היעד הקשה ביותר הוא גם הקל ביותר

כשהדיו טרם יבש על גיליון האקסל שבו נכתבה רשימת היעדים, ניסיתי להחליט מהו היעד הקשה ביותר ברשימה. לא בחרתי באולטרה מרתון שהשלמתי לפני שנה, אם כי בדיעבד אולי הייתי הייתי צריך לבחור בו. היתה לי תכנית כללית איך להגיע אל היעד הזה, והמציאות פחות או יותר עקבה אחרי התכנית, אם כי באמת לא הערכתי את הקושי שבשעות האימון הארוכות. החשש העיקרי שלי היה שאם משהו היה משתבש בזמן הריצה, זה היה שובר אותי לא רק פיזית אלא גם מנטלית, ולא הייתי מוצא את הכוחות לנסות שוב.

גם אנטארקטיקה אינה היעד הקשה ביותר. ראשית, מבחינת היעד מדובר רק על להגיע לשם, כך שהתכניות שלי גם לרוץ שם לא רלונטיות להשלמת היעד. שנית, נתתי לעצמי פתח מילוט בדמות הזוהר הצפוני, שהוא יותר "עממי" ונגיש לקהל הרחב. שלישית, רוב הקושי הוא לוגיסטי, ובמרבית הלוגיסטיקה לא אני צריך לטפל, אלא חברות מסחריות שזה הייעוד שלהן.

בפוסט הקודם כתבתי על שני יעדים שמתנהלים ברקע על טייס אוטומטי ואני מעריך שיסתיימו בתוך מספר חודשים. לפני חודשיים, בהכרזה על הבליץ על הרשימה, סיווגתי את היעדים לקבוצות, ובקבוצה האחרונה של כל מיני יעדים שכרגע אני לא עוסק בהם היה אחד משני היעדים האלו, שתיארתי אותו כמסע אישי ארוך טווח. זהו היעד היעד שמספרו ברשימה 41, והיום החלטתי שלמרות שבאופן פעיל לא השקעתי בו מאמץ בכלל, יותר מדי מהזמן שלי מתבזבז בלחשוב עליו ובעיקר על מתי הוא מסתיים. רגע הניצחון הגיע והוא הופך להיות יעד מספר 36 שהושלם. להשיג בטן שטוחה, ליום אחד. בדיעבד, היעד הקשה מכולם היה גם אחד הקלים.

יעדים צריכים להיות מדידים, כדי שיהיה אפשר לדעת מתי הם הושלמו. היעד הזה הוגדר עם מדדים מאוד מסויימים באופן מכוון, אבל עם זאת הם לא ברורים מספיק ולכן יצרו ערפל סביב הרגע שבו היעד הושלם. הסיומת של היעד, "ליום אחד", פרושה שאני לא מתחייב לשמור על המשקל ומבנה הגוף שלי ברגע שהגעתי לנקודה הרצויה. כמובן שאשמח אם זה יקרה, אבל אז היעד לא יסתיים לעולם.

מדד שני הוא הבטן השטוחה. שימו לב שלא כתבתי משקל יעד. קילוגרמים ומדדים מספריים אחרים כמו BMI עוזרים למדוד שיפור והתקדמות, אבל כיעד הם מתאימים למי שכבר היה בנקודה רצויה כלשהי בעבר ולכן יודע לאן הוא רוצה לחזור. אני העדפתי להציב מדד של מראה חיצוני, שזה מה שהיה חשוב לי, אם כי בהמשך הסתבכתי עם ההגדרה הגמישה הזו. הדבר היחיד שהייתי בטוח בו הוא שלא מדובר על קוביות שרירניות בבטן, שדורשות אחוזי שומן מאוד נמוכים במיוחד, מה שהרגיש לי שאפתני מדי.

היסטוריה

מעולם לא הייתי באמת שמן, אבל תמיד היתה לי בטן קצת בולטת, והחל מגיל ההתבגרות, גם עודפי שומן בחזה. תמיד אכלתי מה שרציתי ורוב הזמן לא הייתי עוסק בספורט באופן קבוע. עם השנים בצבא ובאוניברסיטה המשקל עלה, אבל מעט מאוד והכל היה סביר, עד שהגעתי להיי טק. האפשרות להזמין כל יום ממסעדה, בתוספת של חטיפים שונים ומשונים שזמינים תמיד במטבחונים עמוסי כל טוב, עשו את שלהם. זה לא שנהייתי שמן, אבל ה-BMI שלי כן חצה לרגע את הגבול שבין משקל תקין לעודף משקל קל. כשנה לפני משקל השיא שלי עשיתי בדיקות דם והתוצאות היו רחוקות ממזהירות. הנה תמונה להמחשה, שצולמה לפני שמונה שנים:

אוקטובר 2012

מה שרואים בתמונה זה לא נורא בכלל, אבל זכותי לרצות משהו אחר. יש גם דברים שלא רואים בתמונה, כמו כולסטרול גבוה, כאבים חוזרים בשרירי הגב בגלל חוסר פעילות ודברים שלא קשורים כלל לתמונה כמו אוירה לא טובה במקום העבודה. זה היה הזמן לשינוי, ובמבט לאחור, זה מרגיש לי כאילו השינוי קרה מעצמו ואני רק השתדלתי לא להפריע לו.

מעט לאחר מכן פוטרתי (וטוב שכך) ובתוך חודשים ספורים ירדתי 4-5 ק"ג. לא עשיתי שום דבר מיוחד, פשוט נשארתי בבית בלי הפיתויים של המשרד ובלי משלוחים יומיים ממסעדות. לאחר מכן, הצטרפתי לקבוצת ריצה קטנה שלא שרדה זמן רב. בחודשים הבודדים שבהם הייתי בקבוצה המשקל שלי כמעט לא השתנה, אולי ירד בקילוגרם אחד, אבל דווקא בתקופה שבה המשקל שלי נשאר כמעט סטטי, רבים מהסובבים אותי שמו לב שרזיתי מאוד. מאז אני קצת מסוייג מההסתכלות על המשקל כחזות הכל. יש מתאם גבוה בין המשקל למראה והרגשה האישית, אבל הם יכולים גם לא להסכים ביניהם, למשל בגלל פעילות גופנית שבונה מסת שריר.

בשנתיים לאחר מכן, עם המשך הריצה במסגרות אחרות ולמרחקים הולכים וגדלים, הורדתי עוד כ-3-4 ק"ג לפני שהמשקל שלי התייצב. מכאן כבר לא ירדתי יותר במשקל, ולא משנה כמה התאמנתי. עד כדי נדנדות של 1-2 ק"ג לכל כיוון, הכל נשאר קבוע. כלפי חוץ נראיתי טוב, אבל עדיין היה צמיג קטן מעל המתניים שסירב להיעלם. זה גם היה הזמן שבו חיברתי את הרשימה שלי והקדשתי יעד להעלמת הצמיג. נכון שלא הגדרתי מדד מדוייק, אבל הנחתי שכשאגיע לאן שאני רוצה להגיע, אדע שהיעד הושלם. 

אם נשים דברים בפרופורציות, לא מדובר פה על מהפך שבו מישהו עם עודף משקל קיצוני יורד חמישים ק"ג. כבר בשלב הזה, לבשתי אותה מידת מכנסיים כמו בסוף התיכון, אפילו שהיו עלי עשרה קילוגרם יותר (עוד דוגמה למה המשקל הוא לא חזות הכל). זאת גם הסיבה שלא תראו פה תמונות סלפי מול המראה באמבטיה לתיעוד התהליך. יש מעט מאוד מה לראות, ולכן לא היתה לי מוטיבציה לצלם תמונות כאלו, ובכלל, הבודדות שצילמתי יצאו לא יפות. כשאני מסתכל על תמונות של עצמי מהשנים האחרונות, ברובן אני נראה בסדר, אפילו רזה. מדי פעם מתגנבת תמונה בזוית לא מחמיאה, שבה החולצה מתעקשת לקבל את הצורה של העור שמתחת. מכיוון שתמונות מאותו זמן מציגות אותי גם "טוב" וגם "כמעט טוב", אני מרגיש שאף אחת מהן לא מייצגת.

ניסיון ראשון: לרוץ יותר

לא היתה לי תכנית ברורה איך להשיג את היעד. ברור שאם רוצים לרדת במשקל, צריך להכניס פחות קלוריות ולשרוף יותר מהן. התקווה שלי היתה שזה יקרה מעצמו, תוך כדי האימונים לריצת ה-100. כמה חודשים לפני חיבור הרשימה שלי השתתפתי במרתון הראשון שלי ובמהלך האימונים ירדתי שני קילוגרם (שחזרו חזרה די מהר), ומכאן הנחתי שהאימונים לאולטרה מרתון יעשו את שלהם באופן טבעי.

זה לא קרה. בזמן האימונים לריצת ה-100 איבדתי בסך הכל שני קילוגרם, ואלו היו שני קילוגרם שהוספתי שנה או שנתיים קודם במהלך תקופת החגים ושנשארו תקועים עלי, כך שבעצם נשארתי במקום. את כל התהליך של השנים האחורנות עברתי בלי שום ליווי של איש מקצוע מתחום התזונה, אז אני קצת מסוייג מהדברים שאני כותב. אני מתאר כאן דברים שעשיתי ומה קרה (או לא קרה) בעקבותיהם, ומניח שיש קשר סיבתי בין הדברים, אבל יכול להיות שאני מניח לא נכון.

במשוואה של "להכניס פחות ולהוציא יותר", קיימתי רק את החלק השני. ההיגיון שלי אמר שזה צריך להספיק, ובאמת בתקופה שרק התחלתי לרוץ זה הוכיח את עצמו למשך זמן מוגבל, אבל לאכזבתי לא היה לזה המשך. אני בטוח שבתקופות שיא האימונים הייתי בגירעון קלורי, אבל הגוף סרב להתרשם.

מצד אחד, אכלתי מה שרציתי, ולפחות לא עליתי במשקל, אבל מצד שני לא באמת יכולתי להרשות לעצמי לאכול פחות. בוודאי לא בזמן האימונים לריצת ה-100, אבל גם לא לפני כל התחרויות שלפני. באותו זמן מה שהיה חשוב לי היה לרוץ יותר ויותר. יותר רחוק ויותר מהר וכדי לעשות את זה כל הזמן צריך לדחוף אנרגיה לגוף, ולהעמיס פחמימות בכל הזדמנות. זה פשוט לא היה הזמן הנכון לחשוב על תזונה אחרת.

מדד חדש: החולצה מדקטלון

תוך כדי כל האימונים האינטנסיביים, רשת ציוד הספורט האהובה דקטלון פתחה סניף ראשון בישראל. זה היה לפני שנתיים וחצי, כלומר תוך כדי האימונים שלי לריצת 66 ק"מ בסובב עמק. הקהל הנלהב הסתער על החנות ורוקן את כל המדפים, שנשארו ריקים תקופה ארוכה. אני הייתי צריך פנס חדש כי רוב הריצה שלה התכוננתי היתה בלילה, אבל לא התחשק לי לנסוע לחנות רק כדי לגלות שהיא ריקה לחלוטין. לכן, ביצעתי הזמנה באינטרנט עם איסוף עצמי בחנות, ובהזדמנות הזו קניתי עוד כמה בגדי ספורט. בפרט, קניתי חולצת ריצה. בדרך כלל רצים אינם צריכים לקנות לעצמם חולצות, כי יש להם מאגר בלתי נדלה של חולצות מתחרויות, אבל עדיין צריך כמה חולצות באיכות קצת יותר גבוהה. בחרתי בחולצה הזו כי היה לה עיצוב מקורי ויפה, לדעתי. היא גם שווקה כחולצה לריצות שטח, בין היתר בגלל שיש בה שני כיסים קטנים, וחלקים מבד רשת.

מדדתי את החולצה בבית וחשכו עיני. למרות שהזמנתי חולצה במידה שלי, החולצה צמודה, נדבקת לגוף ומבליטה כל בליטה בגוף שנמצאת מתחתיה. פשוט אי אפשר להיראות בציבור כשאני לובש את הדבר הזה. אפילו לא טרחתי להוריד את התוויות מהחולצה ודחפתי אותה לארון. מאוכזב מהקניה הלא מוצלחת, נזכרתי ביעד שלי ובמדד הלא ברור שלו להצלחה והגעתי להארה. יום יבוא, ואני אלבש את החולצה הזו. כשארגיש בנוח ללבוש אותה, סימן שהיעד הושג.

למען האמת, כן לבשתי את החולצה הזו פעם אחת לפני השלמת היעד, וזה היה ביום הכיפורים האחרון כשיצאתי לרכיבה ארוכה במסגרת יעד אחר, עליו כתבתי כאן, כשבסוף הפוסט יש גם תמונה של החולצה. החולצה מזכירה קצת חולצת רכיבה ולכן התאימה לנסיבות. באותו זמן היא כבר נראתה סביר עלי, למרות שעדיין לא מספיק טוב. היות שיצאתי לרכיבה לבד, ואף אחד לא ראה אותי ליותר מרגע קצרצר (וגם זה, כשאני כפוף על האופניים), אני מרשה לעצמי להחליט ש"זה לא נחשב" לללבוש את החולצה בציבור.

ניסיון שני: תרגילי כוח

לרוץ מאה קילומטר לא עזר לי לרזות, אבל יעד אחר שקיויתי שיביא אותי את המנוחה והנחלה היה היעד ללכת (ולהתמיד) למכון כושר, מה שבסופו של דבר הומר במועדון קרוספיט. נתתי לעצמי כמה הסברים למה האימונים האלו יכולים לעזור לי. ראשית, קראתי בכמה מקומות שתרגילי כוח, אפילו לזמן קצר, מובילים לשריפה קלורית מוגברת, גם אחרי האימון. שנית, אם אני אוסיף מסת שריר, המסה הזו צריכה אנרגיה כדי להתקיים, גם לא בזמן פעילות. שלישית, הגוף שלי כבר לא מתרשם מריצות אז אני אפתיע אותו בפעילות שהוא לא רגיל אליה. ורביעית, התקווה שמסת שריר תעזור "לארוז" את הגוף בצורה יותר הדוקה, אפילו מבלי להוריד רקמה שומנית.

יכול להיות שכל השיקולים האלו נכונים, אבל הם לא הובילו לתוצאות מיידות. מהסתכלות על מתאמנים אחרים, אפשר להיות חזק ושרירי אבל לא רזה בכלל. אפשר להיות חזק אבל עם מראה שדוף בלי שרירים נראים לעין. בכל מקרה, נראה שהתוצאות מגיעות אחרי הרבה יותר זמן, ודורשות הרבה יותר אימונים ממה שאני עושה. הסיבות שלי להתחיל בתרגילי כוח הן מגוונות ולא עשיתי את זה רק כדי להתחטב, אבל קיויתי גם להתקדמות בגזרה הזו, מה שבינתיים לא קרה.

ניסיון שלישי: לא לעשות כלום

בשלושת החודשים האחרונים ירדתי חמישה קילוגרמים, בלי לנסות בכלל. יש דברים שהשתנו בשגרה שלי, כך שאני משער שהם הסיבה לירידה המהירה במשקל, אבל אני לא בטוח. כתבתי בכותרת המשנה "לא לעשות כלום" אפילו שכן עשיתי (שיניתי שגרה), כי המעבר לשגרה חדשה היה מהיר עם מעט קשיי הסתגלות וברגע שהמעבר הושלם, השגרה החדשה היא פשוט שגרה. אם אני אסכם את השינויים, אני כנראה אוכל פחות, אם כי לא באופן מכוון. אני בוודאות אוכל אחרת מה שבסופו של דבר מתורגם לפחות קלוריות, אפילו שאני לא סופר אותן ולא מודד כמויות.

השינוי המשמעותי ביותר החל עם היעד שביצעתי לפני שלושה חודשים, להתנסות בטבעונות. בסיום שבוע הניסיון החלטתי לראות אם אני מסוגל למשוך עוד, ובינתיים אני מחזיק מעמד. כפי שאמרו לי לא מעט אנשים, אין קשר ישיר בין טבעונות לירידה במשקל. זו טענה נכונה ולכן היא דורשת, מצד אחד, הסבר, ומצד שני, הסבר מדוע הדברים שונים לגבי.

אסטרטגיות רבות להורדה במשקל דרך שינוי תזונתי כוללות הפחתה בפחממות. זה אומר להתמקד במאכלים מסויימים ולהימנע ככל האפשר מאחרים. הבעיה היא שהמאכלים המומלצים כמו סוגים מסויימים של בשר, דגים, ביצים וחלק מהגבינות נמצאים ברשימה האסורה על טבעונים. התחליפים של טבעוניים למקור בחלבון כמו כל מיני סוגי עדשים ודגנים הם עתירי פחמימות. מלכוד. 

למרות תנאי הפתיחה האלו, אני חושב שהמעבר לטבעונות וההחלטה להימנע מסוגי מזון מסוימים גרם לי בסופו של דבר לאכול באופן יותר מגוון. מי שקרא את פוסט הטבעונות התרשם מהמצוקה שהייתי בה מבחינת מציאת פתרונות לאוכל. הייתי מרכיב ארוחות מחלבון שמגיע ממנה מעובדת כלשהי, פחמימה שחלקתי עם שאר בני הבית (אורז, פסטה, תפוח אדמה) וקצת סלט לגיוון. ברגע שהניסוי המשיך יותר משבוע, כדי לא להשתעמם התחלתי לקנות מוצרי יסוד שאני לא רגיל אליהם ולנסות להתמודד איתם, אחד בכל פעם. טופו, סייטן, עדשים כתומות, קינואה, כוסמת וכן הלאה. הדרך עוד ארוכה ומתסכלת, במיוחד מכיוון שמתכונים שאמורים להיות "בקלי קלות! רק עשרים דקות הכנה" לוקחים לי שעתיים, אבל מה שזה לא יהיה מה שאני עושה, כנראה שמשהו מתוך זה עובד. אני יכול להגיד בוודאות שבתפריט החדש יש הרבה יותר ירקות, ויכול להיות שאלו תורמים להרגשת שובע מהירה יותר.

כטבעוני מתחיל, אני לא יכול להימנע מפחמימות, אבל התחלתי להסתכל על סוג הפחמימות שאני אוכל, ובעיקר להיזהר מסוכר. אם בעבר, כשהייתי רואה אם העיגולים האדומים על אריזות מזון שאומרים "סוכר בכמות גבוהה" וחושב לעצמי, "ממממ... טעים", האם אני יותר מהוסס. אחרי שלא הצלחתי למצוא קורנפלקס נורמלי לארוחת בוקר וגיליתי שאפילו הסוגים הכי חסרי טעם הם לא בריאים, חתכתי את המוצר הזה כמעט לחלוטין. גיליתי שאני לא צריך משהו גדול בבוקר ופרוסה או שתיים עם ממרח מספיקה. אגב פרוסה, לחם נחשב לפריט מושמץ בתזונה, אבל אצלי הוא מחליף פיתות, כך שהשינוי הוא לטובה. קפה ותה למדתי לשתות בלי סוכר בכלל (וגם בלי ממתיקים מלאכותיים, שיש להם טעם לוואי שאני לא אוהב).

משהו אחד טוב שיצא מהקורונה הוא ביטול של אירועי ריצה תחרותיים, מה שהפחית את הצורך במבצעי העמסת פחמימות. עדיין יש לי ריצות ריצות ארוכות ומתישות עם חברי ל"שביל השרון", אבל מכיוון שלא מדובר באירוע תחרותי אני מתפשר על ההכנה התזונתית מתוך השלמה שיהיה לי קשה יותר.

סוף דבר

לצד מחמאות שאני תמיד שמח לשמוע כמו "איזה יופי! ממש רזית!", התחלתי לקבל תגובות פחות אוהדות, כמו "אוי ואבוי! ממש רזית!". אין לי כל כך מה לעשות עם האמירות האלה, הרי ממילא לא עשיתי שום דבר מיוחד כדי להגיע למצב הזה, חוץ מלאמץ שגרה חדשה. מדי פעם מדדתי את החולצה המפורסמת, ומפעם לפעם היא מתחילה להיראות סביר. הבטן קטנה וכמעט שטוחה אבל לא ממש ממש שטוחה. אם מפעילים המון דמיון מודרך, אפשר אפילו לראות חלק מהקוביות שמנסות לפרוץ מתחת (אבל באמת צריך הרבה דמיון). אני יכול להגיד לעצמי שעשיתי מספיק, אבל מכיוון שכל הירידה האחרונה במשקל היתה בלי להתכוון, אולי היא עוד תמשיך? ממילא אני לא יכול לרדת למשקל אפס, אז ברור שהירידה תיעצר מתישהו ואני אגיע לשיווי משקל חדש. החלטתי לחכות להתייצבות ואז להכריז על ניצחון. החלטתי? לא ממש. אם בזמן ההמתנה להתייצבות אני רק מחכה ולא עושה שום דבר מיוחד, אולי כבר אפשר להכריז על סיום הדרך?

השבוע, נעמי, מאמנת הריצה שלי תכננה לרוץ את ריצת היום ההולדת שלה, שנדחתה בגלל הסגר השני. זה ארוע שנתי שעל המופע הקודם שלו כתבתי כאן. בגלל מזג האויר הסוער, הארוע נדחה שוב וכתחליף התקיימה ריצה חברתית קצרה יותר לעשרים קילומטרים בבוקר יום שישי, שבו היתה הפוגה בגשם. ערב קודם הזמנתי משלוח ממסעדה ואכלתי קצת הרבה, וכדי להוסיף חטא על פשע, פתחתי קופסה של מיני אוראו ואכלתי את רובה. למרות זאת, כשניסיתי למחרת את החולצה הידועה לשמצה, הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי, "זה נראה מספיק טוב", אני נשאר עם החולצה הזו. הנה, תראו בעצמכם:

אין על החולצה הזו