אוגוסט 2017, סוף הטיול שבו בוצעה התקדמות משמעותית וראשונה ברשימת היעדים, שניים מהם במהלך קרוז שיצא בפלורידה (כאן וכאן) ועוד אחד כמה בפלודידה עצמה (כאן). לפני החזרה לישראל, עצירה קצרה בניו יורק כדי לסגור יעד רביעי באותה נסיעה. היעד התשיעי שהושלם הוא היעד שנכנס למקום הרביעי ברשימה. שלושת המקומות הראשונים הם מקומות אקזוטיים (קמבודיה, אנטארקטיקה ואוסטרליה/ניו זילנד, למרות שהאחרון עשוי להתחלף), ואז ריסנתי את עצמי והחלטתי שאי אפשר להתחייב לעוד נסיעות מרוחקות. אם כך, זה היעד הראשון שרשמתי שלא היה נסיעה לחו"ל, אם כי כדי לבצע אותו באמת הייתי צריך לצאת מישראל. כתבתי את כל ההסבר הזה כדי להדגיש שבמחשבה על רשימת היעדים, אחרי הלוקיישנים האקזוטיים, זה הדבר הראשון שעלה לי בראש: ללכת למופע של ה-WWE.
כמו כל מי שהיתה לו גישה לטלוויזיה בישראל של אמצע שנות ה-80, הדבר היחיד שאפשר היה לעשות במוצאי שבת היה לכוון את המקלט לערוץ המזרח התיכון, שכונה "ערוץ לבנון" ובכלל שידר מקפריסין. הערוץ, שבמשך כל השבוע שידר בעיקר תוכניות דת, הפך את פניו לשעה קצרה, כששידר את קורותיה של משפחת ואן אריק מיוטה ומאבקה בנבלים שונים במסגרת ליגת ההיאבקות המקצוענית WCCW. אירועי כל פרק היו שיחת היום בבית הספר למחרת, ובפרט השאלה החוזרת, האם כל האלימות שמשודרת היא "אמיתית". מה שבטוח היה אמיתי היה גורלה הטראגי של משפחת ואן אריק, שרוב חבריה לא האריכו ימים.
פאסט פורוורד עשרים שנה, אני נמצא לבד בארצות הברית לצרכי עבודה. באחד מימי שני בערב רק רציתי להעביר את הזמן מול הטלוויזיה. מזפזפ בין עשרות ערוצים ונוחת על התוכנית Monday Night RAW, אחת מתוכניות הדגל של ה-WWE, לשעבר ה-WWF (הארגון החליף את שמו בגלל ארגון אחר עם ראשי תיבות זהים, World Wildlife Fund). ה-WWE מזמן השתלט על רוב סצנת ההאבקות בארצות הברית ובלע את המתחרים שלו. העובדה שהקרבות מבויימים ומדובר בסוג של בידור כבר לא הוסתרה. מעבר לזה לא ידעתי הרבה על מה שאני רואה. מאוד הופתעתי לגלות שהאיש הנרגן שהופיע בין הקרבות והתעמת על הקהל, תוך כדי שהקהל צועק עליו והוא צוחק עליהם חזרה והציג את עצמו כנשיא ה-WWE, הוא לא שחקן אלא באמת נשיא החברה ובעל המניות העיקרי. אני לא מכיר הרבה עסקים בהם נשיא החברה מוכה ומושפל לעיני כל כחלק מהתכנית העיסקית.
פאסט פורוורד עוד כמה שנים קדימה. תוכניות היאבקות משודרות בערוצי נישה בכבלים, אבל מכיוון שלא הייתי מנוי על הערוצים האלו, הייתי מנותק מהתוכן הזה. מי שממש רוצה, יודע להשיג גישה לתוכניות בדרכים אחרות, אבל באותם שנים לא ממש רציתי וגם לא ממש ידעתי. בדיוק לפני שהתחלתי לחבר את הרשימה, נתקלתי שוב בתוכנית, ובעקבות סיפור על עיתונאי ישראלי שהחליט להגשים חלום ונסע לאירוע היאבקות גדול, החלטתי שגם אני רוצה, וכך נוצר היעד.
 |
| ג'ון סינה, כיום שחקן הוליוודי, בתקופה שהיה ה"פנים" של ה-WWE |
כשנה לאחר מכן, התחלנו לחשוב על טיול לבר מצווה של הבן הגדול. אשתי שכנעה אותו לבחור בנסיעה לארצות הברית עם קרוז לקריביים, והוא הוסיף שאם כבר נוסעים לארצות הברית, נלך גם למופע של ה-WWE. למופע הלכנו רק אני והבן שלי, כי נשות המשפחה לא התעניינו בו. אבל הרבה לפני שכל זה קרה, כדי למצוא מופע כזה, התחלתי לחקור את הביזנס.
מבחינה עיסקית, היאבקות מקצוענית הוא מוצר מדיה יוצא דופן. במקרה של ה-WWE, יש להם שתי תוכניות ראשיות וכמה תוכניות משנה, כשפרט לזכויות השידור והפרסום, התוכניות עצמם משמשות לקידום המותג כדי למכור מרצ'נדייס וגם כדי לקדם תכוניות Pay per view, בהן יש תוכן איכותי יותר (יותר קרבות, מתאבקים פופולריים יותר, שינוי בזהות האלופים וכו'). מהצד של המתאבקים, מעבר לשכר שהם מקבלים, הם מקדמים באופן אישי את הדמויות שלהם, גם דרך התוכניות ובימינו גם דרך אמצעים אחרים כמו רשתות חברתיות, בין היתר מכיוון שהם באופן אישי גם מרויחים ממכירת מרצ'נדייז שלהם. ה-WWE מגביל את היכולת של המתאבקים לעבוד עם ארגונים מתחרים, אבל לא נדיר שמתאבקים מייצרים מקורות הכנסה מקבילים, כמו הופעות בקולנוע, דוגמנות, מוניטיזציה של ערוצים ברשתות חברתיות וכו'.
הבדיקה שעשיתי גילתה שבזמן הנסיעה שלנו מתקיים ארוע גדול של ה-WWE בברוקלין בשם Summerslam. ברגע שמכירת הכרטיסים נפתחה, כמובן שכל הכרטיסים אזלו בתוך שניה ונאלצתי לשלם מחיר מופקע דרך אתר לספסרות בכרטיסים. מאוד חששתי שנגיע לאירוע ולא יקבלו את הכרטיסים שלנו, אבל בסופו של דבר הכל היה תקין, חוץ מזה ששילמנו בערך פי שלושה.
 |
| אלכסה בליס מנסה להכניע את סאשה בנקס |
מרגע שנפל הפור שניסע למופע, הבן שלי ואני התחלנו, כל אחד בנפרד, להשלים פערי ידע. מצאנו אתר שמשדר את התוכניות השבועיות והתחלנו לצפות בהן, או בתקצירים שעלו ליוטיוב, כדי להבין מי הדמויות ומי נגד מי. אירועי ה-Pay per view לרוב חותמים "בניה" של סיפור עלילתי (כמו פרק סיום עונה בסדרה), אז היה חשוב לשנינו להבין מה אנחנו רואים, וגם מדי פעם היינו מדברים על מה שראינו. לקוראים המודאגים, חשוב לי לציין שבאותה תקופה הבן שלי מאוד השתפר באנגלית ובמיוחד בהבנת הנשמע באנגלית, ואין לי ספק שזה בזכות ה-WWE.
כיום כולם יודעים שהיאבקות מקצוענית היא מבויימת, אבל צריך להסביר במה בעצם מדובר. גם "משחקי הכס" ו"סיינפלד" מבויימים, וגם תוכניות ריאליטי כמו "חתונה ממבט ראשון" ו"מאסטר שף" הן יותר מבויימות מאמיתיות. מבין כל אלו, היאבקות מקצוענית היא, לדעתי, הכי אמיתית מכולן. לדעתי, כשמדברים על כך שהיאבקות מבויימת, לרוב מתכוונים לקרבות. גם אקרובט בקרקס מבצע קטע מבויים, אבל עדיין קטע שדורש מיומנות גבוהה מאוד והסיכונים שהוא לוקח על עצמו אם משהו ישתבש גדולים מאוד. במציאות, אנשים אינם מכים זה את זה בזירה מול קהל תוך כדי קפיצות מהחבל וסלטות לאחור. דווקא הקרבות עצמם, למרות שסיום הקרב ולרוב גם אופן הסיום שלו נקבעו מראש, כוללים לא מעט אלתור של המתאבקים.
תוכנית ההיאבקות, פרט לקרבות, כוללת גם מספר עלילות שנמשכות מפרק לפרק ומגיעות לשיא כלשהו מדי פעם, לרוב באירועי ה"שלם וצפה", כאשר הקרבות משמשים בין היתר כדי לקדם את העלילה ולייצר הזדהות של הקהל עם הדמויות. העלילות עצמם לרוב אינן עמוקות, למשל, מתאבק כלשהו מחפש גאולה מהאנונימיות שהוא שקע אליה וזו תעבור דרך זכיה בתואר כלשהו, תוך כדי סגירת מעגל עם האלוף המכהן שיש לו חשבון פתוח מהעבר איתו. מה שיותר חשוב זה איך מקדמים את העלילה הזו, בעזרת צוות קריאייטיב, המתאבקים עצמם (לעיתים עם יותר חופש אמנותי, ולפעמים פחות) ובעידן הרשתות החברתיות, גם מחוץ לשעות השידור של התוכנית. למרבה הצער, לרוב זה הקריאייטיב חלש מאוד, אבל לפעמים מצליחים לספר סיפור ששובה את לב הקהל.
בעוד שכולם יודעים ש"משחקי הכס" בדיונית והדמויות אינן השחקנים שמגלמים אותן, ומצד שני, ההפקה בתכניות ריאליטי מנסה לשכנע אותנו שמה שאנחנו רואים על המסך הוא אמיתי למרות שהוא בעצם ערוך באופן מניפולטיבי, העלילה בהיאבקות מתקיימת במעין יקום מקביל שנקרא "קייפייב" (Kayfabe), ולמרות שהמתאבק אינו הדמות שהוא מגלם, הדמות שלו לעיתים קרובות שואלת צדדים מהאדם האמיתי. מכיוון שכיום ניהול הקריאייטיב ממשיך גם לאחר התוכנית, כשהמתאבק מנהל את חשבונותיו ברשתות חברתיות ומתראיין כפרשן בתור שעטנז של האדם עצמו והדמות שלו, הגבולות בין מציאות ודמיון מאוד מטושטשים. בעל ואישה בתכנית הם לעיתים קרובות נשואים גם במציאות. התמודדות בתוכנית עם פציעות, או עם עבר אפל כמו התמכרויות, יכולות להיות בדיוניות אבל יכולות להיות אמיתיות. העבודה שהמתאבק הוא גם ספורטאי, גם שחקן וגם אדם אמיתי היא מה שמייצר את הפופולריות של הז'אנר הממש מוזר הזה. הנה למשל, קטע מרגש מהתוכנית RAW שבו האלוף "שובר" את הקיר בין השחקן לדמות ומספר שחלה בלוקמיה. הקהל, שברובו לא אהב את הדמות ושרק לה בוז, הפך מבולבל ברגע שהמציאות החליפה את הקריאייטיב ללא התרעה. שני האנשים שיוצאים בסוף הקטע לחבק אותו הם על פי התסריט שותפיו לקרבות, אבל הם יוצאים אליו כחברים בחיים והדמעות שלהם אמיתיות. יש טענות שגם הם, כמו הקהל, לא ידעו מה חברם הולך להגיד והופתעו בדיוק כמו הצופים. אז נכון שיש במאי שתיסרט את הכל, אבל הכל הועבר בשידור חי מול קהל והתוצאה אמיתית יותר מכל ריאליטי. הקטע הערוך נמשך כחמש דקות והוא בטוח לצפיה, ללא אלימות או שפה לא נאותה. אני ממליץ עליו גם למי שאינו מחובבי הז'אנר, לא מדובר בהיאבקות אלא באדם שמדבר בגילוי לב על ההתמודדות עם מחלה קשה:
אגב, בהמשך התוכנית, התסריט שוב החליף את המציאות כששני חבריו של האלוף הפורש החליטו "למענו", לזכות באליפות הזוגות. לאחר שהצליחו, כשכל הקהל באקסטאזה על סגירת המעגל ועל ההפי-אנד שקיבל בתוכנית שנפתחה באופן כל כך דרמטי, אחד מהשותפים החליט לתקוף את חברו. למרות שאני נותן כאן קישור לקטע ביוטיוב, החלטתי לא לשתול את הוידאו בבלוג כמו הקטע הקודם, מכיוון שהוא כולל בעיקר אלימות קשה שקשה להבין אותה בלי הקשר והכרה מוקדמת של הדמויות. זה גם לא נראה כמו קרב היאבקות אלא כמו אדם שפורק תסכול ושנאה לגופו של אדם אחר. תוך כדי הקטע, הקהל, שלרוב מבין שמדובר בהצגה והעידוד או הבוז שלו הם בהתאם, נמצא ברובו בהלם. הפרשנים, שלרוב מדברים תוך כדי הקרבות, משתתקים ואינם מסוגלים למלא את החלל. אפילו המתאבקים עצמם מתקשים לשחק את הדמויות שלהם, והמותקף מנסה לעודד את התוקף שלו להמשיך. בתוכניות הבאות הקריאייטיב בזבזו את הקרדיט שניתן להם, עד כדי כך שאותו מתאבק עזב את ה-WWE, אבל באותה תכנית, האופן שבו המוערבות הרגשית של הקהל נבנתה בהדרגה ואז נוצלה כדי להטיל פצצה, היתה לא פחותה מפרקים דרמטיים בסדרות ידועות, כמו "החתונה האדומה" במשחקי הכס. אפילו יותר, כי כידוע, "משחקי הכס" זה מבויים ;-)
בחזרה ליום המופע. הגענו שנינו לאיצטדיון בברוקלין ונעמדנו בתוך ים של אנשים, רובם גברים אבל גם נשים וילדים, שחיכו לפתיחת השערים, ולאחר מכן להתקדמות המאוד איטית של הכניסה המאוד לא מאורגנת פנימה. הכרטיסים שלנו שנקנו מאתר ספסרות מפוקפק התגלו ככשרים, ותפסנו את המקומות שלנו וצפינו בהופעה. אם זה נשמע מיותר שציינתי ש"צפינו בהופעה", אז ההתרשמות שלנו היתה שרוב הקהל סביבנו אולי גם צופה, אבל הגיע קודם כל כדי לקנות אוכל בקנטינה. לאורך כך האירוע, שנשמך שעות ארוכות, רכבת נכנסת יוצאת של קונים במזנון: נגמרה הנקניקיה, יוצאים וחוזרים עם פיצה. נגמרה הפיצה, יוצאים וחוזרים עם גלידה, וכן הלאה. אנחנו הגענו עם בקבוק מים וחטיף מהמלון, ולא התכוונו להפסיד רגע מהמופע.
 |
| התור בכניסה לבארקליס סנטר, ברוקלין |
קודם תיארתי את אירועי ה"שלם וצפה" בתור המקבילה של פרק סיום עונה בסדרה, אבל זו ההתרשמות שלי כצופה מהבית. בתור צופה מהקהל, הרושם שלי היה מעין שילוב של פסטיגל עם משחק ספורט. בתוך האולם הענק עם מקומות לעשרות עלפי אנשים, אפילו שלא קניתי כרטיסים למושבים הכי זולים, עדיין הראות היתה מאוד לקויה. הזירה רחוקה, אפשר לראות בקושי מה קורה בה אך לא לשמוע (למעט חבטות בקרקע) ובוודאי שלא לשמוע את הפרשנים, ולמעשה רואים יותר טוב מהסתכלות במסכי ענק ולא בזירה עצמה. מכאן ההקבלה לפסטיגל, שהוא אירוע צבעוני בו הילדים באים לפגוש את הכוכבים שלהם במציאות. אז גם כאן, ילדים (בגילם או ברוחם) הגיעו לאותה מטרה. הופתעתי לגלות שההבנה שלי על מי הדמויות הטובות ומי הרעות די לקויה, כשחלק מהמתאבקים שדווקא חיבבתי זכו בעיקר לקריאות בוז מהקהל, אבל צריך לזכור שגם הקהל הוא חלק מההצגה, וכאן ההקבלה למשחק ספורט, שגם בו הצפיה דרך המסך היא לרוב יותר טובה, אבל הקהל מגיע כדי להיות חלק מחווית העידוד.
הנה סרטון על חוויית ה"פסטיגל": לכל מתאבק יש הכניסה שלו, עם המנגינה שלו, לזירה, ולפעמים, אם הוא המנצח, אז גם חגיגת ניצחון אופיינית. מתאבק אירי שבזירה הופך לדמות מהמיתולוגיה הקלטית חוגג ניצחון עם הקהל:
ובהמשך לאנלוגיית אירוע הספורט, מתאבק מבצע את הפינישר שלו (מהלך ניצחון) על היריב, לקול עידוד הקהל:
נגמר, היתה חוויה נחמדה של אבא ובן. מאז, המשכנו להתעדכן על מה קורה בעולם הקייפיייב של ההיאבקות המקצוענית, אבל האמת שלראות את כל התוכניות כל שבוע גוזל המון זמן, ולמען האמת התסריטאים לרוב עושים עבודה מספיק טובה כדי להצדיק את הזמן הזה, כך שבהדרגה עברנו לתקצירים, כשאנחנו צופים רק באירועים המיוחדים. עם הזמן גם נדדנו לליגות היאבקות מתחרות, וכיום המועדפת עלינו היא ליגה חדשה בשם AEW (All Elite Wrestling), אם כי גם שם אחוז הקשב שלנו הולך ויורד בהדרגה.
אי אפשר לסיים בלי להתיחס לצד השלילי של המופעים האלו. גם בספורט מקצועני "רגיל", הספורטאים נמצאים על הגבול הדק שבין לשמור על הגוף שלהם כמו מקדש, לבין לחצות את הגבול יותר מדי ולגרום לעצמם לפציעות. בהיאבקות, גם בשל העובדה שמדובר בפעילות שהאלימות מובנית בתוכה באופן מכוון וגם בשל העובדה שמדובר בעסק מסחרי שמערב שיקולים זרים שאינם ספורטיביים, הגבול הזה נחצה הרבה יותר. בשנים האחרונות עולה מאוד המודעות לחשיבות של המשתתפים לשמור על הבריאות של עצמם לצד הצורך להתפרנס, וגם ניסיונות להרחיק סביבת עבודה רעילה, שבעבר היתה הסטדנדרט במקומות האלו, כך שטרגדיות כמו של משפחת ואן אריק הן נדירות, אבל אין ספק שהצד ההרסני של הבידור הזה עדיין נוכח יותר מדי.
לסיום, אחד מהמונולוגים האהובים עלי, מתוך אחד מהמופעים הראשונים של AEW. הדובר הוא אחד המייסדים של הליגה, והאדם אליו הוא מדבר הוא אחיו, שהיה הרבה שנים ב-WWE והגיע לקרב פרישה מולו. המונולוג הוא אחרי שהקרב ביניהם מסתיים, והאח הצעיר מזמין את אחיו להישאר גם למופע הבא. אני מוכרח להזהיר שלמרות שאין אלימות בקטע, ושמתי אותו בשל העוצמה של הטקסט והרגשות שהוא מפיק מהקהל אבל גם מהמתאבקים עצמם, סימני הקרב שהתחולל עד לפני רגע, למרות שהיה מבויים, עדיין ניכרים מאוד. אורך הקטע כשתי דקות:
