זו המכונית שלי, פורד פוקוס ישנה. כמו הרבה מכוניות של רצים, הפגוש האחורי מכוסה במדבקות.
המדבקה הראשונה שהדבקתי על הפגוש היא זו של ה-33, אותה קיבלתי ב"סובב עמק" לפני חמש שנים. באותו זמן זה היה המרחק הגדול ביותר שרצתי. עד אז קיבלתי מדבקות בערכות למשתתף שמחלקים במרוץ, אבל העדפתי לא להדביק אותן. הייתי גאה בהשתתפות שלי במרוצים וגם בתוצאות שהשגתי, אבל המדבקות לא ביטאו את מה שהרגשתי. המדבקות מדגישות את המרחק, ומטרתן לשדר לעולם מסר בנוסח: "הי אתם, שתקועים איתי בפקק. תראו לאיזה מרחק רצתי! תתפעלו ממני!". עם כל הכבוד לריצה למרחק 10 ק"מ ואפילו חצי מרתון, עיקר הגאווה שלי היה בשיפור שלי במהירות ולא במרחק. לנפנף לעולם במרחק שאינו ייחודי במיוחד הרגיש לי כמו עודף התלהבות שאינה במקום.
קצת לפני ההשתתפות בסובב, השתתפתי במרוץ שנקרא "אולטרה מרתון ירקון מזרח". המרוץ נקרא כך בשל מקצה של 50 ק"מ, אבל יש גם מרחקים קצרים יותר, שהפופולרי מביניהם הוא 25 ק"מ, ובו השתתפתי, כהכנה לריצה בסובב. נכון לאותו זמן זה היה המרחק הגדול ביותר שרצתי. המארגנים נתנו לי מדבקה של התחרות. לא היה מספר עליה אלא ציור וכיתוב של שם התחרות. לא היתה לי שום כוונה להדביק את המדבקה, כי ידעתי שבהמשך החודש אקבל את המדבקה של ה"סובב".
בדרך למגרש חניה, הלך לידי משתתף נוסף. הוא עצר ליד רכב השטח שלו, הדביק את המדבקה, פנה אלי ואמר בקול מלא גאווה: "סוף סוף מדבקה נורמלית שאפשר להדביק על האוטו". מלמלתי חזרה: "אני לא מרגיש ש-25 ק"מ מעניקים לי את הזכות לשים מדבקה". הוא קצת הופתע מהתשובה ושאל "ומה עם 50?", בטון שכאילו מבקש את האישור שלי. "50 ברור", עניתי, "אבל אני רחוק מזה".
הדיאלוג המוזר הזה מצריך הסבר. ראשית, הייתי נעול על זה שהמדבקה של ה-33 תהיה הראשונה. זה הרגיש לי כמו מרחק מספיק גדול שאפשר לנופף בו בגאווה לנהגים אחרים בכביש. שנית, על המדבקה מ"ירקון מזרח" לא היה כתוב מרחק מספרי, אלא רק "אולטרה מרתון". אני לא רצתי אולטרה ולהדביק מדבקה כזו הרגיש לי כמו להתהדר בנוצות לא לי.
המדבקה השניה על הפגוש היא המדבקה של ה-42. זה עיצוב מפורסם שכנראה ראיתם אותו על מכוניות רבות. הדבקתי אותה אחרי המרתון הראשון שלי, בברלין, לפני ארבע שנים. בברלין לא חילקו מדבקות, אז הייתי צריך להשיג אחת כזאת בעצמי. בכל תקופת האימונים לפני המרתון, בכל פעם שראיתי את המדבקה על רכב חולף, נתמלאתי קנאה וחוסר סבלנות עד הרגע שגם אני אהיה, כמאמר הכיתוב, member of the club.
מתברר שהמדבקה הזו היא פטנט ישראלי. המעצבים שלה חילקו במשך תקופה ארוכה מדבקות בחינם, ואז החלו לגבות תשלום. זה הרגיש מגוחך לשלם על מדבקה שהעלות האמיתית שלה היא כנראה פחות משקל אחד, אבל אמרתי לעצמי ששילמתי כל כך הרבה על המרוץ, ברישום, בטיסה לברלין, בתוספי תזונה, אז אשלם עוד קצת וזהו. תוך כדי האופוריה של "אני מרתוניסט", הזמנתי גם ספל קפה ותחתיות לספלים עם עיצוב דומה, והם אצלי עד היום.
המדבקה הבאה היא המדבקה המלבנית עם הלוגו של קבוצת הריצה שלי, NR, על שם נעמי ורוני המאמנים. הם חילקו את המדבקה בסוף אירוע ריצת שליחים "מים לים" שארגנו לפני שלוש שנים וחצי. יומיים ריצה מראש הנקרא לכינרת, 93 ק"מ במצטבר. יש כאן קצת חוסר אמת בפרסום כי לא רצתי את כל המרחק הזה, אלא רק 70 ק"מ במצטבר, 38 ביום הראשון ו-32 ביום השני, אבל שנה לאחר מכן כבר רצתי את כל המסלול. בשנה שאחרי הם חילקו מדבקה נוספת, מעוצבת קצת יותר, אבל העדפתי לא להציף את האוטו במדבקות דומות. העדפתי שלכל מדבקה יהיה את הסיפור הייחודי שלה.
המדבקה הצמודה לה מלמעלה היא צעירה יחסית, מלפני פחות משנה. היא לא מציינת אירוע מסויים אלא חולקה לנו על ידי מאמני הקבוצה, אחרי שקיבלו אותה במתנה מרץ שיש לו בית דפוס. היא מציינת גאוות יחידה ותו לא.
קצת לפניה, לפני שנה, הצטרפה לפגוש מדבקת ה-66, גם היא מהסובב עמק. אם נזכור שכל מה שהמדבקה מציגה לעולם זה מספר ולא את כל סיפור הריצה, אז זו כבר מדבקה מיוחדת. ביננו, ישראל מוצפת במדבקות של 42, ואי אפשר לדעת אם בעל המדבקה רץ כמו אלוף עולם או שהלך חצי מהדרך. לעומת זאת, מדבקות של אולטרה מרתון רואים הרבה פחות. באמת יש במה להתגאות.
יש סיפור קצר מאחורי מדבקת ה-66. האימונים ל-66 נעשו כשברקע נמצאת המחשבה על ריצת ה-100, שנה לאחר מכן. כשחושבים על ריצת ה-66 רק כתחנה בדרך לריצה ארוכה יותר זה מפחית מגודל ההישג. את הריצה עצמה סיימתי מפורק לחלוטין. נקודת המבט שלי על המרחק השתנתה לחלוטין, והיעד של 100 נראה ממש רחוק. בעוד שאת מדבקת ה-33 הדבקתי במגרש החניה, מיד בסיום המרוץ, את מדבקת ה-66 לקח לי כמה ימים עד שהיה לי כוח בכלל לחשוב על להדביק אותה.
בשלב הזה החלה מקננת מחשבה מטרידה. המכונית שלי כבר ישנה. בסופו של דבר אאלץ להחליף אותה, ואז אאבד את כל המדבקות. בעבר קראתי שרשור בפורום ריצה ובו מישהו שאל מה ניתן לעשות במצב כזה, והמגיבים הסכימו שלא רק שטכנית, לא ניתן להעביר אותן, אלא גם ההישג עצמו מתאפס בהחלפת המכונית. רוצה להדביק מדבקה חדשה? תרוץ שוב. כמובן שכל אחד יכול לעשות כראות עיניו, אבל אני די מסכים עם התפיסה הזו, שטקס הדבקת המדבקה חייב להיות קשור להישג עדכני, ולא יכול להיות שחזור של הישג עבר ממדבקה ישנה. מילא מרתון. היו כמה ועוד יהיו, אבל ריצות אולטרה הן אתגר לא פשוט, ואין לי כוונה לרוץ רק בשביל מדבקה.
נדלג קצת קדימה בזמן, למדבקה האחרונה, מדבקת ה-100. הדבקתי אותה לפני כמה ימים, כשבוע אחרי הריצה המפורסמת. לצערי, היא קצת עקומה, כי הדבק על המדבקה היה כל כך חזק, ברגע שמרכז המדבקה נגע במכונית היא נצמדה אליה בלי יכולת לתקן. הסיבה שלא מיהרתי להדביק את המדבקה הזו היא כי היא כבר פחות חשובה. אני לא יודע מתי אחליף את המכונית, אבל ברור שלמדבקה הזו אין הרבה שנים להיות מוצגת לעולם. תקופה ארוכה של הרהורים על סוגיית החלפת המכונית הביאה אותי למסקנה חד משמעית.
לא השתתפתי מעולם בטריאתלון. אני לא מתאמן בשחיה ולא ברכיבה, וגם לא מושך אותי לעשות זאת. גם ריצה לא תמיד אהבתי, אז יכול להיות שבעתיד העמדה שלי תשתנה, אבל כרגע זה לא עומד על הפרק. לטריאתלטים יש גם מדבקות, אבל הן הרבה פחות נפוצות. משהו אחר שיש להם זה קעקועים. אחרי תחרות איש ברזל, 3.8 ק"מ שחיה, 180 ק"מ רכיבה וריצת מרתון, רבים מקעקעים על השוק או הקרסול את סמל האיירונמן.
תמיד התנגדתי לקעקועים. לא הרגיש לי סביר לשים על הגוף ציור שלעולם לא אוכל למחוק. בתקופה האחרונה התחלתי לשנות את דעתי. ריצת 100 ק"מ נמשכת בערך כמו תחרות איש ברזל. מבחינתי, זה אירוע אולי חד פעמי שבאמת ארצה לזכור לתמיד. הקעקוע עצמו די מוצנע ורוב הזמן מוסתר מאחורי בגדים. הוא נחשף כשלובשים קצר, בעיקר בעת פעילות ספורטיבית, כלומר, בדיוק מתי שרוצים להציג אותו לעולם. החלטתי שהמדבקות הבאמת יקרות לליבי, עוברות מהמכונית לגוף שלי.
בעוד שלרצי איש ברזל יש לוגו ידוע, שמשלב בין האותיות I ו-M, רצים עם קעקועים לרוב מסתפקים בהעתקת התבנית של המדבקות, מספר הקילומטרים חסום על ידי אליפסה. זה הרגיש לי קצת חסר ייחוד, ורציתי את הלוגו של המרוץ. למרוץ האולטראמן יש לוגו מאוד יפה (תוכלו לראות אותו כאן), אבל הוא לא מתאים בשבילי. הלוגו, בעזרת מספר קווים ועיגולים, משרטט שלוש דמויות מחוברות, אחת שוחה, אחת רוכבת ואחת רצה. מצאתי שלמקצה הריצה בתחרות יש לוגו משל עצמו, דמות רצה ליד שני הרים. תוכלו לראות אותו על מדבקת ה-100 שתמונה שלה מופיעה למעלה. החלטתי שזה העיצוב שאני רוצה.
לפני כחודש וחצי, בזמן מפגש המשתתפים של התחרות, הגיע מישהו עם בדיוק קעקוע כזה. ביקשתי ממנו לצלם את הקעקוע וסיפרתי לו שגם תכננתי לעצמי כזה. הוא הגיע עם הבת שלו שהיתה ממש גאה באבא שלה שהוא הראשון עם קעקוע כזה. בהמשך נפגשנו שוב, בערב לפני התחרות, בה התברר לי שהגיע (שוב, יחד עם הבת שלו) כמתנדב מטעם ההפקה ולא כרץ. בסיום המרוץ, כשהבת שלו העניקה לי את המדבקה ואת חולצת ה-finisher, אמרתי לו "עכשיו כבר לא תהיה היחיד, אבל תהיה המייסד של התנועה". להפתעתי, הוא אמר לי "אבל אתה רצת 100, אז תוסיף גם את זה". משום מה הנחתי שהוא השתתף במקצה של ה-100, ולא במקצה הטיפה יותר קצר של 85 ק"מ.
סוף השבוע עבר. ביום ראשון חיפשתי באינטרנט תמונה יפה של מדבקת 100 והוספתי את המספר לעיצוב. ביום שני התייצבתי במכון הקעקועים.
היעד השביעי ברשימה, והעשרים אחד שהושלם. לעשות אולטרה מרתון, 100 ק"מ. צ'ק.
את רשימת היעדים כתבתי לפני כארבע שנים, כמה חודשים אחרי יום הולדת ארבעים. באותו זמן הייתי אחרי מרתון ראשון, כשמצד אחד לא רציתי שיהיה אחרון, ומצד שני ממש לא מיהרתי להירשם למרתון הבא. מרחק של 100 ק"מ היה מאוד רחוק ממני, אבל היתה לי תוכנית פשוטה. באותו זמן התמקדתי במרוצי כביש ובשיפור שיאים אישיים, ותכננתי, כשכל זה יסתיים, לרוץ 61 ק"מ בסובב עמק ושנה לאחר מכן 100 ק"מ. קלי קלות. כשאני כותב "קלי קלות", אני מתכוון שלכתוב רשימה ולתכנן תוכניות לעתיד זה באמת קל מאוד.
עברו מספר חודשים, כבר הייתי אחרי מרתון שני, ואז מארגני הסובב עמק הודיעו שהמרוץ לא יפתח באותה שנה. החלופה שמצאתי היתה מרוץ תנ"ך תש"ח, שהציע מספר מרחקים ובהם 50 ק"מ ו-70 ק"מ. מכיוון שלא היה לי המון זמן להתאמן החלטתי ללכת על ה-50 ק"מ. התאמנתי לבד בלי תוכנית מסודרת. האימונים בקיץ לא היו מספיק רציניים ובהמלצת המאמנת שלי נעמי, ויתרתי ועברתי למקצה 30 ק"מ, שגם התגלה כקשה מאוד. התוכניות שלי נדחו בשנה.
בשנה שלאחר מכן, מארגני הסובב החליטו לשנות את מקצה ה-61 ק"מ ל-66 ק"מ. אני החלטתי להגיע מוכן והתאמנתי עם תוכנית אישית. באמת הגעתי מוכן אבל כפי שכתבתי בפוסט הזה, שתיעד את החוויות שלי מהריצה ההיא, הבנתי שאני צריך לתת יותר כבוד למרחק. עד הריצה חשבתי שאם התמודדתי עם הקושי של לסיים מרתון בקצב מהיר (יחסית, בשבילי), אז באולטרה "קטן", אם ארגיע את הקצב, אקבל בתמורה את היכולת לרוץ למרחק "קצת" יותר גדול. הטיעון הזה שגוי כי פשוט לא נכון להשוות בין השניים. לא מכיוון שאחד יותר קשה מהשני, אלא כי ריצה מהירה היא סוג אחד של אתגר וריצות אולטרה הן סוג אחר, וצריך ללמוד בנפרד להתמודד עם הקשיים של כל אחד מהם.
בעקבות הריצה משנה שעברה, הבנתי כמה גדול ההבדל בין 66 ק"מ ל-100 ק"מ. המרחק גדל רק בחמישים אחוז, אבל בריצת ה-66, החלק הקשה התחיל שלושים ק"מ לסיום, והחלק הקשה מאוד היה בין הקילומטר ה-50 ל-62, אז כבר ראיתי את הסוף. בהסתכלות כזו, בריצת 100 החלק הקשה מאוד גדל פי כמה במרחק. קצב הריצה יורד, אז הזמן שבו חשים בקושי גדול עוד יותר. וכמובן, העייפות רק הולכת ומצטברת, אז עוצמת הקושי גדלה גם. הניתוח הזה הוא אולי מובן מאליו, אבל אני כותב אותו כי למי שלא רץ מרחקים כאלו, כל המספרים האלו נראים לא אנושיים, אז לכאורה אין הבדל בין ריצה למרחק לא הגיוני אחד, לריצה למרחק לא הגיוני אחר. אני כאן כדי להגיד שזה לא נכון. בתור מי שהצליח לרוץ מרחק שאחרים רואים אותו כבלתי נתפס, המרחק הבא הוא בלתי נתפס גם בשבילי.
הוכחה לתזה שלי מצאתי בתוצאות של ריצת הסובב מלפני שנה: עד מקצה 100 ק"מ, רוב מי שהתחיל גם סיים; במרחק הבא, 133 ק"מ, לכאורה לא קפיצת מדרגה גדולה, מחצית מהרצים פרשו בדרך. בזמן האימונים לריצת המאה ק"מ נשאלתי אם השלב הבא הוא ריצת מאה מייל. אני שומר לעצמי לשנות את דעתי בעתיד, אבל נכון להיום התשובה היא לא. היעד שלי הוא מאה קילומטרים, וזהו.
הפוסט הזה מתחיל להיות ארוך, ועוד לא התחלתי לכתוב את מה שרציתי, אז מכאן אני מתמקד רק במה שקרה בריצה עצמה. יש לי עוד הרבה מה לכתוב מסביב, בייחוד על דברים שקרו בימים שעברו מהפוסט הקודם ועד לריצה עצמה ועל התוכניות להמשך. אז הפוסט הזה הוא לא התחלת הסוף של הבלוג ואפילו לא הסוף של ההתחלה. הפוסטים הבאים כנראה ימשיכו לחגוג את הארוע, ומשם הבלוג ימשיך לכיוונים אחרים. אני אמנע מספויילרים אז אציין רק שיש תוכניות לעתיד, וחלק מהן מאוד מעניינות. אני יודע שאין לי הרבה קוראים, אבל אני שמח על אלו שישנם. אז קוראים מזדמנים, אשמח אם תשמרו את כתובת האינטרנט, או תזכרו לחפש "המרוץ לרשימת היעדים" בגוגל.
---
יום חמישי, 21.11.2019, רבע לארבע בבוקר. האוטובוס שיצא מקיבוץ יהל הוריד אותנו בנקודה סתמית לצד כביש הערבה, ליד עמדת קפה, כמה מאות מטרים משער הזינוק. הטמפרטורה בחוץ 11 מעלות, עם רוח קלה. אני מוזג לעצמי כוס קפה כדי להתחמם, והיד שלי רועדת כל כך חזק מהקור עד שהקפה משפריץ לכל הכיוונים. מחכה כבר להתחיל לרוץ ולא להרגיש את הקור. אחרי תדרוך קצר, סוף סוף שולחים אותנו לכיוון שער הזינוק. את הרגע שלפני ההזנקה אני בקושי זוכר, מרוב שהוא היה לא דרמטי. במרוצים גדולים יש מילות ברכה של ראש העיריה או פונקציונר אחר, וכאן כלום. אפילו ספירה לאחור אני לא זוכר שהיתה. חבורה של אנשים בבגדי ספורט עומדים בחושך, עד שאמרו לנו לצאת לדרך.
התחלתי לרוץ עם כולם, והשתדלתי לשמור על קצב רגוע. התוכנית היתה לרוץ על קצב שבע פלוס (דקות לקילומטר), ואפילו לכיוון שבע וחצי, בשילוב הליכות ועצירות לשירותים ובתחנות התזונה לפי התבנית שתרגלתי באימונים. התוכנית הזו אמורה לעבוד עד למרחקים שתרגלתי באימון, ומשם אתקדם בקצב שהגוף יאפשר לי. בהדרגה, עוד ועוד רצים עקפו אותי. אחרי קילומטר, הצצתי לאחור וראיתי פנס בודד, שאפילו לא הייתי בטוח אם היה שייך לרץ או שהגיע מהכביש. החלטתי להפסיק להתרגש ויותר לא הבטתי לאחור. ברוב המרוצים שאני משתתף בהם אני אולי לא מגיע בין הראשונים, אבל מגיע במקום טוב בהתחלה, בסביבות הרבע הראשון. בהכנה למרוץ הזה הפנמתי שכל זה לא רלוונטי. מי שמשתתף במרוץ הזה כבר עבר סלקציה. אותם רצים שתפקידם בחיים הוא לתמוך באגו שלי ולהגיע אחרי במרוצי כביש קצרים פשוט לא נמצאים פה. כל מי שעמד סביבי על קו הזינוק נראה כמו רץ מקצועי: כולם רזים, גבוהים ושריריים ממני.
הקילומטר הראשון הראשון הסתיים בזמן של שבע דקות וכמה שניות. לפי התוכנית אבל על הצד המהיר. הקילומטר הבא כבר היה מתחת לשבע דקות. מהיר יותר מהאימונים, וכנראה מהיר מדי. ציפיתי שבמזג אויר קריר ויבש, אחרי שלושה שבועות שהגוף קיבל להתאוששות, הקצב הקל שלי יהיה באופן טבעי מהיר יותר מבאימונים. מצד שני אני אמור לרוץ מרחק גדול בהרבה ממה שהיה באימונים, וחששתי שאשלם על זה בהמשך. הקילומטרים הבאים המשיכו בנדנדה של קצבים, מעל ומתחת לשבע דקות לקילומטר, בעיקר מתחת.
בזמן שהסתכלתי על כל האורות האדומים שמנצנצים על הגב של הרצים לפני, שהולכים ומתרחקים ממני, חשבתי על המיקום שלי מאחור מכיוון אחר. זה המרוץ הכי ארוך שיצא לי לרוץ אי פעם, והוא הולך להימשך מעל שתיים עשרה שעות. המרוץ הכי קצר שהשתתפתי בו נמשך פחות משתיים עשרה דקות, וזה היה מרוץ המדרגות של עזריאלי, לפני חמש שנים. במרוץ המדרגות, לפני שמטפסים 54 קומות מהחניון של המגדל העגול ועד לגג, רצים כשלוש מאות מטר בחניון. המטרה היא למנוע מהרצים להגיע בדבוקה לחדר המדרגות, ולסדר אותם בטור באופן טבעי. כשהזניקו אותנו בחניון, כל הרצים פצחו בריצה מהירה, והייתי די המום. מה הם עושים? החלק הקשה עוד לפניהם. האם בשביל להגיע למדרגות עשר שניות קודם שווה להתעייף? ברור שחלק מהרצים הם רצי עילית שרוצים ויכולים לנצח והתשובה עבורם היא כן. הם מסוגלים גם לרוץ מהר בחניון וגם לשרוד את הטיפוס מעלה, והכל כדי להגיע ראשונים. כל השאר הולכים להצטער על היום שבו נולדו. הגעתי בין האחרונים לחדר המדרגות, אבל יצאתי לגג במיקום הרבה יותר טוב, אחרי שעקפתי יותר ממחצית מהמשתתפים.
האם זה גם המצב כאן? אם אני רץ בקצב שבע, אלו שהרבה לפני רצים בקצב שש. למאה קילומטרים זה עשר שעות. בשנה שעברה זו היתה התוצאה של המנצח, אבל רוב הרצים היו מעל שתיים עשרה שעות, והיתה גם דבוקה שהגיעה קרוב לסיום, עמוק בתוך ארבע עשרה שעות. הניסיון שלי הראה שכל העצירות בדרך מוסיפות בערך חצי דקה לקילומטר, כלומר עוד חמישים דקות לכל המרוץ. עדיין יוצא שכל אלו שלפני רצים בקצב של פודיום. כמה מהם כנראה לא רק נראים כמו בני אלים אלא גם באמת כאלו, אבל חלק צריכים ליישר את הסטטיסטיקה מהצד השני.
לא הייתי צריך לחכות הרבה, ומצאתי את עצמי שוב עם רצים אחרים. הקטע הראשון שבו רצנו, היה לפי התדריך שקיבלנו, קטע טכני קשה, אבל הוא היה די דומה לכל שביל לבן שרצתי בו, ומישורי ברובו. לתחנה הראשונה אחרי 15 ק"מ הגעתי עם רץ מבוגר יותר. המתנדבים בתחנה דיברו על זה שלא נשארו עוד הרבה רצים לחכות להם. השמש החלה לעלות וכיבינו את הפנסים לפני שיצאנו לדרך. הרץ שאיתי דיבר אנגלית וסיפר שהשתתף במרוץ גם לפני שנה, אבל "נשרף" בסוף וסיים בזמן של מעל ארבע עשרה שעות, ולכן הפעם הוא רץ שקול יותר. רצנו יחד ודיברנו עוד, ובמקביל חשבתי על טיפ שקיבלתי במפגש רצים שהיה לפני כחודש על ההשלכות של ריצה "חברית" עם מתחרה נוסף, שיכולה להוביל לסטיה מהקצב המתוכנן. השותף לרגע שלי אכן רץ בקצב שהיה טיפה מהיר ממה שרציתי, אבל בדיוק כשחשבתי להיפרד ממנו כדי להאט הוא עצר בעצמו להפסקת שירותים. בהמשך עוד נפגשנו מספר פעמים, כמו גם עם רצים אחרים, שהתחלנו להדביק. לא ניהלתי מעקב אבל במרוץ כזה בו מדי פעם מישהו עוצר או עובר להליכה, מחליפים מקומות מספר פעמים.
קטע הריצה השני הוא 85 ק"מ מהסיום, והתחלתי אותו אחרי פחות משעתיים מהזינוק, שזה הזמן שבו מוזנקים שני המקצים הבאים, מקצה ה-85 ק"מ ומקצה האולטראמן המלא, שאחרי יומיים בהם שחו 10 ק"מ ורכבו 420 ק"מ, גם הם רצים 85 ק"מ. כעבור זמן לא רב, מובילת האולטראמן, אנטונינה, עקפה אותנו בטיסה, יחד עם שני רצים נוספים שניסו לתת לה פייט לפני שניערה אותם בדרך לניצחון בכל אחד משלושת ימי התחרות. התוספת של עוד רצים למסלול היתה די מבורכת, ועשתה אותו פחות דליל. לאורך רוב הריצה, אם הנוף היה פתוח, יכולתי לראות רץ כלשהו לפני, לפעמים רחוק מאוד, אבל אינדיקציה מעודדת שאני לא לבד.
קצת אחרי תחנת קטורה, אחרי 25 ק"מ, סיימתי רבע מהמרוץ במעט פחות משלוש שעות. קצב של שתיים עשרה שעות לכל המסלול. ברור שלא אוכל לשמור על הקצב הזה עד הסוף, הרי צפויה לי עייפות מצטברת וריצה בחום ובעליות, אבל תהיתי כמה אוכל לשמור על הקצב הזה. לשליש המרוץ הגעתי לפני סימן ארבע השעות, עדיין באותו קצב, עדיין מרגיש חזק, אבל טיפה מרגיש את שרירי הרגליים. בעשרים וחמישה הקילומטרים הראשונים, למעט עצירות בשתי תחנות, לא עצרתי ולא עברתי להליכה בכלל, כשאת התזונה שלי אני עושה בריצה. לאחר מכן עברתי להליכה כל חמישה ק"מ כדי לאכול בנחת, כשאני מנסה לסנכרן את ההליכה עם עצירות שירותים כדי לא להוסיף עצירות נוספות. כל עוד רצתי, עדיין שמרתי על קצב הריצה שלי, אבל כל קילומטר חמישי היה איטי יותר.
קצת לפני תחנת יוטבתה חציתי את הרף המנטלי של מרתון. תחנת יוטבתה היתה עמוסה באנשים, כיוון שהיא אחת משלוש תחנות שהגישה אליהן מהכביש נוחה, ניתן לשלח אליהן ציוד לדרך, ולכן גם רבים מהמלווים של הרצים העדיפו להגיע אליהן. אשתי מיכל המתינה לי בתחנה, עם השקית ששלחתי לשם, שהכילה משקה איזוטוני (העדפתי להשתמש במותג שאני רגיל אליו ולא בזה של מארגני התחרות) תוספי תזונה ומזון מוצק. בתחנה הזו, כמו בשתיים הנוספות בהן מיכל חיכתה לי, נשארתי יותר זמן מבשאר התחנות, ובאופן כללי הזמן שביליתי בתחנות הלך והתארך.
תחנת יטבתה
חמישים קילומטר. חצי תחרות עברה והכל דופק כמו שעון. השעון מראה שש שעות ומשהו, אז כבר לא ארוץ בשתיים עשרה שעות בדיוק, אבל עדיין זמן מעולה. כשנרשמתי לתחרות, אי שם לפני חודשים רבים, חשבתי קידומת שתיים עשרה בתור יעד סביר ולא שאפתני מדי. כשהאימונים התחילו להיות יותר קשים, הנמכתי ציפיות לקידומת שלוש עשרה, ובהמשך התחלתי לחשוש לזליגה לתוך ארבע עשרה שעות, שזה תחום מסוכן כי הוא מתקרב לזמן הקאט אוף של חמש עשרה שעות בהם צריך לסיים את המסלול. מכיוון שאין לי ניסיון עם מרחקים כאלו, רציתי "תעודת ביטוח" מפני התפרקות בסוף הריצה, כך שגם אם אלך את הקילומטרים האחרונים, אגיע בזמן. אם קצב הריצה שלי היה שם אותי קרוב לקאט אוף, לא היה נשאר לי טווח ביטחון כזה.
כל זה לא היה בעייתי עכשיו. במקום זה התחלתי להעסיק את עצמי בלחשב פעם בשעה מהו הקצב האיטי ביותר שאני יכול לרוץ את שאר המסלול, ועדיין להגיע לפני הקאט אוף. בפרט התעניינתי ברגע שבו הקצב הזה ירד מתחת לחמישה קמ"ש, או שתיים עשרה דקות לקילומטר, שהם קצב הליכה. זה הרגע שבו מובטח לי שאפילו אם לא אוכל לרוץ יותר, עדיין אוכל לסיים בהליכה. כמובן שלא היתה לי כוונה ללכת את סוף המרוץ, אבל רציתי שתהיה לי את האפשרות הזו.
קצת יותר מחצי מרוץ התנהל במקביל לכביש הערבה, מצדו המזרחי, על דרך נוחה למדי. בשלב הזה המסלול עבר לצד המערבי של הכביש, תחילה על כביש דרך קיבוץ סמר, ובהמשך על ציר הנפט, שהריצה בו היתה פחות נוחה. אחרי 58 ק"מ, עקפתי רץ ממקצה ה-85 וחלקתי איתו בשמחה שנשאר "רק" עוד מרתון. הרץ התבאס ואמר (ובצדק) שהוא מעדיף לספור תחנות, אבל אני באמת הרגשתי שזה באמת רק מרתון, בלי מרכאות.
סמוך לתמנע החלה עליה קשה וארוכה והקצב שלי הואט מאוד. רחוק לפני ראיתי שני מתחרים הולכים, והחלטתי שמותר גם לי ללכת קצת. מכיוון שהעליה היתה ארוכה מאוד, אבל בסופה היתה אמורה להיות תחנת תזונה, החלטתי לא ללכת יותר מדי ולחזור לרוץ, גם אם לאט מאוד. רגע לפני ההגעה לתחנה, תוך כדי הטיפוס, רצה שהחליפה איתי מקומות לאורך המרוץ מספר פעמים, עקפה אותי בקלילות יחד עם רץ נוסף. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. שוב פגשתי את מיכל בתחנה, והפעם נשארתי שם די הרבה. השעון שלי מדד שמונה עשרה דקות לקילומטר השישים, אז כנראה שתשע או עשר מתוכן היו בתחנה הזו.
כבר היתה שעת צהריים, היה חם, ובתמנע היה אפילו חם מאוד. הנוף היה מדהים, אבל הדרך היתה קשה, ואת רובה עשיתי בבדידות כשאין אף רץ באופק. כשיצאתי מהתחנה השרירים שלי התקשו בעקבות העצירה הממושכת ורצתי לאט יותר. בהמשך יכולתי לחזור לקצב הרגיל שלי של שבע דקות לקילומטר כשהדרך היתה נוחה ומישורית, אבל בתוך פארק תמנע זה לא קרה הרבה. המשכתי במשחק שלי של לחשב כל שעה מתי אוכל ללכת את יתרת המרוץ. כבר הייתי ממש קרוב ליעד, אבל שעה שבה התקדמתי רק קצת יותר משישה קילומטרים לא קידמה אותי במיוחד. המשכתי באסטרטגיה של לעבור להליכה כל קילומטר חמישי כדי לאכול בנחת, אבל החל מחלק זה של המרוץ, תחנות התזונה הפסיקו להסתנכרן עם ההפסקות היזומות שלי, מה שגרם להרבה יותר הפסקות ולירידה נוספת בקצב הכללי.
אחרי קצת יותר משישים ושבע קילומטר, הגעתי לתחנה סמוך ליציאה מפארק תמנע. התחנה עצמה ציינה 68 ק"מ, ובאופן די עקבי, כל התחנות למעט הראשונה הגיחו מוקדם יותר מהמרחק המוצהר. ברור שבמרוץ שטח התחנות לא יכולות לעמוד במיקום מדוייק, אבל ללא ספק היה הבדל כלשהו בין המדידה של השעון שלי למדידה של המרוץ. מכיוון שהמרוץ נמדד באופן מקצועי, כנראה שהשעון שלי קיצר את המרחק, והראה כחצי קילומטר פחות. כך או כך, בתחנה הזו בדיוק חציתי את המרחק הארוך ביותר שרצתי אי פעם, וחגגתי את העובדה הזו עם המתנדב בתחנה ועם רץ של 85 ק"מ שישב בה באפיסת כוחות. שאלתי את המתנדב אם הוא יודע כמה רצי 100 ק"מ עוד לא הגיעו לתחנה, והוא ספר שלושה עשר כאלו. וואו. מהמקום האחרון או הכמעט אחרון התקדמתי די יפה. בכלל לא שמתי לב שעקפתי את כל האנשים האלו. כנראה חלקם נשארו יותר זמן בתחנות, ועברתי אותם שם. עוד אני מתפעל מעצמי, ראיתי מרחוק רץ נוסף מתקרב לתחנה, וזה היה הסימן שלי להמשיך הלאה.
ההמשך עדיין לא היה קל, לפחות בהתחלה, עם טיפוס קצר שהחזיר אותי להליכה, אבל עד מהרה לא רק שהריצה חזרה, גם הקילומטר השבעים שהגיע לפני שעברו תשע שעות סימן את פתיחת החגיגות המוקדמות. שלושים קילומטר על יותר משש שעות לקאט אוף זה קצב הליכה. ניצחתי. כל עוד אני מסוגל לנוע, אני בטוח מסיים. בקצב של שמונה דקות לקילומטר, כולל עצירות והליכות, אני מסיים בעוד ארבע שעות, ובתוך פחות משלוש עשרה שעות מתחילת המרוץ. הכל טוב ויפה. בינתיים העליות הסתיימו והדרך הפכה לכביש. הריצה על הכביש היתה לא נעימה, ובאחד מהקטעים שלו נסעו עליו משאיות, מה שהיה החלק הכי פחות אהוב עלי במסלול.
אני מתקרב לתחנה הבאה בכניסה לישוב באר אורה ורואה את מיכל מרחוק. לידה עומד... רוני, המאמן שלי. וואו. איזו הפתעה! הוא לא סיפר לי כלום ונסע עד לכאן בשבילי. רוני שואל אותי אם הכנתי נושאי שיחה ולקח לי זמן עד שירד לי האסימון. אני תמיד רגיל לראות אותו בבגדי ריצה, ולכן לא יחסתי שום חשיבות לזה שגם עכשיו, הוא לבוש בבגדי ריצה עם מנשא מים. הוא בא לרוץ איתי את 22 הקילומטרים האחרונים. איזה כיף לסיים ככה את הדרך!
אני עם פנים מכוסות במלח מעשר שעות זיעה, ומיכל
מפגש מפתיע
יצאנו לדרך, שהיתה על ציר הנפט, בשביל לא כל כך נוח ומדי פעם עם עליות קטנות. השרירים ששוב התקשו בתחנה האחרונה כבר לא נתנו לי לחזור לקצב שבע, אז רוב הריצה היתה בקצב שבע וחצי. שני קטעי ההליכה בדרך לצורך תזונה גם נהיו ארוכים יותר. בשלב הזה נהיה לי קשה לבלוע את האוכל שהבאתי איתי, אבל עם קצת מים עדיין הייתי מסוגל לאכול. דיברנו כמעט כל הדרך, על כל מה שעבר עלי, על ההכנה למרוץ, על ההשוואה למרוץ בסובב מלפני שנה, על מיכל והתמיכה שלה בתחביב שלי ועוד.
חמישה קילומטרים לסיום, התחנה האחרונה במעבר אילות, חוזרים לצד המזרחי של הכביש. רוני מתחיל לצלם סרטונים שלי ושולח בקבוצת הוואצאפ, ומקריא לי תגובות מפרגנות. שני קילומטרים לסיום, עוד לא רואים את נקודת הסיום אבל מההתרגשות מתחיל להגביר חזרה לקצב שבע. בגלל ההבדל בין המדידה בשעון למסלול, אני לא יודע מתי צפויה נקודת הסיום. פניה קטנה ימינה והנה מתחם הסיום מצד שמאל. מיכל מחכה לי מאחורי שער הסיום.
נגמר
נגמר. עשיתי את זה. בהמשך אקבל תוצאה רשמית, שתיים עשרה שעות, חמישים וארבע דקות, חמישים ושתיים שניות. תכננתי בכלל על קידומת שלוש עשרה, והפתעתי את עצמי. מקום שלוש עשרה מתוך שלושים ואחד, כלומר בחצי העליון של הטבלה. כמובן שדקה אחרי הסיום כל שרירי הרגליים שלי הפכו לאבן, אבל מהמותניים ומעלה הרגשתי די רענן. ציפיתי לסיים את הריצה מרוסק פיזית ונפשית, ובסוף סיימתי כשאני מרגיש הכי טוב שאי פעם הרגשתי אחרי ריצת אולטרה. כשיצאתי לדרך לפנות בוקר הערכתי שאסיים אותה, אבל כפי שאומר מורפיאוס לניאו בסרט המטריקס, "There's a difference between knowing the path and walking the path". לא הלכתי בדרך, רצתי אותה, וזה הלך טוב יותר מכל מה שדמיינתי.
עוד חמישה ימים לזינוק. היום היתה ריצת ה"נפח" האחרונה, של 12 ק"מ. נותרו עוד אימון קבוצתי וריצת שחרור, שניהם בסביבות שישה ק"מ. הכנתי לעצמי רשימות של כל הדברים שצריך לקחת וכל הדברים שצריך לעשות: מה לעשות בשלושת הימים הקרובים, מה לעשות בבוקר לפני הנסיעה לדרום, מה לעשות בלילה שלפני המרוץ, מה לעשות לפני הזינוק, מה לארוז בתיק שאני לוקח לאכסניה, מה להשאיר אצל אשתי שתגיע לחלק מהתחנות, וכן הלאה.
רוב הדברים ברשימה קשורים לציוד בסיס במרוץ. לקחת ג'לים, תמרים, כדורי מלח וכדומה ולפזר אותם בתיקים ושקיות. בגדים, בגדים להחלפה, משחות, קרם הגנה, מטענים וכן הלאה. מסורת אחת שאני צריך להספיק בתחילת השבוע הקרוב זה להסתפר. השיעור שלי קצר אבל לא קצוץ, וכשהוא מתארך פחות נוח איתו בריצות ארוכות. ההבדל הוא ממש שולי, אבל התספורת שלפני המרוץ הפכה אצלי לטקס. חוץ מזה, במרוץ מצלמים אותי ואני רוצה לצאת פוטוגני. לפני מרוץ חשוב אני הולך להסתפר, ולכן אני מתזמן את התספורת שלפני כדי שתהיה הצדקה להסתפר. אני זוכר תספורת מלפני כארבעה חודשים, בו חישבתי ומצאתי שאני צריך למתוח את הזמן שעובר בין שתי התספורות הבאות, כדי לתזמן את התספורת האחרונה לשבוע של המרוץ.
את הבלוג הזה התחלתי לכתוב כשהתחילה תכנית האימונים שלי למרוץ (למרות שעוד לא ידעתי איזה מרוץ זה יהיה). והנה, המרוץ עומד להגיע בקרוב. הפוסט הבא כבר יכתב לאחר הסיום, שאני מאוד מקווה שיהיה מוצלח. כשפתחתי את הבלוג, חשבתי על הרגע הזה של "מה יהיה עם הבלוג הזה אחרי", ולכן, כפי שאפשר להבין משמו של הבלוג, גם לרשימת היעדים יש תפקיד כאן, והמרוץ המסויים שיהיה בעוד חמישה ימים הוא רק אחד מחמישים יעדים. הוא אחד המרכזיים, המשמעותיים והקשים, ובגלל זה הוקדשו לו עשרות פוסטים בעוד שיעדים אחרים שהוזכרו כאן זכו לפוסט בודד. עם כל זאת, הוא עדיין אחד מחמישים. שאר הרשימה תמשיך להתקיים גם בשבוע הבא, וכך גם העיסוק השוטף שלי בריצה ומרוצים.
בתקופה האחרונה יצא לי לעיין ברשימת היעדים, שלאחרונה הזנחתי אותם למען יעד בודד, ולשקול איך אני מתקדם ברשימה מכאן. רוב היעדים פחות מרגשים ומרשימים מריצת אולטרה של מאה קילומטר, אבל כמה מהם עדיין דורשים השקעה והתמדה כדי לבצע אותם. אני מרגיש מחויב לרשימה שכתבתי לעצמי, ובעוד שבוע, כשהמרוץ שהיה חלק בלתי נפרד מחיי יהיה מאחורי, יגיע הרגע להתקדם ליעדים חדשים.
אבל קודם, לפני שאני מתפזר על עשרות יעדים מהרשימה, יש עדיין משהו "קטן" שאני צריך לעשות.
הטייפר, התקופה שבין הריצה המסכמת למרוץ, בו נותנים לגוף להתאושש, בעיצומו. אני עדיין עושה חמישה אימונים בשבוע, אבל כשהאימון הארוך כבר לא כל כך ארוך, ומתקצר משבוע לשבוע, אי אפשר שלא לחייך בסיפוק, שהמאמץ הגדול כבר מאחורי. הכל, חוץ מהפרט השולי שעוד שניים עשר יום אני רץ מאה קילומטר.
בשבוע שעבר רצתי 25 ק"מ, בהחלט הקלה אחרי 67 ק"מ מהשבוע שלפניו. יום לפני המסכמת שלי, קבוצת רצים ערכה לעצמה אימון מסכם בעמק חפר, המורכב ממספר הקפות שחוזרות כמה פעמים, כל אחד לפי המרחק הרצוי בשבילו. העתקתי את המסלול שלהם ורצתי אותו לבדי.
החלק המזרחי והצפוני של המסלול מתלכד עם שביל השרון (השביל הכתום), שעל הריצה בו לפני חמישה חודשים כתבתי כאן וכאן. בזמנו חילקנו את המסלול לשלושה חלקים, כשאני הוספתי להם קטעי ריצה כדי להגיע למרחקים הרצויים לפי התכנית שלי. החלק הצפוני של המסלול שלי הוא לאורך נחל אלכסנדר, אותו רצתי הלוך ושוב בריצה האחרונה לאורך שביל השרון, תוך כדי שאני מוותר על מספר קילומטים מתוך השביל. את הקילומטרים האלו, למעט בערך קילומטר בודד, השלמתי בריצה הזו, בחלק המזרחי של המסלול. המסלול עובר ליד בריכות מים אותן רואים במפה אבל לא כל כך רואים בזמן הריצה, אבל להקה של שקנאים כן זכיתי לראות.
חדי העין ישימו לב לשפיץ קטן במסלול הריצה, באזור הקילומטר העשרים (לא מדובר בשפיץ הגדול ליד נקודת ההתחלה/סיום, שמטרתו להשלים את המרחק הרצוי). במקום הזה יש גדר, וידעתי מניסיונם של הרצים מהשבוע שלפני שיש פרצה גדולה בגדר שבה אפשר לעבור. ובכן, לא היתה פרצה כזו, או לפחות לא מצאתי אותה. כן מצאתי חלק של הגדר שנראה שתוקן לאחר שהיה פרוץ. המשכתי לרוץ כדי למצוא מעבר אחר. די מהר גדר המתכת הגבוהה התחלפה בגדר חיה של קקטוסים, שביניהן עוברת גדר נמוכה שאפשר היה לטפס מעליה, אם לא היתה חלודה ומכוסה בתלתלית. אחרי כמה מאות מטרים מצאתי חור בגדר, ומחוסר ברירה זחלתי דרכו.
אחד מהדברים שרציתי לבדוק בריצה הוא שקית מים חלופית לווסט ריצה שקניתי. בריצות הארוכות רצתי עם השקית מהמנשא מים הישן שלי, ולא הייתי מרוצה מאיך שהשקית יושבת בווסט. מתברר שהשקית הישנה שלי היא גדולה מאוד (שלושה ליטר) והחלפתי אותה בשקית קטנה יותר של חברת שורש, שעדיין טיפה ארוכה מדי לכיס בווסט, אבל יושבת בו באופן סביר. השקית הגיעה עם פטנט שמאפשר למלא בה מים מבלי להוציא אותה מהווסט, אבל אני מסוגל להוציא ולהחזיר אותה מבלי להוריד את הווסט מהגוף, אז נראה לי שאני מסודר.
ריצת הנפח שלי היום היתה "רק" 17 קילומטר, ובשביל מרחק כזה כבר לא טרחתי להתכונן לריצה בכלל. רצתי בעיר, בלי ווסט ריצה, בלי מים, בלי אוכל ובלי תוספי תזונה. קלי קלות. מכאן ועד המרוץ המרחק הכי גדול שנשאר לי הוא 12 ק"מ. הדבר היחיד שמטריד אותי הוא שעם המנוחה של הגוף והירידה בטמפרטורות, קצב הריצה שלי מתגבר. אני לא יכול להתלונן שמה שהגוף שלי היה מגדיר כריצה רגועה ואיטית עבר מקצב של שבע וחצי דקות לקילומטר לשש וחצי דקות לקילומטר (עדיין הרבה יותר לאט מהקצבים שהתחלתי בהם את האימונים הראשונים), אבל אני כבר לא בטוח באיזה קצב לרוץ את המרוץ הגדול.
את הזמן שהתפנה לי מהריצות הארוכות אני הולך להקדיש ללוגיסטיקה לקראת המרוץ. מה לקחת איתי, מה לשלוח לתחנות, מתי לעבור להליכה וכן הלאה. המחשבות על הלוגיסטיקה מתרוצצות כבר זמן מה בראש שלי, אבל הגיע הזמן לעשות בהן סדר.
פחות משלושה שבועות לזינוק, היום לפני שנה ויום רצתי לראשונה 66 ק"מ בסובב עמק. רוני כתב לי את תוכנית האימונים גם למרוץ ההוא, ויומיים אחרי המרוץ שלחתי לו מייל סיכום. מקריאה חוזרת של המייל, אין ספק שלפני שנה רצתי אחרת, הרבה יותר תחרותי ומהיר, הרגלי תזונה אחרים ועוד הבדלים. אני חושב שבמאפייני הריצה שלי היום הייתי עושה תוצאה טובה יותר, אבל בריצה של לפני שנה לא הייתי יכול לסיים 100 ק"מ. הנה המייל לפניכם:
"It is not the mountain we conquer but ourselves." -- Edmund Hillary
אחרי שהכל נגמר, מישהו שאל אותי במגרש החניה אם נהניתי. אמרתי שכן, כדי להוריד אותו ממני, אבל בעצם לא ידעתי מה לענות לו. בבית חיפשתי את הציטוט של אדמונד הילרי שמופיע למעלה כי זכרתי שאמר משהו על הסיבה לטפס על פסגת האוורסט "כי הוא שם". את הציטוט ההוא לא מצאתי, אבל כן מצאתי אחד על ההנאה שבטיפוס, אבל שמתיחסת לסיפוק בהשגת מטרה קשה.
יש מאכלים ומשקאות שאומרים עליהם "זה טעם נרכש" כדי להתחמק מלהודות שהם לא טעימים אבל עדיין אנשים בוחרים לאכול ולשתות אותם, רק השפה לא מספיק עשירה כדי להביע את הרעיון שיצדיק את הבחירה שלהם. כנראה שזה בסדר לרצות לגרות את החושים בטעמים מגוונים ולא רק ב"טעימים". איך עוד אפשר להסביר את התולעת בבקבוק של המסקל?
בהקבלה, הריצה הארוכה היא גם הסיפוק של הגשמת המטרה, אבל גם הרצון להעמיד את הגוף בקשיים שאינו רגיל להם. הסיפוק עצמו מגיע רק בסוף הריצה, ואת השעות הקשות בזמן הריצה אי אפשר לתאר במילה פשוטה כמו "מהנה", כי לא מדובר במזוכיזם. אבל, העובדה שאין לי מילה מתאימה לתאר את זה אינה אומרת שזה לא קיים ושאין סיבה לשאוף להרגיש את מה שמרגישים תוך כדי הדרך אל הסיפוק שבסיום.
הערב שלפני:
את התיקים ארזתי כבר ביום שלישי, וביום רביעי כבר הכנתי רשימת "דברים לעשות" לערב לפני ועוד אחת לשעה שלפני הזינוק.
ארוחת ערב מוקדמת של פסטה, הלכתי לישון לשעה וקצת, משכתי זמן, מכין לחמניות עם טחינה, נוסע לסובב.
לפני הזינוק:
לחמניה אחת מאחורי. מאוד התלבטתי אם להוסיף שכבה של ביגוד ארוך. מניסיון, אני תמיד מצטער על ההחלטה ללבוש ארוך: הבגדים לוכדים את הזיעה ורק מקררים אותי יותר. לקחתי לדרך לגיבוי. באוהל התכנסות הסתובבו בעיקר אנשים עטופים בשכבות בגדים, אבל החלטתי ללכת נגד הזרם כי 18 מעלות בלי רוחות זה אידיאלי לקצר. 20 דקות לפני הזינוק שמתי באוטו את המעיל, ולא הצטערתי.
סיבוב ראשון:
קובי אורן הזניק אותנו. בקילומטרים הראשונים שהם שטוחים שמרתי על קצב נוח בתוך נחיל הרצים, בסביבות 5:50 דקות לק"מ. בשלב הזה התחלתי לחשוב אם יש טעם להאט או לא. זה באמת היה קצב נוח (לא כמו הקצב הנוח באימונים, שהוא מעין בינוני מינוס), ואם אאט אז אהיה יותר זמן על הרגליים, ולאו דווקא אתעיף פחות.
באזור 2.5 ק"מ היה עוקב מים לא מאוייש. כבר בבית החלטתי שאין טעם לעצור בעוקבים האלו כי יש לי מנשא מים, אלא רק בתחנות המאוישות, שבכולן עצרתי. רוב המרוץ התבססתי על המים בתחנות, כשהמים למנשא הם בעיקר בשביל להחליק ג'לים ולקצת עזרה בין תחנות.
מעט אחרי המנהרה מתחת לכביש 66 חזרה לישוב, מתחיל הטיפוס. בריצות הכרות זכרתי שלמעט 2-3 עליות חדות, רוב הטיפוס לא מורגש. האסטרטגיה שהגעתי איתה היתה ללכת רק בקטעים האלו. הפעם זה לא היה כך, והכל הרגיש לי כמו עליה. היה קשה בזמן אמת להחליט מתי שווה ללכת ומתי לרוץ. כשראיתי רץ לפני עובר להליכה עשיתי כמוהו, אבל בהחלט רצתי לא מעט.
עוד משהו שהתחיל אחרי המנהרה מתחת לכביש 66 היה הפסקות שירותים, והרבה מהן. כמעט אחרי כל תחנת מים. ממש הרגיש כאילו כל מה שאני שותה לא נשאר בגוף.
בתחנות הראשונות האסטרטגיה היתה 2-3 כוסות מים, ומדי פעם כוס איזוטון. לקחתי ג'לים לסיבוב הראשון בלבד (בתיק שחיכה לי באמצע המסלול היו עוד, אבל לא הייתי זקוק להם כי לקחתי מהתחנות), קצת ביגלה או תפוצ'יפס וחתיכה של חטיף אנרגיה לדרך. בתחנה אחת ניסיתי בננה אבל היא קצת נתקעה לי אז ויתרתי עליה. גם המרק שהציעו לי הרגיש לא לעניין לסיבוב ראשון. באמצע הסיבוב הראשון ניסיתי לראשונה בקריירת המרוצים שלי את הקולה (תמיד חששתי משתיה מוגזת בזמן ריצה) היה נהדר והחלטתי שקולה מרבה הרי זה משובח.
לא יכולתי להתעלם מהעובדה שאני מרגיש טוב והקצב יפה, ולהתחיל לחשוב על זמנים לסיבוב הראשון והשני. הערכתי שהסיבוב הראשון יסתיים בסביבות 3:30 (די קרוב למציאות) ותהיתי אם זה אומר 7 שעות להכל (בדיעבד, ברור שלא). תהיתי אם ההערכה שלי של 8 שעות להכל, שהתבססה על ניחוש מושכל בלבד, היתה לא בכיוון (דווקא היתה מאוד בכיוון).
אחרי 23 ק"מ הגעתי לקטע שמתפצל ממסלול ה-21, שלא יצא לי לרוץ בו. זה הקטע שהכי לא נהניתי בו. חלק גדול מהשביל זרוע באבנים, החלק שלא הוא בעליה חדה וארוכה מאוד (את רובה הלכתי) והירידה גם מאוד חדה ודורשת ריצה תוך כדי בלימה. שמחתי מאוד לסיים אותו בקילומטר ה-29.
קצת אחרי זה, ב-30 ק"מ, מיד אחרי הפניה לשביל שחוזר לישוב נפלתי ממש חזק. שפשפתי את שתי כפות הידיים שממש בערו במשך כמה דקות, וגם ספגתי מכה חזקה ליד המרפק. באחת מהידיים המכה היתה יבשה, אבל ביד השניה נחתכתי בכמה מקומות. קמתי והמשכתי לרוץ. הפצעים לא דיממו ותכננתי רק לבקש תחבושת באחת מהתחנות.
מתישהו בשלבים מתקדמים של הסיבוב הראשון התחלתי להרגיש אי נוחות בקרסוליים.זה היה הסימן הראשון של עייפות הגוף, מה שהבהיר שהסיבוב השני יהיה הרבה יותר איטי. הקילומטרים האחרונים בסיבוב הם יחסית נוחים, אבל בפרוש מה שעבור הגוף היה "קצב קל" היה יותר איטי מתחילת המרוץ.
סיבוב שני:
הגעתי לנקודת ההחלפה, ובזבזתי די הרבה זמן למצוא את התיק שלי. את הסיבוב הראשון עשיתי בחולצת המועדון שהבאת לי (זאת בצבע צהבהב), והתכנון היה להחליף לחולצה החדשה הכחולה. מזג האויר האויר היבש לא הצדיק החלפת חולצה, אבל החלטתי ששווה להקדיש את הזמן הנדרש כדי לדגמן את החולצה החדשה בסיום. לקחתי את הלחמניה השניה לדרך.
לדרך... הלא נכונה. התחנה נמצאת ליד נקודת הפיצול הראשונה ממסלול ה-21, ואחרי כמאה מטר הבנתי שאני רץ על המסלול שלהם. חזרתי חזרה לתחנה ומצאתי את הכיוון הנכון. העצירה בתחנה עשתה את שלה והסיבוב השני התחיל עם רגליים עייפות וקצב איטי בהרבה.
הצלחתי, לא בקלות, לאכול את הלחמניה בדרך. בכלל, מהשלב הזה נהיה לי קשה יותר לאכול, אפילו ג'לים. המשכתי לקחת ג'ל כל 40 דקות (רק בסוף דילגתי על הג'ל האחרון, קרוב לסיום).
בסרטון של הסובב מ-2016, מופיע רץ ל-200 ק"מ שאומר שאי אפשר לחשוב על המרוץ כעל עוד 199, עוד 198 וכו' אלא צריך לרוץ מתחנה לתחנה. זה מה שעשיתי החל מסוף הסיבוב הראשון: 7 תחנות לסיבוב, עוד X קילומטרים לתחנה הקרובה. עם זאת, במרוץ ל-66, שבו החלק הקשה מגיע קצת אחרי האמצע, האסטרטגיה הזו פחות קריטית.
5 ק"מ לסיבוב השני, בתחנה הראשונה לקחתי מגבון לנקות את ידיים מהאבק והדם. ישב שם רץ של 166 ששתה מרק ולא יכולתי לחשוב על זה שאם הייתי מתישב בעצמי לא בטוח שהייתי קם אחרי זה.
בהמשך הסיבוב המשכתי באסטרטגיה של לספור תחנות, ובעיקר חשבתי על לרוץ שוב את 6 הק"מ שלא אהבתי בסיבוב הראשון. עברתי יותר פעמים להליכה, במיוחד כשקצב הריצה עצמו היה די קרוב להליכה מהירה (ברוב העליות הפחות מתונות).
42 ק"מ, עברתי מרתון שלם.
בתחנה בק"מ ה-44 בדיוק עברו 5 שעות. לקחתי כדור מלח בתחנה והחלטתי לשנות אסטרטגיה. במקום כדור כל שעה, אז כל חצי שעה. המתנדב בתחנה הופתע מזה שאני לוקח כדור כל שעה, אבל לא סיפר לי אם זה הרבה או מעט (עד עכשיו אני לא יודע). בפועל, מהשלב הזה לקחתי כדור אחד בכל תחנה בלי קשר לזמנים, ובנוסף, אם עברה חצי שעה בלי להגיע לתחנה אז לקחתי אחד משלי.
קצת אחר כך התחיל להיות מואר וכיביתי את הפנס.
50 ק"מ עברו. נשאר פחות מחצי סיבוב. חשבתי על זה שבריצת 100 ק"מ הייתי נמצא רק באמצע הריצה. זה שימח אותי שאני לא רץ 100 עכשיו, אבל קצת דיכא כי זה כן חלום להגיע למספר הזה, שנראה שהתרחק לא מעט.
52 ק"מ, רק עוד 14 ק"מ (נכון, ספרתי תחנות, אבל לספור ק"מ זה לא נורא כשיש רק 20 שנשארו והרבה יותר מזה מאחורי). זה המרחק הכי ארוך שרצתי עד עכשיו (ביום הראשון של הים לים 2017 ובנעמילדת 53).
אני ממשיך לתהות בכמה זמן יגמר המרוץ? 7:15? 7:30? 8:00? מאוד קשה לתכנן כי כל קילומטר הוא אתגר אחר, ואי אפשר פשוט לבחור קצב ולהתמיד בו. אני מנסה להיזכר בזמני הזינוקים האחרים ותוהה אם אפגוש אותם בדרך. קודם שמתי לעצמי מטרה לסיים לפני הרצים למרחקים הקצרים יותר.
53 ק"מ, 13 לסוף, השעה 6:15 בבוקר, טלפון מאמא. האמת שביקשתי שיחות טלפון לסביבות 7 בבוקר כדי לקבל עידודים, אבל זה היה מוקדם מדי והרגיש לא במקום. גם הטלפון הגיע בדיוק בסוף עליה ובתחילת ירידה, והפריע לי לחזור לריצה. זה הרגיש לא מתאים, וגם לא ממש מעודד.
פעם היתה תוכנית דוקו-ריאליטי בשם "המרתון", ובה לכל משתתף היה "סיפור". אחד מהמשתתפים, איתמר, היה בשנות ה-30 והוצג כמעין לא-יוצלח שמתקשה להתמיד בדברים (לימודים, קריירה וכו'). בתחילת הסדרה הוא מבקר את הסבתא הפולניה שלו כדי לספר לה על המרתון והיא אומרת לו "אני חושבת שזה רעיון לא טוב ואתה צריך לפרוש עכשיו. כי אם תשאר אז יהיה לך הרבה יותר לא נעים לפרוש מאוחר יותר". אמא שלי היא ממש לא הסבתא הזו אבל עדיין יש לה גנים פולניים, ואמרות כמו "אתה לא חייב לסיים אם קשה לך" זה לא מה שאני צריך לשמוע.
56 ק"מ, רץ מאוד מהיר, שאני מזהה את חולצת המועדון שלו מריצת ההכנה לפני חודש, עובר אותי בדרך לתחנה. בדיעבד, כנראה שזה המנצח במקצה ה-42, בסיבוב הראשון שלו. מגיע לתחנה שלפני העליה לנחל, הקטע שלא אהבתי בסיבוב הראשון וחששתי לחזור עליו. בתחנה מציעים לי טרמפ באותו למעלה (בצחוק). אני יוצא לדרך. האמת שלא כל כך נורא, ואני בעיקר עוקב אחרי מישהו שנמצא קצת לפני, הולך כשהוא הולך, רץ כשהוא רץ. בסוף העליה מגיע הקטע הראשון והיחיד שהוא בשמש ישירה, שהיה קצת לא נעים. מחליט שזמן סיום של 7:45 זה יפה מאוד, אבל באמת שקשה לתכנן קדימה בריצה כזו.
59 ק"מ, טלפון מנעמי. "איפה אתה? בדיוק פספסנו אותך". קצת מתבעס שלא אפגוש אף אחד מוכר.
60 ק"מ, טלפון מהאשה. על הקו הילדים מעודדים. הכוונה שלהם טובה אבל הצעקות שלהם בטלפון לא עוזרות ואני מרגיש שאני מעדיף להמשיך לבד. מכאן כמעט ואין עליות.
62 ק"מ, תחנה אחרונה לפני הסיום. מתחיל להרגיש יותר טוב. משוחח עם המתנדב ומראה לו את היד הפצועה ואת המקום שבו זה קרה ומיד אחזור אליו שוב. הוא קורא לזה "מזכרת מהריצה". הוא מציע לי מכל טוב של התחנה, אבל אני כבר רוצה להגיע לסיום. נזהר לא ליפול ושב באותו מקום, ומרגיש שאני יכול להגביר.
200 מטר לסיום, מלפני יש רץ 100 ק"מ מוקף בחבורת מעודדים, מאחורי רץ אחר שזוכה גם לעידוד מסיבי. אני מנסה להחליט מה עדיף, להיות מוסתר בתמונת הסיום על ידי חבורת מעודדים, או להיעקף ברגע האחרון על ידי מישהו. ברור שאני מגביר עוד וחוצה את הסיום יחד עם חבורת המעודדים, 3 שניות לפני הרץ שמאחורי.
---
אחרי,
מתישב בסככה המוצלת לטלפונים ולהעלות תמונות לוואצאפ. אין לי כח לחגוג עם אנשים שאני לא מכיר ומחליט ללכת הביתה. קם בקושי וצולע בדרך לאוטו. פוגש שם את מי שהציק לי בשאלות קיומיות מתחילת המייל הזה. טלפון מנעמי מציל אותי ממנו ואחרי כמה דקות היא מגיעה לעידוד.
בדרך הביתה, האדרנלין מחזיק אותי ער אבל מתחיל להתפוגג. מוזיקה רועשת ושיחה ממך מעירים אותי שוב.
בבית, הרגליים כואבות, כל קימה מהכורסה כואבת ואני הולך מוזר. עוד לא היה לי כח לשים את המדבקה על האוטו. חושב הרבה על זה שאני לא באמת יודע איך אני מרגיש עם כל מה שהיה. אדמונד הילרי מוביל אותי לתובנות שכתבתי בתחילת המייל, ולמצוא שקט פנימי.
---
קצת מספרים:
קשה לי להתנתק מחישובי מספרים וזמנים. מצד אחד, למרוצי שטח בכלל, ובמיוחד לאולטרה, יש חוקים משלהם, וקצב הריצה תלוי ביותר מדי גורמים חיצוניים. מצד שני, אם התוצאה בכלל לא משנה, אז למה אי אפשר פשוט ללכת את כל המרוץ? המאמר ששלחת לי על הרץ בספרטאטלון נתן לי תשובה, בקטע שבו הוא מגלה שהיעד המקורי שלו לרדת מ-30 שעות יושג בקלות, והוא מחליט שהוא צריך לעשות את התוצאה הכי טובה שהוא יכול.
איך אפשר לדעת אם עשיתי הכל? זמן הסיום עצמו לא אומר הרבה, אבל המיקום היחסי כן נותן מדד כלשהו. אז סיימתי 23 מתוך כ-115, כשעה לפני זמן החציון, אני בהחלט מרוצה.
האם הסיבוב הראשון היה מהיר מדי? האם הייתי צריך ללכת יותר? אין לי תשובה ברורה. הסיבוב הראשון היה 3:27 והשני 4:13, עם פוזיטיב ספליט של 45 דקות. בהשוואה לרצים אחרים, 5 רצים עקפו אותי בסיבוב השני ואני עקפתי 2 אחרים, שזה די זניח. לא הקדשתי המון זמן לבחינה של המספרים, אבל נראה לי שהזמן של הסיבוב השני לבדו היה שם אותי בערך בתחתית השלישי העליון של הרצים. לכמעט כל הרצים יש גם פוזיטיב ספליט, שהולך וגדל ככל שהם היו איטיים יותר, כש-45 דקות מתחיל להיות נורמלי ביחס לאמצע רשימת הרצים.
בסיכום, אם הסיבוב הראשון היה איטי יותר, הפוזיטיב ספליט היה נהיה קטן יותר, אבל לא בטוח שזמן הריצה של הסיבוב השני היה מתקצר. גם אם היה מתקצר, לא בטוח שהזמן הכולל היה משתפר, אולי ממש בקצת.
השעון היה בלי auto pause כך שכל העצירות מוקלטות ונספרות.
--
לאן עכשיו?
תודה ענקית. אין לי מילים גדולות לכתוב כאן, ואתה כבר מכיר אותי ויודע שאני לא מאלו שמתקשרים כל הזמן וחופרים בוואצאפ (זה בסדר גמור, זה פשוט לא הסגנון שלי), אבל גם מייל פעם בשבוע או שבועיים וסמול טוק לפני האימון השבועי עושים המון.
מרתון טבריה בעוד 9 שבועות. ההרשמה שהעברתי משנה שעברה בתוקף, אז נראה לי שאני משתתף. אני צריך כמה ימים כדי לסיים את חגיגות הניצחון, אבל כשאבק התהילה ישקע הייתי רוצה שנחליט למה כדאי לשאוף. אולי ביום שישי בריצה של קולומביה, נוכל לדבר על זה.
100 ק"מ.
המרוץ בסוף השבוע היה אמור להיות תחנה בדרך ל-100. סוף השבוע הזה הוכיח לי שני דברים. הראשון, 66 ק"מ הם לא "תחנה" וצריך לכבד אותם יותר. השני, 100 זה הרבה יותר מ-66 ולא רק "שני סיבובים במקום שלושה בסובב". אני עדיין רוצה אבל עדיין צריך קצת זמן לעכל את ה-66.
