מוצרט נגד בטהובן

היעד ה-33 ברשימת היעדים הוא גם היעד ה-33 שאני משלים, ומסיים את שבוע ה"בליץ" על הרשימה שבו הושלמו ארבעה יעדים. על היעד הזה עבדתי תקופה ארוכה ואני מאוד גאה בו. היעד הוא לנגן באופן סביר יצירה מוכרת בפסנתר. 

המעטים שזכו להציץ לקובץ האקסל שלי שבו נמצאת הרשימה לא תמיד מבינים את הקונטקסט של היעד, רק מלקרוא את השם שלו, מה שיכול להוביל לאי הבנה. גם "יונתן הקטן" זו יצירה מוכרת, ורבים חושבים שהיא מאוד קלה, אם כי יש כאלו החולקים עליהם, כמו בסרטון הבא (ניתן גם לצפות בו ביוטיוב, משם הוא הגיע אלי):

אם אתם מהקוראים הקבועים של הבלוג אז כנראה אנחנו מכירים גם בעולם האמיתי. מכאן אני מסיק בזהירות שכבר הראיתי לכם את הסרטון  שלמעלה בהזדמנות אחרת. בכל זאת, קחו 3:44 דקות לצפות בו שוב. ראשית, כי הוא ממש מצחיק. שנית, כי הוא רלוונטי להבנת חלק מהדקויות בהמשך הפוסט.

אני אוהב שליעדים שלי יש מדדים ברורים. אם יש מדד אז אפשר למדוד מתי היעד מושג. ליעד הזה יש מדדים, אבל הם לא מאוד ברורים. מה זו "יצירה מוכרת" ומה זה "באופן סביר"? התשובה הלא כל כך מספקת היא שזה היעד שלי ולכן אני אדע מתי הוא הושלם, אם כי המשך הפוסט יפרט קצת יותר.

אז למה לא "יונתן הקטן"? פשוט כי את זה אני יודע לנגן, מזמן (למרות שאת המובמנט השלישי... פחות). גדלתי בבית שהיה בו פסנתר, וגם למדתי לנגן במשך שלוש שנים וחצי. מאז עברו כמעט שלושה עשורים שברובם לא היה לי פסנתר בבית ושכחתי כמעט הכל. קצת אחרי שהפסקתי ללמוד באופן רשמי ניסיתי ללמד את עצמי יצירות מוכרות חדשות (עבורי). ניסיתי ללמוד את הטוקטה ופוגה ברה מינור של באך, יצירה שגרסה מקוצרת שלה מוכרת לרבים בתור נעימת הפתיח את הסדרה "היה היה", ואת רצועת הפסנתר בשיר "רפסודיה בוהמית" של להקת Queen. בשניהם הגעתי בערך לאמצע הדרך לפני שנתקעתי והתיאשתי. היום אני מסוגל לנגן בערך 30 שניות מכל אחד מהם שאני מסוגל לשחזר מתוך הזיכרון.

אם כך, ביעד הזה רציתי לחזור לנגן בערך ברמה שבה הייתי, ולהצליח ללמד את עצמי יצירה שלא ניגנתי בעבר. לגבי "באופן סביר", זה נתון לשיקול דעתי, אבל כבסיס רציתי להצליח לנגן לפחות פעם אחת, כשאני מרשה לעצמי שגיאות קטנות בדרך, כל עוד הן לא גורמות לי לעצור. מכיוון שאני מתעד את היעדים בבלוג, הוספתי לדרישות גם לתעד את הנגינה בוידאו.

נותרו כמה שאלות פתוחות בדרך אל היעד, כמו איזה יצירה מוכרת תתאים לי? לפני כמה שנים הייתי מכור למשחק לטלפון בשם piano tiles, שבו השחקן מקיש על מלבנים שחולפים על המסך לצלילי יצירות קלאסיות. זו לא היתה רק השחתה של זמן, אלא הזדמנות לבחון מועמדים לתפקיד היצירה הנבחרת, גם מוכרת, גם ערבה לאוזן (שלי), גם כזו שאני מעריך שאני יכול ללמוד, וגם לגלות איך קוראים ליצירה, היות שליצירות קלאסיות רבות יש שם גנרי ובלתי זכיר כמו "סונאטה מספר 14", או "אופוס 53". אל קו הגמר הזמני והלא סופי הגיעו שתי יצירות, פרק מתוך סונאטה של מוצרט (עליה ארחיב בהמשך) ונעימת האריה "הבנרה" מתוך האופרה "כרמן", של ביזה.

שאלה פתוחה נוספת היתה איפה לנגן, היות שלא היה לי פסנתר בבית. החלטתי לנצל את העובדה שמקום העבודה שלי סמוך לבית הורי ולנגן אצלהם. זה לא היה סידור כל כך נוח, ולכן דחיתי את היעד לא מעט, אבל קצת אחרי תחילת 2020 התחלתי במשימה. די מהר נתקעתי כי לא הצלחתי לנגן את היצירות האלו בכלל. בסונאטה של מוצרט, עוד איכשהו הצלחתי לנגן את התיבות הראשונות, כל יד בנפרד, אבל לא יותר מזה, וגם ב"הבנרה" התקשיתי לסנכרן נגינה בשתי הידיים. ניסיתי לקחת צעד אחורה, לתרגל יסודות ופתחתי חוברת עם תרגילי נגינה למתחילים אבל השתעממתי מהר מאוד ועזבתי את הכיוון הזה אחרי ניסיון בודד.

באותו זמן יצא לי לבקר במשרדי הסטארט אפ joytunes, שמפתחים אפליקציות (בתשלום) ללימוד נגינה. כדי לא להעמיס יותר מדי על הפוסט הזה, את נסיבות הביקור אשאיר להזדמנות אחרת, רק אציין שלמרבה הפתעתי, אור ותום, שני היוטיוברים שמככבים בסרטון שלמעלה עובדים שם. הנה דוגמה למשהו שהם הפיקו שם, לכבוד האחד באפריל.

החלטתי לתת לאפליקציה שלהם הזדמנות. חוויות המשתמש מזכירה את המשחק "guitar hero", שבו השחקן "מנגן" כדי לגרום למשחק להשמיע מנגינה. באפליקציה של ג'וי טיונס, simply piano, באמת מנגנים לפי תווים שמתרוצצים על המסך, כשהאפליקציה מקשיבה ומגיבה בהתאם לכמות השגיאות, אבל היא מוסיפה כלי נגינה נוספים בחלק מהשירים, כדי שגם הנגן המתחיל ממש ירגיש שהוא מנגן שיר פופ קצבי ומוכר ולא תרגילי סולמות. באופן הזה, במקום לנגן תרגילי אצבעות מונוטוניים ולהשתעמם מהם, אפשר לנגן תרגילי אצבעות שנשמעים כמו שירים מודרניים פופולריים.

עם זאת, על הפסנתר הקלאסי נתקלתי במספר בעיות, למרות שיכול להיות שחלקן קשורות לכך שהסמארטפון שלי יחסית ישן. ראשית, המוזיקה שהאפליקציה משמיעה מפריעה לה להקשיב לנגינה שלי. האפליקציה מזהה את הבעיה ומנסה להתגבר עליה, אך לא באמת מצליחה, אלא אם כן מחרישים לגמרי את הרמקול של הטלפון, מה שפוגם בחוויית המשתמש. שנית, ברגע שהגעתי לאקורדים, האפליקציה התקשתה לזהות אותם ו"פסלה" אותי על לא עוול בכפי.

עם כל זה הסתדרתי, אבל כשבועיים אחרי שהתחלתי להתאמן פרץ הסגר הראשון והורחקתי מהפסנתר. קיבלתי מייל אוטומטי מג'וי טיונס בנוסח "שמנו לב שהפסקת לנגן, הכל בסדר?", ועניתי עליו, ולהפתעתי קיבלתי מענה אנושי, בעקבותיו האריכו לי את המנוי. בנקודה הזו החלטתי לא להמתין לקורונה וקניתי פסנתר חשמלי לבית. מכיוון שהפסנתר חשמלי, אפשר לחבר את הסמארטפון ישירות לפסנתר כך שהאפליקציה לא צריכה "להקשיב" לנגינה יותר, מה ששיפר פלאים את חוויית המשתמש. כדאי לדעת שכדי לחבר סמארטפון ליציאת midi של כלי נגינה חשמלי נדרש כבל לא סטנדרטי שקצת קשה להשיג. יתרון נוסף של כלי נגינה דיגיטלי הוא שאפשר לחבר אליו אוזניות ולחסוך הפרעות בנוסח "אני לומד עכשיו וזה מפריע לי", מבני הבית שגודשים אותו מאז הסגר הראשון. הבדל נוסף הוא שהקלידים של הפסנתר החשמלי רכים יותר למגע, וקל לי להפיק מהם צלילים אחידים יותר, ביחס לפסנתר רגיל.

במקביל לאימונים בעזרת האפליקציה, חזרתי ליצירות שלי יניסיתי להתמודד איתן, אבל ביצעתי שינוי ברפרטואר. ויתרתי על "הבנרה" ובמקומו, בהשראת הסרטון מלמעלה, החלטתי לנסות את הפרק הראשון (לא, ממש לא השלישי) מתוך סונטת ליל ירח של בטהובן. עדיין היה לי קשה מאוד עם שתי היצירות, אבל הצלחתי להתקדם מעט בשתיהן בנגינה עם שתי הידיים, ונוצרה מעין תחרות, בין מוצרט לבטהובן, באיזו יצירה אגיע לשליטה (סבירה, כן? לא יותר) קודם.

3, 2, 1, fight!

היצירה של מוצרט היא הפרק הראשון מתוך סונטה מספר 16, יצירה ששמעתי לראשונה בחטיבת הביניים, כשחבר שהיה פסנתרן מחונן ניגן אותה כשהייתי אצלו בבית. היא מאוד מהירה ולמי שלא יודע לנגן היא נשמעת קשה, אבל יש גם ילדים שמצליחים לנגן אותה (כמו אותו חבר). נתקעתי בערך בשליש היצירה ואז קראתי עליה קצת והתאכזבתי לגלות שמוצרט בעצמו הגדיר אותה כיצירה קלה מאוד שמיועדת לילדים. רציתי לשמוע ביצוע שלה כדי לדעת אם אני מנגן נכון והגעתי לסרטון של הפסנתרן הסיני לאנג לאנג, שבו הוא מספר על היצירה. בפרט, הוא מספר שהוא ניגן אותה ברסיטל הראשון שלו בגיל 5 (!). תודה רבה לכם, באמת, מוצרט ולאנג לאנג, ממש עזרתם להערכה העצמית שלי.

גם בסונטת ליל ירח נתקעתי בערך ברבע עד שליש הדרך. בכל זאת, התאמנתי באופן די קבוע, ואחרי כשלושה חודשים החלטתי לזנוח את האפליקציה של ג'וי טיונס. הגעתי בערך לחצי הדרך בלומדה שלהם והתחלתי להרגיש שהיא כבר לא עוזרת לי יותר, ואני לא ממש מנגן איתה אלא "עוקב אחרי הוראות" בזמן שבעוד שאני מנגן קצב פשוט מדי, האפליקציה משמיעה לי שיר שלם ש-90% לא באמת אני מנגן. בצד החיובי אני חושב שהאפליקציה הזו עוזרת מאוד למתחילים ממש לעשות צעדים ראשונים, וגם לי היא עזרה לריענון ולהיזכר לקרוא תווים. מצד שני, אני חושב שהיא מבטיחה יותר ממה שהיא יכולה באמת לקיים.

בשתי היצירות התחלתי לפרוץ את המחסום שהיה לי ולנגן אותן (עם הרבה שגיאות ועצירות) עד הסוף. במקביל שלאימון על הטכניקה, את שתיהן נאלצתי ללמוד בעל פה, כי לא יכולתי להעביר עמודי תווים תוך כדי נגינה. הפרק הראשון בסונטת ליל ירח הוא איטי ורובו מורכב מתבנית פשוטה שחוזרת על עצמה בשינויים קלים, אבל הוא דורש למתוח מאוד את כפות הידיים כדי להגיע לקלידים הנכונים, מה שהיה קשה לי מאוד בהתחלה, ועדיין קשה בקטעים מסויימים. מנגד, הסונטה של מוצרט מורכבת מאלמנטים פשוטים טכנית כמו סולמות ואקורדים שבורים אבל מאוד מהירים. גם אחרי המון אימון קורה שהאצבע מחליקה לתו הלא נכון, או שאחד הקלידים לא נלחץ.

לאורך כל הדרך של ה"תחרות" הזו, לסונטה של מוצרט היה יותר פוטנציאל לניצחון. דווקא מכיוון שהיצירה מהירה יותר, אפשר להחליק שגיאות יותר בקלות. לעומת זאת, כשטועים ביצירה איטית כמו בפרק הראשון של סונטת ליל ירח, השגיאה ממש בולטת ואי אפשר להתעלם ממנה. מדי פעם ניסיתי לצלם את עצמי מנגן, כשהאתגר המשמעותי היה למקם את המצלמה של הסמארטפון מעל הפסנתר. הפתרון שמצאתי היה לקשור את הסמארטפון לידית של החלון הממ"ד, שממוקם מעל לפסנתר. בדיעבד, במקום להשתמש במקרופון של הסמארטפון ולהקליד סאונד באיכות נמוכה עם רעשי רקע יכולתי להשתמש באחת מהיציאות הדיגיטליות של הפסנתר כדי להקליד צליל נקי, אבל עד עכשיו עדיין לא התנסיתי באפשרות הזו.

אחרי כמה נסיונות שעדיין לא עמדו בציפיות שלי מעצמי, הגיע ביצוע של הפרק הראשון של סונטה מספר 16 של מוצרט לקו הגמר, באופן מתועד, אם כי עשיתי לעצמי כמה ויתורים בביצוע. הפרק מחולק לשני חלקים שכל אחד מהם מבוצע פעמיים. בתווים שמהם למדתי לא הופיע שום דבר על לחזור פעמים אז ניגנתי אותו פעם אחת, כדי להגדיל את הסיכויים שלי לשרוד עד הסוף. יש כמה שגיאות בביצוע, אחת מהן קצת צורמת לקראת הסיום, אבל היות שאני קובע לעצמי מה זה "ביצוע סביר", ויתרתי לעצמי. דבר אחרון והכי חשוב, אחרי חגיגות הניצחון הקשבתי לביצוע של לאנג לאנג לאותה יצירה, ולצערי, למרות ששנינו מקישים רוב הזמן על אותם קלידים, מרגישים שזו לא אותה יצירה. 

קראתם עד לכאן, ועכשיו הביצוע שלי:

ומה לגבי המובמנט הראשון של המונלייט סונטה? בגלל שהיצירה איטית וכל טעות היא מאוד בולטת, עד לרגע שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, לא הצלחתי לנגן אותה, עם או בלי צילום, בלי לעשות לפחות טעות אחת, אם כי לרוב לא הרבה יותר מאחת. עם זאת, ברור שאי אפשר לסיים את הפוסט הזה בלי ביצוע. אחרי שהתחלתי לכתוב את הפוסט לקחתי הפסקה ונסעתי להורים שלי, שם החלטתי לנסות לנגן את היצירה על הפסנתר שלהם, והנה, ביצוע מושלם, בסטנדרטים הצנועים שלי. מה לעשות שאין תיעוד לזה, אז תאלצו להסתפק בביצוע שצולם משתי מצלמות, כך שיכולתי לחתוך החוצה, באופן די גס, טעויות בביצוע לקראת סוף היצירה. חוץ, מזה, כמו אור מהסרטון שפתח את הפוסט הזה, בזכות זווית הצילום הנוספת תוכלו להתרשם מזה שגם אני לובש חולצה חדשה.

הצעה שאי אפשר לסרב לה

לפוסטים שעוסקים ברשימת היעדים יש מבנה קבוע שבדרך כלל חוזר על עצמו. אני מתחיל בפרטים הטכניים, של איזה יעד זה, מספרית, שהושלם, ועובר לסיפור כרונולוגי שמתחלק לשניים. החלק הראשון מסביר מדוע בחרתי להכניס את היעד לרשימה על בסיס אירועים מהעבר והחלק השני עוסק בהגשמה של היעד.

היעד שרשמתי במיקום 37 ברשימה שלי, שהפך לאחרונה להיות היעד ה-32 שאני משלים, מציב בעיה. היעד עצמו הוא מאוד פשוט ולמעשה בסך הכל דרש ממני לפנות זמן לשבת מול הטלויזיה. הבעיה היא לא במילוי של היעד אלא בעובדה שבשנה וחצי האחרונות אני מתעד את היעדים האלו בבלוג וכדי להסביר בבלוג למה היעד הזה נמצא ברשימה ברשימה אני קודם כל צריך להסביר לעצמי למה לראות את טרילוגיית הסנדק נמצא ברשימה הזו.

מייקל קורליאונה, צופה בעצמו בטרילוגיית הסנדק

יש ברשימה שלי שני יעדים נוספים שקשורים לצפיה בטלויזיה (ועוד אחד אחר שגם עוסק בטלויזיות, בהיבט שונה למדי) שמופיעים גבוה יותר ברשימה שלי. אחד מהם בוצע מזמן (ומתישהו יקבל חשיפה בבלוג)  והשני, אני מקווה, יושלם בקרוב. מאחורי שניהם יש איזשהו סיפור, אבל מאחורי היעד הזה, למרות שאני מצליח לשחזר את הרגע שהכנסתי אותו לרשימה, לדעתי לא היתה שום מחשבה עמוקה מאחוריו. אני חושב שהייתי ב"שוונג" של הוספת יעדים לרשימה והיעד הזה פשוט החליק פנימה.

למעשה, ראיתי כבר את טרילוגיית הסנדק, אבל מזמן, ובאופן מבולגן. את הסרט השלישי בסדרה ראיתי בקולנוע, כשיצא. את הראשון ראיתי באחת הפעמים בהן שודר בטלויזיה, כשהייתי ילד. לא חושב שראיתי הכל והדבר היחיד שזכרתי ממנו היה החיסול של סאני (ג'יימס קאן). את הסרט השני בסדרה ראיתי אחרון (וגם זה, לפני עשרים שנה), קצת השתעממתי ולדעתי גם פספסתי את ההתחלה וגם לא שרדתי עד הסוף. מכיוון שמדובר בקלאסיקה, רציתי לראות אותה "כמו שצריך", וכנראה שחשבתי שמוצדק לשרוף "סלוט" ברשימה כדי להבטיח שזה יקרה.

לפני למעלה משלוש שנים ישבתי לראות את הסרט הראשון בסדרה ואז עצרתי לחשוב. היו לי מעט יעדים שהשלמתי והייתי עמוק בתסביך "לא לעשות על ההתחלה את כל היעדים הקלים ולהתקע עם הקשים" אז החלטתי לעשות הפסקה לפני שאראה את ההמשך. לפני שנתיים צפיתי בסרט השני, תוך כדי שאני אומר לעצמי שאם אמתין שנה נוספת לפני שאראה את השלישי, אעמוד בתנאי של לא להתפתות רק ליעדים קלים. 

חלפה עוד שנה, ואז אמרתי לעצמי, "מה בעצם אני עושה כאן?" נשאר לי לראות את הסרט השלישי, שאותו למעשה כבר ראיתי ובערך זכרתי מה קורה בו, מה שגרם לי לשאול את עצמי מה אני רוצה מהיעד הזה, חוץ מלשים עליו "וי". החלטתי להתחיל מחדש את היעד הזה ובמקום פשוט לצפות בשלושה סרטים, לראות את כולם ברצף, בזה אחר זה.

כל אחד מסרטי הטרילוגיה אורך כשלוש שעות, ויחד עם הפסקות שירותים ואוכל, צריך לפנות כעשר שעות למבצע. באותו זמן היו לי דברים אחרים שהעסיקו אותי ושמתי את היעד בצד, אחר כך פרצה הקורונה ולמרות ששהיתי הרבה בבית, היה קשה לקבל עשר שעות רצופות בלי הפרעה. לפני קצת יותר יותר משבועיים, במסגרת אירועי ה"בליץ" על הרשימה נוצרה הזדמנות כזו. בפועל התפניתי לצפיה מול הנטפליקס רק בצהריים, כך שהיעד נמשך עד אחרי חצות.

מכיוון שהסרטים מאוד מוכרים אני לא רואה טעם לכתוב על הסרטים עצמם, אבל כן קצת על ההתרשמות שלי. מקובל להגיד שהסרט השלישי בסדרה הוא חלש משמעותית מהשניים הראשונים, ואני נוטה להסכים. מכיוון שיש פער של 16 שנים בין הסרט השני לשלישי, הסרט השלישי מבזבז זמן על רפרנסים מיותרים לסרטים הקודמים, במקום לקדם את העלילה של עצמו. למשל, רוברט דובאל, ששיחק בשני הסרטים הראשונים את העורך דין המשפחתי טום הייגן לא מופיע בסרט השלישי, ולכן "בכוח" דוחפים לנו את בנו שלא מועיל לעלילה. אנדי גרסיה וסופיה קופולה שמייצגים את "הדור הבא" בשושלת הסנדק משחקים דמויות שטחיות מדי. לדוגמה, וינסנט (גרסיה) הופך בסרט מבריון לא מתוחכם לדון הבא, אבל המעבר הוא פתאומי ולא אמין. הוא פשוט מחליף את מעיל העור שלו בחליפה ואז גם האישיות שלו משתנה. אין לו את העומק של מייקל קורליאונה (פצ'ינו) שהוא אמור להחליף.

לכל הסרטים יש תבנית חוזרת. הם מתמקדים במייקל קורליאונה, שמחפש הכרה מהעולם החוקי והלגיטימי, אבל בעקבות המרדף אחרי כוח, כבוד וכסף מוצא את עצמו נשאב חזרה אל עולם הפשע. עלילתית, כל הסרטים מגיעים לשיא שבו הוא נוקם במקביל בכל מי שרצה ברעתו ומחזק את מעמדו עוד יותר, אבל השיא אינו מסיים את הסרט. הסרט תמיד ממשיך הלאה ומראה לנו את המחיר שמייקל משלם על הבחירות שעשה, כשהוא מאבד חלק ממשפחתו (גם גשמית, כשאלו מוצאים את מותם, אבל גם רוחנית, כשאחרים מתרחקים ממנו). 

כשצפיתי בסרטים קו המחשבה הראשוני שלי היה זה שהסרט מספר לנו, שמייקל הוא בבסיסו הכבשה הלבנה של המשפחה (סליחה על הביטוי הלא פוליטיקלי קורקט, לא מצאתי משהו הולם יותר) אבל הנסיבות מושכות אותו אל ליבת עולם הפשע. התזה הזו לא הסתדרה עם אירועים שונים בהם הוא משקר לקרובים אליו או נוהג בנקמנות שלא לצורך, בפרט לאור הרצון שלו להכרה של העולם החוקי שמחוץ לפשע. אחרי הצפיה, הגעתי למסקנה שהסיפור הוא אחר. מייקל תמיד היה באופיו טיפוס שלילי. הוא מתחיל את הטרילוגיה כגיבור מלחמה כי זה התפקיד שנבחר בשבילו, אבל האופי שתמיד היה לו, ולא הנסיבות, דוחף אותו אל תפקיד ראש משפחת הפשע. מכיוון שאלו מעשיו שלו ולא הנסיבות, האובדן שהוא חווה בסוף כל סרט עד שבסופו של דבר הוא נשאר לבד הוא העונש על הבחירות שלו, עונש שהוא מביא על עצמו ולא גורל של נסיבות חיצוניות.

משהו שהפריע לי בכל הסרטים היא קפיצה עלילתית בזיהוי מי שעומד מאחורי הקשר נגד משפחת קורליאונה, שאותו צריך לחסל בהמשך. "מי שיציע לך את הפגישה הוא הבוגד", אומר ויטו למייקל לפני פטירתו. אם אתה יודע בדיוק מה הולך לקרות, איך לא חזית את כל המהלכים שנעשו נגדך עד עכשיו? קפיצה לוגית דומה יש גם בסרט השני, כשמייקל נמצא בהוואנה ויודע בדיוק איך ינסו להתנקש בו, ובסרט השלישי כשמייקל מבין שמי שמושך בחוטים הוא דמת שהסרט כלל לא התמקד בה ואנחנו לא יודעים הרבה על האינטרסים שלה.

לפני שהתחלתי את מרתון הצפייה, חששתי מתופעה שמאפיינת סרטים סרטים ישנים בעידן המודרני, והיא שהעלילה בסרטים ישנים מתקדמת הרבה יותר לאט ממה שהצופה בימינו רגיל אליו, מה שגורם לסרט להימתח כמו מסטיק. העובדה שהסרטים מאוד ארוכים היתה סיגנל שלילי מאוד משמעותי, אבל להפתעתי הסרטים מאוד זורמים, ולכל סצינה יש תפקיד ברור שמקדם את העלילה או מספק מידע חשוב לצופים. נכון שאם הסרטים היו נעשים היום, כנראה סצנות מסיבה בהן זמר מבצע שיר שלם כנראה היו מתקצרות משמעותית, אבל גם ב-2020 הקצב לא איטי מדי.

לאחר מעשה, זה קצת מתיש לצפות 9 שעות, כמעט ברצף, ב"סנדק", אבל מקבלים הבנה הרבה יותר טובה של הסרטים. בין שני החלקים הראשונים יש קו המשכיות מאוד ברור. סביר להניח שהקו הזה נשבר אצל מי שצפה בסרטים בהפרשי זמן ניכרים יותר. הקו הזה פחות משמעותי במעבר מהסרט השני לשלישי, אבל היות שהסרט השני מסתיים עם הרבה קצוות עלילה פתוחים, השלישי נדרש כדי לסגור אותם ולתת סוף לסיפור, גם אם הביצוע טעון שיפור.

מתגלגלים

יום כיפור האחרון נוצל להשלמה של יעד מהרשימה בפעם ה-31. היעד ממוקם בחצי העליון של הרשימה, במקום 18, מה שאומר שלא לקח לי הרבה זמן לחשוב עליו כשכתבתי את הרשימה. אני מציין את זה כי כשהרשימה נכתבה כנראה ראיתי בו יעד חשוב, ואילו עכשיו..., פחות. היעד הוא לרכב על אופניים 100 ק"מ ביום אחד.

בין ברי מזל שקיבלו הזדמנות להציץ ברשימה המלאה שלי היה מי ששם לב לפער בין שני יעדי ה-100: לרוץ 100 ק"מ ולרכב 100 ק"מ וציין את המובן מאליו, "זה בכלל לא באותה ליגה". זה נכון, לא כל היעדים שווים. כתבתי את הרשימה אחרי שכבר רצתי את המרתון הראשון שלי, וכדי לרוץ מאה ק"מ התאמנתי שמונה חודשים למרוץ אחד, ועוד שנה קודם לכן השקעתי בריצות ארוכות בשטח. זה פרק זמן של כמעט שנתיים שבו הראש שלי היה ביעד הזה, ובחלק מהזמן באופן אינטנסיבי ביותר. רוב הרשימה פשוט לא מורכבת מדברים כאלו אלא מדברים שלא עשיתי (אף פעם, או לפחות הרבה זמן) והם ברשימה כדי להזכיר לי שאני רוצה לעשות אותם.

אני מחובר דרך רשת חברתית לספורטאים (סטראבה) לכמה קולגות, שחלקם גם רוכבים על אופניים, ויוצא לי לראות שרכיבות של מעל 50 ק"מ הן לא נדירות. עכשיו, בתקופת הסגר, כשהכבישים ריקים, יצא לי גם לראות רכיבות של מעל 100 ק"מ אצל הרוכבים הקצת יותר רציניים. לדוגמה, מרוץ בית השאנטי, כשהוא לא מתבטל, הוא אירוע עממי שפתוח לרוכבים חובבים, ורוכבים בו לא פחות מ-180 ק"מ. ובכל זאת, יש הבדל אחד משמעותי בין הרכיבות שלהם לרכיבה שלי, וזה האופניים שאיתם ביצעתי את המשימה. הנה תמונה שלהם שצילמתי באחת מהעצירות שלי, ביום ביצוע היעד:

האופניים. נעים להכיר

התקווה שלי, בזמן כתיבת הפוסט הזה, היא שהקוראים יתחלקו לשני מחנות. מחנה אחד יכלול את אלו שפחות מכירים את עולם הרכיבה ויחשבו לעצמם "אוקי, יש כאן תמונה של אופניים. מה מיוחד בזה?". המחנה השני יכלול בעלי רקע של רכיבה שיספקו כפיים ויזעקו: "אוי ואבוי! למה הוא עשה את זה לעצמו!". אישית, אני הרבה יותר קרוב למחנה הראשון והרבה ממה שאני כותב עכשיו בפוסט הזה מבוסס על שיחות עם חברי המחנה השני. לכן, חברי המחנה השני, אני מתנצל מראש אם יש אי דיוקים ומקווה שלא כתבתי יותר מדי שטויות על העולם שלכם.

לטובת חברי המחנה הראשון, האופניים בתמונה הם אופני שטח (נדמה לי שככה קוראים לזה, אני לא באמת יודע). מה שחשוב הוא שהם לא אופני כביש, ולכן לא מתאימים למשימה שלקחתי על עצמי. הרכיבה עליהם פחות יעילה ויותר איטית. קניתי אותם לפני כעשר שנים כי שיקרתי לעצמי שאסע איתם לעבודה לפעמים (מה שבאמת קרה, לפני שעברתי דירה, אבל פעמים ספורות). ביקשתי ממישהו שעבד איתי והתנייד בעיקר על אופניים שיעזור לי לקנות אותם, וזה מה שיצא. זה הזוג היחיד שיצא לי לרכב עליו מאז שהייתי ילד כך שאין לי מושג איך הן ביחס לאופני שטח אחרות, אבל הן היו יחסית זולות אז כנראה שזה אמור לקנות לי נקודות אצל חברי המחנה שהשני, שיתפעלו עוד יותר מהקושי של המשימה. כשכן רכבתי עליהן לפני עשור, שמתי לב שבעיקר עוקפים אותי בקלילות רוכבים אחרים, אבל אין לי דרך לדעת אם זה בגלל האופניים שלי או בגלל מי שרכב עליהם.

לטובת חברי המחנה השני, שכן מבינים משהו באופניים, הנה עוד כמה פרטים שאמורים לעורר אצלכם תגובות חזקות. אני רק לא בטוח איזה תגובות. מן הסתם, הרכיבה היתה בכבישים ולא בשטח, אחרת היא לא היתה מסתיימת לעולם. חוץ מכל מיני פנסים ומחזירי אור שהוספתי לאופניים, לא היו שום שיפורים לציוד. הדוושות הן הדוושות הרגילות ולא הדוושות הקטנות  שאתם מחברים לנעליים מיוחדות, המושב הוא מה שמכרו לי וגם מכנסי רכיבה אין לי, אלא טייץ ריצה רגיל. לקחתי איתי משאבה קטנה שיש לי, ובצמיג הקדמי יש ג'ל נגד פנצ'רים, אבל באחורי אין. לא לקחתי ערכה לתיקון תקרים, לא רק מכיוון שלדעתי כבר זרקתי אותה, אלא בעיקר מכיוון שממילא לא הייתי מצליח להשתמש בה. במקום חולצת הרכיבה המשוכללת שלכם עם המקום בגב לבקבוקי מים לקחתי ציוד של רצי שטח: מנשא מים, ג'לים, תמרים וקצת לחם.

יעד הרכיבה הוא אחד מכמה יעדים ספורטיביים ברשימה הבאים מעולמות שאינם ריצה והבסיס המשותף לכולם, בזמן כתיבת הרשימה, היה ההרגשה שהפעילות הספורטיבית שלי לא מאוזנת כי היא מורכבת רק מריצה. אחרי שהרשימה נכתבה הפעילות הספורטיבית שלי נהיתה עוד יותר מוטה לריצה, ומכיוון שהייתי מאוד ממוקד בריצת ה-100 העדפתי לדחות פעילויות שיכולות להסיט אותי מיעד מאוד תובעני. ברגע שחציתי את קו הסיום, לפני פחות משנה, התפניתי לחשוב על היעדים האלו.

אני חושב שאם יש ברשימה יעד ספורטיבי שאיננו ריצה, ויש לי אופניים בבית שכמעט ולא נעשה בהן שימוש, הבחירה ביעד של רכיבה לא זקוקה ליותר מדי הסברים. אני מודה שקשה לי מנטלית להתחבר לרכיבה ולא משנה מאיזה סוג. רכיבת כביש מפחידה אותי, בטיחותית. בנוסף, זה עולם שלם של ציוד יקר שאני לא מבין בו ולא מרגיש בנוח להיכנס להתחייבויות אליו. רכיבת שטח גם לא מדברת אלי. ביחס לריצת שטח, אני רואה את היתרון הברור ברכיבה שמאפשר לכסות מרחקים גדולים יותר בפחות מאמץ, אבל אני כבר רגיל לחוש את השטח דרך הרגליים ולא דרך הדוושות ולא מרגיש שחסר לי משהו. גם מפגשים אקראיים בשטח עם רוכב חובב שנתקע עם זוג תקול או סובל בשטח לא עביר (עבורו) כמו חול עמוק או שטח סלעי במיוחד מחזקים אצלי את ההרגשה שבחרתי נכון. 

סוג הרכיבה השלישי הוא רכיבה עירונית לצרכי תחבורה. אם זה רחוק מדי להגיע ברגל אבל בכל זאת אפשר להגיע באופניים במקום במכונית, למה לא? בפרט, בשנים האחרונות יש שיפור (לא מספק) בתשתיות לרכיבת אופניים, מה שמוריד תרוצים. ניסיתי כמה פעמים בעבר להחליף נסיעות ברכיבות, וגם עכשיו אני מנסה, אבל היות שאני לא מסוגל לרכב רגוע ואחרי כל רכיבה אני צריך מקלחת, מדובר במספר יעדים מצומצם ביותר, ובעיקר רכיבה לצורך הגעה לנקודת התחלה של אימון ספורט אחר. אני עדיין מקווה להשתפר בכיוון הזה, אבל בהחלט עלול גם להישבר ולא להתמיד.

אז למה בכל זאת בחרתי להכריח את עצמי לרכב? כנראה שאירוע מהעבר עומד מאחורי ההחלטה. כשנה או שנתיים אחרי שקניתי את האופניים, יצאתי עם בן משפחה לרכיבה ביום כיפור, מכפר סבא לתל אביב ובחזרה, עם עצירה למנוחה באמצע. זה היה עוד לפני שנכנסתי לעולם שעוני ה-GPS, אז אין לי איך לשחזר את המסלול, אבל מדובר בבערך 40 ק"מ, אולי קצת יותר. אף שאין הפרש גבהים מהותי בין כפר סבא לתל אביב, ישנה מגמת עליה קלה בכביש 4 לכיוון צפון מצומת מורשה. לא מדובר במשהו משמעותי והרוכבים מהמחנה השני שבוודאי רגילים לעלות לירושליים כל שבוע יצחקו, אבל לי זה היה מאוד קשה, ב(אין) כושר שהייתי מצוי בו אז, ובפרט שהיה מדובר בסוף הרכיבה. שנה לאחר מכן עשינו רכיבה דומה, והפעם כבר לא יכולתי להמשיך לפני שעצרתי לנוח בצד הדרך, פעמיים.

קשה לי לזכור מה היה ה-mind set שלי על כל אחד מהיעדים, כשרשמתי אותם ברשימה לפני כמה שנים, אבל כנראה שרציתי סגירת מעגל. להוכיח לעצמי שאני יכול, ולא סתם 40 ק"מ אלא 100. בגלל זה גם היה חשוב לי לבצע את הרכיבה על אותו זוג אופניים, למרות שקיבלתי המלצות לנסות לשאול זוג אחר.

תוך כדי כתיבת הפוסט הזה גיליתי שכשנה לפני כתיבת הרשימה שלי יצאתי ביום כיפור לרכיבה של 46 ק"מ. גם הפעם בין כפר סבא לתל אביב, אבל נמנעתי מרכיבה על כבישים ראשיים. שכחתי מהרכיבה הזו לחלוטין אבל אני מעריך שרציתי לבדוק את ההיתכנות של רכיבה למקום העבודה שלי ובחזרה, בשתי דרכים אפשריות תוך המנעות מכבישים מסוכנים וגם עם התברברות קלה בחיבור שבין הוד השרון לירקון. מדובר במרחק שיש אנשים שמסתדרים איתו, אבל הרכיבה שלי לקחה די הרבה זמן (כשלוש שעות, הלוך וחזור) אז אין פלא שויתרתי על הרעיון. מה שכן, זה מסביר מה כנראה חשבתי שנה לאחר מכן כשבחרתי את היעד. אם מריצה של 42 ק"מ הגעתי ליעד של 100, אז באופניים זה אותו סיפור. לסקרנים, זה המסלול:

הרכיבה הנשכחת

באופן טבעי, תכננתי לבצע את היעד ביום כיפור, שהוא היום הנוח ביותר למבצע כזה. השנה נפל על כולנו הסגר, מה שמצד אחד העלה חששות שאצטרך לדחות את היעד, או לתכנן מסלול רכיבה במעגלים קטנים, עד שנודע על ההחרגה של ספורט יחידני. העובדה שהכבישים יחסית ריקים איפשרה גם רכיבות בימים אחרים, אבל מכיוון שמדובר ברכיבה ארוכה במיוחד שהתכוונתי להתחיל אותה בלילה ולרכב בעיקר על כבישים ראשיים שיהיו נוחים יותר ומהירים יותר דחפה אותי להיצמד ליום כיפור.

בשבועות לפני היום הגדול יצאתי לרכיבת אימון אחת בשבוע. מצאתי מסלול בשכונה שמורכב בעיקר משבילי אופניים וקטעים סלולים אחרים ואורכו מעט יותר מחמישה ק"מ, וחזרתי עליו שוב ושוב, כשבשיא הגעתי ל-50 ק"מ. זו לא היתה רכיבה קלה כי המסלול היה זרוע בפניות, עליות וירידות. כמעט ולא היה ניתן לפתח בו מהירות, אבל זו היתה הזדמנות להכיר את האופניים יותר טוב, ללמוד להתאים את ההליך לתוואי ולהתחיל להשתמש גם במעביר הילוכים הקדמי. החלק הכי קשה באימון היה מתחיל בשעה שש בבוקר, כששביל האופניים היה מתמלא ברצים וצועדים. מילא, גם אני אוהב לרוץ על שבילי אופניים, אז אני סולח לכם. מי שאני לא סולח להם הם בעלי הכלבים, ובפרט אלו שמתעקשים להיצמד לקצה אחד של השביל כשהכלב שלהם דווקא רוצה ללכת בצד השני של השביל והרצועה נמתחת ביניהם וחוסמת לי את כל הדרך. בושו והיכלמו. הנה דוגמה לרכיבה כזו:

שוב ושוב ושוב

לקראת היום הגדול הכנתי מסלול רכיבה. האפליקציה שהשתמשתי בה (גארמין קונקט) לא הסכימה לתת לי לרכב על כבישים ראשיים, אז עברתי לאפליקציה אחרת (komoot). גם היא התעקשה מדי פעם להוריד אותי מהדרך לטובת כביש צדדי, אז תכננתי מסלול מעט יותר ארוך של 107 ק"מ מתוך הנחה שבפועל ארכב פחות. הנה מפה של הרכיבה בפועל, 101.9 ק"מ:

מפת המבצע

יצאתי לדרך בארבע ורבע, עם פנס ראש, פנס אחורי ועוד כמה פנסי לד, צפונה בכביש 4. התוכנית היתה לרדת מכביש 4 מזרחה בכביש 553 ואז להמשיך צפונה בכביש 562 עד כביש 57. ראיתי באפליקציית סטראבה שה-562 הוא כביש פופולרי לרוכבים, וגם כשנסעתי בו (ברכב) שמתי לב שיש שביל אופניים לרוב אורכו. נכון, ביום כיפור זה מיותר, אבל עדיין רציתי לנסות אותו. בנוסף, כפי שאפשר לראות מהמפה, חלק מהדרך חזרה (דרומה) עוברת גם בכביש 4 ולכן הייתי צריך את הירידה מזרחה כדי לקבל מסלול מעגלי בלי קטעים של "הלוך-חזור".

כתבתי את כל הסיפור על כביש 562 כי מתברר שלא הייתי עירני כשהכנתי את המסלול ולא שמתי לב שהמסלול שיצרתי מוריד אותי מהכביש בשלב מסויים. גיליתי את זה רק תוך כדי ניווט בלילה, וזרמתי עם הדרך החדשה שעברה ברחובות של הישובים שם, צורן, גאולים וינוב. המסלול המתוכנן עובר בעיקר בכבישים ראשיים ולכן אין בו נופים מרשימים והרכיבה היא בעיקר טכנית עם ראש מרוקן ממחשבות. נסיעה דרך ישובים כפריים היתה יכולה להיות נחמדה, אם לא היתה בחושך. הזיכרון היחיד שלי הוא כלב שהתחיל לנבוח מאחד החצרות ו"הדליק" את כל כלבי הרחוב שכנראה העירו את כל היישוב. 

בכביש 57, אחרי כ-20 ק"מ, היתה עצירה לא צפויה בגלל שני רוכבים מטירה שהגיעה מהכיוון השני ורצו לדעת אם נתקלתי בחסימות כבישים. קצת אחרי זה, בק"מ ה-26, עצרתי ליד בת חפר להפסקת אוכל ושירותים. עוד משהו שנתקלתי בו בכביש 57 הוא חבורה של בני נוער משוטטים חסרי מעש על הכביש, ראשונה מבין שתיים. בהמשך, עם הזריחה, הגעתי לקטע הכי צפוני של המסלול שלי, כביש 581 וממנו, דרך קיבוצי גבעת חיים התחברתי חזרה לכביש 4 לכיוון דרום. שם גם פגשתי בחבורה המשוטטת השניה, כמו גם ברוכבים ורצים ראשונים.

מכאן המשכתי דרומה, תחילה על כביש 4 אחר כך, בחיתוך דרך נתניה, בכביש 2. פגשתי לא מעט קבוצות של רוכבי כביש מקצוענים (יותר או פחות) שעברו אותי כמו נחילי זבובים. כאן גם היתה העצירה השניה שלי, אחרי 53 ק"מ. אפליקציית הניווט כל הזמן ניסתה להוריד אותי מכביש החוף לטובת כל מיני כבישי שירות מקבילים, אבל סירבתי בתוקף. בצפון תל אביב חתכתי מערבה כדי להתחבר לשביל ישראל מחוף תל ברוך אל פארק הירקון. בהתחלה היה עמוס מאוד ברצים, רוכבים וסתם מטיילים, אבל בהמשך העומס נרגע והרכיבה היתה נוחה יותר, בלי חשש תמידי לדרוס מישהו.

בפארק הירקון התחלתי להרגיש את העייפות המצטברת. במקור, תכננתי להגיע עד רמת החיל, אבל הערכתי שגם אם אצא מהפארק קודם באזור גני התערוכה עדיין המסלל יצא מעל 100 ק"מ. כך עשיתי, ועצרתי בפעם השלישית והאחרונה ביציאה מהפארק, 83 ק"מ מהזינוק.

מכאן, רכיבה על רחוב בני אפריים בתל אביב עד צומת הפיל ושם לכפר הירוק. האפליקציה רצתה שאעשה מעקף מוזר דרך הוד השרון ותע"ש, אבל אני חתכתי לכביש 5 ובמורשה פניתי צפונה לכביש 4, לקטע האחרון והנמסיס שלי מהרכיבות לפני כמעט עשור. אכן, יש שם עליה, גם אם לא משמעותית במיוחד, ואחרי 90 ק"מ נאלצתי להוריד מהירות וגם להוריד הילוכים, מצד אחד, אבל עדיין נסעתי בדופק גבוה יותר מקודם, מצד שני. לא היה קל, אבל לא נורא, וגם הקטע הזה נגמר. בכניסה לכפר סבא השעון הראה 100 ק"מ, ובכמה מאות מטרים האחרונים קידמו את פני כל הפעוטות של השכונה שיצאו לשוטט על הכביש. נגמר, הללויה.

בעצירה האחרונה, 83 ק"מ

הסיפור כולו לקח 5:36 שעות ברוטו, ו-5:20 ללא עצירות. ההערכה שלי לפני היציאה לדרך, על סמך הרכיבות שעשיתי בשכונה היתה 6-7 שעות, אז בהחלט שמחתי להפתיע את עצמי לטובה. לא יפתיע אתכם לקרוא שהייתי עייף וכאבו לי הרגליים, אבל אין מה להשוות לתשישות של ריצות ארוכות. ברכיבות האימון שלי, בגלל תנוחת הישיבה, היה לי בהתחלה קשה להתישר וללכת בסיום הרכיבה. כאן זה היה פחות מורגש, ואני מניח שהעצירות בדרך עזרו, אם כי בשליש האחרון של הרכיבה הייתי צריך להתמתח הרבה פעמים על המושב כדי לשחרר את הגב.

אני מודה שבעיקר רציתי למחוק את היעד הזה מהרשימה ולגמור אותו. כפי שכתבתי קודם, כנראה שרציתי להוכיח לעצמי משהו כשכתבתי אותו, אבל עכשיו זה פחות חשוב לי. כל ההתנסות הזו לא גרמה לי להתחבר לאופניים שלי יותר, אז גם המטרה של להתחבר לסוגי ספורט אחרים שאינם ריצה לא קידמתי דרך היעד הזה. אולי זה יעזור לי להתנייד יותר בעזרת האופניים במקום ברכב, אבל אני קצת סקפטי. אני עדיין לא מצליח לרכב באופן רגוע, וכל רכיבה אני מסיים מיוזע כמו אחרי ריצה, בפרט אם יש עליה (ולו הקלה ביותר) במסלול. אני מתנחם בזה שכשקראתי את ספרו של הרוקי מורקמי, "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", יש פרק שמוקדש לתחרות טריאתלון איש ברזל שהוא השתתף בה, והוא מעיד על עצמו שאת הרכיבה הוא הכי פחות אוהב. אם מורקמי חושב ככה, מי אני שאתווכח.

חנות קטנה ומטריפה

 לפני שבועיים הכרזתי על בליץ על רשימת היעדים. השבוע האחרון היה מוצלח במיוחד עם לא פחות מארבעה יעדים שהגיעו לסיומם. השבועות הבאים לא צפויים להיראות ככה, אבל בקצב של פוסט בשבוע שמוקדש ליעד אחד בכל פעם, ארבעת השבועות הבאים סגורים מבחינת נושאים לכתיבה, ובסופם צפויים בוודאות גבוהה להצטרף שני יעדים נוספים, ולאחר מכן תהיה רגיעה במתקפה.

העבודה על היעד שהוא נושא הפוסט הנוכחי הזכירה לי את הסצינה הבאה מתוך הסרט "מונטי פייתון והגבוע הקדוש":

הסיפור החל לפני חמש או שש שנים. רשימת היעדים עוד לא נכתבה, בבית הספר של הבן הגדול שלי התקיים יום פעילות מיוחד שכלל דוכני מכירה, והוא קנה עציץ קטן של בזיליקום. אותי מאוד הפתיעה הבחירה שלו, כי אצלנו בבית אין עציצים. היו פעם, לפני המון שנים, אבל כולם מתו. ככה זה, יש אנשים שפשוט גרועים בלגדל עציצים. אם אתם חלק מהאנשים האלו, אתם בוודאי מבינים אותי. אם אתם לא, אולי עוברת לכם בראש מחשבה שיפוטית כמו "אבל בזיליקום זה הצמח הכי קל בעולם, הוא גדל לבד ומשתלט על הכל! יש לי בזיליקום בית שאין לי מושג מאיפה הוא הגיע ועכשיו אני יצואן הבזיליקום מספר אחד במזרח התיכון". אם כך, זרמו איתי ותהיו פחות שיפוטיים.

עציץ הבזיליקום עמד על השולחן בחדר של הבן שלי, שגם העניק לו שם: "פלאפי". בהתחלה, פלאפי שמר על המוניטין של בזיליקום כצמח שמגדל את עצמו. רוב הזמן התעלמנו ממנו, והוא הסתדר לבד, כשמדי פעם הוא גם סיפק עלי תבלין לארוחה. ואז פלאפי עבר לגור במרפסת כדי לקבל יותר שמש. כעבור כמה ימים מצאתי אותו מיובש לחלוטין והעברתי אותו לטיפול נמרץ על אדן החלון במטבח, שם הוא קיבל אור ללא שמש ישירה, וגם בניגוד למרפסת, אפשר היה לראות אותו כל הזמן ולעקוב אחרי מצבו. כל זה היה מאוחר מדי עבור פלאפי, שלא שרד את הטראומה.

כשנה לאחר לכתו בטרם עת של פלאפי, נזכרתי בו בזמן שרשימת היעדים שלי היתה בשלבי כתיבה אחרונים, וכך נולד פריט מספר 48 ברשימה. אני די בטוח שהיעדים בשני המקומות האחרונים לא נכתבו אחרונים, אז יש מצב שזה היעד האחרון שבחרתי לעצמי, אם כי אני לא באמת זוכר. בכל אופן, זהו יעד מספר 30 שאני משלים: לגדל צמח או תבלין שישרוד שישה חודשים.

תקופה ארוכה לא רציתי להתקרב ליעד הזה, מפחד הכישלון. הדירה שלנו שטופת שמש מה שהפך את היעד למאתגר עבור משפחה של קוטלי עציצים. מספר אנשים שסיפרתי להם על היעד הזה גילו אמפתיה למצוקה שלי והציעו לי לגדל קקטוס. לא רציתי. ראשית, זה הרגיש לי רמאות. אם הוא גדל לבד אז זה לא אני שמגדל אותו. שנית, חששתי שאפילו קקטוס לא יצליח לשרוד אצלי.

הפוביה מגידול עציצים הגיעה לשיא בסיפור המקברי הבא: סבתא שלי החליטה לקנות לנו מתנה לבית, והחליטה שהמתנה תהיה גינה למרפסת שלנו, שהיתה ריקה מכל צבע ירוק מאז שעברנו לגור בדירה שלנו. מכיוון שכבר היתה מבוגרת ולא בקו הבריאות, היא רצתה שנקנה בעצמנו מה שצריך, והיא תחזיר לנו את העלות. תקופה ארוכה לא עשינו שום דבר בנידון, כשמדי פעם היא מזכירה לנו את ההתחייבות שלנו. בינתיים, הבריאות שלה התערערה יותר, והגענו איתה לפשרה שנקנה צמחיה מלאכותית. משיחה עם המוכר בחנות, מתברר שגם רוב הצמחיה המלאכותית לא שורדת בשמש, אם כי יש עציצים שיותר עמידים מאחרים. אז ההזמנה עשינו כשכבר היתה היתה מאושפזת בבית חולים, ובזמן שהעציצים הגיעו אלינו הביתה היא נכנסה לתרדמת. באותו היום נפטרה.

למי שסקרן לדעת, ה"גינה" כוללת שני עצים, שאחד מהם שורד יפה והשני קצת פחות כי הוא איבד את רוב הפרחים שהיו מודבקים אליו. בנוסף אליהם היו שלוש אדניות עם מספר צמחים מלאכותיים בפנים, שבמשך השנים התפוררו כמעט לחלוטין. למרבה ההפתעה, בתוך העזובה של אחת האדניות התנחל שיח בר שלא ברור איך הוא מצליח לשרוד בכלל, כשאין בכלל אדמה באדנית, רק טוף.

אני חושב שהבהרתי את הנקודה, למה עבורי זה יעד קשה. מצד אחד דחיתי אותו כל הזמן, מצד שני השעון מתקתק. יתר על כן, אם אני מתחיל את היעד ונכשל, הספירה של ששת החודשים מתאפסת וצריך להתחיל אותו מחדש. לכן, לפני בדיוק שנה, צצה לה הזדמנות לנסות אותו. היינו בחתונה שבה על כל שולחן עמד עציץ קטן של צמח תבלין, ובסוף האירוע העציצים חולקו לאורחים. אין לי מושג איזה תבלין לקחתי, זה היה צמח קוצני שזכה לשם "פלאפי 2", ויחד איתו הגיע "פלאפי 3", שקיבלתי מקרובי משפחה שלא רצו את העציץ שלהם. פלאפי 3 לא נראה כל כך טוב ולא התלהבתי לקחת אותו, אבל מכיוון שרק אחד צריך להגיע לקו הגמר, כפול עציצים זה כפול סיכויים. 

שני הפלאפים הונחו לאחר כבוד על אדן חלון המטבח שבו סיים את דרכו פלאפי המקורי. זו הנקודה היחידה בבית שאפשר להניח בה עציץ כך שיקבל אור טבעי אך לא ישיר. אני לא יודע אם הקו הלוגי הזה הגיוני, אבל הוא לא עבד. הצמחים לא שגשגו והיה ברור שלא ישרדו תקופה ארוכה. השאלה היחידה היתה אם יחזיקו מעמד עד סוף היעד, או לא. כנראה שלא היו שורדים, אבל לא זכיתי לגלות את התשובה בוודאות, כי יום אחד מצאתי את שניהם בפח. על פלאפי 3 שמלכתחילה נראה חלוש הייתי מוכן לוותר, אבל את פלאפי 2 החלטתי להציל ושלפתי אותו החוצה. יום אחד שמתי לב שהוא נעלם שוב, וכששאלתי בבית התברר שכבר לפני שבוע הוא נזרק מכיוון שהיו בו נמלים.

הכישלון לא ריפה את ידי ובחודש ינואר השנה החלטתי לנסות שוב. אני לא יודע אם אתם זוכרים את הימים שלפני הקורונה, אבל אז היה נהוג לנסוע לחו"ל בקיץ. תכננו נסיעה ארוכה לחודש אוגוסט, ומכיוון שאני לא יכול לקחת את העציצים איתי לחו"ל, סוף ינואר זה הרגע האחרון שממנו אפשר להספיק שישה חודשים של גידול עציצים. נסענו למשתלה, ביקשתי צמחים רב עונתיים שישרדו מרפסת שטופת שמש, וחזרתי עם זה:

מימין לשמאל: פלאפי 4, פלאפי 6, פלאפי 5

אין לי מושג איך קוראים למה שקניתי, בשבילי הם פלאפי 4, 5 ו-6. הם נמצאים במרפסת קטנה וסגורה, לאורך קיר שמקבל שמש ישירה וחזקה אבל לזמן מוגבל. קשה לזכור את זה אחרי הקיץ הנורא שעברנו, אבל החורף הקודם היה סוער במיוחד, וההנחיות שקיבלתי היו שכל עוד יורד גשם, לא להשקות. חודש עבר, והנה עדכון:

פלאפי 4-6 בגיל חודש

כצפוי, עציצים נמכרים בשיא הפריחה שלהם, ואז הפרחים נובלים. עוד משהו שאפשר לראות בתמונה הוא שפלאפי 5 (הצהוב, משמאל) מעט נפול. באותו חורף היה יום סוער במיוחד, והרוח הפילה עליו מטאטא שנשען על הקיר. לצערי שכחתי לצלם תמונה מגיל חודשיים, ויש לי תמונה מגיל שלושה חודשים:

בגיל שלושה חודשים

אפשר לראות שהמצב לא כל כך טוב. פלאפי 6 איננו עוד, והחלקים של פלאפי 5 שנפגעו מהמטאטא לא השתקמו מהטראומה. עונת הפריחה גם היא מאחורינו. אבל בואו ניקח את המצלמה אחורה ונראה מה נמצא לידם:

אורחים חדשים, בני חודש

אם הייתי מצלם את התמונה החסרה מגיל חודשיים, היה אפשר לראות את העציצים הנוספים בימיהם הראשונים. בסוף מרץ היה הסגר הראשון, ומקום העבודה שלי שלח לי שלושה (כן, שלושה) עציצים כמתנה לימי הסגר. עדיין האמנתי אז בפלאפי 4-6 אז לא טרחתי להשקיע יותר מדי באורחים החדשים ולתת להם שמות. מחיפוש במגדיר צמחים, אני חושב שהצמח עם העלים הבשרניים והפרחים האדומים הוא קלנצ'ו בלוספלדיאנה, אבל אני קורא לו פלאפי 7. הצהוב המיובש שנראה שימין ספורים הוא פלאפי 8. חסר בתמונה פלאפי 9 שלא שרד אפילו חודש ואני כבר לא זוכר איך הוא נראה.

בחודש מאי היה גל חום קיצוני. הקפדתי להשקות את העציצים שלי אבל חששתי שזה לא יספיק. אפילו חשבתי להכניס אותם הביתה, אבל מכיוון שבטבע שיחים לא יכולים "להיכנס הביתה", זה נראה לי רמאות. קיויתי לטוב, וטוב לא היה:

4 חודשים לפלאפי 4-5, חודשיים לפלאפי 7-8

אפשר לראות שגל החום הזה היה יותר מדי לפלאפי 4 ו-5. לעומתם, אצל פלאפי 7 רק הפרחים התיבשו, ופלאפי 8 עדיין תלוי על בלימה, בלי שינוי. אם אובדנם של פלאפי 4 ו-5, הפוקוס עובר לפלאפי 7 ו-8 (אבל תכלס, פלאפי 7. תודו שאתם לא נותנים אמון בכמה גבעולים יבשים שנקראים פלאפי 8) והזמן חוזר חודשיים לאחור, ליום ההגעה של פלאפי 7 ו-8. במקום להיות ארבעה חודשים אל תוך היעד וחודשיים לסיום, המצב הוא הפוך.

אגב, עוד לא אבדה תקוותי בקשר לפלאפי 4, כי מבט מקרוב גילה את התמונה הבאה:

It's alive!

אלו היו תקוות שווא. אחרי כמה ימים גם העלים הזעירים האלו התיבשו. בואו נראה מה מצבם של פלאפי 7 ופלאפי 8 בגיל שלושה חודשים:

פלאפי 7 ו-8 בגיל שלושה חודשים

גבירותי ורבותי, מהפך! כצפוי, הפרחים התיבשו, ונראה ששום דבר לא מזיז לעלים הבשרניים של פלאפי 7, אבל תראו את פלאפי 8 שנראה כאילו חזר מהמתים, עם עלים וגבעולים חדשים. כמו כן, נציין את הברור מאליו, והוא שפלאפי 7 ו-8 עזבו את העציצים הקטנים שלהם ויירשו את האדנית מקודמיהם. זה קרה מעט לפני צילום התמונה הזו. הדשא שאתם רואים הוא סינטטי, ולא צריך להתרגש ממנו. בואו נריץ את הזמן קדימה חודש נוסף:

ארבעה חודשים

המעבר לאדנית עשה רק טוב לשניהם. השיפור ניכר אצל פלאפי 8, אבל אפשר לראות שגם פלאפי 7 גדל, לא לגובה אבל לרוחב, ומתקרב למרכז האדנית. חודשיים לסיום והמצב ממש מעודד. זה הכי רחוק שהגעתי ביעד הזה עד כה. בואו נריץ קדימה חודש נוסף:

חמישה חודשים

התמונה הזו צולמה בסוף אוגוסט. אם לא היתה הקורונה, הייתי בחו"ל במשך רוב אוגוסט ולא מטפח עציצים. למעשה, אם לא היתה הקורונה אז מקום העבודה שלי לא היה שולח אלי את פלאפי 7 ו-8 (ופלאפי 9, זכר צדיק לברכה). אז הנה, משהו טוב יצא מהקורונה. הימים חמים מאוד ואני מקפיד להשקות אותם מדי יום. פלאפי 7 לא השתנה הרבה, אולי השתלט עוד קצת על מרכז האדנית. פלאפי 8 גדל יפה מאוד לגובה. משהו שקרה בחודש שעבר מהתמונה הקודמת ולא רואים בתמונה הוא תאונה שקרתה לפלאפי 8, שנשתל באותו מקום מקולל שבו היה פלאפי 5 שנפל עליו מטאטא. על פלאפי 8 נפל צינור השקיה ואחד מהגבעולים שלו נשבר. בתמונה רואים שני גבעולים אבל יכלו להיות שלושה. 

בשלב הזה נשאר חודש לסיום היעד וההצלחה נראית קרובה. כמה ימים לאחר צילום התמונה קיבלתי מירקן כמה עציצים והחלטתי לשתול גם אותם. אלו אמורים להיות עגבניות שרי, אבל עד שנראה פירות אני לא ממש בטוח, כי הם לא דומים לשיחי שרי אחרים שראיתי. הנה הם ביום שנשתלו בבית:

אורחים חדשים

בוודאי לא יפתיע אתכם שהשמות שלהם הם פלאפי 10 עד פלאפי 15. התמונה שלהם צולמה שלושה שבועות לסיום היעד, אז בואו נסיים אותו כבר בניצחון:

בני חצי שנה

אולי לא רואים הבדל גדול מהתמונה הקודמת, אבל הם ממשיכים לגדול. כדי שיכנסו לפריים, אני מצלם מרחוק יותר. היעד הושלם, וכמובן שלא נטשתי אותם אלא אני ממשיך לטפח אותם. הייתי רוצה לראות אותם נכנסים לעונת הפריחה ולא לראות רק עלים. מאז צילום התמונה הזו עברו כמה ימים, ופלאפי 10-15 כבר בני ארבעה שבועות. נסיים בתמונה שמראה כמה הם גדלו:

תראו! פרחים!