצה בבית) ורציתי להרגיש איך היא מתפקדת. למרות שחשבתי שהקצב הוא איטי, השעון הראה קצב מכובד למדי, סביב מה שאני רואה כשאני בריצה קלה (אבל לא קלה מדי) על כביש סלול ובבגדי ריצה רגילים. אחרי כמה מאות מטרים קלטתי צלם ומיהרתי לשים את המסכה לכבודו. קצת לאחר מכן, עמדה ראשת מועצת גזר ועודדה את הרצים ובפרט את אלו המחופשים. "הנה ספיידרמן!" היא צועקת, והיא לא תהיה האחרונה שעושה את הטעות המביכה הזו. 

ככה נראה ספיידרמן? מזל שאני לא מצביע למועצת גזר

כקילומטר לתוך המרוץ, הנדן של אחת החרבות נופל לקרקע. אני נאלץ לעצור ומנסה שוב לחזק את מה שאפשר, אבל די ברור שאין לי פתרון מהיר שיחזיק מעמד. חוזר לרוץ ומגיע לתחנת תזונה הראשונה, שם חוץ ממים מחכים לנו גם כוסיות יין. שתיתי אחת אבל החלטתי שלמרות אופי המרוץ, אני צריך להישאר מפוקס ורציני. אני יודע שזה נראה מוזר כשאני כותב "רציני" כשאני מתאר ריצה בתחפושת כזו, אבל ראשית, חצי מרתון הוא תמיד מרחק שדורש התיחסות רצינית, בפרט כשמדובר בריצה שהיא חלק מתוכנית אימונים רחבה יותר. שנית, יש הרבה נעלמים ואתגרים, צפויים ובלתי צפויים בריצה עם תחפושת כזו וצריך מידה של רצינות כדי להתמודד איתם. בפרט, כמעט בלתי אפשרי ללכת לשירותים עם התחפושת הזו, כך שרציתי להימנע משתיה מופרזת.

בניגוד למה שאגלה בהמשך על הרצים למרחקים הקצרים יותר, גם הרצים סביבי שבשלב הזה היו כולם ממקצה החצי מרתון, לא בזבזו יותר מדי זמן בתחנה והמשיכו הלאה. הריצה בשבילים בין המטעים היתה קלה והתחפושת זו הפריעה לי בכלל, למעט החשש התמידי שהנדנים במנשא יפלו שוב. הם לא נפלו אבל זה מכיוון שפעם בכמה מאות מטרים שלחתי יד לאחור לבדוק מה המצב שלהם ותפסתי אותם כשהם בחצי הדרך להחליק החוצה. הורדתי את המנשא מהגב ועברתי להחזיק אותו ביד, מתוך תקוה שאמצא דרך לפתור את הבעיה בהמשך, כי חוויית הריצה ממש נפגמה ככה.

עם המנשא ביד

קיויתי שבתחנה הבאה ימצאו לי חוט תיל או חבל שאוכל להשתמש בו, אבל לא היה כזה בנמצא. למעשה, המצב אפילו החמיר כי עכשיו החיזוקים שעשיתי קודם הפריעו לי להחזיר את אחד הנדנים למקומו. המשכתי לרוץ וחיפשתי על הקרקע, אולי במקרה אמצא משהו מועיל, ואכן מצאתי משהו כזה בין הקילומטר הששי לשביעי. צינור גומי גמיש שקשרתי בעזרתו את שני הנדנים זה לזה כך שלא יוכלו ליפול יותר. אפילו הצבע האדום שלו מתאים לתחפושת. עכשיו אני לא רק דדפול, אלא גם מקגייוור.

המנשא המתוקן

הפתרון שמצאתי עבד באופן מושלם, ומכאן יכולתי להתרכז  אך ורק בחווית הריצה. המסלול שרצתי בו התלכד עם רצי המקצה הקצר ביותר, של 7 ק"מ, ולכן גם נהיה צפוף יותר. הרבה מהרצים היו מחופשים, ורבים מהם בתחפושות קבוצתיות, כמו פרפרים, חיפושיות, דרדסים ובעיקר רצים עם חצאיות טוטו, אבל אין ספק שהתחפושת שלי בלטה במיוחד ומשכה הרבה תשומת לב. קיבלתי הרבה מחמאות, חלקן על "ספיידרמן", אחרות על ה"נינג'ה", אבל היו גם כאלו שזיהו נכון את דדפול. בעיקר, כולם היו משוכנעים שאני מת מחום בפנים והחמיאו לי על ההקרבה לרוץ ככה, אבל למעשה התחפושת התגלתה כמוצלחת מאוד מבחינת נידוף זיעה. 

עם מחופשים אחרים

המסלול של רצי המרתון היה מורכב משתי הקפות, כשהראשונה היא מעט מקוצרת והשניה חופפת למסלול מקצה ה-12 ק"מ. ידעתי שהמקצים הקצרים יותר זינקו כמה דקות אחרינו ולכן כשסיימתי את ההקפה הראשונה ומצאתי את עצמי שוב בתחנת השתיה הראשונה התפלאתי למצוא אותה עמוסה להתפקע. בניגוד לרצי חצי המרתון, נראה שהמשתתפים במקצים הקצרים יותר באו לחגוג ולא לרוץ. מארגני המרוץ בפירוש כיוונו לחגיגות של שתיה וריקודים ולא לריצה, ובאמת שבעה קילומטרים אפשר אפילו לעבור בהליכה, ושנים עשר קילומטר אפשר בריצה קלה משולבת בהליכה, ועדיין יהיה זמן לבלות דקות ארוכות מאוד בכל תחנה, אבל לי זה לא התאים. בנוסף, הקורונה עדיין כאן וההתקהלות, אפילו בשטח פתוח, היא לא משהו שהרגשתי נוח איתו. המשכתי להיות "מקצועי" ולהסתפק במים וחטיפים מלוחים בכל תחנה. בכל המרוץ דגמתי רק שני יינות.

מדגמן עם מעריצות

המשך המרוץ היה עוד מאותו דבר. רצי המקצים הקצרים יותר היו פזורים לכל אורך המסלול, כשקצב ההתקדמות שלהם לא קשור בכלל לזמן שעבר מהזינוק או לקצב הריצה/הליכה שלהם, אלא כמה החליטו לחגוג בכל תחנה. אני הייתי מהיר מרובם, כך שזיכתי להרבה תגובות מופתעות מאלו שעקפתי. למעשה, מכיוון שבחרתי להתיחס לריצה ברצינות, ויתרתי באופן מודע על חלק מהחוויה ובעיקר הייתי ממוקד בלסיים את הריצה. התחיל להיות חם והעובדה שזינקנו באיחור לא עזרה. לגבי העובדה שהייתי לבוש בבגד ארוך, אני לא בטוח עד כמה הרגשת החום הושפעה מכך, אבל לדעתי באופן שולי מאוד.

אחרונה ודי

במהלך הסיבוב השני של המסלול הערכתי שהמסלול יצא קצר יותר מחצי מרתון. בהתחשב בכך שאין מדידת זמנים והמרוץ ממילא לא לוקח את עצמו ברצינות, לא מדובר בעניין מהותי. בכל זאת הופעתי כשהגעתי להתקהלות עצומה אחרי 19.5 ק"מ. לא נראה שמישהו מהנוכחים בהתקהלות הזו מתכוון להמשיך לאנשהו, ולקח לי זמן להבין שהמרוץ לא הסתיים וזו רק עוד תחנת שתיה. פילסתי את דרכי לקצה ההתקהלות ומצאתי את המשך המסלול, עד הסיום שהגיע כמה מאוד מטרים לפני המרחק הרשמי. כאימון, הקצב עצמו היה לא רע, בפרט בניכוי הזמן שהתבזבז על עצירה בתחנות ועל תיקון מנשאים.

דווקא נקודת הסיום היתה יחסית דלילה. המשתתפים שבאמת טרחו להגיע לנקודת הסיום ולא נתקעו מבחירה בחגיגות כנראה רצו לנוע הלאה. חלקם למסיבה נוספת, אך זו דרשה הצגת תו ירוק, שדרש ממני ללכת עשר דקות לכל כיוון כדי להביא אותו מהרכב, והשאר לביתם. גם לי היו תכניות ואילוצים להמשך היום ולכן קיצרתי את השהות שלי. הצטלמתי עם "מעריצה" נוספת ואחרי דגימה של אחת מנקודות הכיבוד עזבתי את המתחם.

סיכום

בשל הנסיבות, החוויה שלי מהמרוץ היתה שונה מזו של המשתתף הממוצע. למי שרוצה לחוות את המרוץ כפי שהמארגנים התכוונו, בטיול בין הכרמים, בטעימות יין וב"מיני דיסקוטק" מדי פעם, מומלץ להשתתף במקצים הקצרים יותר. 12 ק"מ מתאימים למי שיכול לרוץ את רוב המרחק, ו-7 ק"מ למי שמעדיף ללכת חלק משמעותי ממנו.

התחפשות שלי, ובכלל כל טכנולוגיית ה-skin suit עליה היא מבוססת, התגלתה כמוצלחת מאוד. הוא מושכת הרבה תשומת לב אבל לא מכבידה ולא מפריעה בכלל, בתנאי שלא מכסים את הראש. לא רציתי לנקב בה חורים לעיניים כי חששתי שהיא תהרס לחלוטין, אבל לדעתי הראות הלקויה היא המגבלה היחידה שלה. לא התקשיתי לנשום דרך הבד (האמת שאפשר אפילו לשתות דרכו, אבל זה לא ממש נוח). לגבי נידוף זיעה כשהראש מכוסה, אני אהיה זהיר ואכתוב שאני לא יודע. חיסרון נוסף הוא שאין לתחפושת כיסים, כך שהדבר היחיד שלקחתי איתי היה המפתח של הרכב, שהיה כלוא בכיס של המכנס שלבשתי מתחת לתחפושת.

היעד עצמו כבר הושלם לפני יותר מחודש, אבל במפגש השני איתו זכיתי לחוות אותו באפן שונה. עדיין הייתי בולט בשטח, אבל פחות מבפעם הקודמת. התחפושת עצמה היתה הרבה יותר מותאמת למשימה שלה, כך שיכולתי לרוץ הרבה יותר ובלי להסתכן. לא שאני מתכוון לחזור את המבצע הזה עוד הרבה, אבל אם מישהו ירצה לרוץ כך בעתיד, הניסיון שלי עם סוג כזה של תחפושות הוא חיובי מאוד.