לילה אחד בסנטיאגו

את הרשומה הזו אני כותב מהמלון בתוך שדה התעופה של סנטיאגו, בירת צ'ילה. הימים האחרונים היו מרוץ אחרי מילוי והדפסה של טפסים אלקטרוניים. בגלל הקורונה, הרשויות בצ'ילה דורשות לא מעט טפסים ולמזלי היה לי תיאור מפורט ממארגני המרוץ לגבי נהלי הכניסה למדינה ואיזה טופס צריך בכל שלב. גם ספרד, בה היתה עצירת ביניים, דורשת הצהרת בריאות, אבל בסוף אף אחד לא ביקש אותה ממני.

הטרמינל בסנטיאגו. צולם מחדר המלון

לפני הנסיעה שאלו אותי לא מעט אם אני מתרגש. האמת, שבכלל לא. חלק מזה נובע שאני כבר מחכה כל כך הרבה זמן לנסיעה הזו, שפשוט התרגלתי לחכות ואני עדיין לא מעכל שזה תיכף קורה. הסיבה היותר משמעותית היא שלא היה לי זמן להתרגש. בימים האחרונים, במקום להתרגש, הייתי בלחץ שמשהו ישתבש והכל יתבטל. מהרגע שאגיע למלון בפונטה ארנס, הדרך לאנטארקטיקה ובחזרה היא על המארגנים ואני סומך עליהם שיסתדרו. אם משהו ישתבש אחרי החזרה מאנטארקטיקה, במקרה הכי גרוע הפתרון ידרוש כסף (עוד לילות במלון, החלפת טיסות וכו'). אבל אם משהו ישתבש עכשיו, כל המבצע יהיה בסכנה.

כל הלחץ הזה התחיל עם וריאנט האומיקרון. מיד אחרי הגילוי שלו בישראל, שוויץ החליטה למנוע כניסת ישראלים. פחדתי מאפקט שרשרת שיגרום לסגירת נתב"ג או לאיסור כניסת ישראלים למדינות אחרות. ככל שעברו הימים ושום דבר לא השתנה, התחלתי להירגע בחזית הזו, ולפנות מקום בראש לפחדים לא רציונליים אחרים. יש במשלחת לאנטארקטיקה שלושה משתתפים מדרום אפריקה, ואני לא חושב שיש להם דרך להגיע לנקודת הכינוס. אני ממש מרחם עליהם ויודע שעם קצת פחות מזל הייתי יכול להיות באותו מצב.

עוד חשש לא רציונלי היה בדיקת ה-PCR בישראל. מחוסנים עדיין נדבקים, ומי יודע, אולי לפני חודש נדבקתי, לא פיתחתי תסמינים ועכשיו אכשל בבדיקה ולא אוכל לטוס. כמובן שכל זה לא קרה ויום לפני הטיסה קיבלתי תשובה שלילית.

בימים שלפני הטיסה התחלתי לפתח חשש לא מוסבר שלא אצליח לעלות על הטיסה. הנסיעה שלי הוזמנה דרך איבריה אבל הטיסות הן בחברות שונות ואיבריה לא מאפשרת לעשות צ'ק אין מוקדם דרך האתר אם הטיסה מתופעלת על ידי חברה אחרת. אין בזה שום היגיון אבל הייתי בטוח שאלעל לא יעלו אותי על הטיסה שלהם. כשכבר עמדתי בתור לדלפקים לקבל כרטיס עליה למטוס הדופק שלי היה מעל 100. אחרי שקיבלתי את הכרטיסים הוא ירד ל-77.

בשלב הזה ההיסטריה הסתיימה ולמרות שתיאורטית, עוד דברים יכלו, ועדיין יכולים להשתבש, נשארתי רגוע. הטיסה למדריד יצאה בזמן וכמוה גם טיסת ההמשך לסנטיאגו. כל הטפסים שלי היו תקינים, פקיד ההגירה היה נחמד והמזוודה חכתה לי ליד המסוע במקום ללכת לאיבוד. במכס, הכלבים שמרחרחים את התיקים לא התעניינו בחטיף התמרים שהבאתי איתי ויצאתי החוצה.

הכניסה לצ'ילה בעידן הקורונה דורשת מסלול מכשולים די ארוך, במיוחד לתיירים. לפני הסט הרגיל של בדיקת דרכונים, קבלת מזוודות ומעבר במכס הצטרפו עוד שלבים. קודם, בדקו את תקינות כל הטפסים שלי וקיבלתי הוראות לכניסה לבידוד ולמלא באינטרנט בימים הבאים דיווח יומי על מצב בריאותי. אחר כך, רישום לבדיקת PCR בתוך השדה ולאחריה הבדיקה עצמה. התכוננתי להמתנה ארוכה אבל לא היה לחץ בכלל ובתוך שעה יצאתי מהשדה.

 צילום מסך מתוך האפליקציה לדיווח עצמי של מצב בריאותי 

חציתי את הכביש והגעתי למלון שבו אני אני עושה את הבידוד. ברגע שתגיע תוצאה שלילית אוכל לצאת ממנו, כדי לטוס מחר לפונטה ארנס. רשימת הדברים שיכולים להשתבש עוד לא נגמרה, אבל אני פחות מידאג מהם. עדיין לא הגיעה התשובה לבדיקה, בנוסף "התו הירוק" בגרסתו הצ'יליאנית צריך להתעדכן כשהתוצאה תגיע, למזוודה יש עוד הזדמנות ללכת לאיבוד והמלון עוד יכול להתנער מהזמנה שנסגרה במייל ולא דרך אתר מסודר. אני מאמין שיהיה בסדר ושעון הדופק שלי מסכים איתי.

זו פעם ראשונה שאני בדרום אמריקה, וכרגע בידוד במלון לא מרגיש כמו חוויה מייצגת. יש לי כמה ימים בפונטה ארנס אבל אני אמור להתיצב שם כל יום לבדיקות קורונה מהירות וממילא התבקשנו לשמור על עצמנו מבחינת פוטנציאל להדבקה, אז רוב החוויה שלי של דרום אמריקה תסתכם בעיר אחת בדרום היבשת, אבל גם זו התחלה.

עדכון: רגע לפני פרסום הרשומה, בדקתי בפעם המי יודע כמה את תוצאות הבדיקה בשדה וסוף סוף התקבלה תשובה שלילית. גם התו הירוק המקומי מאשר שאני פטור מבידוד. אני בסטרייק מדהים של להתחמק מנאחס, ומקווה להמשיך אותו עוד קצת.