יום הולדת שנה

היום לפני שנה רצתי 100 ק"מ באולטרה מרתון דרך הערבה שנערך במסגרת תחרות האולטראמן. הבלוג הזה נפתח לפני כעשרים ואחד חודשים ברגע שהתחייבתי לתכנית אימונים, עוד לפני שידעתי באיזה מרוץ אשתתף. רגע השיא היה כמובן יום המרוץ שתועד כאן. במלאת שנה לארוע, כשהארוע כבר רחוק אבל לא ממש, הגיע הזמן להסתכל על השנה שחלפה.

הקורונה

כל השנה הזו היתה נראית אחרת אם הקורונה לא היתה מפציעה לחיינו. חודש אחרי המרוץ הופיעו הידיעות על המקרים הראשונים בסין. מרתון תל אביב בסוף פברואר כמעט בוטל והיה המרוץ האחרון שהשתתפתי בו. מאז חודש מרץ אין יותר מרוצים ואירועים. החדשות האחרונות על חיסונים ראשונים מעוררים תקווה שבעוד שנה החיים יהיו יותר דומים לכפי שהיו לפני שנה מאשר להווה. אני לא חושב שמסכות פנים והנחיות ריחוק חברתי יעלמו מחיינו כל כך מהר, אבל אני מקווה שיתאפשר לחדש אירועים רבי משתתפים (בכל תחום, לא רק בספורט) בפורמט חדש כלשהו.

אולטראמן 2020

בסיום האולטרה, הייתי בהרגשת עילוי. כל כך הרבה שעות מאמץ, קשיים ומשברים התנקזו ליום אחד של שיא, שלא דמה בכלל לתקופת האימונים. החוויה היתה כל כך חיובית שהחלטתי לקשור את עצמי למרוץ הספציפי הזה, כפי שתיארתי בפוסט הזה, שבו אני סוקר את המדבקות על פגוש הרכב שלי ואת התוספת החדשה של מדבקת 100 ק"מ, כשבנוסף בחרתי בעיצוב שכולל את לוגו המרוץ כקעקוע למזכרת שישאר איתי גם כשהרכב כבר לא יהיה ברשותי. לפני יומיים הרכב נמכר ונמסר, יחד עם כל המדבקות שעליו. עוד מעגל נסגר.

החלטה שקיבלתי עוד לפני המרוץ עצמו היתה להתנדב במרוץ של השנה הבאה. כשהתקרב הרגע שבו צריך להודיע למארגנים שאני מעוניין לעזור, הרוח התחילה לצאת מהמפרשים, והמשכתי לעקוב אחרי ההכנות למרוץ הבא בשקט ומרחוק. אני חושב שלבאסה הכללית שהקורונה השרתה על שנת 2020 יש השפעה על הפאסיביות שהפגנתי, אבל אני עדיין מאוכזב מעצמי. המרוץ היה אמור להתקיים לפני כשבוע, אך קצת לפני כן המארגנים הודיעו שהם נאלצים לבטל אותו. בינתיים, אני מוצף בסיפורים של המשתתפים שמאלתרים תחליפים ורצים באופן עצמאי את המרחקים שנרשמו אליהם. 

אישית, אני לא יודע איך הייתי מתמודד עם אכזבה כזו אם הייתי רשום למרוץ השנה ורואה איך שמונה חודשים של אימונים יורדים לטמיון, וממש שמח שהספקתי להשלים את היעד הזה רגע לפני שכל העולם השתגע. אם העולם לא היה משתגע והמרוץ היה מתקיים כמתוכנן, החל"ת שאני נמצא בו היה אמור לאפשר לי למצוא את הזמן להתנדב ולעזור. בשנה הבאה יהיו לי מחוייבויות למקום העבודה שלי ולכן אני לא מנצל את הבמה של הבלוג הזה כדי להתחייב לסגור מעגל ולהתנדב במרוץ של 2021, אלא רק מקווה שהאפשרות הזו תהיה זמינה ואמצא בעצמי את הכוח לממש אותה.

שביל השרון

בתקופת האימונים לאולטרה היו הרבה ריצות ארוכות מאוד שאותן רצתי בקצב איטי במיוחד, שלא השתלב עם התכניות של הפרטנרים הרגילים שלי לריצות, ויטלי, דימה ואילת. את פרויקט הריצה של שביל השרון, שעל שמו נקראת החבורה שלנו, הצלחתי לשלב עם האימונים שלי, אבל בהמשך רוב האימונים שלי היו לבד.

אחרי סיום האולטרה שלי התאפשר איחוד מחדש עם החבורה. תחילה נטשנו את השטח למען ריצות כביש בשביל מרתון הבכורה של אילת, ובהמשך חזרנו לשטח עם מקטעים משביל ישראל וחופי ישראל. סגרים, קשיים לוגיסטיים, נסיעות שהולכות ומתארכות וסתם תוכניות אחרות האטו מאוד את ההתקדמות בפרוייקטים האלו, אבל שלושת חברי הקבוצה שאינם אני נחושים להמשיך בהם ולגרור אותי איתם.

שביל השרון עצמו עבר שדרוג שכולל סימון מחדש ושינוי חלק מהתוואי שלו, במחצית הדרומית שלו. בעבר כתבתי על הריצה בחלק הזה של השביל שלא התרשמתי ממנו לטובה. דגמנו את התוואי החדש שעובר בפארק הוד השרון והשינוי הוא בהחלט מבורך.

שינויי אקלים ושינויים אחרים

הפוסט הזה נכתב בערב של יום קריר שהחל לאחר בוקר גשום מאוד. כל כך גשום, שהוא משכיח את הקיץ הארוך במיוחד שעבר עלינו, כולל גלי חמסין עוד מחודש אפריל. לא מעט כתבתי בבלוג הזה שאני מתקשה במיוחד בריצה בחום ולחות, אבל כנראה שהגיע הזמן לכתוב זאת שוב. הרבה מהריצות הארוכות שרצתי בשנה האחרונה היו לי קשות מאוד. מרתון תל אביב היה המרתון הכי חלש שלי, גם כחוויה וגם בשורה התחתונה של התוצאה. ברוב הריצות בשביל ישראל ובריצות החוץ מצאתי את עצמי נגרר מאחור, ובמקום מסויימים אפילו מוותר על הקילומטר האחרון. בסוף ריצה ארוכה יש תחושת סיפוק של "היה קשה מאוד אבל דווקא בגלל הקושי היה כיף". לי היה כל כך קשה שלא תמיד נשאר לי מקום בפנים בשביל החלק של הכיף.

העובדה שריצות שטח של 20-30 ק"מ קשות לי כל כך עומדת בניגוד לכך שרק לפני שנה רצתי 100 ק"מ במסלול שהוא בתוואי די ידידותי, אבל כלל ריצה באור יום, כולל בשעות צהריים חמות, אם כי בלחות נמוכה. הקשיים שאני חווה היום בריצה מעלים חששות שאולי אני לא רק צריך להאשים את מזג האויר בקשיים שלי. אולי אחרי שהייתי ממוקד בריצות איטיות במיוחד במשך תקופה ארוכה, אני משלם מחיר על היכולת שלי לרוץ ריצות אחרות? אולי העובדה שהורדתי מעט מתדירות האימונים שלי ומהעצימות שלהם אני מאבד מהכושר שלי? אולי הגוף נכנע לגיל והביולוגיה עושה את שלה?

ומצד שני, מגיע יום כמו היום, בו ויתרתי על החוויה המפוקפקת של לרוץ במבול בבוקר, ויצאתי לריצה לא מאוד ארוכה בערב. בשליש האחרון של הריצה המסלול שלי התלכד עם רץ מהיר שהיה לפני. רצתי בקצב שלו ושמתי לב שהוא באמת מהיר. רציתי לעקוף אותי אבל פחדתי שברגע שהוא יראה אותי חולף על פניו הוא רק יגביר יותר וישבור אותי, אז החלטתי להישאר מעט מאחוריו. בינתיים הוא רק הגביר יותר ויותר עד שלאחר כקילומטר וחצי נאלץ לעצור ברמזור, שם הודיתי לו על שבלי לשים לב הכתיב לי קצב מהיר ושם גם התפצלנו כל אחד לדרכו. נותרו לי שני קילומטרים לסיום הריצה שלי שאותם רצתי בקצב החדש, והופתעתי שלא היה לי קשה בכלל. אז אולי בכל זאת זה הכל בגלל הרגישות שלי לחום וללחות.

היום שבו חציתי את קו הסיום של ריצת מאה הקילומטרים היה גם היום שבו נותרתי ללא אופק משל עצמי בנוגע למטרות שלי בריצה. תמיד רציתי לרוץ יותר. בדרך כלל "יותר" היה למרחק יותר גדול, אבל היו גם תקופות של אותו מרחק אבל יותר מהר. כשהגעתי למאה קילומטרים, נגמר ה"יותר". לקראת סוף הדרך, האימונים היו כל כך ארוכים ומתישים שרק חיכיתי למרוץ כדי שכל זה יהיה מאחורי. במרוץ עצמו זכיתי לחוויה נהדרת שמפצה בגדול על כל הקשיים שעברתי, אבל עדיין אני לא יכול לשכוח אותם, ולפחות נכון להיום לא מרגיש צורך לעבור שוב תקופה כזו קשה. אני נזהר בבחירת המילים שלי ולא נכנס לאמירות חדות כמו "לעולם לא", אבל כרגע, כמו גם לאורך השנה שחלפה, זה מה שאני מרגיש.

בלי מטרות משל עצמי, הפתרון הקל היה להתחבר למטרות של אחרים ולאמץ אותם לעצמי, שזה מה שעשיתי בשנה החולפת, במרתון תל אביב ובכל ריצות השטח. אם המרחקים היו קצרים יותר והקצבים קלים יותר, זה כנראה היה עובד טוב יותר עבורי. כשאני מגיע סחוט ורצוץ לסיום, העובדה שלא רצתי מתוך להט שלי כנראה משפיעה על זה שאני בעיקר חש סחוט ורצוץ, ופחות להוט.

ניסיתי לחשוב איפה עכשיו נמצא הלהט שלי בריצה ועדיין לא מצאתי תשובה. אני רוצה חוויה מתקנת למרתון האחרון ולסיים מרתון בתוצאה סבירה עבורי, לא תוצאת שיא, כשאני לא מסיים אותו ממוטט. זה משהו שעוד לא קרה אבל אני לא יודע כמה אני להוט להפוך את הרצון למציאות. מעבר לזה, אני צריך עוד זמן לחשוב על מערכת היחסים שלי עם ריצה.

קרוספיט

בפוסט הקודם חשפתי שבמרבית השנה האחרונה אני מפתח תחביב ספורטיבי חדש, קרוספיט. חלק מהבחירה שלי להפחית באימוני ריצה היא בגלל הקושי שנוצר בעקבות הוספה של אימונים נוספים מסוג חדש. בזמן האימונים למרתון תל אביב ניסיתי להחזיק את החבל משני קצותיו ולבצע, אם צריך, שני אימונים בזה אחר זה, אבל העומס הכריע אותי. מחמישה אימוני ריצה שבועיים בזמן ההכנות למרתון וארבעה אימוני ריצה שבועיים בזמני "שגרה", ירדתי לשלושה, ובהחלט יכול להיות שבכך הקרבתי חלק מיכולת הריצה שלי על מזבח התחביב החדש. 

אנטארקטיקה

הטיול ליבשת הדרומית היה צריך להתרחש בקרוב, ובחצי השנה האחרונה הייתי אמור לתעד את תהליך ההכנות. כל זה לא קרה תודות למגפה עולמית, נדחה בשנה אחת וכולי תקווה שלא יותר מכך. בחודשים האחרונים היו מספר עדכונים, ואף שהם אינם מרעישים במיוחד, אני מעדיף לעדכן במרוכז בפוסט נפרד שייוחד למסע הזה, בעוד כחודש.

רשימת היעדים

ריצת מאה הקילומטרים היתה גם אחד מהיעדים היותר דרמטיים ברשימת חמישים היעדים שלי. כשהיעד הזה סוף סוף הושלם, הוא היה היעד העשרים ואחד שמגיע לסיומו. כעבור שנה, ברשימה מסומנים כבר שלושים וחמישה יעדים. זה אומר חמישה עשר יעדים בתוך שנה אחת, מאמצע נובמבר עד אמצע נובמבר. קצב מטורף, אם זוכרים שמספיק לסיים חמישה יעדים בשנה כדי לסיים את כל הרשימה בעשור אחד.

חמשיה עשר זה גם מספר היעדים שנותרו לי להשלים. בגלל הקורונה, רק שישה הם רלוונטים כרגע. שניים פעילים כרגע על אש נמוכה ואני צריך להחליט מתי התקדמתי בהם מספיק כדי להכריז על הגעה לקו הגמר. אני מעריך שבשני המקרים זה יקח מספר חודשים. שניים דורשים ממני להתחייב כשבוע לכל אחד מהם שבו אעסוק בעיקר ביעד בודד ולהימנע ככל האפשר מהסחות דעת. נשמע פשוט אבל בינתיים דחיתי אותם שוב ושוב. בשני היעדים הנוספים אני רוצה ללמוד או להתנסות במיונות חדשה. אני מעריך שמדובר בכחודש עד שלושה חודשים לכל אחד, בבהתחייבות של מספר שעות לא גדול במיוחד בכל שבוע. גם כאן אני מתקשה לצלול למים ופשוט להתחיל. 

יתר תשעת היעדים מתחלקים כך: שלושה ממתינים לחידוש אירועים שאפשר להתקהל בהם; שלושה, כולל אנטארקטיקה, ממתינים להקלות בכל הנוגע לנסיעות לחול; שני יעדים הם גם וגם, אבל באופן גמיש: יותר קל לבצע אותם בלי קורונה, ואני מעדיף לבצע אותם בחו"ל, אבל אין הכרח קשיח; היעד האחרון נשמר לחגיגות הסיום של הרשימה.