השבוע הגיע לסיומו יעד שמעסיק אותי כבר יותר מארבע שנים. אף שרוב היעדים הם לא ספונטניים ודורשים תכנון כלשהו, לוגיסטיקה, נסיעה למקום כלשהו או המתנה למועד מתאים לביצוע, ברובם, מרגע שההכנות נגמרו וביצוע היעד יוצא לדרך, הוא מושלם תוך זמן קצר. בקובץ האקסל שבו אני עוקב אחרי רשימת היעדים, היעדים כתובים על רקע לבן, וברגע השלמת היעד אני מחליף את הרקע לירוק. יש מספר קטן של יעדים שהביצוע שלהם דרש התמדה כלשהי, או חזרה על פעולה כלשהי מספר פעמים, ואלו קיבלו רקע צהוב שסימן "עבודה בתהליך". היעד בשורה 19 עבר מרקע לבן לרקע צהוב לפני כארבע שנים, כשהשלמתי חמישית ממנו. השבוע, הרקע הצהוב התחלף לירוק והוא הפך ליעד ה-46 שאני משלים, ואחד מהחביבים עלי, למרות שהוא על פניו יעד "קטן" ופשוט.
לצערי הרב, באמרה "רחוק מן העין רחוק מן הלב" יש הרבה מן האמת. אני ממש גרוע בלשמור על קשר עם אנשים שהנסיבות הרחיקו אותנו זה מזה. בחיים, אנחנו עוברים בין תחנות שונות כמו לימודים ועבודה ויוצרים בהם קשרים, ורוב הקשרים האלו אינם שורדים מעבר של אחד מהצדדים לתחנה הבאה בחיים, אלא אם משקיעים מאמץ בלתחזק אותם, ובזה אני גרוע. מתוך הרציונל הזה נולד היעד שאני מאוד גאה בבחירה שלו, ליזום מפגשים עם חמישה אנשים שלא הייתי בקשר איתם שלוש שנים.
הדגש העיקרי ביעד הוא על המילה "ליזום". לא פגישה אקראית ולא יוזמה של הצד השני אלא אני צריך להתאמץ כדי שהפגישה תצא לפועל. "חמישה אנשים", הכוונה גם לחמישה מפגשים שונים, ורק אחד עם כל אחד, כך שהמפגש יכול להיות חד פעמי ולא חידוש קשר רציף. בעידן הרשתות החברתיות אפשר לשמור על קשר וירטואלי מרחוק, אבל זה לא ממש אותו דבר. לצורך היעד, החלטתי שמחוות וירטואליות כמו "לייק" או תגובה לפוסט ברשת חברתית לא מאפס את המונה של קשר שנותק ללפחות שלוש שנים. לא מעט זמן הוקדש במחשבה מי יהיו חמשת המאושרים, ומכיוון שהביצוע נמשך ארבע שנים, יש אנשים שצברו את ה"וותק" הנדרש תוך כדי ביצוע היעד.
לא היה לי קל לפנות לאנשים שהכרתי בעבר אבל הם כבר לא חלק מהווה שלי. אפילו שפניתי במייל או בוואצאפ, היה החשש שפניה פתאומית ממישהו שלא שמעו ממנו שנים ופתאום רוצה להיפגש בלי סיבה תראה מוזרה, ובצדק. בחלק מהמקרים, כשמישהו מהעבר שלאחר שנים של נתק פתאום נזכר בנו, זה נובע מצורך כלשהו: חיפוש עבודה, חיפוש עובדים, מכירה של משהו וכו'. טכנית, גם אני רציתי מהם משהו, שיעזרו לי עם יעד ברשימה, אבל זו הרשימה שלי שאני כתבתי מבחירה חופשית, ומבין מאות או אלפי מועמדים פוטנציאלים בחרתי בהם. בכל פניה כתבתי בפשטות ששמתי לי למטרה אישית להיפגש מדי פעם עם מישהו שהקשר שלו התנתק, מטעמים חברתיים בלבד, פשוט כי זה נחמד.
בערך פעם בשנה ארגנתי מפגש אחד, כאשר הייתי צריך להתגמש סביב תקופת הסגרים והריחוק החברתי בקורונה. יצא שכל אחד מהחמישה הוא ממעגל חברתי שונה והקשר עם כל אחד מהם הוא סיפור אחר. לכולם סיפרתי על רשימת היעדים ועל כך שגם המפגש הוא חלק מהרשימה, ומכולם קיבלתי פידבק חיובי על הרעיון.
מפגש ראשון: בחלומי, חזרתי אל בית הספר התיכון
את א' הכרתי בתיכון, אולי אפילו עוד בחטיבת הביניים. זה היה מאוד מוזר, כי לא למדנו באותו בית ספר, ולא הצלחתי להיזכר איך בעצם הכרנו. הקשר התנתק עם סיום הלימודים, אם כי נפגשנו באקראי לארוחת צהריים פעם אחת באוניברסיטה. א' הוא המכר מהעבר שפגשתי בכנסים של מדע בדיוני, שכתבתי עליהם כאן. בשנים האחרונות לפני המפגש שלנו, עיקר הקשר שלנו התנהל בפייסבוק באופן חד סטרי. א' כותב שם הרבה, ומכיוון שאני קורא את ההודעות שלו, באופן טבעי חשבתי עליו כמועמד מתאים ליעד הזה. מצד שני, אני לא כותב שם כמעט, אז מבחינתו של א' כנראה הקשר שלנו מנותק כבר מעל לעשור, וגם בעשור שלפניו נפגשנו פעמיים במקרה, ככה שלא הייתי בטוח שבכלל יזהה אותי. מהסיבה הזו רקמתי את התכנית הזדונית הבאה: הימרתי שאמצא אותו בכנס שהתכוונתי ללכת אליו במסגרת רשימת היעדים, ואם זה באמת יקרה, נוכל לדבר שם, ואז יהיה לי קצת יותר נוח להציע לו להיפגש שוב.
כך אכן היה, הוא באמת לא זיהה אותי בהתחלה, אבל נזכר מהר וניכר ששמח. בהמשך, נפגשנו לצהריים במסעדה והשלמנו פערים של כעשרים שנה. בין היתר, קיבלתי ממנו תשובה מאיפה הכרנו מלכתחילה. באותם ימים להרבה בתי ספר לא היו מעבדות מחשבים משל עצמם ולכן היינו הולכים למרכז מיוחד ששירת מספר תיכונים והעניק שיעורי מחשבים. א' היה מתיכון אחר אבל הסתפח לכיתה שלי.
מפגש שני: הפתעה ושיעור לחיים
הקשר עם א' (א' אחרת, לא הקודם) נוצר באופן פתלתל בזמן לימודי התואר הראשון שלי. ל-א' יש מספר חברי ילדות שהיו אז חבורה די מגובשת שמבלה הרבה ביחד. אחד מהם, שהיה במרכז החבורה, צירף אליה מישהי מקבוצת הלימוד שלו באוניברסיטה. ההזמנה כללה בני זוג וככה גם אני קיבלתי כרטיס כניסה למועדון. החברות שלי ב"מועדון" שרדה פרידה מאותה בת זוג, אבל לא את הנסיעה של מרכז החבורה ללימודים בחו"ל. מתוך כל החבורה, הצלחתי לשמור על קשר לא רציף איתו ועם א', אבל בסופו של דבר גם זה התנתק.
הקשר האחרון עם א' היה כמעט עשור לפני הפגישה המחודשת, בשיחת טלפון ארוכה של השלמת פערים. א' סיפרה שעברה לעבוד כמנהלת קהילות באתר כמוני, שמהווה בית תומך למטופלים במחלות שונות. כבדרך אגב, היא ציינה שגם היא חלק מהקהילה הזו בגלל מחלת הפרקים שלה. זה הפתיע אותי כי מדבריה נשמע שהייתי אמור לדעת על זה, וזו היתה הפעם הראשונה ששמעתי על זה. בכל תקופת ההכרות שלנו לא שמתי לב לשום דבר, וקצת התביישתי לשאול עכשיו, אז שיניתי נושא והנחתי שלא מדובר במשהו רציני, אחרת כנראה הייתי שם לב.
כשחידשתי את הקשר עם א', היא הסכימה להיפגש בשמחה, אבל שוב ושוב ביקשה לדחות את הפגישה בטענה שאינה מרגישה טוב. בדיעבד, זה היה גם באשמתי, כי ניסיתי לתאם לשעות הבוקר, בלי לדעת שאלו שעות יותר קשות אצלה. בסופו של דבר נפגשנו לקפה בביתה, לשיחה שנמשכה שעות ארוכות. מעבר לסמול טוק הרגיל, חלק מהמפגש נסב סביב ההתמודדות שלה עם כאבים כרוניים, שהחמירו מאוד מאז אותה שיחה מלפני עשור. עד למפגש איתה לא הייתי מודע לעולם הזה, שבו אי אפשר לדעת באיזה מצב תקום מחר ומתי תוכל לתפקד. א' הפנתה אותי לאתר של מפרקים צעירים, שם אפשר לקרוא סיפורים אישיים, שמסבירים את החיים עם כאבים הרבה יותר טוב ממה שאני יכול לכתוב כאן. אחרי הפגישה שלנו קראתי את הסיפור של א' והיה לי קשה להאמין שבזמן שאירחה אותי לקפה וכלפי חוץ שדרה "עניינים כרגיל", מאחורי הקלעים התחולל סיפור שונה לחלוטין.
א' מאוד התרשמה מרשימת היעדים, באופן שממש גרם לי להסמיק. בהתכתבות ביננו בזמן העבודה על הפוסט הזה, היא כתבה שצריך להיות מישהו מיוחד כדי לצאת למסע כזה. הראייה שלי צנועה יותר, במיוחד לאור המפגש המחודש בינינו. לדעתי, נתתי לעצמי מתנה, ואני מאוד בר מזל שיכולתי לבחור דווקא במתנה הזו. מבין חמשת המפגשים, א' היא הכוכבת לא (רק) בגלל שכלפי חוץ היא מתגברת על הקלפים הלא טובים שהטבע חילק לה כדי לחיות חיים רגילים לכאורה כלפי חוץ, אלא מכיוון שהצליחה למצוא גם קלפים טובים ולשחק אותם במקביל. א' היא אמנית, שנכנסה לתחום בגיל מאוחר ובדילוג על כמה תחנות פורמליות. כשנפגשנו, היא הראתה לי בעיקר צילומים, אבל יש גם עבודות ציור, פיסול והדפסים. כצלמת, יש לה כישרון לייצר קומפוזיציה אמנותית מתוך חפצים שגרתיים. אפילו אם היה לי כישרון כזה, אני לא חושב שהייתי מוצא בעצמי את הכוחות לרדוף אחרי תערוכות שיציגו את העבודות שלי כמו שהיא צריכה והייתי מוותר מראש. במסגרת המאבק של אנשים עם מוגבלוות להשתלב בחברה, קל לשכוח שחלקם מסוגלים יותר מרק "להשתלב", וא' היא אחת מהן.
מפגש שלישי: בלילה בלילה, אני עוד חולם בספרדית
רגע לפני התפרצות הקורונה בישראל הספקתי להיפגש עם... א'. אני קצת מרמה כי ל-א' יש שני שמות. השם הישראלי שלו מתחיל ב-א', אבל כשהכרנו בצבא כולם קראו לו בשמו הארגנטינאי (ד'), ואני משתמש בו עד היום. אחרי הפגישה שמתי לב למוטיב החוזר של האות א' והחלטתי שגם שתי הפגישות הבאות יהיו עם אנשים ששמם מתחיל באות א'.
אחרי השחרור מהצבא, הצלחתי לשמור על קשר, on and off, עם א', בעיקר בזכותו, והיינו נפגשים לעיתים רחוקות, אבל נפגשים. העובדה שהוא הגיע לרשימה הזו מעידה שבסופו של דבר הקשר התנתק לכמה שנים, אבל כשפניתי אליו לא היה ספק שיזרום לפגישה, בלי שאצטרך להסביר את הקונטקסט, כמו בפגישות האחרות. קבענו לצהריים סמוך למקום העבודה שלו, ולכן זו היתה פגישה קצרה יותר מהאחרות והתמקדה בעיקר בהשלמת פערים ושיחות קריירה.
אם מתעקשים, אז גם ל-א' יש סיפור חיים מרגש, עולה חדש, מתנדב לצבא בשל מחלה כרונית שהגיע להיות יזם ומילא שורת תפקידי ניהול בהיי טק. אני מודה שלא הצלחתי להבין מה הוא בדיוק עושה. אחרי תקופה ארוכה באותה חברה, המשך הקריירה הוא מאוד לא ליניארי, בקפיצות בין תחומים ובין מיזמים. אולי זו סיבה לקבוע איתו שוב כדי לפענח את המסתורין.
מפגש רביעי: דילים לפריימריז
קשה להאמין, אבל כשהייתי סטודנט הייתי פעיל פוליטי באגודת הסטודנטים, ולמרות שלא היה לי הרבה כשרון בתחום, הצלחתי להיבחר לכמה תפקידים. א', שהיתה פעילה באותה מסגרת, התקשתה אף יותר במבחן התוצאה, אבל בשנה האחרונה של שנינו במסגרת הפוליטית זכתה לעדנה והגיעה להיות סגנית הגוף הסטודנטיאלי שאני עמדתי בראשו. יחד עם שני פעילים נוספים, אחד מהם יותר רציני שממשיך להיות מעורב בעשיה פוליטית גם היום (אף שהוא לא מתפרנס ממנה) הקמנו קבוצה שקראנו לה "המחנה". בתחילת דרכו "המחנה" היה מצביע כאיש אחד, אבל עם הזמן, כשימי האוניברסיטה הסתיימו וכל אחד פנה לדרכו, "המחנה" נשאר יותר מסגרת חברתית.
כפי שקורה תמיד, גם "המחנה" הפסיק להיפגש, ונותר ממנו רק קבוצת וואצאפ שמשמשת בדלילות לברכות לימי הולדת ודיונים בתקופת בחירות. כשתקופת הסגרים והריחוק החברתי החלה לדעוך, שמתי לעצמי מטרה לאחד את המחנה, ונפגשנו לארוחת ערב במרכז תל אביב. ג', שהיה הפעיל המרכזי בימי הזוהר של המחנה, לא הגיע, אלא רק א' ו-ר', שגם הביאו בני/בנות זוג. ר' מקפיד להתקשר פעם בשנה או שנתיים ולפעמים גם לקבוע פגישה, אז הוא לא עומד בקריטריון של השלוש שנים נתק וממילא, השם שלו לא מתחיל ב-א'.
א' שמחה על קיום המפגש כי זו היתה הזדמנות עבורה להציג לנו את בן הזוג שלה, שבהמשך גם נישאה לו, אבל הסיפור המעניין על א' הוא אחר. כשהקשר בין חברי המחנה הדלדל אבל לא נותק לגמרי, א' הודיעה לנו שהפכה לטבעונית. יותר מכך, בתחילת דרכה בעולם הזה היא היתה מאוד פעילה בתחום זכויות בעלי חיים, ובמסגרת הפעילות הזו פגשה את בן זוגה הנוכחי. א' היתה האדם הראשון שהכרתי אישית שבחר בדרך החיים הזו, ובמשך תקופה ארוכה גם היתה היחידה. בפוסט מלפני שנתיים, שבו תיארתי את היעד של לנסות טבעונות במשך שבוע, כתבתי על ידידה אלמונית שהיתה ההשראה ליעד הזה. כפי שניחשתם, הידידה המסתורית היא א' והמפגש איתה היה גם סגירת מעגל שבו פגשה מישהו שבלי להתכוון בכלל, הצליחה לגייס אותו אל ה"כת" שלה.
מפגש חמישי: סוגרים מעגל
את א' פגשתי לאחרונה לפני שש שנים, אחרי נתק ארוך, בנסיבות מצערות שכבר אכתוב עליהן. רשימת היעדים כבר יצאה אז לדרך והיתה ממש בתחילתה. המפגש עצמו לא היה משהו שהייתי סופר כחלק מהיעד, אבל עצם העובדה שהוא התקיים "איפס את המונה" של השלוש שנים, כך שלא חשבתי על פגישה עם א' כאופציה. מאז עברו שש שנים, רשימת היעדים נמצאת לקראת סופה, ואין מתאים יותר מ-א' כדי לחתום את היעד. ככלות הכל, לא רק שחלק מהותי מהיעדים ברשימה נוצרו בהשראתו, היא כוללת יעדים שגם השפיעו על מי שאני היום, מחוץ לרשימה הזו.
את א' פגשתי לראשונה לפני כ-15 שנים, כשהצטרף לחברה שבה עבדתי. זה היה לפני שבכלל חשבתי על לעשות ספורט, וכשפתאום הגיע מישהו שעושה מרתונים ואולטרה מרתונים הוא כמובן היה אטרקציה בחברה. כעבור שנה, לפני מרוץ הלילה בתל אביב, הוא ניסה לשכנע קולגות לרוץ 10 ק"מ, ומכיוון שידע שרבים מהרצים לראשונה חוששים מהמרחק, הביא בהתנדבות את אשתו שהיתה מאמנת ריצה, לאמן את העובדים בחברה. כך, בזכות שניהם, התחלתי לרוץ והשתתפתי לראשונה במרוץ. בהמשך הפסקתי והתחלתי שוב כמה פעמים, נפצעתי, פרשתי ועברו עוד שנתיים שלוש עד שניסיתי שוב במסגרת אחרת והפעם הצלחתי להתמיד, אבל את הצעד הראשון אני חייב לו ולאשתו, ולכן גם כל היעדים ברשימה שקשורים לריצה ולספורט חייבים את קיומם ליוזמה של א' להוציא את הקולגות הבטטות שלו לריצה לפני 14 שנים. א' הוא גם ההשראה מאחורי היעד הפחות מוצלח מבחינתי של להשתתף בשיעור היפ-הופ, כך שאני חייב לו הרבה והוא בחירה טבעית למפגש שסוגר את היעד הנוכחי.
הפגישה האחרונה עם א' לפני שש שנים היתה כשישב שבעה על אשתו. היא נהרגה מפגיעת משאית כשרכבה על אופניה. זה קרה שנים אחרי ששנינו כבר עזבנו את אותו מקום עבודה משותף ולא שמרנו על קשר בכלל. "אז בעצם היא היתה המאמנת הראשונה שלך", אמר א' כשסיפרתי לו שהזרעים ששניהם שתלו אצלי שנים קודם לכן סוף סוף נבטו.
בשבוע שעבר, כשפניתי ל-א' וביקשתי להיפגש איתו, הוא הסכים בשמחה והציע ארוחת צהריים סמוך למקום העבודה נוכחי שלו. כאן קרה משהו מוזר, כי הוא ביקש להמתין לסוף השבוע כדי לדעת מה האילוצים שלו, וברגע שאישרתי לו את היום שהציע הוא הזמין לנו מקום במסעדה מאוד יוקרתית בלי להתיעץ. מעטה המסתורין הוסר שתי דקות אחרי מפגש מרגש במסעדה, כשנגשה אלינו המלצרית שהתגלתה בתור... הבת שלו. זכרתי אותה כילדה קטנה, וראיתי אותה כנערה באותה פעם לפני שש שנים. בהחלט הפתעה נחמדה.
א' סיפר שהוא כבר לא רץ כמעט, והסביר שמותה של אשתו בתאונה היה הגורם העיקרי לכך. מצד שני, הוא ממשיך לרקוד, ובכמה סגנונות, ומוצא בזה אושר. היה מרגש לשמוע שהוא גם נשוי בשנית. בתור ארוחת צהריים עסקית, זו היתה פגישה ארוכה במיוחד. גם אם לוקחים בחשבון רק על אנשים ששמם מתחיל באות א', היתה לי יותר מאפשרות אחת לפגישה שתחתום את היעד הזה (א' ו-א', אני מתנצל. אולי פעם אחרת),. כשהרצתי שמות בראש א' הזה לא היה הראשון שחשבתי עליו, אבל ברגע שנזכרתי בו היה ברור שהפגישה האחרונה חייבת להיות איתו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה