המרוץ לנתב"ג

שבועיים וחצי למרוץ, עשרה ימים לטיסה. בלי דרמות של הרגע האחרון כנראה אי אפשר ולכן וריאנט האומיקרון החליט שזה בדיוק הרגע לייצר פאניקה בישראל. בבקשה, חכו עם זה עד שאסע. אני אשמח גם אם תוכלו לחכות עוד קצת עד שאחזור, אבל זה בעדיפות משנית.

כל מה שאפשר להכין מראש עבור הנסיעה, מוכן. נותרו כל מיני טפסים אלקטרוניים שצריך למלא עבור ישראל, ספרד (מדינת הקונקשן) וצ'ילה 48-72 שעות לפני הטיסה, לעבור שתי בדיקות PCR, אחת בישראל ואחת בשדה התעופה בסנטיאגו וכמובן, הטקס שלי לפני מרוץ משמעותי, להסתפר (וגם כי באמת צריך).

מבחינת דברים שיכולים להשתבש, חוץ מסגר בישראל וסגירת נמלי התעופה, יש את שתי בדיקות ה-PCR שיכולות להפתיע לרעה, ובמיוחד זו בצ'ילה, שם אחרי קבלת התוצאות צריך לקבל אישור יציאה מבידוד דרך מערכת משוכללת ואני מקווה שהיא לא תחליט להתקלקל בדיוק כשיגיע תורי.

נקודה עדינה נוספת היא הטיסות. הזמנתי אותן דרך איבריה אבל חלק מהטיסות הן דרך אלעל ו-Latam (חברת התעופה המרכזית בדרום אמריקה) ואני לא מסוגל לבצע בהן פעולות כמו להזמין מושב או ארוחה מיוחדת, לא דרך האתר של איבריה ולא דרך החברות האחרות. בנוסף, את טיסת הפנים מסנטיאגו לפונטה ארנס נאלצתי להחליף בגלל חובת בידוד בסנטיאגו, וכשאני כותב "להחליף" בעצם הזמנתי טיסה חדשה, כי בשרות הלקוחות של איבריה אמרו שלא ניתן לשנות טיסות שאינן שלהם. זה אומר שבעצם לא אעלה על הטיסה, ויש חברות שמבטלות את כל טיסות ההמשך כשדבר כזה קורה (אם כי לרוב זה כאשר לא עולים על הטיסה הראשונה במסלול, לא השלישית). גם האתר של איבריה וגם הנציג שדיברתי איתו אישרו שהם לא מבטלים טיסות המשך, אבל הנציג גם אמר שמכיוון שהטיסה לא דרכם, כדאי שאבדוק מול Latam. ב-Latam לא הבינו מה אני רוצה מהם, ואמרו שמכיוון שהטיסה לא הוזמנה דרכם, הם עוסקים בזה בכלל. על פניו הכל בסדר אבל התשובה לא הרגיעה אותי לחלוטין. לפונטה ארנס אוכל להגיע בכל מקרה, אבל לא בטוח שאוכל לחזור :)

בשבועות האחרונים רצתי ריצות ארוכות של 30 ק"מ ומעלה, כחלק מההכנה. 30 ק"מ לפני שבועיים, 33 ק"מ לפני שבוע ו-36 ק"מ היום. את כל הריצות רצתי באותו מסלול, שמורכב מאדמה מהודקת וקצת כורכר, עם נעלי הריצה שאני לוקח לאנטארקטיקה. אין לי באמת דרך לבצע סימולציה של התנאים באינארקטיקה, וממילא התנאים בפועל מאוד לא צפויים. בוודאות יהיה קר והמשטח יהיה קפוא, אבל אולי יהיו גם רוחות חזקות, ואז לא בטוח שאוכל בכלל לרוץ, מה שאומר שכל ההכנה הזו היתה מיותרת כי ממילא אלך את רוב הדרך, ומצד שני אולי התנאים יאפשרו גם לחשוב על התוצאה ולא רק על לסיים.

הגיבורות האמיתיות של הריצה

מספר אנשים הציעו לי לרוץ בחוף הים על החול. עוד לפני כל ריצות החופים שעשיתי ידעתי כמה אני לא אוהב את זה, אז פשוט נמנעתי מזה. אם הריצה על קרח תרגיש כמו ריצה על חול, שבו הנעל שוקעת וצריך למשוך אותה בכח בכל צעד, זה מאמץ שאני לא יכול להתמיד בו למשך מרתון שלם, ובמצב כזה המרוץ יאבד ערך ספורטיבי ויהפול למעין טיול של הליכה משולבת ריצה. לפני סרטונים שראיתי משנים קודמות, זה לא אמור להיות המצב, אבל יתכן שמה שבחרו להראות לי לא מתאר את המצב בפועל. 

יצא לי להיתקל בתמונות וסרטונים של משתתפים משנים קודמות רצו על מסילה שמוקמה בתוך מקרר תעשייתי (!), כדי להתרגל לריצה בקור. אני מודה שהשתעשעתי ברעיון וחיפשתי חברות שעוסקות בתחום, אבל זה היה הרבה לפני שתכנית האימונים התחילה, ולאחר מכן שכחתי מכל העניין עד לאחרונה ולכן הוא נגנז עוד לפני שפניתי למישהו. בסופו של דבר אני אצטרך להחליט ברגע האמת איך להתמודד עם מזג אויר ותנאי שטח שאני לא מכיר, ולתכנן את הריצה שלי בהתאם. אף אחד לא קובע שיא אישי באנטארקטיקה (אלא אם זה מרתון ראשון שלו), אבל באופן יחסי למתחרים האחרים ולתוצאות העבר אני רוצה להגיע למיקום מכובד, ואני מקווה שזה יתאפשר.

מכיוון שאני כן מקווה שאוכל "לרוץ לתוצאה", עשיתי את הריצות הארוכות בקצב מעט מאתגר. ריצת ה-30 ק"מ היתה בתנאי מזג אויר מעט חמים, וסיימתי אותה מכוסה במלח שהתיבש מהזיעה שלי. ריצת ה-33 ק"מ, על פי תחזית מזג האויר, היתה אמורה להיות בגשם. יצאתי עם מעיל ובגדים נוספים, רק כדי להוריד אותם אחרי כשלושה ק"מ ולהיגרר איתם עלי. בסופו של דבר, גשם קל כן החליט להופיע לפרקים קצרים ואז להיעלם, ורק ארבעת הקילומטרים האחרונים היו בגשם שוטף. הקצב היה מעט יותר איטי מהריצה הקודמת, באופן לא מפתיע.

הריצה הארוכה האחרונה והמסכמת, למרחק של 36 ק"מ, היתה בתנאים מעולים. היה קר למדי ורק בקילומטרים האחרונים האויר התחיל להתחמם. היא היתה הריצה המהירה מכל השלוש ואחרי פתיחה מהוססת  סיימתי אתה בקצב ממוצע של 5:12 דקות לקילומטר. כבר יצא לי לרוץ מסכמת מהירה יותר אבל זה היה לפני 4.5 שנים על מסלול נוח יותר, וכחלק מתוכנית אימונים ייעודית. אם זה היה מרתון רגיל בעיר אירופאית, המסכמת היתה חוזה מרתון בקצב של 3:40, ואם לוקחים בחשבון עייפות ומשברים של הקילומטרים האחרונים ואת העובדה שהקצב לא לקח בחשבון עצירות להתרעננות ולשירותים, אז 3:50. לא שיא אבל תוצאה מכובדת בסטנדרטים שלי.  

בכל הריצות, הקפדתי על קצב שהרגיש לי "נוח פלוס", ככה שלא הגשתי עייפות במשך רוב הריצה, למעט בעליות במסלול וגם זה בעיקר במחצית השניה שלה. מצד שני, כן הרגשתי את העומס על הרגליים בערך מאמצע המרחק, מה שקצת הטריד אותי. תכנית קלאסית למרתון כוללת חמישה אימוני ריצה בשבוע, אחד ארוך וארבעה קצרים, כשאפשר להחליף אחד מהאימונים הקצרים בפעילות אחרת. מכיוון שאני עושה גם אימוני קרוספיט ולא רציתי לוותר עליהם והשתדלתי לעשות שלושה אימונים בשבוע, אז בדרך כלל הסתפקתי בשלושה אימוני ריצה בכל שבוע, שזה נחשב מעט מדי. בנוסף, תכנית האימונים עצמה התחילה קצת מאוחר, אחרי היציאה מהבידוד שאחרי חזרה מנסיעה לחו"ל באוגוסט, והופרעה על ידי מרוצים שונים שהשתתפתי בהם. מכיוון שאת תכנית האימונים כתבתי לעצמי, הרבה מהאימונים הקצרים היו ריצות "סתם" ולא אימוני איכות, שלפעמים עשיתי ולפעמים לא התחשק לי והחלפתי אותם בריצה "רגילה". כל הסיפור הזה בא להדגיש שעד הבוקר הרגשתי שלא התאמנתי מספיק, אם כי אחרי הריצה המסכמת של היום, שאני ממש מרוצה ממנה, אני יותר אופטימי. עכשיו רק צריך שנתב"ג יהיה אופטימי.

מספר אחד!

 חדשות מאנטארקטיקה: רשימת המשתתפים ומספרי החזה שלהם פורסמו.

הרשימה אלפביתית ולכן זכיתי לקבל את מספר 1. היית קרוב, מר אנדריסן, אבל הפעם תצטרך להסתפק במספר 2. עוד משהו שאפשר לראות זה שיש עוד ישראלי ברשימה, או לפחות ישראלי לשעבר, מספר 22, שמשויך לישראל ולארה"ב ביחד. אני מניח שישראל היא מדינת הלאום וארה"ב מדינת המגורים. כמובן, הדבר הראשון שעשיתי כשראיתי עוד ישראלי הוא לחפש אותו באתר "מבט למרוץ", שגילה לי שאדם בשם הזה השתתף במרתון תל אביב בשנת 2015. בהנחה שזה אותו אדם, יאמר לזכותו שהוא מראה שאפשר להיות הרפתקן גם בגיל 74. השיא למשתתף המבוגר ביותר נקבע לפני שנתיים כשמתחרה בן 84 השלים את מרתון אנטארקטיקה.

חיפוש קצת יותר מושקע, כולל במקבילה האמריקאית של מבט למרוץ, מגלה שאכן זהו אותו אדם, והוא השתתף במעל לשישים מרתונים, רובם בעשור האחרון. אין ספק ש"הרפתקן" זה אנדרסטייטמנט, עם הישג כזה. מעיון בביוגרפיות של משתתפים בשנים קודמות במרתון באנטארקטיקה, אני יודע שזה מקובל בקרב פלח מסויים של רצים לעשות "טיולי מרתון" בזה אחר זה. מן הסתם, אחרי כמה עשרות כאלו נגמרים להם המרוצים אז מגיעים לאנטארקטיקה. בשבילי, באנטארקטיקה ארוץ את המרתון החמישי שלי (לא כולל אולטרה וריצות אימון) וקשה לי לדמיין את עצמי רץ מרתון רק כדי לרוץ עוד אחד אחרי חודש. 

המדינה שממנה מגיעים הכי הרבה משתתפים היא ארצות הברית, עם 24 מתוך 58, לא כולל שני המשתתפים בעלי שיוך כפול, אחד חצי ישראלי והשני חצי בריטי. הרחק מאחוריה, בריטניה במקום השני עם ששה משתתפים, פולין מפתיעה עם ארבעה, אירלנד ודרום אפריקה עם שלושה, בלגיה, ישראל (היוש!), וצרפת עם שניים, ועוד שתיים עשרה מדינות עם נציג בודד: אוסטרליה, אסטוניה, ברזיל, דנמרק, הולנד, יפן, לטביה, ליטא, מקסיקו, צ'כיה, קנדה ורוסיה. לפי שמות המשפחה, יש חמישה זוגות של בני משפחה.

בגזרת ההכנות, סוף סוף קיבלתי את הגרסה הצ'ילאנית של ה"תו ירוק", שיכנס לתוקף עם הכניסה למדינה והשלמת בידוד. הבידוד עצמו יהיה מקוצר ויסתיים אחרי קבלת תוצאות של בדיקת PCR שנעשית בכניסה למדינה, כמו בישראל. למרבה הצער, את הבידוד עצמו חייבים לעשות בסנטיאגו כך שאני אאלץ להפסיד את הטיסה שלי לפונטה ארנס והזמנתי אחת אחרת ביום למחרת, שלפחות ממריאה ונוחתת בשעות הרבה יותר נוחות. בהזדמנות הזאת גם גיליתי שכשהאתר של חברת התעופה מחליט משום מה שאני מאורוגוואי אז הוא מציע לי אותן טיסות במחיר הרבה יותר זול. לקחתי.

בשדה התעופה של סנטיאגו יש בית מלון, שהוא אמנם יקר יותר ממלונות בתוך העיר אבל חוסך לי התניידות בתוך העיר. כשאני כותב שהוא בשדה התעופה, אני מתכוון ממש בתוך שדה התעופה. יש טרמינל נוסעים, מצדו האחד ממריאים המטוסים ומצדו השני, מלון. כנראה שזה לא המיקום השקט ביותר האפשרי, אבל ללא ספק הקרוב ביותר. הבעיה היחידה שנשארה בגזרה הזו היא שהטיסה נוחתת בבוקר, ועם כל הצפי לתהליך ארוך בכניסה למדינה, לא הרגשתי בנוח לבקש מהמלון יותר משעתיים של צ'ק אין מוקדם, כך שיכול להיות שה"בידוד" יתחיל בלובי. לפחות יש שירות חדרים אז לא ארעב בהמתנה לסיום הבידוד.

המלון משמאל, הטרמינל מימין

עוד בגזרת הקורונה, קיבלתי שם של מרפאה בפונטה ארנס שעושה בדיקות PCR עבור הטיסה חזרה. עוד לא פיענחתי איך מזמינים שם תור, אבל יש זמן לברר וזה גם יכול כנראה לחכות עד שאגיע לשם. בזה, פחות או יותר, מסתיימים החלקים בלוגיסטיקה שהטרידו אותי יותר, מבחינת הסיכוי שלהם להשתבש. נשארו רק דברים פשוטים כמו למלא כל מיני הצהרות בריאות בכניסה לצ'ילה וגם במעבר בספרד. 

הדבר היחיד שאני עוקב אחריו בדאגה הוא העליה במקרי הקורונה בצ'ילה מאז פתיחת המדינה. צ'ילה התחילה לחסן מוקדם, למרות שחלק גדול מהחיסונים היו מהתוצרת הסינית (סינובאק) שהאפקטיביות שלהם נמוכה. מעל 80% מהאוכלוסיה הבוגרת התחסנה, המדינה התחילה לתת בוסטר באוגוסט וכ-30% מהאוכלוסיה הבוגרת כבר קיבלה אותו. ממה שקראתי, הבוסטר אפקטיבי מאוד אפילו אם שני החיסונים הראשונים היו של סינובאק. כדי להילחם במגפה, צ'ילה אישרה חיסוני ילדים עוד לפני ישראל. אחרי תקופה ארוכה של שיפור, כרגע המגמה בצ'ילה היא בכיוון הלא נכון. אני מקווה שבחודש הקרוב החיסונים ינצחו והגבלות ישארו פתוחים. 

אחד מתוך שניים

כשאני מתאמן למרוץ מטרה, למשל למרתון שמתקיים באמצע החודש הבא, אני לא אוהב לשלב תחרויות נוספות בתקופת האימונים. יש רצים אחרים שדווקא משתמשים במרוצים "על הדרך" באמצע תכנית האימונים כדי למדוד את עצמם, או סתם בשביל הכיף. אני תמיד ראיתי במרוצים האלו משהו שמפריע למטרה הגדולה. תכנית אימונים אמורה להביא אותי לשיא כלשהו בדיוק בזמן מרוץ המטרה. מרוץ ביניים שתקוע איפשהו באמצע התכנית, שהמרחק שלו לא מתאים בדיוק למרחק שצריך לרוץ לפי התכנית וממילא מגיעים אליו תוך כדי בניית הכושר ולא בשיא שלו,... בשביל מה זה טוב בכלל? זו לפחות היתה העמדה שלי.

לכל כלל יש יוצא מהכלל והעונה הנוכחית היא זו שבה הכלל הזה נשבר. המרוצים חזרו אחרי תקופה ארוכה של יובש ואני רוצה להספיק כמה שיותר. יש את המרוצים של הליגה למקומות עבודה והיו את המרוצים המחופשים, אבל יותר חשוב מהכל, יש את העובדה שלפני קצת יותר מחצי שנה גיליתי שבלי להתאמץ אני נמצא בכושר שיא. רציתי מדידה רשמית של היכולת שלי בכל המרחקים, לפני שהנס הזה יעלם. כך, לפני חצי שנה קבעתי לעצמי שיא ב-5 ק"מ וב-10 ק"מ, ולצערי השיא בחצי מרתון לא הוכר כי המסלול היה מעט קצר מדי.

בינתיים הקיץ הגיע ואיתו המרוצים נכנסו לפגרה, וממילא נהיה חם מדי לריצות מהירות. עכשיו, כשהטמפרטורות מתחילות לרדת, רציתי להספיק מה שאפשר. אני לא יודע עוד כמה זמן הכושר שלי יחזיק בנקודה שהוא נמצא, ואני בהחלט מרגיש שהוא דעך בקיץ, שבו התאמנתי פחות. בנוסף, חלק גדול מהשיפור בתוצאות שלי נובע מירידה במשקל, ומאז החזרתי בערך שני קילוגרם שאני צריך לסחוב אותם איתי בכל ריצה.

מרוץ המטרה הראשון התקיים לפני כחודש והיה חצי מרתון פארק הירקון, אבל נקרא גם "רצים עם משה". "משה" הוא משה פרץ, ומכיוון שהפוסט הזה עוסק בריצה אז אין צורך להסביר את המובן מאליו, שזהו מאמן הריצה משה פרץ. על מי בדיוק חשבתם? יש עוד מישהו מפורסם שזה השם שלו? באופן מסורתי, המרוץ הזה מתקיים בסוף אוגוסט ואם לצטט מהמידע עליו באינטרנט, היעוד המקורי שלו הוא להיות מרוץ הכנה למרוצי הסתיו, ובפרט מרתון ברלין. מעולם לא השתתפתי בו, כי כפי שכתבתי, אני לא מאסכולת "מרוץ הכנה למרוץ אחר". חוץ מזה, מרוץ בשיא החום של סוף אוגוסט, חודש שבו ממילא אני לרוב נמצא בחופשה משפחתית ולא מתאמן באופן סדיר פחות מתאים לי.

רצה הגורל והשנה המרוץ נדחה בגלל גל חום והמועד החדש נקבע לתחילת אוקטובר. בנוסף, הוא הוכר כמרוץ של הליגה למקומות עבודה אז ממילא קבוצת הריצה מהעבודה שלחה נציגות. פארק הירקון הוא מקום מצויין לריצות מהירות, ולמעשה את אחת מהתוצאות הלא רשמיות הטובות ביותר שלי בחצי מרתון קבעתי שם. החלטתי שזה מועמד מצויין לשיא בחצי מרתון. 

בשבועות שלפני המרוץ המשכתי להתאמן למרתון בדצמבר, זה אומר שמבחינת מרחקים הייתי באזור הנכון, אבל לא התאמנתי באופן נקודתי למרוץ מהיר. את הריצות הארוכות רצתי מהר יותר מהרגיל אבל הן היו במסלול שלא ממש אפשר לי לבחון את המהירויות שאני יכול להגיע אליהן. עדיין היה חם בחוץ והיה ברור לי שאני לא יכול לשחזר את התוצאות שלי מלפני חצי שנה, אבל גם לא הייתי חייב. בין השיא ה"רשמי" ל"לא רשמי" יש פער של כמעט ארבע דקות, אז כל עוד אהיה לפחות שניה אחת מתחת לשיא הרשמי זה עדיין יהיה שיפור שלו.

הזינוק למרוץ היה עדיין בשעת חושך. הגעתי אליו אחרי שהתקשיתי למצוא חניה, וגם איסוף הערכה ביום המרוץ היה ברדק. אחרי שעמדתי לאורך כל התור אתם נזכרים להגיד לי שאני צריך לתת מספר סידורי שמעולם לא נשלח אלי ומופיע רק על לוח שתלוי במקום אחר ולא אצל מי שמחלק את הערכות? אם מישהו שקשור למארגנים קורא את זה, אפשר להשתפר בנקודה הזו וגם בנושא החניה שנהייתה בעייתית בגלל עבודות בינוי באזור הזינוק. בכל השאר הארגון היה מצויין.

הקילומטר הראשון היה מהיר למדי, בקצב של השיא הלא רשמי, אבל הבאים אחריו היו איטיים יותר, אם כי עדיין בקצב שרציתי להיות בו. התוכנית היתה לכוון לתוצאת ביניים בין שני השיאים, ובשליש הראשון של הריצה הייתי שם. אחר כך התחלתי להתעייף והקצב התחיל להתקלקל. בנוסף, שמתי לב שיש פער בין המדידה של השעון שלי לשילוט של מספרי הקילומטרים. תמיד יש פער כזה והוא נובע בחלקו מכך שהשלטים לא ממוקמים נכון ובחלקו מהבדלי דיוק בין אופן מדידת המסלול לבין השעון, אבל בריצה לאורך הירקון, שרובה הלוך וחזור ההבדל לא אמור להיות גדול, וכאן נראה שהוא גדל מקילומטר לקילומטר. עד סוף המרוץ ההפרש הגיע ל-260 מטרים שה הרבה מאוד לחצי מרתון ואומר שהייתי צריך לרוץ יותר מדקה נוספת. כשמנסים לשפר תוצאה, דקה זה הרבה מאוד.

בכל מקרה, גם בלי הדקה הזו, כבר באמצע המרוץ היה ברור ששיא לא יהיה כאן. התוצאה שכיוונתי אליה וכבר לא היתה רלוונטית היתה 1:37:21. הקצב המשיך להאט וניסיתי להחליט מה בעצם הציפיות שלי מהמרוץ הזה. האם רק להגיע לקו הסיום בכל תוצאה שהיא? הערכתי שאני עדיין מסוגל לסיים בפחות משעה וארבעים דקות וניסיתי לעמוד ביעד הזה. בשני הקילומטרים האחרונים ניסיתי להגביר והצלחתי לחזור לקצב מהשליש הראשון של המרוץ כדי לסיים ב-1:39:58. על פניו, אחת התוצאות הטובות ביותר שלי בחצי מרתון רשמי, אבל רחוק ממה שרציתי.

היום (שבת) נערך מרוץ אייל. זהו מרוץ גדול ברמת השרון שהמקצה הראשי שלו הוא 15 ק"מ. אין הרבה מרוצים למרחק הזה, ואם מתמקדים במרוצי כביש אז חוץ מ"אייל" יש רק את אליפות ישראל בריצת 15 ק"מ שבעבר נערכה בראשון לציון ובשנה האחרונה הועברה לאשקלון. באליפות לא השתתפתי מעולם, אבל באייל השתתפתי השנה בפעם השביעית. הפעם הראשונה היתה בשנת 2010 והסתיימה בפציעה ובפרישה מריצה לשנתיים וחצי. חמש הפעמים הבאות היו בין השנים 2013 עד 2017 כשבשנת 2016 קבעתי את התוצאה הטובה ביותר שלי, 1:09:58. המטרה היתה לרדת משבעים דקות ועמדתי במשימה על הקשקש. בשנים 2018-2019 הייתי עסוק באימוני אולטרה ודילגתי על המרוץ הזה וב-2020 הוא לא התקיים.

מרוץ אייל הוא מאוד פופולרי ובשנים הקודמות היה מושך כמעט 3000 רצים למקצה המלא (השנה כמחצית מהמספר הזה) ובמיוחד מושך רצים מהירים מאוד, למרות שהמסלול שלו קשוח מאוד. היום יש מרוצי כביש קשוחים אפילו יותר כמו בירושליים, אבל רוב המשתתפים שם מכבדים את המסלול ולא מנסים לטוס בו. זה ממש לא המצב באייל. השליש הראשון של המרוץ הוא יחסית קל. למי שמכיר את רמת השרון, יש עליה ארוכה ברחוב הנצח ולאחריה ירידה ארוכה בשדרות ביאליק וויצמן, שבה מפתה להגביר מאוד. לאחר מכן המסלול עובר ליד מחנה גלילות ונכנס לפרדסים הסמוכים. רוב הריצה בשליש  השני היא בשטח על אדמה מהודקת, ללא עליות או ירידות. הקצב דועך מעט בגלל שהקרקע המעט חולית סופגת את הצעדים. השליש האחרון הוא כמו השליש הראשון אבל בכיוון ההפוך. הוא הקשוח מכולם כי הירידה הענקית הופכת לעליה אימתנית של כקילומטר וחצי. זה לא כל כך נורא בריצה קלה, אבל כשמנסים לרוץ מהר,... הרבה חלומות נשברו שם. 

בגלל אופי המסלול, אני רואה במרוץ אייל מרוץ שיותר דומה לחצי מרתון מאשר למרוץ 10 ק"מ, מבחינת תכנון הריצה. מי שירוץ מהר מדי את עשרת הקילומטרים הראשונים יתפרק בעליה הגדולה. מי שירוץ אותם כאילו שיש עוד חצי מרוץ לפניו עדיין יאט מאוד בעליה הזו ויפסיד בה בערך 40 שניות אבל בכך זה יסתכם. הקצב שלי בשיא מ-2016 איטי יותר מהקצב בשיא לחצי מרתון (גם הוא מ-2016), אז לכאורה המשימה כאן קלה יותר. זה לא נכון כי מאפייני המסלול שגרמו לי להוציא תוצאות פחות טובות (באופן יחסי) לפני חמש שנים יקשו עלי גם השנה.

היות שעבר חודש מאז מרוץ פארק הירקון והטמפרטורות ירדו מעט, ראיתי בזה סימן מעודד. בנוסף, באחד מהאימונים המהירים שעשיתי הוצאתי תוצאה ממש טובה ביחס לפעמים קודמות בהן רצתי את האימון המסויים הזה. עדיין, הקצב שלי במרוץ פארק הירקון היה איטי מדי כדי לשבור את השיא באייל, וכאן הייתי צריך להתמודד גם עם מסלול קשה, אם כי קצר יותר. הפגנתי אופטימיות זהירה אבל לא באמת ידעתי למה לצפות.

כבר נובמבר, אבל היום ממש חם. בשעת הזינוק 7:15, עדיין לא חם מאוד אבל הטמפרטורות עולות במהירות וכשעמדתי בשמש היה ממש לא נעים. בפעמים הקודמות שהשתתפתי במרוץ הזינוק היה ב-8:30 מה שהיה סכנת נפשות למשתתפים. זו החלטה נכונה להקדים את הזינוק, אבל לדעתי צריך להקדים יותר. הסיבה, לדעתי, לזינוק המאוחר הוא הטקס שנערך לפני הזינוק, עם זהבה, שהיא אמו של אייל ובעברה אלופת ישראל בריצות ארוכות ומשתתפת במשחקים האולימפיים של 1984. ברור לי שאם הטקס יהיה אחרי המרוץ, רוב הרצים יעזבו לפני, ולהקדים את הטקס לשעה שש וחצי זה גם לא נוח, אבל לדעתי צריך להתחשב יותר בבטיחות של הרצים.

הזינוק במרוץ אייל הוא בעייתי לריצה מהירה, כיוון שהרחובות הראשונים אליהם נשפכים הרצים צרים מדי ולכן קשה למרפק את הדרך קדימה. למרות זאת הקילומטר הראשון הסתיים בתוצאה שתואמת את הקצב הרצוי, וכל השליש הראשון, כולל הירידה הגדולה, יצא מספיק מהיר כדי לאפשר לי להפסיד זמן אם וכאשר אאט בהמשך.

בשליש השני הקצב ירד, אבל עדיין היה מתחת לקצב המטרה. מה שכן קרה הוא שפתאום נפתח בבת אחת פער של כמאה מטרים בין המדידה של השעון שלי לבין השילוט של הקילומטרים. בהתחלה הנחתי שזה טעות בהנחה של השלטים, אבל אז התגנב חשש שבאמת המסלול התארך. בפעמים הקודמות שהשתתפתי במרוץ, השעון שלי והשילוט הסכימו זה עם זה, עד כדי פער מאוד קטן. השנה נערך שינוי בשליש השני של המסלול, אז יכול להיות שהמרחק השתנה.

אחרי 10 ק"מ התברר שזה באמת המצב. בנקודה הזו יש שער שעוברים בו גם אחרי 5 ק"מ וגם, בדרך חזור, אחרי 10 ק"מ. בדרך הלוך היה פער קטן בין המדידה שלי לשער אבל בדרך חזור היה כבר פער של יותר ממאה מטרים, כלומר עוד כחצי דקה שאני צריך לרוץ, ותתוסף לתוצאה שלי. מכאן, כל החישובים שלי על מה המצב שלי כרגע וכמה זמן נשאר לי להגיע לסיום ועדיין לשפר תוצאה התעדכנו בהתאם לתוספת מרחק הזו.

אחרי 10 ק"מ גם העייפות התחילה לתת סימנים. בתחנת המים הקודמת, באזור 7.5 ק"מ, הילדים שחילקו בקבוקים לא עמדו בקצב הגעת הרצים ולא הצלחתי לקבל בקבוק. בתחנת המים הבאה, קצת אחרי הקילומטר העשירי כבר הייתי חלש יותר, והחלטתי להאט מעט לקראת העליה הגדולה. הקילומטר ה-11 באמת היה איטי (ביותר מעשר שניות מקודמו) אבל הרגשתי יותר טוב וניסיתי להגביר בקילומטר הבא, אבל אז התחילה העליה הגדולה ובממוצע הגברתי מעט מאוד.

בעליה הגדולה המארגנים החליטו להתחכם ושמו שני שערים עם מדידת זמנים לאורך הקילומטר הכי תלול בעליה הזו והכריזו על תחרות "מלך ומלכת העליה". כאילו שהעליה לא מספיק קשה, עכשיו גם מצפים ממני להגביר שם. ניסיתי ככל יכולתי לשמור על קצב שם אבל בקילומטר ה-13 איבדתי 10-15 שניות נוספות ביחס לקילומטרים הקודמים. בשלב הזה הסתכלתי בשעון והגעתי למסקנה שהכל כבר אבוד וכל הזמן העודף שצברתי בחלקים הראשונים של המרוץ כבר התבזבז, אבל קצת אחרי זה הבנתי שטעיתי בחישוב ויש לי דקה נוספת שלא לקחתי בחשבון. הקילומטר ה-14 היה חציו בעליה שבה הייתי אפילו עוד יותר איטי וחציו בירידה, כך שבממוצע חזרתי לקצה העדיין יותר מדי איטי מקודם, אבל בקילומטר האחרון יכולתי להגביר. זכרתי שבסיום הירידה הגדולה יש עוד גבעה קטנה לפני הסיום ולכן נזהרתי לא להגביר יותר מדי, כך שהקצב לא היה מהיר במיוחד, אבל כששער הסיום נגלה כבר היה ברור שאעמוד במשימה. 1:09:39, שיפור של 19 שניות לשיא מלפני 5 שנים.

בזמן הריצה חשבתי שהשיפור יהיה גדול בהרבה. לא ציפיתי להגיע לשיא הלא רשמי שנקבע בחצי מרתון הלא רשמי, שמהיר בשלוש דקות, אבל חשבתי שאהיה מהיר יותר בדקה עד דקה וחצי. חלק מזה נבע מכך שלא ידעתי שיהיו לי עוד 100 מטרים לא צפויים בסיום, אבל גם בגלל שהדעיכה שלי לאורך הריצה היתה משמעותית למדי. כל שליש (5 ק"מ) היה 40-45 שניות איטי מקודמו. הסתכלתי בתוצאה שלי מ-2016 (השיא הקודם) וב-2015 (השיא לפניו, שהיה מעט יותר איטי). בריצה היום הייתי מהיר יותר מהריצות הקודמות לאורך רוב הדרך, אבל לא בסיום. ב-2016 הייתי מהיר יותר בקילומטר השלישי (הירידה הגדולה) ובשני הקילומטרים האחרונים (סוף העליה ואז ספרינט כדי לרדת משבעים דקות). ב-2015 הייתי איטי יותר בכל 11 הקילומטרים הראשונים אבל החל מהעליה הגדולה עצמה ועד לסיום הזמן שלי הוא המהיר ביותר. 

יתרת החודש מוקדשת לריצות ארוכות מאוד לקראת המרתון, כך שהנסיונות לשבור שיאים יצטרכו לחכות. יכול להיות שבחצי המרתון בתל אביב בסוף פברואר 2022 תהיה הזדמנות נוספת להתמודד עם השיא הישן למרחק הזה. ככלות הכל, במסלול הזה קבעתי את השיא הישן. יש גם שיא ישן במרתון מלא, אבל אימונים למרתון מהיר דורשים הקדשת זמן משמעותית וגם להתמודד עם עומס פיסי גדול אז אני עדיין לא יודע אם אני ערוך לניסיון כזה. בינתיים, אני מסתפק בלחגוג את ההישג ממרוץ אייל, בפעם השביעית שאני משתתף בו.