ארבעה מתוך חמישה

חמישה קילומטרים, עשרה קילומטרים, חמישה עשר קילומטרים ועכשיו חצי מרתון. ספר השיאים האישי נכתב מחדש ושיאי הריצה מהשנים 2016-2017 מתחלפים בחדשים בשנים 2021-2022. באופן לא רשמי, את השיא כבר שיפרתי לפני שנה, אבל המסלול התגלה כקצר מדי וחיפשתי לאשרר את התוצאה באופן רשמי. לפני כמה חודשים ניסיתי והייתי רחוק מהיכולת שלי בשיא. אחרי זה הייתי עסוק בנסיעה באנטארקטיקה ורק עכשיו, במרתון תל אביב, הגיעה הזדמנות נוספת.

הייתי מאוד לחוץ מהמרוץ הזה. חששתי להיכשל שוב במשימה, כפי שלפני קצת פחות מחמישה חודשים לא הצלחתי אפילו להתקרב לתוצאה שרציתי. אם הייתי נכשל, אני לא חושב שהייתי מנסה שוב בזמן הקרוב. זה היה מעיד שהיכולת שלי מלפני שנה כבר איננה. אני מכיר טוב את מסלול חצי המרתון של תל אביב, התחריתי בו ארבע פעמים בעבר. הוא יחסית שטוח אבל יש בו שיפועים קלים, כשהעליה המשמעותית ביותר היא ברחוב אלנבי, ובאופן כללי המחצית הראשונה שלו יותר קשה מהמחצית השניה. מצד אחד, אם מגיעים לאמצע המרוץ במצב טוב, זה מבשר טובות על מה שצפוי בחצי השני. מצד שני, קשה לתכנן ריצה בקצב מטרה כשתנאי השטח משתנים כל הזמן.

בנוסף לכל הצרות, מזג האויר לא בישר טובות. התחזית נעה בין סיכוי גבוה לגשם קל לסיכוי גבוה לגשם רגיל, ובשני המקרים רוחות עזות. בתנאים כאלו אי אפשר לרוץ בקצב שיא. בעבר, שמתי לב שתחזית מזג האויר שאני מסתכל עליה באינטרנט נוטה להיות שמרנית, ואם היא חוזה גשם, בפועל הגשם מתחיל מאוחר יותר, או שהוא גשם לפרקים קצרים בלבד. קיויתי שזה יהיה המצב גם הפעם, ושהרוח תהיה פחות מורגשת בריצה בתוך העיר, אבל התחזית לא השתפרה.

בבוקר המרוץ, לא היה סימן לגשם והתחזית התעדכנה שהגשם נדחה במספר שעות. הרוח היתה מורגשת אבל היתה קלה. הגעתי לאזור ההתכנסות והרגשתי די רגוע. התוצאה שניסיתי לשפר נקבעה במסלול הזה לפני שש שנים והיתה 1:37:21. תוצאת השיא שלי ממרוץ העגור לפני שנה היא 1:33:40, אבל היא נקבעה על מסלול סופר שטוח וגם קצר מדי, אז צריך להוסיף לה לפחות חצי דקה כדי להשוות בין התוצאות. הריצה במרוץ העגור היתה לי מאוד קשה, ולכן תכנית המרוץ שלי היתה לנסות לקלוע לאמצע התחום, באזור ה-1:35-1:36. ככה מצד אחד לא "אקרע את עצמי" ואשאיר טיפה מרווח כדי לא להתעייף מוקדם מדי ולהרוס לעצמי את המרוץ. מצד שני, יש לי טווח בטחון שמאפשר לי להיות טיפה איטי מהתוצאה המתוכננת ועדיין להצליח במטרה.

אחרי הזינוק, כמה מאות המטרים הראשונים מוקדשים לניסיון ל"למצוא את המקום שלי" בתוך נחיל הרצים: לעקוף רצים איטיים שנמצאים לפני ולהיעקף על ידי מהירים יותר שמגיעים מאחור. הצצתי בשעון והוא הראה לי שאני איטי מדי, אז הגברתי לקצב שעדיין הרגיש לי נוח. הקילומטר הראשון הסתיים בתוצאה שנמצאת בתוך תחום המטרה, 4:33. הקילומטרים הבאים אחריו היו קצת יותר מהירים, טיפה מתחת ל-4:30. הרגשתי טוב והחלטתי להמשיך ככה, למרות שהיה מאוד קשה להתאים את הריצה לקצב מסויים. עליות וירידות מתונות באו בזו אחר זו (בשלב הזה, יותר עליות מירידות) וכשהסתכלתי בשעון שלי, מדי פעם הוא הראה קצבים איטיים במקצת שאינם תואמים את הקצב שרציתי להיות בו. האסטרטגיה הכללית היתה לרוץ בקצב של האנשים שסביבי, ומדי פעם, מכיוון שהקצב שלי היה דועך בעליות, להגביר אותו חזרה.

האסטרטגיה הזו עבדה יפה על הקילומטר השמיני, בעליה של רחוב אלנבי, שהיה איטי יותר מקודמיו (4:40). מכיוון שכבר היו עליות קודם לכן במסלול בהן שמרתי על הקצב שלי טיפה דאגתי שזה סימן שאני נחלש, אבל בקילומטרים הבאים המספרים הסתדרו חזרה. מחצית המרחק עברה והייתי מעודד. בדרך חזרה ברחוב אלנבי, הפעם בירידה, רשמתי קילומטר ממש מהיר (4:12) בלי להתכוון בכלל. בהמשך, בקילומטרים ה-14 וה-15 שוב היתה נדנדה של אחד איטי ואחד מהיר, אבל בגדול הקצב נשמר. שמעתי קולות עידוד וכשהרמתי את העיניים מהדרך ראיתי את המאמנים שלי מעודדים. כבר שכחתי שהם כל שנה מתמקמים בחלק הזה של המסלול כדי לעודד את המתאמנים שלהם. למעשה, גם הם כמעט פספסו אותי ושמו לב אלי בדיוק כשעברתי אותם.

אם עד השלב הזה, מדי פעם, כשניסיתי להעריך איך הקצב שלי תומך בתוצאת המטרה ומצאתי שהכל בסדר, מהשלב הזה כבר היה ברור שאני אפילו יכול להאט קצת, ומכיוון שרוב המרוץ מאחורי, ההאטה עדיין תאפשר לי לסיים בזמן הרצוי. בדיוק מהסיבה הזו, בקילומטר ה-18 החלטתי להגביר קצת, כי אני יכול להרשות לעצמי לקחת סיכונים, ושוב ירדתי מקצב 4:20. לפני שנה, במרוץ העגור, לא היה כוח להגביר בשלב הזה, וגם כאן חששתי שלהגביר קצב ארבעה קילומטרים לפני הסיום זה הרבה יותר מדי מוקדם, אבל החלטתי לנסות לראות מה יהיה. בשלב הזה היה פער של כמאה מטרים בין השלטים שסימנו את המרחקים לבין מדידת השעון שלי, והיה לי קשה להעריך כמה אצטרך להוסיף לריצה, מעבר למדידה של השעון.

בסופו של דבר הצלחתי לשמור על הקצב הזה בשלושה מתוך ארבעת הקילומטרים האחרונים, וגם ברביעי הייתי מהיר יותר מהממוצע במרוץ. בכמה מאות מטרים האחרונים התחילו לעקוף אותי רצים שנתנו ספרינט לסיום. לא יכולתי להגביר הרבה יותר, אבל נתתי את מה שיש לי וסיימתי ב-1:34:12. Mission Accomplished. אחרי הסיום הרגשתי טוב והתאוששתי מיד מהריצה. לא רציתי לחכות לגשם ולא רציתי להתקרר ברוח ולכן לא נשארתי במתחם האירוע אלא עזבתי מיד.

ספרינט לסיום

קצת מחשבות ותובנות:

• המארגנים, מתוך חשיבה סביבתית, הגישו את המים בכוסות מתכלות, במקום בבקבוקי פלסטיק. היה לי קשה עד בלתי אפשרי לשתות בקצב שבו רצתי. בכל תחנה הכרחתי את עצמי לקחת לגימה אחת של מים, וכל השאר נשפך עלי.
• אחרי כל החששות ממזג האויר, בסופו של דבר הוא היה אידיאלי. כ-14 מעלות עם רוח קלה.
• התוצאה היא קצת יותר איטית מזו של מרוץ העגור, אבל אם לוקחים בחשבון שהמרחק היה טיפה ארוך יותר, אז הקצב הוא כמעט זהה, ואפילו טיפה (ממש טיפה) יותר מהיר במרוץ בתל אביב.
• אני חושב שהיה לי יותר קל בהשוואה למרוץ העגור. במרוץ העגור נצמדתי לרץ אחר שרץ בקצב שרציתי ואני זוכר שהיו לי נקדות שחשבתי להישבר, אבל בגלל הרץ השני הצלחתי להמשיך. במרוץ בתל אביב, גם רצתי קטעים ארוכים יחד עם רצים אחרים, אבל בסופו של דבר רצתי בקצב שנוח לי, ולא נצמדתי לאותו רץ כל המרוץ (בין אם בסופו של דבר אני הייתי המהיר יותר, או להיפך). זה התאפשר כי זה מרוץ הרבה יותר המוני, כך שתמיד הייתי מוקף ברצים בקצב שלי.
• בתיאוריה, אולי הייתי יכול לעשות תוצאה טיפה יותר טובה, אם מישהו היה מושך אותי להיות טיפ טיפה יותר מהיר, כמו במרוץ העגור, ומפתה אותי לרוץ בקצב שנמצא טיפה בתוך אזור חוסר הנוחות שלי, בלי להגזים. העניין הוא שמרוץ העגור היה שטוח, אז הקצב הזה היה כמעט אחיד מההתחלה ועד הסוף. את המרוץ הזה, עם העליות והירידות שלו, אפילו שהן מאוד מתונות, קשה הרבה יותר לתכנן אסטרטגית ולנפק תוצאה מיטבית.

ועוד מחשבה אחת לסיום: עכשיו, כשהנטל של חצי מרתון מהיר מאחורי, אני יכול להתפנות לחשוב על המרחק היחיד שבו עדיין התוצאה הטובה ביותר שלי היא ממזמן, וזה המרתון. את השיא שלי, 3:30:35, קבעתי לפני חמש שנים בפריז. ניסיתי לרדת משלוש שעות וחצי ולא הצלחתי, במרוץ שהיה לי קשה מאוד. באותו זמן החלטתי להסתפק בתוצאה שהיתה קצת פחות טובה מזו שכיוונתי אליה, אבל עדיין הייתי גאה בה מאוד ועבדתי קשה מאוד כדי להגיע אליה. רציתי להמשיך הלאה להישגים אחרים, כמו ריצות שטח ואולטרה, והחלטתי בלב שלם שאני מסתפק בזה שהשגתי. מצד אחד, אני זוכר כמה האימונים למרתון מהיר היו קשים, ומהסס להיענות לאתגר הזה שוב. מצד שני, אני די בטוח שביכולות שלי היום, תוכנית אימונים רצינית יכולה להביא אותי לתוצאה טובה יותר. דילמה.

מרתון ברלין מתקיים בסוף ספטמבר. זהו המרתון הראשון שבו השתתפתי, בשנת 2015, וזה גם מרוץ מאוד מבוקש והרישום אליו נעשה בהגרלה, שנרשמתי אליה שוב לפני מספר חודשים, אך לא עליתי בגורל. אם הייתי זוכה, זו היתה המטרה הבאה. עקרונית, הרישום עדיין אפשרי דרך סוכנויות נסיעות, אבל אני חושב שאחפש יעד אחר בתאריך דומה. אני עוד לא יודע איפה, אבל נראה שהפור נפל. מתישהו בין ספטמבר לאוקטובר השנה, מרתון בחו"ל בתוצאה של פחות מ-3:30, מתחילים.

זה בטח קל בשבילך

מאז שחזרתי מאנטארקטיקה, אני נשאל לפעמים מה הדבר הבא שאני מתאמן אליו. בתגובה, אני מהסס ולא בטוח איך אני אמור להתיחס לשאלה הזו. אני מעריך שבגלל ההילה שאופפת את המסע לאנטארקטיקה, מי ששואל מצפה לשמוע תשובה מסעירה, והאמת שאין כזו. בראיונות שלי לאמצעי התקשורת הזכרתי את הרצון שלי לבקר (ולרוץ) בכל יבשת, אבל זה לא משהו שאני עוסק בו עכשיו. בשיחות פנים אל פנים, אני בדרך כלל עונה את התשובה האמיתית, והיא שאירוע הספורט הבא שאני משתתף בו הוא חצי מרתון בתל אביב.

כאן יש נפילת מתח ואני מקבל תגובות בסגנון "אה, זה ממש לא בעיה בשבילך". מכיוון שאני יודע שזו התגובה שאני אקבל, כל הסיטואציה שמתחילה מהתעניינות נחמדה ומובילה למסקנה הזו מפריעה לי כבר מתחילתה, כי זה פשוט לא נכון. אני יכול לרוץ חצי מרתון בלי להתאמן במיוחד לקראתו, אבל זו לא הסיטואציה כאן. אני משתתף במרוץ שבו המטרה שלי היא לסיים בתוצאה  הטובה ביותר שאני יכול. בהגדרה, התוצאה שלי בסוף המרוץ תהיה בוודאות שיקוף של היכולת שלי כרגע, אז ברור שהמטרה תושג, אבל בלי לתת את כל כולי במרוץ, אני לא יודע כמה זה. בעבר כתבתי שחצי מרתון הוא המרחק החביב עלי בתחרויות, בגלל שהריצה מחושבת ושומרים על כוחות, אבל היא עדיין ריצה מאוד קשה שנמשכת הרבה זמן. 

אני אוהב לקחת כדוגמה את האיש המהיר בעולם, יוסיין בולט. הוא התמחה בריצות למרחקים של 100 ו-200 מטר, והיה הטוב ביותר בעולם במרחקים האלו. אני בטוח שלפני אליפות עולם, אף אחד לא אמר לו "100 מטר זה קל בשבילך". ברור שהוא יסיים את המרחק, אבל זו בכלל לא השאלה. השאלה היא האם הוא יעמוד בציפיות, יסיים ראשון וישחזר או אפילו ישפר את התוצאות שלו ממרוצים קודמים. אין לי ספק שכל סדר היום שלו, בתקופה בו היה ספורטאי תחרותי, היה מוקדש למשימה הזו. מישהו יעז להגיד לו "אבל כבר רצת 200 מטר המון פעמים, למה שלא תתקדם ל-400 מטר?". אגב, בדקתי, השיא שלו ב-400 מטרים מ-2007 הוא 45.28 שניות. זו תוצאה קרובה לטופ העולמי שבמשחקים האולימפיים שנערכו שנה לאחר מכן ב-2008, היתה מספיקה כדי להעפיל לחצי הגמר במרחק הזה, אך לא לגמר. אפשר להניח שאם בולט היה מתאמן באופן ייעודי למרחק הזה במקום למרחקים קצרים יותר, השיא שלו היה משתפר, אבל כנראה לא היה מגיע לפסגה העולמית. גם אם ההערכה הזו שגויה, במבחן המעשה, הוא לא התמקד במרחק הזה והתוצאות שלו בו שיקפו את היכולת שלו בפועל. 

הכי מהיר ב-100 מטר, קצת פחות ב-800. באדיבות ויקיפדיה

אני רק רץ חובב שמתחרה ביעדים שאני מציב לעצמי ולא בטופ של הרצים בעולם, אבל בשבילי זו עדיין תחרות ולא רק "לסיים את המרחק". לפני שנה חוויתי פריחה ביכולת הריצה שלי ושברתי שיאים שקבעתי בשנים 2016-2017, בלי לשנות שום דבר מיוחד באימונים שלי, בעיקר בזכות ירידה מפתיעה במשקל. על התוצאות שלי ב-5 ק"מ וב-10 ק"מ, כתבתי כאן וכאן, ובהמשך גם על 15 ק"מ כאן, יחד עם מרוץ פחות מוצלח לחצי מרתון. בחצי מרתון גם שיפרתי את השיא שלי, וזה היה השיפור האיכותי ביותר מבין כל המרחקים, רק אין לי "חותמת" על התוצאה. המרוץ הראשון היה מרוץ לא רשמי של קבוצת הריצה שלי, ובשני המסלול היה טיפה קצר מדי. אחר כך נהיה חם מדי בכדי לרוץ, ובתחילת הסתיו ניסיתי לשחזר את התוצאות שלי ולא הצלחתי, ואז עברתי להתמקד במרתון באנטארקטיקה.

בשבוע הבא יערך מרתון תל אביב ונרשמתי לחצי המרחק במטרה לעמוד במשימה. לא עבדתי עם תכנית אימונים מסודרת, אבל השקעתי מאמץ באימונים. אני לא חושב שאני נמצא בשיא שבו הייתי לפני שנה בדיוק, אבל לדעתי אני מאוד קרוב לשם, ומי יודע, אולי האדרנלין של המרוץ יעזור. המטרה היא לא לשבור את השיא ה"לא רשמי", אלא רק את השיא הרשמי מלפני שש שנים, שנקבע באותו מרוץ באותו מסלול. זה מאפשר לי להיות שלוש דקות יותר איטי מהשיא של שנה שעברה ועדיין לעמוד במטרה. מצד אחד, בהחלט יעד צנוע. מצד שני, לפני ארבעה חודשים וחצי, במסלול נוח מאוד, הייתי רחוק מאוד מהשיא ולא עמדתי במשימה. אני ממש רוצה לסיים עם המטרה שהצבתי לעצמי ולעבור הלאה עם ראש נקי לדברים אחרים ולכן אני קצת בלחץ. באימונים המהירים יותר, הגעתי עד ל-16 ק"מ בקצב המטרה, כך שנראה לי שאני יכול להצליח, אבל אני לא בטוח בזה.

בינתיים, תחזית מזג האויר מאוד לא מעודדת. בניגוד להיסטוריה של המרוץ הזה, שכמעט תמיד מצליח ליפול על יום חמסין, הפעם צפויות טמפרטורות אידיאליות, אבל גם גשם קל ורוחות חזקות, שיכולות לקלקל את כל התכניות. אין לי שליטה על מזג האויר וחוץ מלבדוק את התחזית כל הזמן ולקוות שהיא תשתנה ובעיקר שהרוחות החזויות ירגעו, אין לי הרבה מה לעשות.

יעד מן העבר: איזה אלי? אלי קופטר

ארבע שנים וחצי כבר עברו מאז, ורק עכשיו מגיע תורו של יעד 21 ברשימה להיות מתועד בבלוג. זה היה היעד השמיני שהשלמתי, במסגרת טיול לארצות הברית שעל שניים מהיעדים שנכללו בו כתבתי כאן וכאן. היעד היה לטוס במסוק.

ראשית, הבהרה, לטוס, לא להטיס. במדינה שלנו יש רבים שזכו להיות מוטסים במהלך השירות הצבאי, אם כי טיסות צבאיות הן לא תמיד סימפטיות. לי לא יצא, ובעצם היעד הזה הוא בן הזוג של הטיסה בכדור פורח. שניהם חוויות של התנסות בכלי תחבורה לא שגרתי ונוטים להופיע ברשימות של "דברים שייבים לעשות" באינטרנט, למרות שהכדור הפורח יותר נפוץ, לדעתי.

אפשר למצוא טיסת הכרות במסוק גם בארץ, אבל כחלק מהחוויה העדפתי לשמור את היעד הזה לחו"ל. בנוסף, חלק מהחוויה הוא התצפית מלמעלה על הנוף, מה שמטה את הכף לכיוון טיסה בחו"ל. במהלך הטיול שלנו בארצות הברית, התאכסנו מספר ימים במלון דירות בעיר קיסימי, שנמצאת במטרופוליטן של אורלנדו, פלורידה, ומהווה בסיס יציאה נוח לפארקי השעשועים הגדולים של דיסני ויוניברסל. לפני הנסיעה נזכרתי ביעד ובדקתי אם יש אפשרות לטיסה מעל הפארקים, ואכן מצאתי שיש.

מבחינה לוגיסטית, היעד היה יחסית פשוט ודרש בעיקר לפתוח את הארנק. מתוך המלון איתרתי חברה שמתפעלת השרות ונמצאת מספר דקות נסיעה ממני, והזמנתי דרך האתר שלהם טיסה לי ולשני הילדים הגדולים. היו מספר אפשרויות להזמנה, כשהקו המנחה הוא שככל שהטיסה ארוכה יותר, אפשר לראות קצת יותר אתרים מהאויר, והמחיר עולה בהתאם. כל הטיסות הן קצרות, סביב עשר דקות, כשהמחיר עולה לכל דקת טיסה. בחרתי באפשרות לא הכי זולה אבל גם לא הכי היקרה, ונסענו למנחת מסוקים, שהיה ממוקם בתוך העיר.

אחרי המתנה לתורנו, עלינו למסוק. הוא ממש קטן, מכיל מקום לטייס ועוד שלושה אנשים. קשה להאמין שהכלי הזעיר הזה הצליח להרים את ארבעתנו, אבל הטיסה עצמה היתה מאוד יציבה ולא מפחידה. צילמתי מספר סרטוני וידאו, הנה אחד מייצג:

החוויה היתה מאוד קצרה. מצד אחד, זה השאיר את אותה הרגשה של "זהו? זה הכל?" שאפיינה לא מעט מהיעדים ה"קטנים". מצד שני, אף שהייתי שמח לעוד 5-10 דקות טיסה, מתרגלים לחוויית הטיסה וממצים אותה די מהר. לסיכום, כדי להוכיח ששרדנו את החוויה, הנה וידאו של הנחיתה: