שמונה דקות למייל

בתוך הימים הקשים שאופפים אותנו, התקיים בשבוע שעבר מרתון שיקגו. לא ממש רציתי לכתוב את הסיכום שלו בנסיבות הנוכחיות, אבל היות שהסיכום יכתב מתישהו, וימשיך להתקיים במרחב האינטרנטי לתמיד, מוטב שאכתוב אותו כבר עכשיו.

המטרה (ותקציר האירועים הקודמים)

השיא האישי שלי בריצת מרתון נקבע ב-2017 במרתון פריז והוא 3:30:35. המטרה באותו מרתון היתה לרדת משלוש שעות וחצי ופיספסתי אותה במעט. רוב הדרך רצתי בקצב מהיר יותר מקצב המטרה, מכוון בערך לתוצאה של 3:24. כעשרה ק"מ לסיום נגמרו לי הכוחות ונתקלתי ב"קיר" המפורסם שבו האנרגיה הזמינה אוזלת. גם נהיה מאוד חם והקצב הלך ודעך. התאמצתי מאוד לסיים בתוצאה טובה ככל האפשר ואכן סיימתי בתוצאה מכובדת, אך איטית במקצת מזו שרציתי. סיימתי את המרוץ במצב גופני מאוד ירוד ולא רציתי לחוות את הקושי שהייתי נתון בו שוב, ולכן קיבלתי בהשלמה שהתוצאה שהגעתי אליה היתה מיצוי היכולת שלי באותו זמן.

במשך תקופה ארוכה לוח השיאים האישיים שלי נותר ללא שינוי. הייתי עסוק באתגרים אחרים כמו ריצות שטח ואולטרה, שהן ריצות איטיות יותר. בנוסף, הכושר שלי כבר לא הייה בנקודת השיא שהוא היה בשנים 2016-2017, אחרי תקופת אימוני מהירות אינטנסיבית, שלא התחשק לי לחזור אליה. ואז, בסופה של שנת 2020, חלה הפתעה: עם המעבר לטבעונות ירדתי במשקל ופתאום התוצאות שלי השתפרו מאוד, מבלי שהעליתי את עומס האימונים. הימים היו ימי הקורונה ולא היו תחרויות, אבל כשאלו חזרו, במהלך 2021-2022, שמתי לעצמי למטרה לשפר את כל השיאים שלי, וכך היה. כולם חוץ מאחד.

לפני שנה רצתי במרתון סידני במטרה לשבור את חסם השלוש שעות וחצי. התאמנתי לבד ואת הריצה המסכמת, כולה בקצב התחרות (אך עם הפסקות שתיה ארוכות) רצתי בברלין, כי החום הקייצי בישראל היה בלתי נסבל. תכנית הריצה שלי היתה דומה למדי לזו של המרתון בפריז: לכוון לתוצאה של 3:24-3:26, ואם אתעייף בסיום עדיין יש שולי בטחון מספיק רחבים כדי לרדת מ-3:30. שוב, עשרה ק"מ לסיום, הגיע הכשלון. המסלול נכנס לעליה קצרה אך חדה מאוד ובסופה שרירי התאומים שלי התכווצו מאוד וכבר לא יכולתי לרוץ מהר. חישבתי בקרוב שאם אצליח לשמור על הקצב הנוכחי, עם הרגליים הכואבות, עדיין אפספס בשתי דקות את זמן המטרה, וקיבלתי החלטה להפסיק לסבול ולהמשיך בריצה קלה מאוד. סיימתי בתוצאה של 3:36, ובהכרה שעשיתי את המייטב שאני יכול, אבל את החלום הזה כנראה לא אגשים.

מספר חודשים לאחר מכן, התקבלתי למרתון שיקגו. זהו אחד מהמרתונים הגדולים בעולם ואחד מששת המייג'ורס (האחרים הם ניו יורק, בוסטון, לונדון, ברלין וטוקיו). הקבלה אליו, למי שאינו רץ עילית היא בהגרלה שדורשת רישום של כמעט שנה מראש. נרשמתי, בעיקר מתוך מטרה לסגור את הפינה של מרתון בצפון אמריקה, במסע שלי לרוץ מרתון אחד בכל יבשת. בחרתי בו מכיון שהתאריך שלו, בסוף חופשת הסמסטר האקדמית, התאים לי, ומכיוון שמדובר ביעד נוח (יחסית) ומרוץ עם ניחוח יוקרה. 

כשנודע לי שהתקבלתי, מכיוון שגם מדובר במסלול מהיר, התחלתי להרהר באפשרות לנסות, פעם אחרונה ודי, לתקוף את השיא האישי. ההתלבטות נבעה משני גורמים: הראשון, לא הייתי בטוח שיש לי את הכוחות הנפשיים להשריע ברצינות בתכנית אימונים. זה דבר אחד לצאת מהבית ולרוץ למרחקים, אבל גם לבצע אימונים בעצימות גבוהה זה מאמץ הרבה יותר גדול, בוודאי בשילוב עם אימוני קרוספיט שאני ממשיך לעשות. הגרם השני הוא העובדה שהמשקל שלי עלה. לא שמנתי, אבל אחרי המתרון בסידני התחלתי לצרוך אבקות חלבון אחרי אימוני כח ובתגובה, החלה עליה במשקל (שנעצרה) של כ-4-5 ק"ג . כל השיפור שלי בתוצאות הריצה נבע מזה שהמשקל שלי היה נמוך יותר, ועכשיו היתרון הזה נעלם וגם הרגשתי אותי בריצות קצרות יותר, אם כי 1-2 ק"ג ירדו במהלך תכנית האימונים האחרונה.

שיתפתי את נעמי, מאמנת הריצה בהתלבטויוות שלי, והיא היתה בטוחה מאוד שהיעד של 3:30 ריאלי מאוד. ביקשתי תכנית אימונים ולהתחיל בה כמה שיותר מהר. אצל רצים חובבים, מקובל להתחיל להעלות נפחי ריצה כארבעה חודשים לפני המרתון, אבל אני ביקשתי להתחיל חודש נוסף קודם.

האימונים

תכנית האימונים היתה מזעזעת. כלומר, התכנית היתה הגיונית, אבל לבצע אותה היה עינוי. זה דבר אחד לרוץ חמש פעמים בשבוע למרחקים שהולכים ועולים כל שבוע, אבל זה דבר אחר לרוץ אותם מהר. לא הייתי אפילו ריצה אחת קלה. כל האימונים כללו ריצות בקצבים מהירים, סביב קצב המטרה בתחרות או מהיר ממנו. אחרי כל ריצה הייתי שולח את הנתונים לנעמי, מדווח כמה היה לי קשה, והיא בתגובה היתה חולקת מחמאות כמה שהנתונים מצויינים ואז שולחת את התכנית לשבועיים הבאים עם מרחקים ארוכים יותר בקצב מהיר יותר.

במקביל, הקיץ הגיע ואיתו הטמפרטורות התחילו לעשות, וגם הלחות. אי אפשר היה להתחמק מהחום, אפילו כשהייתי רץ לפנות בוקר לפני הזריחה, הייתי מסיים ספוג כולי. התחלתי להישקל לפני הריצה ואחריה כדי לעקוב אחרי אובדן הנוזלים תוך כדי ריצה והתוצאות היו מלחיצות, והקצינו ככל שהזמן עבר.

במהלך חודש יולי, תוך כדי גל חום, נשברתי. סייימתי ריצה ממש גרועה וכתבתי לנעמי שאני לא רואה איך אני ממשיך מכאן ורץ את הריצה הארוכה של סוף השבוע בקצב שהיא מבקשת ממני. כתבתי גם שאני מסתכל קדימה ורואה שיש לי עוד חודשיים של ריצות כאלו ומתמלא בייאוש. בתגובה, נעמי שינתה את תכנית הריצה. לדבריה, היא סיימה "למדוד" את היכולות שלי ועכשיו אני בעומס יתר וצריך אתחול מחדש. קיבלתי שבוע של ריצות קלות וקצרות ולאחריו המרחקים חזרו אבל בלי הקצבים. במקומם, היו הנחיות כלליות כמו "קצב בינוני" או "קצב עבודה" שתורגמו לריצה לפי הרגשה, ובפועל לקצבים איטיים יותר מקודם, וגם איטיים יותר מקצב המטרה בתחרות, לעיתים איטיים בהרבה.

עם התמשכות הקיץ, גם זה לא תמיד הספיק, בייחוד בריצות הארוכות. עברתי לרוץ עם מנשא מים, ומילאתי אותו במשקה איזוטוני (תמיסת מלחים וסוכרים). בנוסף, בריצות הארוכות עברתי לרוץ לאט מאוד, בין היתר בגלל המשקל העודף של המנשא. רוב הריצות האלו הסתיימו כשאני חש בטוב, אבל עדיין בגירעון נוזלים עצום. חששתי מאוד מכך שהאימונים שלי כבר לא דומים בכלל למה שאני מתכנן במרוץ, ואין לי שום אינדיקציה לגבי היכולת שלי במרוץ אמיתי. נעמי הבטיחה שעם סיום התכנית וירידת הטמפרטורות, הגוף יתאושש והתוצאות ישתפרו, אבל לא היה לי ברור בכמה הן ישתפרו, ולמעשה כבר לא האמנתי שאני נמצא במקום קרוב ליכולת שאני רוצה להיות בה.

החלק הקשה של תכנית האימונים הסתיים בריצה מסכמת של 38 ק"מ. בשבוע שלפניה, היתה ריצה איומה של 36 ק"מ בעיצומו של גל חום שסיימתי בקושי. בריצה המסכמת התנאים היו מעט טובים יותר, וסיימתי אותה בהרגשה סבירה. לראשונה מאז שעברתי לרוץ לאט יותר, התבקשתי לשלב קטעים מהירים יותר בריצה, וכך היה, אם כי הם עדיין היו איטיים יותר מקצב המטרה שלי. בשבועות הבאים המרחקים התקצרו והטמפרוטורות ירדו מעט, אבל עדיין הרגשתי שאני מגיע לתחרות בלי לדעת מה היכולת שלי. בנוסף, גיבשתי כמה תובנות:

• נוזלים ומלחים: אני מאבד המון נוזלים בזמן ריצה, ובריצות ארוכות מגיע לפעמים לסף התיבשות וזו הסיבה שאני לא מסיים אותן בטוב. בשבועות שלפני התחרות הקפדתי לשתות הרבה יותר, ולא רק מים. הסתובבתי עם בקבוק איזוטון לכל מקום, כדי להגיע ליום התחרות כשאני רווי, כי המים בתחנות לא יספיקו לי.
• שירותים: שתיה מרובה זה חשוב, אבל לא הכל נספג בגוף. בריצות ארוכות הייתי חייב לעצור ולעיתים יותר מפעם אחת. באימונים זה לא ממש משנה, אבל למרוץ עצמו לא היה לי פתרון.
• נעליים: בשנים האחרונות התפתתחה טכנולוגיה של נעליים חדשניות עם לוחות פחמן בתוך הסוליה, שהובילו לשיפור תוצאות אצל רצי עילית. בתחילת הדרך, עלו סימני שאלה לגבי ההוגנות של שימוש בנעליים כאלו, בדומה לחליפות השחיה בהן נשברו שיאים באולימפיאדת בייג'ינג ושבהמשך הוכרו כאסורות לשימוש. בניגוד לחליפות, הנעליים כן מוכרות כעזר חוקי, בתנאים מסויימים, והן הפכו להיות זמינות גם לרצים חובבים. אחרי התלבטות רבה, החלטתי לשלם בערך כפול ממחירן של נעלי ריצה רגילות ולהצטייד בזוג כזה לעצמי.

שיקגו

הגעתי לשיקגו שלושה ימים לפני המרוץ. כלקח ממרוצים קודמים בחול, ריכזתי את כל המטלות הנלוות של הנסיעה כמו איסוף ערכת משתתף וקניות למשפחה ביום הראשון, כדי שאוכל לנוח ביומיים לפני המרוץ. בימים הבאים השתדלתי להגביל את השוטטות שלי בעיר לסביבת המלון, שממילא היה במרכז התיירותי והתרבותי של העיר. 

תזונה לפני המרוץ היא תמיד אתגר בחו"ל, בפרט בשילוב עם טבעונות. איתרתי שתי רשתות מזון, אחת מקסיקנית ואחת איטלקית, שבשתיהן יש לי מנה מתאימה להעמסת פחמימות לפני המרוץ והתמקדתי בהן.

מבט על העיר ממתחם האקספו

מעמיס פחמימות

לפני שהגעתי לשיקגו, הטמפרטורות היו חמות למדי, אבל ביום שהגעתי הן התחילו לצנוח, עם תחזית של 7-13 מעלות ליום המרוץ. יומיים לפני המרוץ יצאתי לריצה קלה ואחרונה, ומצאתי את עמי מוקף במאות רצים אחרים. מזג האויר היה קריר מאוד ונעים לריצה, ולמרות הקצב הקל, מצאתי את עצמי מגביר מבלי להתכוון ומגיע למהירויות שבחום הישראלי היו הרבה יותר מאתגרות. לראשונה, הרגשתי מעודד לגבי הסיכויים שלי לעמוד במשימה במרוץ עצמו.

אדריכלות ואמנות סביבתית בשיקגו

יום לאחר מכן התעוררתי ליום שבת השחור. הידיעות מישראל התחילו לזרום, גודל הזוועה רק התחיל להיחשף, והייתי מדוכא מאוד. חוץ מלעבור על אתרי החדשות והרשתות החברתיות, לא יכולתי לתפקד. מהמרחק לארץ, וגם בגלל אופי האנשים שאני עוקב אחריהם רשתות החברתיות, התמונות הבאמת קשות נחסכו ממני, אבל מהתיאורים הגראפיים לא יכולתי להתחמק. מהחדר במלון לא יכולתי לעשות שום דבר מועיל, אבל עדיין היה לי מאוד קשה עם המחשבה שביום הבא אני אמור להתנתק מהאקטואליה ולהתמקד במרוץ. באותו יום שבת, בשעות הצהריים, הלכתי להצגה כי כבר קניתי כרטיסים יקרים מאוד ביום הקודם, וכשישבתי באולם, שקוע בעלילה ובשירים, המציאות בישראל חזרה להזכיר את קיומה מדי פעם, מייצרת תחושה מאוד מבלבלת של חוסר אונים.

אסקפיזם בימים כואבים: המילטון

המרוץ

על הנייר, כדי לגמוע 42.2 ק"מ בפחות משלוש שעות וחצי, צריך לרוץ כל ק"מ בקצב של 4:58. במציאות, ה-GPS בשעון מודד מרחק קצת יותר ארוך, בין אם בגלל שהמסלול בפועל ארוך יותר ובין אם בגלל טעויות מדידה. מניסיון, תוספת המרחק היא סביב 200 עד 400 מטרים. רק בסידני התוספת היתה גדולה יותר (סביב 600 מטרים) אבל שם היתה שגיאה פתאומית מאוד גדולה במדידה, אז אני מתיחס למדידה הזו כמקרה חריג. כדי להתכונן לטווח ביטחון של 400 מטרים נוספים, הקצב צריך להיות סביב 4:55 לק"מ. בנוסף, לרוב אי הדיוקים במדידה מצטברים לאט לאט תוך כדי הריצה, וניתן להעריך אותם תוך כדי המרוץ כשמשווים בין סימוני הק"מ של המארגנים (אם הם שמו אותם במקום הנכון) לבין המדידה של השעון, ולפי זה להעריך את מצבי במרוץ.

ביום שבו אספתי את הערכה באקספו של המאגנים, עברתי בעמדה שמוקדשת לפייסרים (מכתיבי קצב) של המרוץ.  עוד קודם לכן, נטיית הלב שלי היתה לסטות מהאסטרטגיה של המרתונים בפריז ובסידני, ולא לנסות לבנות טווח ביטחון גדול על ידי ריצה מהירה בהרבה מקצב המטרה, פשוט מכיוון מכיוון שהיה לי ספק אם אוכל לעמוד בכך. יתכן שכל העיסוק הזה בשניות בודדות לכאן או ולכאן (4:58? 4:55? מה ההבדל) נראה שולי, אבל קצב ל 4:58 הוא קצב איטי מדי וקצב של 4:50 הוא קצב שאני לא בטוח שאוכל להתמיד בו. השניות הבודדות האלו מצטברות לזמן ניכר לאורך 42 ק"מ, וגם העייפות מכל הגברה זעירה מצטברת ויכולה לעשות את ההבדל בין לסיים את המרוץ כשיש עוד כח או להישאר בלי כח תוך כדי המרוץ.

בעמדת הפייסרים באקספו, הפייסר שאיתו דיברתי אישר שאכן יהיה פייסר לזמן של 3:30 במקצה שבו אתחיל לרוץ. הוא ציין גם שבגלל הבניינים הגבוהים בעיר, יש עיוותים רבים בקליטת GPS ואי אפשר לסמוך עליו. כחלופה, הוא הציע לבדוק את הזמן בכל פעם שעוברים ליד שלט עם ציון המרחק. שאלתי אם השלטים ממוקמים באופן מדויק והוא אמר שכן. ציינתי בפניו שאני רגיל לשיטה המטרית ולא יודע למדוד זמנים במיילים. הוא נתן לי מדבקה עם רשימה של כל הזמנים בהם יש לעמוד (אם הריצה בקצב קבוע) בכל מייל של המרוץ, כדי לסיים בזמן הנדרש, והוסיף שבמקרה שלי, פשוט מדובר בשמונה דקות לכל מייל (או ליתר דיוק, שמונה דקות וחצי שניה). במרוץ יש 26.2 מיילים, ואם אני אסתמך על השילוט, אני פשוט צריך לתזמן שמונה דקות משלט לשלט. בעקבות השיחה, השתכנעתי לדבוק באסטרטגיה של לסמוך על הפייסר ולא על השעון.

ביום המרוץ לקח המון זמן להגיע לאזור הכינוס, לעבור בדיקות בטחוניות, לעבור בעמדת שמירת החפצים, להספיק שירותים ולהגיע בזמן גבולי לאזור הכינוס של המקצה שלי. היה יום קריר עם עננות קלה, מזג אויר אידיאלי למרתון, גם בגלל הקור וגם מכיוון שהעננות היתה צפויה להסתיר את השמש בשעות המתקדמות של המרוץ. נעמדתי קרוב לקבוצת הפייסרים של 3:30, ושמעתי בחצי אוזן, בשל הצפיפות הרבה, את התדרוך שלהם. הם חזרו על דברים שכבר ידעתי (לא לסמוך על GPS, הקצב הוא ממוצע ולא מדויק, תחנות המים ארוכות ולא חייבים להצטופף בהתחלה) וגם את פריט המידע שהיה הכי חשוב עבורי, הם מכוונים לסיים טיפה יותר מהר, כחצי דקה לפני 3:30.

ממתינים להזנקה. תחילה, אופני היד, אחריהם רצי העילית, ואז שאר הרצים מחולקים ללא פחות משתיים עשרה קבוצות לפי זמני העבר שלהם. אני בקבוצה הרביעית, אבל עדיין מדובר בעוד עשרים דקות של המתנה. בינתיים, אני קופא מקור בטמפרטורה של שבע מעלות, ומרגיש שאני שוב צריך לשירותים, אבל אין שום אופציה זמינה. הקבוצה שלנו סוף סוף מזנקת, וברגע שמתחילים לרוץ, אני מתמקם מעט מאחורי אחד הפייסרים, בתוך הדבוקה שעוקבת אחריו. כמה מאות מטרים לתוך המסלול אנחנו נכנסים למנהרה, ושם, בצפיפות של המרוץ, אני נוגע קלות בעקב של הרצה לפני, והיא נופלת.

כשראיתי אותה נופלת, נבהלתי. בצפיפות של מרוצים גדולים יש לפעמים מגע מקרי בין רצים, איבודי שיווי משקל ולעיתים גם נפילות, אבל ממש הופתעתי מזה שהיא נפלה בגלל נגיעה כל כך קטנה. עצרתי וניסיתי לעזור לה לקום, והיה ניכר שהיא לא מצליחה לקום בכוחות עצמה. שאלתי אותה אם היא בסדר, והיא השיבה שלא. ראיתי שהיא גם נחבלה בפנים כשנפלה. בינתיים, רצה נוספת עצרה ועזרה לי לתמוך בה. היא נשענה על שנינו כשלקחנו אותה הצידה ולא הצליחה לעמוד בעצמה. השענו אותה על גדר הבטיחות והרצה השניה אמרה שתחפש עזרה, ומצאה שוטרת במרחק קצר מאיתנו. כשהשוטרת הגיעה, פניתי אליה וביקשתי שתקרא לעזרה רפואית. ראיתי את השוטרת קוראת בקשר וכאן החלטתי, ברגשות מעורבים, לעזוב את הזירה ולנסות להציל את המרוץ שלי. הרגשתי רע מזה שאותה רצה נפגעה בגללי וכנראה כבר לא חזרה למרוץ. מצד שני, עזרתי לה ככל שיכולתי ובשלב הזה היא היתה באחריות השוטרת ולי כבר לא היה איך להיות מועיל בסיטואציה. אחרי המרוץ, יצא לי לספר את הסיפור למספר אנשים ואף אחד מהם לא התרגש יותר מדי כי דברים כאלו קורים במרוצים צפופים, אבל עדיין לא הרגשתי נוח מהסיטואציה ומהאחריות שלי אליה.

כשחזרתי לרוץ, חשבתי שהמרוץ אבוד. הגברתי את הקצב מתוך תקווה שאולי אוכל להדביק את הקצב, אבל השתדלתי לרסן את עצמי כדי לא להישרף מוקדם מדי. כשהשעון דיווח ק"מ ראשון בזמן של 5:44, הופתעתי לטובה. לפי השעון אני בפיגור של פחות מדקה בגלל התקרית הזו, אם כי אני לא יודע איך השעון התמודד עם מדידות מרחקים במנהרה שבה גם התעכבתי. קצת לאחר מכן, שוב הפתעה: אני קולט פייסר לפני. אני בטוח שזה פייסר של קבוצה איטית יותר, אבל מתקרב ורואה שהוא מחזיק את השלט של 3:30. איך זה יכול להיות? הסימון של המייל הראשון מגיע והזמן הוא 8:17, כלומר, אני, וגם הפייסר שקצת לפני, בפיגור של 17 שניות בערך. 

מכאן נצמדתי לפייסר למשך עוד מספר קילומטרים. לדבוקה של 3:30 היו כמה פייסרים, מחולקים לכמה "תתי-דבוקות", אבל התמדקתי באחד מהם שסימנתי אותו בתור הפייסר "שלי". למרות זאת, לא אהבתי שאנחנו עדיין בפיגור קל בזמנים ועקפתי אותו, נצמד לפייסרים בתת הדבוקה שלפנינו. בינתיים, הלחץ לשירותים רק גדל, ואחרי שמונה קילומטרים, נכנסנו לפארק, נעלמו הצופים בצידי הדרך ובמקומם הופיעו שיחים ועוד כמה רצים שניצלו את ההזדמנות להתפנות, והחלטתי שאין ברירה ואני צריך להיצטרף אליהם.

חזרתי לריצה כשאני משוכנע שהפייסר "שלי" עדיין מאחורי. שמרתי על קצב שהוא במעט יותר מהיר מקצב המטרה ובכל פעם שהופיע שילוט של מייל נוסף, כפלתי את מספר המיילים בשמונה והשוויתי לזמן שלי. עד מהרה הדבקתי את הפער, ושוב ראיתי לפני פייסר. התקרבתי וגיליתי שזה הפייסר "שלי", שבדיעבד כן עבר אותי בעצירה האחרונה. מכאן החלטתי להמשיך איתו ולהישאר תמיד קצת מאחוריו. הקפדתי לעבור בכל תחנות השתיה במרוץ כדי לא להתייבש והיו די הרבה כאלו. בכל תחנה קיבלתי כוס חצי מלאה במים, וברובן, אחרי המים, חילקו משקה איזוטוני, וגם ממנו לקחתי. בקצב שבו רצתי לא ממש יכולתי לשתות בנחת ובערך חצי מכל מנה נשפכה עלי, אבל את השאר שתיתי.

המיילים הקתדמו מאוד לאט. מצד שני, היו רק 26 מהם. שלט עם 9 מייל אומר שעברתי יותר משליש מרוץ. משלב כלשהו התחילו גם להופיע שלטים עם המרחק בקילומטרים, מה שעזר לי להתקדם כל פעם "עד השלט הבא", לכל היותר ק"מ אחד בכל פעם ולפעמים הרבה פחות. בינתיים, עם הקור וכל תחנות השתיה, שוב הייתי צריך לשירותים. אחרי שכבר פעמיים הצלחתי לסגור פיגור מהפייסר, האמתי שאוכל לעשות זאת גם בפעם השלישית, אבל פשוט לא היה לאן ללכת. רצנו בעיר, התושבים עומדים בהמוניהם בצדדים, מסתכלים, מעודדים, מחזיקים שלטים, מציעים מים ומזון לרצים (העדפתי לא לקחת שום דבר ממקור לא רשמי). יצא לי לרוץ במרוצים גדולים בחול (ברלין ופריז, וגם סידני שהוא קטן יותר) ולראות את התושבים מעודדים, אבל כאן העידוד היה יוצר דופן ושידר אנרגיה מדהימה כמעט לאורך כל המרוץ.

קצת אחרי 13 מייל, הגיעה נקודת האמצע של המרוץ. לפי הזמן בשעון, יש לי חצי דקה שאני יכול לבזבז על עצירת שירותים... אבל איפה? אחרי בערך מייל נוסף, 23.5 ק"מ בתוך המרוץ, אני קולט שורה של שירותים ציבוריים ניידים מאחורי הקהל וחותך לשם. שוב, אני נאלץ לסגור פערים מהפייסר, והפעם זה כבר מתחיל להיות קשה, אבל בסופו של דבר אני מגיע אליו שוב.

צפוף

אחרי 30 ק"מ אני מנסה להתעודד. נשארה עוד שעה אחת ואחרונה למרוץ. מצד שני, יש אימרה לפיה המרתון רק מתחיל בק"מ ה-30. ק"מ 32, זה המקום שבו התחילו הצרות בסידני וגם בפריז. בינתיים אני בסדר, אם כי השרירים ברגליים מתחילים לכאוב. אני חושש שבכל רגע הם יכולים להיתפס, אבל מנסה להיות חזק מנטלית ובינתיים זה לא קורה. בק"מ ה-34 היתה תחנה של ביופריז, שזה חומר אלחוש שמגיע במשחה (היתה לי דוגמית בכיס) וגם בספריי. ראיתי מרחוק שהתחנה מתנהלת מאוד ביעילות, כמו במרוצי פורמולה 1: רץ יורד מהמסלול לתוך התחנה, המתנדבים מרססים אותו ואז הרץ ממשיך בדרכו. החתלטתי שאני יכול הקריב עשר שניות לטובת העניין, אבל לא ממש הרגשתי הקלה.

עדיין צפוף

הקילומטרים הבאים היו קצת קשים מנטלית. הייתי גבולי מבחינת הקצב (השעון הראה שאני סביב חמש דקות לקילומטר) והפייסר היה עוד לפני אבל המרחק בינינו גדל. לפי הזמנים בשלטי המיילים, הייתי 20 שניות מתחת לזמן המטרה. אם אני אמשיך להיחלש, זה לא יספיק. נלחמתי במחשבות כפירה של ויתור. לראשונה במרוץ, שהיה שטוח למדי על עכשיו, הופיעה עליה. הייתי בלחץ לשידור חוזר של התכווצות השרירים ממרתון סידני, ואכן ראיתי סביבי כמה קורבנות להתכווצות כזו, אבל הפעם לא הייתי אחד מהם. נותרו כחמישה ק"מ והתחלתי להרגיש מעודד יותר. כל שלט נוסף של ק"מ או מייל ציין שהמרחק שנשאר מצטמק באופן משמעותי.

הפער בין המדידה של השעון שלי לשלטי הק"מ הלך וגדל והגיע לכ-400 מטרים בשלב הזה. מכאן, שכשהשעון הראה 40 ק"מ, נותרו לו עוד 2.6 ק"מ (ולא 2.2). מעודד מזה שלא נשאר הרבה, מצאתי כוחות להגביר, ובהדרגה התקרבתי לפייסר. 25 מיילים עברו ואחריו שלט שמכריז על מייל אחרון. אני כבר מחשב בראש את מספר הדקות הבודדות שנותרו לסיום המרוץ. השלט הבא אומר "עוד 800 מטר". בהמשך, "עוד 400 מטר" ואז מופיעה עליה חדה. ידעתי מראש על העליה הזו כי קראתי עליה לקראת המרוץ. היא לא עליה תלולה במיוחד, אבל אחרי 42 ק"מ באמת קשה לעבור אותה. ראיתי רצים שנשברו ועמדו בעליה הזו, אבל אני הייתי ממוקד בלהגיע לסיום. ידעתי שהזמן שלי מספיק טוב שגם האטה בעליה הזו לא תעכב אותי יותר מדי. העליה מגיעה לסיומה והפייסר מסתובב וצועק לרצים שמאחוריו שרואים את קו הסיום. אני חולף על פניו ומגביר בעדינות. קו הסיום מגיע ואני מסתכל על השעון. 3:29:20. עשיתי את זה. מאוחר יותר, הגיעו התוצאות הרשמיות, 3:29:17.

בסיום

סיכום

תכנית האימונים, בקיץ החם והלח, היתה חוויה מאוד קשה ולא מהנה בכלל. רוב התכנית פשוט סבלתי. בתמורה, קיבלתי חוויה מאוד מוצלחת במרתון עצמו, אבל אף אחד לא הבטיח לי מראש שזה יקרה. באותה מידה יכלתי לדעוך במהלך הריצה כפי שקרה לי במרוצים קודמים. הגדרתי את המרתון הזה כ"ניסיון אחרון ודי" לרוץ מרתון מהיר, ואני שמח שלא אצטרך להעמיד את המשפט הזה במבחן. כמובן, ככה אני מרגיש עכשיו, הוכחתי לעצמי שאני יכול ולא צריך עוד מרתון מהיר, אבל אי אפשר לדעת איך ארגיש בעתיד. לפעמים עולות שאלות של "מה היה קורה אם לא הייתי עוצר שלוש וחצי פעמים במהלך הריצה?" התשובה הפשוטה היא שהייתי רץ כל הדרך עם הפייסר ומסיים בערך באותה תוצאה, בלי לדעת שיכולתי לרוץ מהר יותר. פוטנציאלית, התאונה בתחילת המרוץ מצביעה על זה שרצתי בפועל כדקה יותר מהר מהזמן הרשמי, אבל כרגע לא מציק לי שהשיא שלי הוא 3:29 כשהיה יכול להיות 3:28. את העצירות לשירותים אני לא יכול לכמת כי גם נחתי במהלכן וגם הן המחיר של מזג אויר קר ושתיה מרובה, שני גורמים שאני חייב להם את ההצלחה במרוץ. 

הדרך חזרה למלון היתה ארוכה מאוד. הרבה הליכה, המתנה ארוכה בעמדה לשמירה חפצים, שרירים כואבים, אבל אני הייתי מרוצה ולכמה שעות התנתקתי מהמציאות שמחכה לי בחזרה לישראל. גם המסע חזרה לא היה פשוט, אחת מהטיסות שלי בוטלה ומציאת טיסה חלופית דרשה מחשבה יצירתית. אבל לזמן קצר הייתי בעננים: שיא אישי חדש, יותר משש שנים אחרי שקבעתי את הקודם. מחסום ה-3:30 נשבר אחרי כל כך הרבה שנים. פעם ראשונה שאני מסיים מרתון כביש מהיר בהרגשה חזקה ולא בדעיכה. מרתון שמיני ויבשת שישית שאני רץ בה (נותרה רק דרום אמריקה) ועוד איזה מרתון: אחד מששת המיג'ורס, מעל 48 אלף משתתפים, שיא עולם מדהים שנקבע בגברים והתוצאה השניה בטיבה בעולם בנשים.