אני שונא לרוץ בגשם. יש אנשים שחושבים שזה נהדר לרוץ בגשם. יופי להם, אבל אני לא אחד מהם. אני שונא להרגיש את הטיפות פוגעות בי, אני שונא להירטב כשזה לא מזיעה. הסיוט שלי בריצה נראה כך: אני יוצא לרוץ. אחרי חמש דקות מתחיל טפטוף. אני אומר לעצמי שכבר התחלתי לרוץ, אז אמשיך. הטפטוף הופך למבול ואני ספוג כולי במים. אחרי עשר דקות אני מתרגל לזה ואז הגשם מפסיק בבת אחת, ורוח קרירה מתחילה לנשוב. את כל שאר הריצה אני עושה כשרטוב לי וקר לי, בידיעה שאם רק הייתי מתחיל רבע שעה מאוחר יותר כל זה לא היה קורה.
עד השבוע, מעט הגשם שירד לא הפריע לאימונים שלי. לפני שנה, כשהתאמנתי למרתון טבריה, שניים מהאימונים היותר ארוכים היו בגשם, והיו פשוט סיוט אחד גדול. אני זוכר באחד מהם, כמעט כל האימון היה בגשם, ואיך שכל פעם שהתרגלתי לקצב ולעוצמה של הטיפות שפוגעות בי וניסיתי להתעלם מהן, עוצמת הגשם השתנתה כדי להזכיר לי שהוא שם. זה הרגיש כמו עינוי סיני והייתי מאוד אומלל. לרוץ אומלל בתנאים רחוקים מאידיאליים זה גם אומר לא לרוץ בקצב המתוכנן, אז ההכנה למרתון נפגעה, מעבר לזה שלא נהניתי ממנה כלל.
השבוע נדברנו לרוץ ביום חמישי בבוקר, אימון עליות. נדברנו זה החשודים הרגילים: איילת, שאני מלווה במרתון תל אביב, דימה שירוץ במרתון ים המלח, ויטלי שירוץ בשניהם, ואני. מתעורר בחמש ומשהו, בחוץ מבול, ותוך כדי התארגנות, הודעות בקבוצת הוואצאפ שלנו. אחד אחד כולם מוותרים ופורשים. אני נשאר אחרון ומודה לכולם שנתנו לי תרוץ לוותר גם.
למחרת, אימון של קבוצת הריצה. פעם בחודש יש אימון במקום משתנה, שהמדריכים מכנים "אימון הפתעה". הפעם הם בחרו בריצה מסביב לאגם שבפארק האקולוגי בהוד השרון. נראה שהסערה של יום חמישי נרגעה, והאימון עבר בלי אירועים מיוחדים, בנוכחות דלה יחסית. חמש דקות אחרי סוף האימון, כשאני יושב במכונית ומסתכל על נתוני הריצה באפליקציות שבטלפון שלי, הגשם מתחדש. איזה תזמון! בהמשך הגשם מתחזק והופך למבול עם מטחי ברד.
יום שבת הוא היום לריצה ארוכה. איילת ואני מתכננים 24 ק"מ, ויטלי ודימה 28. תחזית מזג האויר בעייתית. הבוקר גשום, הערב לא. החברה מציעים לדחות לערב אבל אני מבקש שנשאיר את אופציית הבוקר על השולחן. מעבר לזה שאני מעדיף לרוץ בבוקר, אחרי ריצה ארוכה בקצב מאתגר אני מרגיש מפורק, ומעדיף להקדים כמה שיותר את ההתאוששות, לפני האימון הבא. מסכמים על שבע בבוקר, אלא אם התנאים לא יאפשרו.
מתעורר בשבת ומתחיל להתארגן. בשש ורבע שם לב לגשם בחוץ. בקבוצת הוואצאפ מתחילות הודעות הביטול. איילת תרוץ על מסילה, ויטלי ודימה ירוצו בערב, אני מודיע שאמתין להפוגה בגשם ואנסה לרוץ בה. היתרון במזג האויר הנוכחי הוא שאם בכל זאת לא יורד גשם, אפשר לרוץ בכמעט כל שעה. חצי שעה אחרי שכולם התקפלו נראה שהגשם הפסיק. אני שוקל אם לצאת לרוץ, וחושש מתסריט הסיוט שלי בו הגשם מתחדש חמש דקות אחרי שאצא לרוץ. אחרי שעה המתנה, כשנראה שהשמיים מתחילים להתבהר, אני נשבר, מתלבש ויוצא.
איך שיצאתי החוצה אני מגלה שטעיתי. השמיים בכלל לא התבהרו, ויורד גשם קל מאוד, כמו טפטוף של גשם אנגלי. מצד אחד, אין ספק שיורד גשם, מצד שני כמעט ולא מרגישים אותו. אני מתחיל לרוץ ומקווה לטוב. זה בדרך כלל הסימן לחוק מרפי להגיד לגשם להתגבר, אבל לא רק שזה לא קורה, אני גם רץ מהר מהרגיל. התוכנית למרתון של איילת היא לרוץ בקצב 5:20 לקילומטר (דימה וויטלי מתכננים ריצה מהירה יותר למרתון שלהם), ואיילת, חרף המחאות שלי, נוטה לרוץ טיפה יותר מהר, סביב 5:15. הפעם הקצב מתחת ל-5:10, ולפעמים אפילו יורד מתחת לקידומת חמש. לפני שנתיים ושלוש הייתי רץ ככה תמיד, ואפילו מהר יותר, אבל בשנה האחרונה לא יצא לי לראות תוצאות כאלו למרחקים ארוכים. אני שמח לראות שאני מתחיל לחזור לתוצאות של פעם, גם אם שיאי העבר עדיין רחוקים.
מצד אחד אני חושב שאני צריך להרגיע את קצב הריצה כדי לא להתפרק בהמשך, אבל מצד שני אני מרגיש ממש טוב ומחליט להישאר בתחום של חמש וקצת. הגשם ממש לא מפריע, אני כמעט לא מרגיש אותו, ומדי פעם הוא גם מפסיק לגמריי. בערך באמצע הריצה אני מחליט להאריך אותה מעט, ולכוון ל-26 ק"מ. הריצה ממשיכה ללא ארועים מיוחדים, למרות שאני קצת מתעייף ברבע האחרון שלה. השעון שלי מסכים וטוען שרצתי על דופק גבוה מהרגיל. אני לא מרגיש שיכולתי להשלים 42 ק"מ ככה, אבל גם הארוכות הקודמות הסתיימו בהרגשה כזו, אז אני לא מתרגש מזה. יתר על כן, הקצב הממוצע, 5:03, מהיר בהרבה מהרגיל, ולא סיימתי עם הלשון בחוץ. נכון שהמרחק המלא של 42 ק"מ עדיין נראה רחוק, אבל אם הייתי צריך להשלים רק עוד קצת, למשל ל-30 ק"מ, כנראה שהייתי יכול לשמור על הקצב שלי.
במקביל, איילת סיימה 24 ק"מ על ההליכון בחדר הכושר, וקצת מאוכזבת מזה ששברתי את הסיכום בינינו כשרצתי 26 ק"מ. בשבוע הבא עולים ל-27 ק"מ. תחזית מזג האויר, אחרי כמה ימי רגיעה, חוזה עוד סוף שבוע גשום. נמתין להתפתחויות ונקווה לטוב.
מאז שאני לא צריך לרוץ ריצות אינסופיות, התפנה אצלי מעט זמן פנוי לשוב ולהסתכל ברשימת היעדים שלי. חמישים יעדים בעשר שנים זה חמישה בשנה. השנה אצלי מתחילה בסוף אוגוסט, שבו יום ההולדת שלי. מאז עברו ארבעה חודשים והשלמתי רק יעד אחד (ריצת 100 ק"מ, מי זוכר), אז חיפשתי כמה יעדים ברשימה שאני רוצה להתקדם בהם. בחלק מהמקרים, "להתקדם" פרושו להשלים את היעד. היעד עצמו לפעמים מנוסח באופן חופשי שפתוח לפרשנות, אבל נניח שהחלטתי בדיוק מה אני רוצה לעשות, נשאר להחליט על תאריך יעד ופשוט לבצע אותו, בלי יותר מדי הכנות. בקיצוניות השניה, יש יעדים שדורשים התמדה כלשהי. לרוץ אולטרה מרתון זו פעילות של יום אחד, אבל היא דרשה תקופה ארוכה של אימונים. יעדים אחרים מנוסחים באופן מתמשך (לעשות משהו X פעמים, או להתמיד במשהו במשך תקופה כלשהי), אז יכול להיות שהחלטתי לבצע אותם, אבל אסיים אותם רק בשנה הבאה, או בזו שאחריה. בין לבין יש יעדים שדורשים הכנה לוגיסטית מסויימת, כמו נסיעה לחו"ל, ולכן יש אילוצים על מתי אפשר לבצע אותם.
לפני שנה כבר עשיתי את התרגיל המחשבתי של לבחור חמישה יעדים, והתוצאה הסופית לא היתה זהה. קודם כל, לא השלמתי חמישה יעדים אלא רק שלושה, עליהם כתבתי בבלוג: ניסיתי להכין מאכל חדש, התמדתי בשכיבות סמיכה וטיפסתי על הר. היה יעד נוסף שנדחה בשנה כי הייתי חולה ברגע שתכננתי להשלים אותו, ועוד אחד שפשוט לא יצא. למעשה, אני לא בטוח שהשלושה יעדים שכן השלמתי היו כולם בתכנון השנתי, ולדעתי לפחות אחד הוחלף ביעד אחר מתוך הרשימה. בכל אופן, עשיתי את התרגיל המחשבתי הזה שוב, ומכיוון שהיו יעדים ברשימה שדורשים התמדה כלשהי, או שהזמן המתאים לבצע אותם הוא רק אחרי יום ההולדת הבא, למעשה תכננתי שנתיים קדימה. יש יעד אחד, ליצני במיוחד, שכבר ממתין לביצוע. רוב הלוגיסטיקה הנדרשת כבר הושלמה ואני מקווה לדווח עליו בקרוב.
הבלוג הזה נפתח ברגע שהתחלתי להתאמן ליעד של ריצת האולטרה מרתון, וליווה מקרוב את ההכנות להגשמת היעד. היחס של הבלוג לשאר היעדים ברשימה הוא שונה: יש רשימה, אני שמח להראות אותה לאנשים שאני פוגש בעולם האמיתי מחוץ לרשת, אבל כאן לא פרסמתי אותה. הייעדים נשארים בסוד ואז פתאום בהפתעה אני חושף שהשלמתי יעד, או כותב על יעד שהשלמתי בעבר, לפני שהבלוג נפתח.
ובכן, יש יעד שאני מתכוון לחשוף אותו לפני הביצוע שלו וללוות את ההכנות אליו, בדיוק כמו יעד האולטרה מרתון. היעד עצמו נוסח באופן מעט עמום, כדי לא להתחייב מראש למשהו מורכב מדי שלא ארצה או לא אוכל לעשות, אבל בסופו של דבר בחרתי ללכת בגדול. זה רעיון שאני משתעשע איתו כבר תקופה ארוכה, לדעתי עוד לפני שהרשימה של היעדים בכלל נכתבה לפני ארבע שנים, ותקופה ארוכה נראה לי כמו חלום מופרע וחריג במיוחד. בשנה האחרונה הקדשתי יותר מחשבה לעניין, והגעתי למסקנה שזה אולי רעיון משוגע לגמרי, אבל למה לא?
לא מדובר במשהו מסוכן, או בלתי חוקי, או כל משהו אחר שצריך לעורר דאגה. אבל כן מדובר במשהו חריג, שספק אם מישהו מהקוראים עשה אותו, או מכיר מישהו שעשה אותו. משהו ששומט את הלסת. למעשה, מדובר במשהו כל כך מדהים לדעתי, שאפילו אתם, הקוראים של הבלוג, תהיה יותר מדהימים רק בגלל זה שאתם קוראים על מישהו אחר שהולך לעשות את זה. כמעט מדי יום אני נזכר במה שאני מתכנן ומתמלא התרגשות. עד כדי כך שבזמן האימונים לאולטרה מרתון חששתי שהמחשבות על היעד הזה יפריעו לי להתמקד באימונים. באופן המאוד מסויים שבו החלטתי להגשים את היעד, רק אדם אחד בישראל כבר עשה את זה, ואני מתכוון להיות השני.
ובכן, מה היעד? לא מספר. לא כרגע. עוד לא הגיע הזמן. כרגע אני מתכונן למרתון תל אביב, ומשתדל להתמקד בזה. מרגע שהיעד הסודי יחשף לעולם, אני חושש שהוא יגנוב את הפוקוס ממה שאני עושה עכשיו. חוץ מזה, יש עוד שנה בערך עד לרגע ההגשמה של היעד, ובינתיים אין לי הרבה מה לעשות בקשר אליו, חוץ מלהתרגש. אז כרגע הוא סודי, ורק אני ואשתי יודעים עליו. המרתון שלי הוא בסוף פברואר, ואחריו יש יעד קטן שארצה לתת לו את הכבוד שלו, אבל כנראה אחרי זה, בסוף מרץ או תחילת אפריל יגיע הזמן לחשיפה. אז יש לכם שלושה עד ארבעה חודשים להיות במתח, ובינתיים אתם מוזמנים לנסות לנחש בתגובות מה היעד. בהצלחה.
עכשיו כשחגיגות ריצת מאה הק"מ שוככות, שקלתי לכתוב משהו דרמתי כמו "בפעם הראשונה מזה תקופה ארוכה אין לי יעד מוגדר לעסוק בו", אבל זה רחוק מלתאר את המציאות. נכון, ריצת המאה העסיקה אותי זמן רב, עוד הרבה לפני שאפילו התחלתי להתכונן אליה. למעשה כבר שלוש שנים אני מגלגל מחשבות על הריצה הזו. בעבר נשאלתי מה היעד הקיצוני והמסוכן ביותר ברשימה ובחרתי בריצת המאה. יתר על כן, עד היום בריצה תמיד דחפתי קדימה. לרוץ יותר מהר, או לרוץ יותר רחוק. עכשיו זה פשוט לרוץ, אז על פניו אני אמור להרגיש ריקנות, אבל החיים עמוסים ושוקקים.
מעבר לעובדה הברורה מאליה שהשגרה של החיים תופסת לא מעט מהזמן שלי, הריצה ממשיכה להיות חלק מאותה שגרה, ואפילו יש יעדים, גם אם אלו לא יעדים מהרשימה שלי. כלומר, יש יעדים ברשימה שאני מתכנן להגשים בקרוב, אבל רובם לא נוגעים לאימוני הריצה שלי. בתחום הריצה יש שתי התפתחויות: ראשית, אני שוב יכול להקדיש זמן לליגה למקומות עבודה, וצריך להשתתף במספר מרוצים עד סוף העונה. שנית, אני מתכוון להשתתף במרתון תל אביב, וממש מתרגש מזה.
יצא לי להזכיר בפוסטים קודמים כמה משותפי הריצה שלי, בעיקר בפוסטים שסיקרו ריצות שטח בשביל השרון. אחת מהן, איילת, עומדת להשתתף במרתון ראשון. קצת מוזר לקרוא לזה מרתון ראשון, כי היא כבר רצה מרחק של אולטרה בריצת היומולדת של המאמנת שלנו, אבל הפעם מדובר במרוץ רשמי, ומדובר בריצת כביש מהירה ולא בטיול ריצה. יחד עם חבר נוסף, אנחנו מתכוונים ללוות את איילת במרתון הבכורה שלה, וגם חלק מהאימונים הם משותפים. כל עוד התמקדתי בריצת האולטרה שלי לא לקחתי חלק באימונים האלו, אבל עכשיו אני מצטרף לריצות הארוכות של סוף השבוע, ולפעמים גם לאימון נוסף.
היעד של איילת למרתון הוא שלוש שעות וארבעים וחמש דקות, שזה אומר קצב של חמש ועשרים לקילומטר. זה יעד סביר שתואם את ההישגים שלה בריצות למרחקים קצרים יותר, אבל עדיין שאפתני. מה שקצת מטריד אותי שזה גם יעד סביר אבל שאפתני בשבילי. את שני המרתונים שלי רצתי עם מטרה להגיע לתוצאה מסויימת, מהירה יותר, אבל לא רק שסיימתי אותם סחוט לגמריי, מאז עברו יותר משנתיים וחצי בהם לא רצתי במהירות כזו למרחק כזה.
כבר חודשים ארוכים שאני רץ בקצבים איטיים. תקופה ארוכה שאני רואה על השעון קצב שבע ואומר לעצמי להאט. לראות שוב את הקידומת חמש זה משהו שאני שלוקח לי זמן להתרגל אליו, וכל פעם מחדש אני מופתע שאני מסוגל לזה. למען הדיוק, גם בתקופת האימונים האיטיים היה כל שבוע אימון קבוצתי עם קצבים מהירים, אבל זה אימון קצר מאוד שהחלק בו שבעצימות גבוהה הוא פחות מחמישה ק"מ. להחזיק שעתיים ויותר בקצב כזה זה משהו שאני עושה עכשיו לראשונה מזה תקופה ארוכה ואני מגלה מחדש מה אני מסוגל לעשות.
זה כיף שריצת סוף השבוע נמשכת רק שעתיים ולא שמונה שעות. מצד שני, שעתיים ריצה בקצב מהיר יחסית משאירות אותי סחוט ועם שרירים כואבים, וכבר יצא לי לשכוח את ההרגשה הזו. אני נמצא כבר שבוע שלישי לתוך תוכנית האימונים המשותפת. בדומה לתוכניות אימון קודמות שלי למרתון מהיר, בכל פעם אני מסיים את הריצה הארוכה בהרגשה שהיה בסדר למרחק שרצנו, אבל סיימתי אותו כשהשרירים מתחילים להתלונן וספק אם הייתי יכול להמשיך ככה עוד הרבה, עד למרחק המרתון המלא.
היום רצנו 24 ק"מ. התחלתי את הריצה במצב לא אידיאלי. השבוע הייתי באימון ניסיון של תרגילי כח (משהו שאעדכן עליו בהזדמנות אחרת) ואני קצת תפוס ברגליים. טיפה פספסנו את קצב המטרה, ויצא 5:21 לקילומטר. רוב הריצה נגררתי מאחורי ויטלי ואיילת, ואני מרגיש מפורק עכשיו. היה בסדר למרחק שרצנו, אבל השרירים התלוננו מאוד וספק אם הייתי יכול להמשיך ככה עוד הרבה, עד למרחק המרתון המלא.
פוסט סיכום לריצת ה-100 ק"מ, ניתוח פוסט מורטם של הריצה מהיבטים מספריים. מספרים, מספרים ועוד מספרים.
המרוץ עצמו סימן שבירת כמה שיאים אישיים של פעילות גופנית. ברור מאליו שזו הריצה הארוכה ביותר שאי פעם רצתי, גם מבחינת מרחק וגם מבחינת זמן. גם שיא מספר הצעדים היומי נופץ לרסיסים. השיא הקודם נקבע בריצה המסכמת ועמד על בערך 85 אלף צעדים. השיא החדש 126,811.
בהיבט שבועי, שיפרתי ממש במעט את הקילומטראז', מ-111 ק"מ ל-112.78. גם זה נעשה בקושי. זה הזמן לספר שמספר ימים לפני המרוץ חליתי, ואפילו עלה לי החום לכמה שעות. בעקבות זאת ויתרתי על האימון הקבוצתי האחרון שלפני המרוץ והסתפקתי בריצה קצרה יומיים לפני המרוץ כדי לוודא שאני בסדר ויכול לרוץ. התזמון האומלל של המחלה היה דרמטי במיוחד, אבל להוציא יום אחד שחשתי ברע, לא השפיע על התפקוד שלי, ולמרות החשש לרוץ אחרי אירוע כזה, לא היה ספק שאגיע לקו הזינוק. כדי לשבור בכל זאת את שיא המרחק השבועי, הוספתי ריצת שחרור בשבת שאחרי המרוץ.
בהיבט חודשי, חודש נובמבר כלל בעיקר התאוששות, אבל בחודש אוקטובר היתה ריצת אולטרה כמעט כל שבוע, ולכן נקבעו בו כמה שיאים: שיא המרחק, 373 ק"מ (שיא קודם 310, בשיא האימונים למרתון ברלין ב-2015), 44 שעות ריצה (שיא קודם 28:18, לפני שנה באימונים לאולטרה בסובב עמק) ושיא הצעדים החודשי: 696 אלף (השיא קודם, 629 אלף, ממאי 2017, בחודש שכלל ריצת ים-לים, 94 ק"מ על פני יומיים).
לאחרונה המארגנים פרסמו תוצאות מלאות של זמני הביניים. התוצאות האלו היו זמינות תוך כדי המרוץ, אבל להרבה רצים היו חסרות תוצאות. חלק מתוצאות הביניים לא הגיוניות, למשל רץ שבתוך שש דקות רץ חמישה קילומטרים, אבל הרוב נראה סביר. טבלת התוצאות הסופית כוללת 29 שורות, בהן 23 גברים, שתי נשים וארבע קבוצות שליחים. מיד אחרי המרוץ פורסמו 31 מסיימים, ואין לי מושג לאן נעלמו שניים.
כשאני מסתכל על הקצבים שלי לכל קילומטר, המספרים תואמים את ההתרשמות שלי מזמן הריצה. בעוד שאפליקציית קונקט של גארמין מראה את הזמן האמיתי לכל קילומטר, אפליקציית סטראבה מראה לי את זמן התנועה בלבד, כלומר בניכוי עצירות בחישובי הקצב, אבל לא קטעי הליכה, שאני יודע בדיוק איפה הם ולכן יודע להתעלם מהם. במשך 58 ק"מ, הריצה היא מאוד אחידה, בקצבים שרובם לא חורגים מהתחום של 6:50 עד 7:10 לק"מ. ההבדל היחיד הוא שאחרי 30 ק"מ התחלתי לשלב קטעי הליכה, וגם העצירות בתחנות התחילו להתארך. מכאן החלו עליות באזור תמנע ויש שונות גדולה בתוצאות והרבה קילומטרים איטיים, אבל עדיין הקצבים של 7 דקות לק"מ חוזרים מדי פעם, בקטעים שטוחים, עד הקילומטר ה-80. מכאן הכל נהיה איטי יותר, באזור 7:25 עד 7:45 לק"מ (לא כולל עצירות והליכות). חוץ מזה שבאמת התחלתי להתעייף והחלטתי באופן מודע להוריד קצב, רצתי בכיף עם רוני שהצטרף אלי וקשקשנו כל הדרך. בקילומטר וחצי האחרונים שוב הגברנו חזרה לקצב 7, ואני מניח שאם הייתי רץ לבד הייתי מתחיל להגביר קצת קודם, כדי "לשרוף" את הכוחות שנשארו עד לסיום, ואולי מוריד מהתוצאה כמה דקות, שלא היו משנות הרבה.
במרוץ היו עשר תחנות ביניים, ולכן היה מורכב מאחד עשר מקטעים. מכיוון שבאחד מהם לא היתה מדידת זמנים, יש עשר תוצאות לכל רץ. בדקתי מה היה המיקום היחסי שלי מבין 29 הרצים והקבוצות לאורך המרוץ. לתחנה הראשונה הגעתי יחד עם רץ נוסף, בדירוג 25-26, מכאן הדירוג רק התקדם: 23, 22, 20, 18, 18, 15, 15, 13, 13. כשאני מסתכל יותר לעומק עד דרוגי הביניים, היתה רק רצה אחת שעקפה אותי בשלב כלשהו ושמרה על היתרון עד לסיום. מעל חצי מרוץ היא היתה באופן עקבי שלוש דקות מאחורי, וסגרה את הפער בעליה שלפני תמנע בקילומטר ה-60, מכאן הגדילה את הפער עד לעשרים דקות לסיום. יחד איתה עקף אותי הרץ שהגיע יחד איתי לתחנה הראשונה ולמעשה נשאר צמוד אלי והחלפנו מקומות מספר פעמים, אבל מכאן הוא נחלש מעט וסיים עשרים דקות אחרי. חוץ מהם, שתיים מקבוצות השליחים שהיו מאחורי מתחילת המרוץ ניצלו עצירה ארוכה שלי בתחנת יטבתה כדי לעבור אותי זמנית למשך מקטע בודד. למעשה, אלו כל הרצים שהיו מאחורי אחרי תחנה אחת. כל השאר התחילו לפני, ואו שהיו באמת טובים יותר לאורך כל הריצה, או שהתפרקו בשלב כלשהו. אני לא מאשים אותם שהיה להם קשה במרוץ למאה קילומטר, אלא בעיקר מתפעל מעצמי.
בנוסף, בדקתי את המיקום היחסי שלי בכל קטע בנפרד. כלומר, במדידה כנגד השעון, איך היתה הריצה שלי מתחנה X לתחנה X+1. כמובן שבקטע הראשון המיקום שלי הוא 25-26, מכאן המיקומים הם 19, 19, 19, 18, 10, 11, 12, 10, 18. בתיאוריה, אם לכל אחד מהרצים האחרים יש קטע אחד איום ונורא שבו הוא מתפרק ושוכב בו חסר אונים במשך שעות, אפשר להגיע בין האחרונים בכל קטע בנפרד (ולהקדים רק את המתפרקים) ועדיין להגיע ראשון בדרוג הכללי. באופן מעשי יש את אלו שמהירים יותר ואת אלו שפחות, את אלו שנחלשים בקטע אחד ומתאוששים בהמשך ואת אלו שמתפרקים עד הסוף. בדרך כלל, מי שסיים מהר קטע אחד יסיים מהר גם את רוב הקטעים האחרים, ולהיפך. מכיוון שאני רצתי יחסית באופן אחיד, אני רואה מהתוצאות שחלק מהרצים פתחו מהר מדי והחלו להאט החל מהקטע השני, ועוד מנה של רצים התחילה לחוות משבר מאמצע המרוץ, כולל חלק מהרצים שהיו מהירים ממני במצטבר, אבל היתרון שלהם הצטמצם. בקטע האחרון שהיה גם קצר מאוד, רוב הרצים הגבירו מאוד את הקצב, יחסית אלי, שהגברתי רק ממש סמוך לסיום.
אני לא טורח להשוות את התוצאה שלי לרצים שסיימו הרבה לפני. ברור שיש פערי יכולת עצומים בינינו, ואין לי את הכלים להסתכל על הזמנים שלהם ולהסיק מהם מסקנה על איכות הריצה שלהם. אני יכול להסתכל על הרצים שסיימו סביבי, ועל אלו שהתחילו לפני וסיימו הרבה אחרי, ולהחמיא לעצמי. לאותה רצה שעקפה אותי אחרי 60 ק"מ היה תכנון מרוץ איכותי במיוחד, והיא שמרה על הקצב האחיד שלה על לסיום. כל היתר רצו בערך כמו שאני רצתי בסובב לפני שנה: שלושים ק"מ במהירות, משבר ראשון אחרי חמישים, ומשם קושי עצום שמשתחרר רק סמוך לסיום, אם בכלל. את 66 הק"מ הראשונים רצתי בכשלושת רבעי שעה יותר ממה שרצתי את המרחק הזה בסובב, אבל הפעם הייתי צריך להמשיך עוד יותר מארבע שעות. אני לא יכול להגיד בוודאות אם מבחינת תוצאה בלבד, היה שווה להקריב את שלושת רבעי השעה הזו כדי לשמור כוחות לסיום, אבל גם אם לא, החיסכון האפשרי בזמן היה קטן בהרבה, וההרגשה העילאית בסיום הצדיקה את האסטרטגיה הנוכחית.
זו המכונית שלי, פורד פוקוס ישנה. כמו הרבה מכוניות של רצים, הפגוש האחורי מכוסה במדבקות.
המדבקה הראשונה שהדבקתי על הפגוש היא זו של ה-33, אותה קיבלתי ב"סובב עמק" לפני חמש שנים. באותו זמן זה היה המרחק הגדול ביותר שרצתי. עד אז קיבלתי מדבקות בערכות למשתתף שמחלקים במרוץ, אבל העדפתי לא להדביק אותן. הייתי גאה בהשתתפות שלי במרוצים וגם בתוצאות שהשגתי, אבל המדבקות לא ביטאו את מה שהרגשתי. המדבקות מדגישות את המרחק, ומטרתן לשדר לעולם מסר בנוסח: "הי אתם, שתקועים איתי בפקק. תראו לאיזה מרחק רצתי! תתפעלו ממני!". עם כל הכבוד לריצה למרחק 10 ק"מ ואפילו חצי מרתון, עיקר הגאווה שלי היה בשיפור שלי במהירות ולא במרחק. לנפנף לעולם במרחק שאינו ייחודי במיוחד הרגיש לי כמו עודף התלהבות שאינה במקום.
קצת לפני ההשתתפות בסובב, השתתפתי במרוץ שנקרא "אולטרה מרתון ירקון מזרח". המרוץ נקרא כך בשל מקצה של 50 ק"מ, אבל יש גם מרחקים קצרים יותר, שהפופולרי מביניהם הוא 25 ק"מ, ובו השתתפתי, כהכנה לריצה בסובב. נכון לאותו זמן זה היה המרחק הגדול ביותר שרצתי. המארגנים נתנו לי מדבקה של התחרות. לא היה מספר עליה אלא ציור וכיתוב של שם התחרות. לא היתה לי שום כוונה להדביק את המדבקה, כי ידעתי שבהמשך החודש אקבל את המדבקה של ה"סובב".
בדרך למגרש חניה, הלך לידי משתתף נוסף. הוא עצר ליד רכב השטח שלו, הדביק את המדבקה, פנה אלי ואמר בקול מלא גאווה: "סוף סוף מדבקה נורמלית שאפשר להדביק על האוטו". מלמלתי חזרה: "אני לא מרגיש ש-25 ק"מ מעניקים לי את הזכות לשים מדבקה". הוא קצת הופתע מהתשובה ושאל "ומה עם 50?", בטון שכאילו מבקש את האישור שלי. "50 ברור", עניתי, "אבל אני רחוק מזה".
הדיאלוג המוזר הזה מצריך הסבר. ראשית, הייתי נעול על זה שהמדבקה של ה-33 תהיה הראשונה. זה הרגיש לי כמו מרחק מספיק גדול שאפשר לנופף בו בגאווה לנהגים אחרים בכביש. שנית, על המדבקה מ"ירקון מזרח" לא היה כתוב מרחק מספרי, אלא רק "אולטרה מרתון". אני לא רצתי אולטרה ולהדביק מדבקה כזו הרגיש לי כמו להתהדר בנוצות לא לי.
המדבקה השניה על הפגוש היא המדבקה של ה-42. זה עיצוב מפורסם שכנראה ראיתם אותו על מכוניות רבות. הדבקתי אותה אחרי המרתון הראשון שלי, בברלין, לפני ארבע שנים. בברלין לא חילקו מדבקות, אז הייתי צריך להשיג אחת כזאת בעצמי. בכל תקופת האימונים לפני המרתון, בכל פעם שראיתי את המדבקה על רכב חולף, נתמלאתי קנאה וחוסר סבלנות עד הרגע שגם אני אהיה, כמאמר הכיתוב, member of the club.
מתברר שהמדבקה הזו היא פטנט ישראלי. המעצבים שלה חילקו במשך תקופה ארוכה מדבקות בחינם, ואז החלו לגבות תשלום. זה הרגיש מגוחך לשלם על מדבקה שהעלות האמיתית שלה היא כנראה פחות משקל אחד, אבל אמרתי לעצמי ששילמתי כל כך הרבה על המרוץ, ברישום, בטיסה לברלין, בתוספי תזונה, אז אשלם עוד קצת וזהו. תוך כדי האופוריה של "אני מרתוניסט", הזמנתי גם ספל קפה ותחתיות לספלים עם עיצוב דומה, והם אצלי עד היום.
המדבקה הבאה היא המדבקה המלבנית עם הלוגו של קבוצת הריצה שלי, NR, על שם נעמי ורוני המאמנים. הם חילקו את המדבקה בסוף אירוע ריצת שליחים "מים לים" שארגנו לפני שלוש שנים וחצי. יומיים ריצה מראש הנקרא לכינרת, 93 ק"מ במצטבר. יש כאן קצת חוסר אמת בפרסום כי לא רצתי את כל המרחק הזה, אלא רק 70 ק"מ במצטבר, 38 ביום הראשון ו-32 ביום השני, אבל שנה לאחר מכן כבר רצתי את כל המסלול. בשנה שאחרי הם חילקו מדבקה נוספת, מעוצבת קצת יותר, אבל העדפתי לא להציף את האוטו במדבקות דומות. העדפתי שלכל מדבקה יהיה את הסיפור הייחודי שלה.
המדבקה הצמודה לה מלמעלה היא צעירה יחסית, מלפני פחות משנה. היא לא מציינת אירוע מסויים אלא חולקה לנו על ידי מאמני הקבוצה, אחרי שקיבלו אותה במתנה מרץ שיש לו בית דפוס. היא מציינת גאוות יחידה ותו לא.
קצת לפניה, לפני שנה, הצטרפה לפגוש מדבקת ה-66, גם היא מהסובב עמק. אם נזכור שכל מה שהמדבקה מציגה לעולם זה מספר ולא את כל סיפור הריצה, אז זו כבר מדבקה מיוחדת. ביננו, ישראל מוצפת במדבקות של 42, ואי אפשר לדעת אם בעל המדבקה רץ כמו אלוף עולם או שהלך חצי מהדרך. לעומת זאת, מדבקות של אולטרה מרתון רואים הרבה פחות. באמת יש במה להתגאות.
יש סיפור קצר מאחורי מדבקת ה-66. האימונים ל-66 נעשו כשברקע נמצאת המחשבה על ריצת ה-100, שנה לאחר מכן. כשחושבים על ריצת ה-66 רק כתחנה בדרך לריצה ארוכה יותר זה מפחית מגודל ההישג. את הריצה עצמה סיימתי מפורק לחלוטין. נקודת המבט שלי על המרחק השתנתה לחלוטין, והיעד של 100 נראה ממש רחוק. בעוד שאת מדבקת ה-33 הדבקתי במגרש החניה, מיד בסיום המרוץ, את מדבקת ה-66 לקח לי כמה ימים עד שהיה לי כוח בכלל לחשוב על להדביק אותה.
בשלב הזה החלה מקננת מחשבה מטרידה. המכונית שלי כבר ישנה. בסופו של דבר אאלץ להחליף אותה, ואז אאבד את כל המדבקות. בעבר קראתי שרשור בפורום ריצה ובו מישהו שאל מה ניתן לעשות במצב כזה, והמגיבים הסכימו שלא רק שטכנית, לא ניתן להעביר אותן, אלא גם ההישג עצמו מתאפס בהחלפת המכונית. רוצה להדביק מדבקה חדשה? תרוץ שוב. כמובן שכל אחד יכול לעשות כראות עיניו, אבל אני די מסכים עם התפיסה הזו, שטקס הדבקת המדבקה חייב להיות קשור להישג עדכני, ולא יכול להיות שחזור של הישג עבר ממדבקה ישנה. מילא מרתון. היו כמה ועוד יהיו, אבל ריצות אולטרה הן אתגר לא פשוט, ואין לי כוונה לרוץ רק בשביל מדבקה.
נדלג קצת קדימה בזמן, למדבקה האחרונה, מדבקת ה-100. הדבקתי אותה לפני כמה ימים, כשבוע אחרי הריצה המפורסמת. לצערי, היא קצת עקומה, כי הדבק על המדבקה היה כל כך חזק, ברגע שמרכז המדבקה נגע במכונית היא נצמדה אליה בלי יכולת לתקן. הסיבה שלא מיהרתי להדביק את המדבקה הזו היא כי היא כבר פחות חשובה. אני לא יודע מתי אחליף את המכונית, אבל ברור שלמדבקה הזו אין הרבה שנים להיות מוצגת לעולם. תקופה ארוכה של הרהורים על סוגיית החלפת המכונית הביאה אותי למסקנה חד משמעית.
לא השתתפתי מעולם בטריאתלון. אני לא מתאמן בשחיה ולא ברכיבה, וגם לא מושך אותי לעשות זאת. גם ריצה לא תמיד אהבתי, אז יכול להיות שבעתיד העמדה שלי תשתנה, אבל כרגע זה לא עומד על הפרק. לטריאתלטים יש גם מדבקות, אבל הן הרבה פחות נפוצות. משהו אחר שיש להם זה קעקועים. אחרי תחרות איש ברזל, 3.8 ק"מ שחיה, 180 ק"מ רכיבה וריצת מרתון, רבים מקעקעים על השוק או הקרסול את סמל האיירונמן.
תמיד התנגדתי לקעקועים. לא הרגיש לי סביר לשים על הגוף ציור שלעולם לא אוכל למחוק. בתקופה האחרונה התחלתי לשנות את דעתי. ריצת 100 ק"מ נמשכת בערך כמו תחרות איש ברזל. מבחינתי, זה אירוע אולי חד פעמי שבאמת ארצה לזכור לתמיד. הקעקוע עצמו די מוצנע ורוב הזמן מוסתר מאחורי בגדים. הוא נחשף כשלובשים קצר, בעיקר בעת פעילות ספורטיבית, כלומר, בדיוק מתי שרוצים להציג אותו לעולם. החלטתי שהמדבקות הבאמת יקרות לליבי, עוברות מהמכונית לגוף שלי.
בעוד שלרצי איש ברזל יש לוגו ידוע, שמשלב בין האותיות I ו-M, רצים עם קעקועים לרוב מסתפקים בהעתקת התבנית של המדבקות, מספר הקילומטרים חסום על ידי אליפסה. זה הרגיש לי קצת חסר ייחוד, ורציתי את הלוגו של המרוץ. למרוץ האולטראמן יש לוגו מאוד יפה (תוכלו לראות אותו כאן), אבל הוא לא מתאים בשבילי. הלוגו, בעזרת מספר קווים ועיגולים, משרטט שלוש דמויות מחוברות, אחת שוחה, אחת רוכבת ואחת רצה. מצאתי שלמקצה הריצה בתחרות יש לוגו משל עצמו, דמות רצה ליד שני הרים. תוכלו לראות אותו על מדבקת ה-100 שתמונה שלה מופיעה למעלה. החלטתי שזה העיצוב שאני רוצה.
לפני כחודש וחצי, בזמן מפגש המשתתפים של התחרות, הגיע מישהו עם בדיוק קעקוע כזה. ביקשתי ממנו לצלם את הקעקוע וסיפרתי לו שגם תכננתי לעצמי כזה. הוא הגיע עם הבת שלו שהיתה ממש גאה באבא שלה שהוא הראשון עם קעקוע כזה. בהמשך נפגשנו שוב, בערב לפני התחרות, בה התברר לי שהגיע (שוב, יחד עם הבת שלו) כמתנדב מטעם ההפקה ולא כרץ. בסיום המרוץ, כשהבת שלו העניקה לי את המדבקה ואת חולצת ה-finisher, אמרתי לו "עכשיו כבר לא תהיה היחיד, אבל תהיה המייסד של התנועה". להפתעתי, הוא אמר לי "אבל אתה רצת 100, אז תוסיף גם את זה". משום מה הנחתי שהוא השתתף במקצה של ה-100, ולא במקצה הטיפה יותר קצר של 85 ק"מ.
סוף השבוע עבר. ביום ראשון חיפשתי באינטרנט תמונה יפה של מדבקת 100 והוספתי את המספר לעיצוב. ביום שני התייצבתי במכון הקעקועים.
היעד השביעי ברשימה, והעשרים אחד שהושלם. לעשות אולטרה מרתון, 100 ק"מ. צ'ק.
את רשימת היעדים כתבתי לפני כארבע שנים, כמה חודשים אחרי יום הולדת ארבעים. באותו זמן הייתי אחרי מרתון ראשון, כשמצד אחד לא רציתי שיהיה אחרון, ומצד שני ממש לא מיהרתי להירשם למרתון הבא. מרחק של 100 ק"מ היה מאוד רחוק ממני, אבל היתה לי תוכנית פשוטה. באותו זמן התמקדתי במרוצי כביש ובשיפור שיאים אישיים, ותכננתי, כשכל זה יסתיים, לרוץ 61 ק"מ בסובב עמק ושנה לאחר מכן 100 ק"מ. קלי קלות. כשאני כותב "קלי קלות", אני מתכוון שלכתוב רשימה ולתכנן תוכניות לעתיד זה באמת קל מאוד.
עברו מספר חודשים, כבר הייתי אחרי מרתון שני, ואז מארגני הסובב עמק הודיעו שהמרוץ לא יפתח באותה שנה. החלופה שמצאתי היתה מרוץ תנ"ך תש"ח, שהציע מספר מרחקים ובהם 50 ק"מ ו-70 ק"מ. מכיוון שלא היה לי המון זמן להתאמן החלטתי ללכת על ה-50 ק"מ. התאמנתי לבד בלי תוכנית מסודרת. האימונים בקיץ לא היו מספיק רציניים ובהמלצת המאמנת שלי נעמי, ויתרתי ועברתי למקצה 30 ק"מ, שגם התגלה כקשה מאוד. התוכניות שלי נדחו בשנה.
בשנה שלאחר מכן, מארגני הסובב החליטו לשנות את מקצה ה-61 ק"מ ל-66 ק"מ. אני החלטתי להגיע מוכן והתאמנתי עם תוכנית אישית. באמת הגעתי מוכן אבל כפי שכתבתי בפוסט הזה, שתיעד את החוויות שלי מהריצה ההיא, הבנתי שאני צריך לתת יותר כבוד למרחק. עד הריצה חשבתי שאם התמודדתי עם הקושי של לסיים מרתון בקצב מהיר (יחסית, בשבילי), אז באולטרה "קטן", אם ארגיע את הקצב, אקבל בתמורה את היכולת לרוץ למרחק "קצת" יותר גדול. הטיעון הזה שגוי כי פשוט לא נכון להשוות בין השניים. לא מכיוון שאחד יותר קשה מהשני, אלא כי ריצה מהירה היא סוג אחד של אתגר וריצות אולטרה הן סוג אחר, וצריך ללמוד בנפרד להתמודד עם הקשיים של כל אחד מהם.
בעקבות הריצה משנה שעברה, הבנתי כמה גדול ההבדל בין 66 ק"מ ל-100 ק"מ. המרחק גדל רק בחמישים אחוז, אבל בריצת ה-66, החלק הקשה התחיל שלושים ק"מ לסיום, והחלק הקשה מאוד היה בין הקילומטר ה-50 ל-62, אז כבר ראיתי את הסוף. בהסתכלות כזו, בריצת 100 החלק הקשה מאוד גדל פי כמה במרחק. קצב הריצה יורד, אז הזמן שבו חשים בקושי גדול עוד יותר. וכמובן, העייפות רק הולכת ומצטברת, אז עוצמת הקושי גדלה גם. הניתוח הזה הוא אולי מובן מאליו, אבל אני כותב אותו כי למי שלא רץ מרחקים כאלו, כל המספרים האלו נראים לא אנושיים, אז לכאורה אין הבדל בין ריצה למרחק לא הגיוני אחד, לריצה למרחק לא הגיוני אחר. אני כאן כדי להגיד שזה לא נכון. בתור מי שהצליח לרוץ מרחק שאחרים רואים אותו כבלתי נתפס, המרחק הבא הוא בלתי נתפס גם בשבילי.
הוכחה לתזה שלי מצאתי בתוצאות של ריצת הסובב מלפני שנה: עד מקצה 100 ק"מ, רוב מי שהתחיל גם סיים; במרחק הבא, 133 ק"מ, לכאורה לא קפיצת מדרגה גדולה, מחצית מהרצים פרשו בדרך. בזמן האימונים לריצת המאה ק"מ נשאלתי אם השלב הבא הוא ריצת מאה מייל. אני שומר לעצמי לשנות את דעתי בעתיד, אבל נכון להיום התשובה היא לא. היעד שלי הוא מאה קילומטרים, וזהו.
הפוסט הזה מתחיל להיות ארוך, ועוד לא התחלתי לכתוב את מה שרציתי, אז מכאן אני מתמקד רק במה שקרה בריצה עצמה. יש לי עוד הרבה מה לכתוב מסביב, בייחוד על דברים שקרו בימים שעברו מהפוסט הקודם ועד לריצה עצמה ועל התוכניות להמשך. אז הפוסט הזה הוא לא התחלת הסוף של הבלוג ואפילו לא הסוף של ההתחלה. הפוסטים הבאים כנראה ימשיכו לחגוג את הארוע, ומשם הבלוג ימשיך לכיוונים אחרים. אני אמנע מספויילרים אז אציין רק שיש תוכניות לעתיד, וחלק מהן מאוד מעניינות. אני יודע שאין לי הרבה קוראים, אבל אני שמח על אלו שישנם. אז קוראים מזדמנים, אשמח אם תשמרו את כתובת האינטרנט, או תזכרו לחפש "המרוץ לרשימת היעדים" בגוגל.
---
יום חמישי, 21.11.2019, רבע לארבע בבוקר. האוטובוס שיצא מקיבוץ יהל הוריד אותנו בנקודה סתמית לצד כביש הערבה, ליד עמדת קפה, כמה מאות מטרים משער הזינוק. הטמפרטורה בחוץ 11 מעלות, עם רוח קלה. אני מוזג לעצמי כוס קפה כדי להתחמם, והיד שלי רועדת כל כך חזק מהקור עד שהקפה משפריץ לכל הכיוונים. מחכה כבר להתחיל לרוץ ולא להרגיש את הקור. אחרי תדרוך קצר, סוף סוף שולחים אותנו לכיוון שער הזינוק. את הרגע שלפני ההזנקה אני בקושי זוכר, מרוב שהוא היה לא דרמטי. במרוצים גדולים יש מילות ברכה של ראש העיריה או פונקציונר אחר, וכאן כלום. אפילו ספירה לאחור אני לא זוכר שהיתה. חבורה של אנשים בבגדי ספורט עומדים בחושך, עד שאמרו לנו לצאת לדרך.
התחלתי לרוץ עם כולם, והשתדלתי לשמור על קצב רגוע. התוכנית היתה לרוץ על קצב שבע פלוס (דקות לקילומטר), ואפילו לכיוון שבע וחצי, בשילוב הליכות ועצירות לשירותים ובתחנות התזונה לפי התבנית שתרגלתי באימונים. התוכנית הזו אמורה לעבוד עד למרחקים שתרגלתי באימון, ומשם אתקדם בקצב שהגוף יאפשר לי. בהדרגה, עוד ועוד רצים עקפו אותי. אחרי קילומטר, הצצתי לאחור וראיתי פנס בודד, שאפילו לא הייתי בטוח אם היה שייך לרץ או שהגיע מהכביש. החלטתי להפסיק להתרגש ויותר לא הבטתי לאחור. ברוב המרוצים שאני משתתף בהם אני אולי לא מגיע בין הראשונים, אבל מגיע במקום טוב בהתחלה, בסביבות הרבע הראשון. בהכנה למרוץ הזה הפנמתי שכל זה לא רלוונטי. מי שמשתתף במרוץ הזה כבר עבר סלקציה. אותם רצים שתפקידם בחיים הוא לתמוך באגו שלי ולהגיע אחרי במרוצי כביש קצרים פשוט לא נמצאים פה. כל מי שעמד סביבי על קו הזינוק נראה כמו רץ מקצועי: כולם רזים, גבוהים ושריריים ממני.
הקילומטר הראשון הראשון הסתיים בזמן של שבע דקות וכמה שניות. לפי התוכנית אבל על הצד המהיר. הקילומטר הבא כבר היה מתחת לשבע דקות. מהיר יותר מהאימונים, וכנראה מהיר מדי. ציפיתי שבמזג אויר קריר ויבש, אחרי שלושה שבועות שהגוף קיבל להתאוששות, הקצב הקל שלי יהיה באופן טבעי מהיר יותר מבאימונים. מצד שני אני אמור לרוץ מרחק גדול בהרבה ממה שהיה באימונים, וחששתי שאשלם על זה בהמשך. הקילומטרים הבאים המשיכו בנדנדה של קצבים, מעל ומתחת לשבע דקות לקילומטר, בעיקר מתחת.
בזמן שהסתכלתי על כל האורות האדומים שמנצנצים על הגב של הרצים לפני, שהולכים ומתרחקים ממני, חשבתי על המיקום שלי מאחור מכיוון אחר. זה המרוץ הכי ארוך שיצא לי לרוץ אי פעם, והוא הולך להימשך מעל שתיים עשרה שעות. המרוץ הכי קצר שהשתתפתי בו נמשך פחות משתיים עשרה דקות, וזה היה מרוץ המדרגות של עזריאלי, לפני חמש שנים. במרוץ המדרגות, לפני שמטפסים 54 קומות מהחניון של המגדל העגול ועד לגג, רצים כשלוש מאות מטר בחניון. המטרה היא למנוע מהרצים להגיע בדבוקה לחדר המדרגות, ולסדר אותם בטור באופן טבעי. כשהזניקו אותנו בחניון, כל הרצים פצחו בריצה מהירה, והייתי די המום. מה הם עושים? החלק הקשה עוד לפניהם. האם בשביל להגיע למדרגות עשר שניות קודם שווה להתעייף? ברור שחלק מהרצים הם רצי עילית שרוצים ויכולים לנצח והתשובה עבורם היא כן. הם מסוגלים גם לרוץ מהר בחניון וגם לשרוד את הטיפוס מעלה, והכל כדי להגיע ראשונים. כל השאר הולכים להצטער על היום שבו נולדו. הגעתי בין האחרונים לחדר המדרגות, אבל יצאתי לגג במיקום הרבה יותר טוב, אחרי שעקפתי יותר ממחצית מהמשתתפים.
האם זה גם המצב כאן? אם אני רץ בקצב שבע, אלו שהרבה לפני רצים בקצב שש. למאה קילומטרים זה עשר שעות. בשנה שעברה זו היתה התוצאה של המנצח, אבל רוב הרצים היו מעל שתיים עשרה שעות, והיתה גם דבוקה שהגיעה קרוב לסיום, עמוק בתוך ארבע עשרה שעות. הניסיון שלי הראה שכל העצירות בדרך מוסיפות בערך חצי דקה לקילומטר, כלומר עוד חמישים דקות לכל המרוץ. עדיין יוצא שכל אלו שלפני רצים בקצב של פודיום. כמה מהם כנראה לא רק נראים כמו בני אלים אלא גם באמת כאלו, אבל חלק צריכים ליישר את הסטטיסטיקה מהצד השני.
לא הייתי צריך לחכות הרבה, ומצאתי את עצמי שוב עם רצים אחרים. הקטע הראשון שבו רצנו, היה לפי התדריך שקיבלנו, קטע טכני קשה, אבל הוא היה די דומה לכל שביל לבן שרצתי בו, ומישורי ברובו. לתחנה הראשונה אחרי 15 ק"מ הגעתי עם רץ מבוגר יותר. המתנדבים בתחנה דיברו על זה שלא נשארו עוד הרבה רצים לחכות להם. השמש החלה לעלות וכיבינו את הפנסים לפני שיצאנו לדרך. הרץ שאיתי דיבר אנגלית וסיפר שהשתתף במרוץ גם לפני שנה, אבל "נשרף" בסוף וסיים בזמן של מעל ארבע עשרה שעות, ולכן הפעם הוא רץ שקול יותר. רצנו יחד ודיברנו עוד, ובמקביל חשבתי על טיפ שקיבלתי במפגש רצים שהיה לפני כחודש על ההשלכות של ריצה "חברית" עם מתחרה נוסף, שיכולה להוביל לסטיה מהקצב המתוכנן. השותף לרגע שלי אכן רץ בקצב שהיה טיפה מהיר ממה שרציתי, אבל בדיוק כשחשבתי להיפרד ממנו כדי להאט הוא עצר בעצמו להפסקת שירותים. בהמשך עוד נפגשנו מספר פעמים, כמו גם עם רצים אחרים, שהתחלנו להדביק. לא ניהלתי מעקב אבל במרוץ כזה בו מדי פעם מישהו עוצר או עובר להליכה, מחליפים מקומות מספר פעמים.
קטע הריצה השני הוא 85 ק"מ מהסיום, והתחלתי אותו אחרי פחות משעתיים מהזינוק, שזה הזמן שבו מוזנקים שני המקצים הבאים, מקצה ה-85 ק"מ ומקצה האולטראמן המלא, שאחרי יומיים בהם שחו 10 ק"מ ורכבו 420 ק"מ, גם הם רצים 85 ק"מ. כעבור זמן לא רב, מובילת האולטראמן, אנטונינה, עקפה אותנו בטיסה, יחד עם שני רצים נוספים שניסו לתת לה פייט לפני שניערה אותם בדרך לניצחון בכל אחד משלושת ימי התחרות. התוספת של עוד רצים למסלול היתה די מבורכת, ועשתה אותו פחות דליל. לאורך רוב הריצה, אם הנוף היה פתוח, יכולתי לראות רץ כלשהו לפני, לפעמים רחוק מאוד, אבל אינדיקציה מעודדת שאני לא לבד.
קצת אחרי תחנת קטורה, אחרי 25 ק"מ, סיימתי רבע מהמרוץ במעט פחות משלוש שעות. קצב של שתיים עשרה שעות לכל המסלול. ברור שלא אוכל לשמור על הקצב הזה עד הסוף, הרי צפויה לי עייפות מצטברת וריצה בחום ובעליות, אבל תהיתי כמה אוכל לשמור על הקצב הזה. לשליש המרוץ הגעתי לפני סימן ארבע השעות, עדיין באותו קצב, עדיין מרגיש חזק, אבל טיפה מרגיש את שרירי הרגליים. בעשרים וחמישה הקילומטרים הראשונים, למעט עצירות בשתי תחנות, לא עצרתי ולא עברתי להליכה בכלל, כשאת התזונה שלי אני עושה בריצה. לאחר מכן עברתי להליכה כל חמישה ק"מ כדי לאכול בנחת, כשאני מנסה לסנכרן את ההליכה עם עצירות שירותים כדי לא להוסיף עצירות נוספות. כל עוד רצתי, עדיין שמרתי על קצב הריצה שלי, אבל כל קילומטר חמישי היה איטי יותר.
קצת לפני תחנת יוטבתה חציתי את הרף המנטלי של מרתון. תחנת יוטבתה היתה עמוסה באנשים, כיוון שהיא אחת משלוש תחנות שהגישה אליהן מהכביש נוחה, ניתן לשלח אליהן ציוד לדרך, ולכן גם רבים מהמלווים של הרצים העדיפו להגיע אליהן. אשתי מיכל המתינה לי בתחנה, עם השקית ששלחתי לשם, שהכילה משקה איזוטוני (העדפתי להשתמש במותג שאני רגיל אליו ולא בזה של מארגני התחרות) תוספי תזונה ומזון מוצק. בתחנה הזו, כמו בשתיים הנוספות בהן מיכל חיכתה לי, נשארתי יותר זמן מבשאר התחנות, ובאופן כללי הזמן שביליתי בתחנות הלך והתארך.
תחנת יטבתה
חמישים קילומטר. חצי תחרות עברה והכל דופק כמו שעון. השעון מראה שש שעות ומשהו, אז כבר לא ארוץ בשתיים עשרה שעות בדיוק, אבל עדיין זמן מעולה. כשנרשמתי לתחרות, אי שם לפני חודשים רבים, חשבתי קידומת שתיים עשרה בתור יעד סביר ולא שאפתני מדי. כשהאימונים התחילו להיות יותר קשים, הנמכתי ציפיות לקידומת שלוש עשרה, ובהמשך התחלתי לחשוש לזליגה לתוך ארבע עשרה שעות, שזה תחום מסוכן כי הוא מתקרב לזמן הקאט אוף של חמש עשרה שעות בהם צריך לסיים את המסלול. מכיוון שאין לי ניסיון עם מרחקים כאלו, רציתי "תעודת ביטוח" מפני התפרקות בסוף הריצה, כך שגם אם אלך את הקילומטרים האחרונים, אגיע בזמן. אם קצב הריצה שלי היה שם אותי קרוב לקאט אוף, לא היה נשאר לי טווח ביטחון כזה.
כל זה לא היה בעייתי עכשיו. במקום זה התחלתי להעסיק את עצמי בלחשב פעם בשעה מהו הקצב האיטי ביותר שאני יכול לרוץ את שאר המסלול, ועדיין להגיע לפני הקאט אוף. בפרט התעניינתי ברגע שבו הקצב הזה ירד מתחת לחמישה קמ"ש, או שתיים עשרה דקות לקילומטר, שהם קצב הליכה. זה הרגע שבו מובטח לי שאפילו אם לא אוכל לרוץ יותר, עדיין אוכל לסיים בהליכה. כמובן שלא היתה לי כוונה ללכת את סוף המרוץ, אבל רציתי שתהיה לי את האפשרות הזו.
קצת יותר מחצי מרוץ התנהל במקביל לכביש הערבה, מצדו המזרחי, על דרך נוחה למדי. בשלב הזה המסלול עבר לצד המערבי של הכביש, תחילה על כביש דרך קיבוץ סמר, ובהמשך על ציר הנפט, שהריצה בו היתה פחות נוחה. אחרי 58 ק"מ, עקפתי רץ ממקצה ה-85 וחלקתי איתו בשמחה שנשאר "רק" עוד מרתון. הרץ התבאס ואמר (ובצדק) שהוא מעדיף לספור תחנות, אבל אני באמת הרגשתי שזה באמת רק מרתון, בלי מרכאות.
סמוך לתמנע החלה עליה קשה וארוכה והקצב שלי הואט מאוד. רחוק לפני ראיתי שני מתחרים הולכים, והחלטתי שמותר גם לי ללכת קצת. מכיוון שהעליה היתה ארוכה מאוד, אבל בסופה היתה אמורה להיות תחנת תזונה, החלטתי לא ללכת יותר מדי ולחזור לרוץ, גם אם לאט מאוד. רגע לפני ההגעה לתחנה, תוך כדי הטיפוס, רצה שהחליפה איתי מקומות לאורך המרוץ מספר פעמים, עקפה אותי בקלילות יחד עם רץ נוסף. זו היתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. שוב פגשתי את מיכל בתחנה, והפעם נשארתי שם די הרבה. השעון שלי מדד שמונה עשרה דקות לקילומטר השישים, אז כנראה שתשע או עשר מתוכן היו בתחנה הזו.
כבר היתה שעת צהריים, היה חם, ובתמנע היה אפילו חם מאוד. הנוף היה מדהים, אבל הדרך היתה קשה, ואת רובה עשיתי בבדידות כשאין אף רץ באופק. כשיצאתי מהתחנה השרירים שלי התקשו בעקבות העצירה הממושכת ורצתי לאט יותר. בהמשך יכולתי לחזור לקצב הרגיל שלי של שבע דקות לקילומטר כשהדרך היתה נוחה ומישורית, אבל בתוך פארק תמנע זה לא קרה הרבה. המשכתי במשחק שלי של לחשב כל שעה מתי אוכל ללכת את יתרת המרוץ. כבר הייתי ממש קרוב ליעד, אבל שעה שבה התקדמתי רק קצת יותר משישה קילומטרים לא קידמה אותי במיוחד. המשכתי באסטרטגיה של לעבור להליכה כל קילומטר חמישי כדי לאכול בנחת, אבל החל מחלק זה של המרוץ, תחנות התזונה הפסיקו להסתנכרן עם ההפסקות היזומות שלי, מה שגרם להרבה יותר הפסקות ולירידה נוספת בקצב הכללי.
אחרי קצת יותר משישים ושבע קילומטר, הגעתי לתחנה סמוך ליציאה מפארק תמנע. התחנה עצמה ציינה 68 ק"מ, ובאופן די עקבי, כל התחנות למעט הראשונה הגיחו מוקדם יותר מהמרחק המוצהר. ברור שבמרוץ שטח התחנות לא יכולות לעמוד במיקום מדוייק, אבל ללא ספק היה הבדל כלשהו בין המדידה של השעון שלי למדידה של המרוץ. מכיוון שהמרוץ נמדד באופן מקצועי, כנראה שהשעון שלי קיצר את המרחק, והראה כחצי קילומטר פחות. כך או כך, בתחנה הזו בדיוק חציתי את המרחק הארוך ביותר שרצתי אי פעם, וחגגתי את העובדה הזו עם המתנדב בתחנה ועם רץ של 85 ק"מ שישב בה באפיסת כוחות. שאלתי את המתנדב אם הוא יודע כמה רצי 100 ק"מ עוד לא הגיעו לתחנה, והוא ספר שלושה עשר כאלו. וואו. מהמקום האחרון או הכמעט אחרון התקדמתי די יפה. בכלל לא שמתי לב שעקפתי את כל האנשים האלו. כנראה חלקם נשארו יותר זמן בתחנות, ועברתי אותם שם. עוד אני מתפעל מעצמי, ראיתי מרחוק רץ נוסף מתקרב לתחנה, וזה היה הסימן שלי להמשיך הלאה.
ההמשך עדיין לא היה קל, לפחות בהתחלה, עם טיפוס קצר שהחזיר אותי להליכה, אבל עד מהרה לא רק שהריצה חזרה, גם הקילומטר השבעים שהגיע לפני שעברו תשע שעות סימן את פתיחת החגיגות המוקדמות. שלושים קילומטר על יותר משש שעות לקאט אוף זה קצב הליכה. ניצחתי. כל עוד אני מסוגל לנוע, אני בטוח מסיים. בקצב של שמונה דקות לקילומטר, כולל עצירות והליכות, אני מסיים בעוד ארבע שעות, ובתוך פחות משלוש עשרה שעות מתחילת המרוץ. הכל טוב ויפה. בינתיים העליות הסתיימו והדרך הפכה לכביש. הריצה על הכביש היתה לא נעימה, ובאחד מהקטעים שלו נסעו עליו משאיות, מה שהיה החלק הכי פחות אהוב עלי במסלול.
אני מתקרב לתחנה הבאה בכניסה לישוב באר אורה ורואה את מיכל מרחוק. לידה עומד... רוני, המאמן שלי. וואו. איזו הפתעה! הוא לא סיפר לי כלום ונסע עד לכאן בשבילי. רוני שואל אותי אם הכנתי נושאי שיחה ולקח לי זמן עד שירד לי האסימון. אני תמיד רגיל לראות אותו בבגדי ריצה, ולכן לא יחסתי שום חשיבות לזה שגם עכשיו, הוא לבוש בבגדי ריצה עם מנשא מים. הוא בא לרוץ איתי את 22 הקילומטרים האחרונים. איזה כיף לסיים ככה את הדרך!
אני עם פנים מכוסות במלח מעשר שעות זיעה, ומיכל
מפגש מפתיע
יצאנו לדרך, שהיתה על ציר הנפט, בשביל לא כל כך נוח ומדי פעם עם עליות קטנות. השרירים ששוב התקשו בתחנה האחרונה כבר לא נתנו לי לחזור לקצב שבע, אז רוב הריצה היתה בקצב שבע וחצי. שני קטעי ההליכה בדרך לצורך תזונה גם נהיו ארוכים יותר. בשלב הזה נהיה לי קשה לבלוע את האוכל שהבאתי איתי, אבל עם קצת מים עדיין הייתי מסוגל לאכול. דיברנו כמעט כל הדרך, על כל מה שעבר עלי, על ההכנה למרוץ, על ההשוואה למרוץ בסובב מלפני שנה, על מיכל והתמיכה שלה בתחביב שלי ועוד.
חמישה קילומטרים לסיום, התחנה האחרונה במעבר אילות, חוזרים לצד המזרחי של הכביש. רוני מתחיל לצלם סרטונים שלי ושולח בקבוצת הוואצאפ, ומקריא לי תגובות מפרגנות. שני קילומטרים לסיום, עוד לא רואים את נקודת הסיום אבל מההתרגשות מתחיל להגביר חזרה לקצב שבע. בגלל ההבדל בין המדידה בשעון למסלול, אני לא יודע מתי צפויה נקודת הסיום. פניה קטנה ימינה והנה מתחם הסיום מצד שמאל. מיכל מחכה לי מאחורי שער הסיום.
נגמר
נגמר. עשיתי את זה. בהמשך אקבל תוצאה רשמית, שתיים עשרה שעות, חמישים וארבע דקות, חמישים ושתיים שניות. תכננתי בכלל על קידומת שלוש עשרה, והפתעתי את עצמי. מקום שלוש עשרה מתוך שלושים ואחד, כלומר בחצי העליון של הטבלה. כמובן שדקה אחרי הסיום כל שרירי הרגליים שלי הפכו לאבן, אבל מהמותניים ומעלה הרגשתי די רענן. ציפיתי לסיים את הריצה מרוסק פיזית ונפשית, ובסוף סיימתי כשאני מרגיש הכי טוב שאי פעם הרגשתי אחרי ריצת אולטרה. כשיצאתי לדרך לפנות בוקר הערכתי שאסיים אותה, אבל כפי שאומר מורפיאוס לניאו בסרט המטריקס, "There's a difference between knowing the path and walking the path". לא הלכתי בדרך, רצתי אותה, וזה הלך טוב יותר מכל מה שדמיינתי.
עוד חמישה ימים לזינוק. היום היתה ריצת ה"נפח" האחרונה, של 12 ק"מ. נותרו עוד אימון קבוצתי וריצת שחרור, שניהם בסביבות שישה ק"מ. הכנתי לעצמי רשימות של כל הדברים שצריך לקחת וכל הדברים שצריך לעשות: מה לעשות בשלושת הימים הקרובים, מה לעשות בבוקר לפני הנסיעה לדרום, מה לעשות בלילה שלפני המרוץ, מה לעשות לפני הזינוק, מה לארוז בתיק שאני לוקח לאכסניה, מה להשאיר אצל אשתי שתגיע לחלק מהתחנות, וכן הלאה.
רוב הדברים ברשימה קשורים לציוד בסיס במרוץ. לקחת ג'לים, תמרים, כדורי מלח וכדומה ולפזר אותם בתיקים ושקיות. בגדים, בגדים להחלפה, משחות, קרם הגנה, מטענים וכן הלאה. מסורת אחת שאני צריך להספיק בתחילת השבוע הקרוב זה להסתפר. השיעור שלי קצר אבל לא קצוץ, וכשהוא מתארך פחות נוח איתו בריצות ארוכות. ההבדל הוא ממש שולי, אבל התספורת שלפני המרוץ הפכה אצלי לטקס. חוץ מזה, במרוץ מצלמים אותי ואני רוצה לצאת פוטוגני. לפני מרוץ חשוב אני הולך להסתפר, ולכן אני מתזמן את התספורת שלפני כדי שתהיה הצדקה להסתפר. אני זוכר תספורת מלפני כארבעה חודשים, בו חישבתי ומצאתי שאני צריך למתוח את הזמן שעובר בין שתי התספורות הבאות, כדי לתזמן את התספורת האחרונה לשבוע של המרוץ.
את הבלוג הזה התחלתי לכתוב כשהתחילה תכנית האימונים שלי למרוץ (למרות שעוד לא ידעתי איזה מרוץ זה יהיה). והנה, המרוץ עומד להגיע בקרוב. הפוסט הבא כבר יכתב לאחר הסיום, שאני מאוד מקווה שיהיה מוצלח. כשפתחתי את הבלוג, חשבתי על הרגע הזה של "מה יהיה עם הבלוג הזה אחרי", ולכן, כפי שאפשר להבין משמו של הבלוג, גם לרשימת היעדים יש תפקיד כאן, והמרוץ המסויים שיהיה בעוד חמישה ימים הוא רק אחד מחמישים יעדים. הוא אחד המרכזיים, המשמעותיים והקשים, ובגלל זה הוקדשו לו עשרות פוסטים בעוד שיעדים אחרים שהוזכרו כאן זכו לפוסט בודד. עם כל זאת, הוא עדיין אחד מחמישים. שאר הרשימה תמשיך להתקיים גם בשבוע הבא, וכך גם העיסוק השוטף שלי בריצה ומרוצים.
בתקופה האחרונה יצא לי לעיין ברשימת היעדים, שלאחרונה הזנחתי אותם למען יעד בודד, ולשקול איך אני מתקדם ברשימה מכאן. רוב היעדים פחות מרגשים ומרשימים מריצת אולטרה של מאה קילומטר, אבל כמה מהם עדיין דורשים השקעה והתמדה כדי לבצע אותם. אני מרגיש מחויב לרשימה שכתבתי לעצמי, ובעוד שבוע, כשהמרוץ שהיה חלק בלתי נפרד מחיי יהיה מאחורי, יגיע הרגע להתקדם ליעדים חדשים.
אבל קודם, לפני שאני מתפזר על עשרות יעדים מהרשימה, יש עדיין משהו "קטן" שאני צריך לעשות.
הטייפר, התקופה שבין הריצה המסכמת למרוץ, בו נותנים לגוף להתאושש, בעיצומו. אני עדיין עושה חמישה אימונים בשבוע, אבל כשהאימון הארוך כבר לא כל כך ארוך, ומתקצר משבוע לשבוע, אי אפשר שלא לחייך בסיפוק, שהמאמץ הגדול כבר מאחורי. הכל, חוץ מהפרט השולי שעוד שניים עשר יום אני רץ מאה קילומטר.
בשבוע שעבר רצתי 25 ק"מ, בהחלט הקלה אחרי 67 ק"מ מהשבוע שלפניו. יום לפני המסכמת שלי, קבוצת רצים ערכה לעצמה אימון מסכם בעמק חפר, המורכב ממספר הקפות שחוזרות כמה פעמים, כל אחד לפי המרחק הרצוי בשבילו. העתקתי את המסלול שלהם ורצתי אותו לבדי.
החלק המזרחי והצפוני של המסלול מתלכד עם שביל השרון (השביל הכתום), שעל הריצה בו לפני חמישה חודשים כתבתי כאן וכאן. בזמנו חילקנו את המסלול לשלושה חלקים, כשאני הוספתי להם קטעי ריצה כדי להגיע למרחקים הרצויים לפי התכנית שלי. החלק הצפוני של המסלול שלי הוא לאורך נחל אלכסנדר, אותו רצתי הלוך ושוב בריצה האחרונה לאורך שביל השרון, תוך כדי שאני מוותר על מספר קילומטים מתוך השביל. את הקילומטרים האלו, למעט בערך קילומטר בודד, השלמתי בריצה הזו, בחלק המזרחי של המסלול. המסלול עובר ליד בריכות מים אותן רואים במפה אבל לא כל כך רואים בזמן הריצה, אבל להקה של שקנאים כן זכיתי לראות.
חדי העין ישימו לב לשפיץ קטן במסלול הריצה, באזור הקילומטר העשרים (לא מדובר בשפיץ הגדול ליד נקודת ההתחלה/סיום, שמטרתו להשלים את המרחק הרצוי). במקום הזה יש גדר, וידעתי מניסיונם של הרצים מהשבוע שלפני שיש פרצה גדולה בגדר שבה אפשר לעבור. ובכן, לא היתה פרצה כזו, או לפחות לא מצאתי אותה. כן מצאתי חלק של הגדר שנראה שתוקן לאחר שהיה פרוץ. המשכתי לרוץ כדי למצוא מעבר אחר. די מהר גדר המתכת הגבוהה התחלפה בגדר חיה של קקטוסים, שביניהן עוברת גדר נמוכה שאפשר היה לטפס מעליה, אם לא היתה חלודה ומכוסה בתלתלית. אחרי כמה מאות מטרים מצאתי חור בגדר, ומחוסר ברירה זחלתי דרכו.
אחד מהדברים שרציתי לבדוק בריצה הוא שקית מים חלופית לווסט ריצה שקניתי. בריצות הארוכות רצתי עם השקית מהמנשא מים הישן שלי, ולא הייתי מרוצה מאיך שהשקית יושבת בווסט. מתברר שהשקית הישנה שלי היא גדולה מאוד (שלושה ליטר) והחלפתי אותה בשקית קטנה יותר של חברת שורש, שעדיין טיפה ארוכה מדי לכיס בווסט, אבל יושבת בו באופן סביר. השקית הגיעה עם פטנט שמאפשר למלא בה מים מבלי להוציא אותה מהווסט, אבל אני מסוגל להוציא ולהחזיר אותה מבלי להוריד את הווסט מהגוף, אז נראה לי שאני מסודר.
ריצת הנפח שלי היום היתה "רק" 17 קילומטר, ובשביל מרחק כזה כבר לא טרחתי להתכונן לריצה בכלל. רצתי בעיר, בלי ווסט ריצה, בלי מים, בלי אוכל ובלי תוספי תזונה. קלי קלות. מכאן ועד המרוץ המרחק הכי גדול שנשאר לי הוא 12 ק"מ. הדבר היחיד שמטריד אותי הוא שעם המנוחה של הגוף והירידה בטמפרטורות, קצב הריצה שלי מתגבר. אני לא יכול להתלונן שמה שהגוף שלי היה מגדיר כריצה רגועה ואיטית עבר מקצב של שבע וחצי דקות לקילומטר לשש וחצי דקות לקילומטר (עדיין הרבה יותר לאט מהקצבים שהתחלתי בהם את האימונים הראשונים), אבל אני כבר לא בטוח באיזה קצב לרוץ את המרוץ הגדול.
את הזמן שהתפנה לי מהריצות הארוכות אני הולך להקדיש ללוגיסטיקה לקראת המרוץ. מה לקחת איתי, מה לשלוח לתחנות, מתי לעבור להליכה וכן הלאה. המחשבות על הלוגיסטיקה מתרוצצות כבר זמן מה בראש שלי, אבל הגיע הזמן לעשות בהן סדר.
פחות משלושה שבועות לזינוק, היום לפני שנה ויום רצתי לראשונה 66 ק"מ בסובב עמק. רוני כתב לי את תוכנית האימונים גם למרוץ ההוא, ויומיים אחרי המרוץ שלחתי לו מייל סיכום. מקריאה חוזרת של המייל, אין ספק שלפני שנה רצתי אחרת, הרבה יותר תחרותי ומהיר, הרגלי תזונה אחרים ועוד הבדלים. אני חושב שבמאפייני הריצה שלי היום הייתי עושה תוצאה טובה יותר, אבל בריצה של לפני שנה לא הייתי יכול לסיים 100 ק"מ. הנה המייל לפניכם:
"It is not the mountain we conquer but ourselves." -- Edmund Hillary
אחרי שהכל נגמר, מישהו שאל אותי במגרש החניה אם נהניתי. אמרתי שכן, כדי להוריד אותו ממני, אבל בעצם לא ידעתי מה לענות לו. בבית חיפשתי את הציטוט של אדמונד הילרי שמופיע למעלה כי זכרתי שאמר משהו על הסיבה לטפס על פסגת האוורסט "כי הוא שם". את הציטוט ההוא לא מצאתי, אבל כן מצאתי אחד על ההנאה שבטיפוס, אבל שמתיחסת לסיפוק בהשגת מטרה קשה.
יש מאכלים ומשקאות שאומרים עליהם "זה טעם נרכש" כדי להתחמק מלהודות שהם לא טעימים אבל עדיין אנשים בוחרים לאכול ולשתות אותם, רק השפה לא מספיק עשירה כדי להביע את הרעיון שיצדיק את הבחירה שלהם. כנראה שזה בסדר לרצות לגרות את החושים בטעמים מגוונים ולא רק ב"טעימים". איך עוד אפשר להסביר את התולעת בבקבוק של המסקל?
בהקבלה, הריצה הארוכה היא גם הסיפוק של הגשמת המטרה, אבל גם הרצון להעמיד את הגוף בקשיים שאינו רגיל להם. הסיפוק עצמו מגיע רק בסוף הריצה, ואת השעות הקשות בזמן הריצה אי אפשר לתאר במילה פשוטה כמו "מהנה", כי לא מדובר במזוכיזם. אבל, העובדה שאין לי מילה מתאימה לתאר את זה אינה אומרת שזה לא קיים ושאין סיבה לשאוף להרגיש את מה שמרגישים תוך כדי הדרך אל הסיפוק שבסיום.
הערב שלפני:
את התיקים ארזתי כבר ביום שלישי, וביום רביעי כבר הכנתי רשימת "דברים לעשות" לערב לפני ועוד אחת לשעה שלפני הזינוק.
ארוחת ערב מוקדמת של פסטה, הלכתי לישון לשעה וקצת, משכתי זמן, מכין לחמניות עם טחינה, נוסע לסובב.
לפני הזינוק:
לחמניה אחת מאחורי. מאוד התלבטתי אם להוסיף שכבה של ביגוד ארוך. מניסיון, אני תמיד מצטער על ההחלטה ללבוש ארוך: הבגדים לוכדים את הזיעה ורק מקררים אותי יותר. לקחתי לדרך לגיבוי. באוהל התכנסות הסתובבו בעיקר אנשים עטופים בשכבות בגדים, אבל החלטתי ללכת נגד הזרם כי 18 מעלות בלי רוחות זה אידיאלי לקצר. 20 דקות לפני הזינוק שמתי באוטו את המעיל, ולא הצטערתי.
סיבוב ראשון:
קובי אורן הזניק אותנו. בקילומטרים הראשונים שהם שטוחים שמרתי על קצב נוח בתוך נחיל הרצים, בסביבות 5:50 דקות לק"מ. בשלב הזה התחלתי לחשוב אם יש טעם להאט או לא. זה באמת היה קצב נוח (לא כמו הקצב הנוח באימונים, שהוא מעין בינוני מינוס), ואם אאט אז אהיה יותר זמן על הרגליים, ולאו דווקא אתעיף פחות.
באזור 2.5 ק"מ היה עוקב מים לא מאוייש. כבר בבית החלטתי שאין טעם לעצור בעוקבים האלו כי יש לי מנשא מים, אלא רק בתחנות המאוישות, שבכולן עצרתי. רוב המרוץ התבססתי על המים בתחנות, כשהמים למנשא הם בעיקר בשביל להחליק ג'לים ולקצת עזרה בין תחנות.
מעט אחרי המנהרה מתחת לכביש 66 חזרה לישוב, מתחיל הטיפוס. בריצות הכרות זכרתי שלמעט 2-3 עליות חדות, רוב הטיפוס לא מורגש. האסטרטגיה שהגעתי איתה היתה ללכת רק בקטעים האלו. הפעם זה לא היה כך, והכל הרגיש לי כמו עליה. היה קשה בזמן אמת להחליט מתי שווה ללכת ומתי לרוץ. כשראיתי רץ לפני עובר להליכה עשיתי כמוהו, אבל בהחלט רצתי לא מעט.
עוד משהו שהתחיל אחרי המנהרה מתחת לכביש 66 היה הפסקות שירותים, והרבה מהן. כמעט אחרי כל תחנת מים. ממש הרגיש כאילו כל מה שאני שותה לא נשאר בגוף.
בתחנות הראשונות האסטרטגיה היתה 2-3 כוסות מים, ומדי פעם כוס איזוטון. לקחתי ג'לים לסיבוב הראשון בלבד (בתיק שחיכה לי באמצע המסלול היו עוד, אבל לא הייתי זקוק להם כי לקחתי מהתחנות), קצת ביגלה או תפוצ'יפס וחתיכה של חטיף אנרגיה לדרך. בתחנה אחת ניסיתי בננה אבל היא קצת נתקעה לי אז ויתרתי עליה. גם המרק שהציעו לי הרגיש לא לעניין לסיבוב ראשון. באמצע הסיבוב הראשון ניסיתי לראשונה בקריירת המרוצים שלי את הקולה (תמיד חששתי משתיה מוגזת בזמן ריצה) היה נהדר והחלטתי שקולה מרבה הרי זה משובח.
לא יכולתי להתעלם מהעובדה שאני מרגיש טוב והקצב יפה, ולהתחיל לחשוב על זמנים לסיבוב הראשון והשני. הערכתי שהסיבוב הראשון יסתיים בסביבות 3:30 (די קרוב למציאות) ותהיתי אם זה אומר 7 שעות להכל (בדיעבד, ברור שלא). תהיתי אם ההערכה שלי של 8 שעות להכל, שהתבססה על ניחוש מושכל בלבד, היתה לא בכיוון (דווקא היתה מאוד בכיוון).
אחרי 23 ק"מ הגעתי לקטע שמתפצל ממסלול ה-21, שלא יצא לי לרוץ בו. זה הקטע שהכי לא נהניתי בו. חלק גדול מהשביל זרוע באבנים, החלק שלא הוא בעליה חדה וארוכה מאוד (את רובה הלכתי) והירידה גם מאוד חדה ודורשת ריצה תוך כדי בלימה. שמחתי מאוד לסיים אותו בקילומטר ה-29.
קצת אחרי זה, ב-30 ק"מ, מיד אחרי הפניה לשביל שחוזר לישוב נפלתי ממש חזק. שפשפתי את שתי כפות הידיים שממש בערו במשך כמה דקות, וגם ספגתי מכה חזקה ליד המרפק. באחת מהידיים המכה היתה יבשה, אבל ביד השניה נחתכתי בכמה מקומות. קמתי והמשכתי לרוץ. הפצעים לא דיממו ותכננתי רק לבקש תחבושת באחת מהתחנות.
מתישהו בשלבים מתקדמים של הסיבוב הראשון התחלתי להרגיש אי נוחות בקרסוליים.זה היה הסימן הראשון של עייפות הגוף, מה שהבהיר שהסיבוב השני יהיה הרבה יותר איטי. הקילומטרים האחרונים בסיבוב הם יחסית נוחים, אבל בפרוש מה שעבור הגוף היה "קצב קל" היה יותר איטי מתחילת המרוץ.
סיבוב שני:
הגעתי לנקודת ההחלפה, ובזבזתי די הרבה זמן למצוא את התיק שלי. את הסיבוב הראשון עשיתי בחולצת המועדון שהבאת לי (זאת בצבע צהבהב), והתכנון היה להחליף לחולצה החדשה הכחולה. מזג האויר האויר היבש לא הצדיק החלפת חולצה, אבל החלטתי ששווה להקדיש את הזמן הנדרש כדי לדגמן את החולצה החדשה בסיום. לקחתי את הלחמניה השניה לדרך.
לדרך... הלא נכונה. התחנה נמצאת ליד נקודת הפיצול הראשונה ממסלול ה-21, ואחרי כמאה מטר הבנתי שאני רץ על המסלול שלהם. חזרתי חזרה לתחנה ומצאתי את הכיוון הנכון. העצירה בתחנה עשתה את שלה והסיבוב השני התחיל עם רגליים עייפות וקצב איטי בהרבה.
הצלחתי, לא בקלות, לאכול את הלחמניה בדרך. בכלל, מהשלב הזה נהיה לי קשה יותר לאכול, אפילו ג'לים. המשכתי לקחת ג'ל כל 40 דקות (רק בסוף דילגתי על הג'ל האחרון, קרוב לסיום).
בסרטון של הסובב מ-2016, מופיע רץ ל-200 ק"מ שאומר שאי אפשר לחשוב על המרוץ כעל עוד 199, עוד 198 וכו' אלא צריך לרוץ מתחנה לתחנה. זה מה שעשיתי החל מסוף הסיבוב הראשון: 7 תחנות לסיבוב, עוד X קילומטרים לתחנה הקרובה. עם זאת, במרוץ ל-66, שבו החלק הקשה מגיע קצת אחרי האמצע, האסטרטגיה הזו פחות קריטית.
5 ק"מ לסיבוב השני, בתחנה הראשונה לקחתי מגבון לנקות את ידיים מהאבק והדם. ישב שם רץ של 166 ששתה מרק ולא יכולתי לחשוב על זה שאם הייתי מתישב בעצמי לא בטוח שהייתי קם אחרי זה.
בהמשך הסיבוב המשכתי באסטרטגיה של לספור תחנות, ובעיקר חשבתי על לרוץ שוב את 6 הק"מ שלא אהבתי בסיבוב הראשון. עברתי יותר פעמים להליכה, במיוחד כשקצב הריצה עצמו היה די קרוב להליכה מהירה (ברוב העליות הפחות מתונות).
42 ק"מ, עברתי מרתון שלם.
בתחנה בק"מ ה-44 בדיוק עברו 5 שעות. לקחתי כדור מלח בתחנה והחלטתי לשנות אסטרטגיה. במקום כדור כל שעה, אז כל חצי שעה. המתנדב בתחנה הופתע מזה שאני לוקח כדור כל שעה, אבל לא סיפר לי אם זה הרבה או מעט (עד עכשיו אני לא יודע). בפועל, מהשלב הזה לקחתי כדור אחד בכל תחנה בלי קשר לזמנים, ובנוסף, אם עברה חצי שעה בלי להגיע לתחנה אז לקחתי אחד משלי.
קצת אחר כך התחיל להיות מואר וכיביתי את הפנס.
50 ק"מ עברו. נשאר פחות מחצי סיבוב. חשבתי על זה שבריצת 100 ק"מ הייתי נמצא רק באמצע הריצה. זה שימח אותי שאני לא רץ 100 עכשיו, אבל קצת דיכא כי זה כן חלום להגיע למספר הזה, שנראה שהתרחק לא מעט.
52 ק"מ, רק עוד 14 ק"מ (נכון, ספרתי תחנות, אבל לספור ק"מ זה לא נורא כשיש רק 20 שנשארו והרבה יותר מזה מאחורי). זה המרחק הכי ארוך שרצתי עד עכשיו (ביום הראשון של הים לים 2017 ובנעמילדת 53).
אני ממשיך לתהות בכמה זמן יגמר המרוץ? 7:15? 7:30? 8:00? מאוד קשה לתכנן כי כל קילומטר הוא אתגר אחר, ואי אפשר פשוט לבחור קצב ולהתמיד בו. אני מנסה להיזכר בזמני הזינוקים האחרים ותוהה אם אפגוש אותם בדרך. קודם שמתי לעצמי מטרה לסיים לפני הרצים למרחקים הקצרים יותר.
53 ק"מ, 13 לסוף, השעה 6:15 בבוקר, טלפון מאמא. האמת שביקשתי שיחות טלפון לסביבות 7 בבוקר כדי לקבל עידודים, אבל זה היה מוקדם מדי והרגיש לא במקום. גם הטלפון הגיע בדיוק בסוף עליה ובתחילת ירידה, והפריע לי לחזור לריצה. זה הרגיש לא מתאים, וגם לא ממש מעודד.
פעם היתה תוכנית דוקו-ריאליטי בשם "המרתון", ובה לכל משתתף היה "סיפור". אחד מהמשתתפים, איתמר, היה בשנות ה-30 והוצג כמעין לא-יוצלח שמתקשה להתמיד בדברים (לימודים, קריירה וכו'). בתחילת הסדרה הוא מבקר את הסבתא הפולניה שלו כדי לספר לה על המרתון והיא אומרת לו "אני חושבת שזה רעיון לא טוב ואתה צריך לפרוש עכשיו. כי אם תשאר אז יהיה לך הרבה יותר לא נעים לפרוש מאוחר יותר". אמא שלי היא ממש לא הסבתא הזו אבל עדיין יש לה גנים פולניים, ואמרות כמו "אתה לא חייב לסיים אם קשה לך" זה לא מה שאני צריך לשמוע.
56 ק"מ, רץ מאוד מהיר, שאני מזהה את חולצת המועדון שלו מריצת ההכנה לפני חודש, עובר אותי בדרך לתחנה. בדיעבד, כנראה שזה המנצח במקצה ה-42, בסיבוב הראשון שלו. מגיע לתחנה שלפני העליה לנחל, הקטע שלא אהבתי בסיבוב הראשון וחששתי לחזור עליו. בתחנה מציעים לי טרמפ באותו למעלה (בצחוק). אני יוצא לדרך. האמת שלא כל כך נורא, ואני בעיקר עוקב אחרי מישהו שנמצא קצת לפני, הולך כשהוא הולך, רץ כשהוא רץ. בסוף העליה מגיע הקטע הראשון והיחיד שהוא בשמש ישירה, שהיה קצת לא נעים. מחליט שזמן סיום של 7:45 זה יפה מאוד, אבל באמת שקשה לתכנן קדימה בריצה כזו.
59 ק"מ, טלפון מנעמי. "איפה אתה? בדיוק פספסנו אותך". קצת מתבעס שלא אפגוש אף אחד מוכר.
60 ק"מ, טלפון מהאשה. על הקו הילדים מעודדים. הכוונה שלהם טובה אבל הצעקות שלהם בטלפון לא עוזרות ואני מרגיש שאני מעדיף להמשיך לבד. מכאן כמעט ואין עליות.
62 ק"מ, תחנה אחרונה לפני הסיום. מתחיל להרגיש יותר טוב. משוחח עם המתנדב ומראה לו את היד הפצועה ואת המקום שבו זה קרה ומיד אחזור אליו שוב. הוא קורא לזה "מזכרת מהריצה". הוא מציע לי מכל טוב של התחנה, אבל אני כבר רוצה להגיע לסיום. נזהר לא ליפול ושב באותו מקום, ומרגיש שאני יכול להגביר.
200 מטר לסיום, מלפני יש רץ 100 ק"מ מוקף בחבורת מעודדים, מאחורי רץ אחר שזוכה גם לעידוד מסיבי. אני מנסה להחליט מה עדיף, להיות מוסתר בתמונת הסיום על ידי חבורת מעודדים, או להיעקף ברגע האחרון על ידי מישהו. ברור שאני מגביר עוד וחוצה את הסיום יחד עם חבורת המעודדים, 3 שניות לפני הרץ שמאחורי.
---
אחרי,
מתישב בסככה המוצלת לטלפונים ולהעלות תמונות לוואצאפ. אין לי כח לחגוג עם אנשים שאני לא מכיר ומחליט ללכת הביתה. קם בקושי וצולע בדרך לאוטו. פוגש שם את מי שהציק לי בשאלות קיומיות מתחילת המייל הזה. טלפון מנעמי מציל אותי ממנו ואחרי כמה דקות היא מגיעה לעידוד.
בדרך הביתה, האדרנלין מחזיק אותי ער אבל מתחיל להתפוגג. מוזיקה רועשת ושיחה ממך מעירים אותי שוב.
בבית, הרגליים כואבות, כל קימה מהכורסה כואבת ואני הולך מוזר. עוד לא היה לי כח לשים את המדבקה על האוטו. חושב הרבה על זה שאני לא באמת יודע איך אני מרגיש עם כל מה שהיה. אדמונד הילרי מוביל אותי לתובנות שכתבתי בתחילת המייל, ולמצוא שקט פנימי.
---
קצת מספרים:
קשה לי להתנתק מחישובי מספרים וזמנים. מצד אחד, למרוצי שטח בכלל, ובמיוחד לאולטרה, יש חוקים משלהם, וקצב הריצה תלוי ביותר מדי גורמים חיצוניים. מצד שני, אם התוצאה בכלל לא משנה, אז למה אי אפשר פשוט ללכת את כל המרוץ? המאמר ששלחת לי על הרץ בספרטאטלון נתן לי תשובה, בקטע שבו הוא מגלה שהיעד המקורי שלו לרדת מ-30 שעות יושג בקלות, והוא מחליט שהוא צריך לעשות את התוצאה הכי טובה שהוא יכול.
איך אפשר לדעת אם עשיתי הכל? זמן הסיום עצמו לא אומר הרבה, אבל המיקום היחסי כן נותן מדד כלשהו. אז סיימתי 23 מתוך כ-115, כשעה לפני זמן החציון, אני בהחלט מרוצה.
האם הסיבוב הראשון היה מהיר מדי? האם הייתי צריך ללכת יותר? אין לי תשובה ברורה. הסיבוב הראשון היה 3:27 והשני 4:13, עם פוזיטיב ספליט של 45 דקות. בהשוואה לרצים אחרים, 5 רצים עקפו אותי בסיבוב השני ואני עקפתי 2 אחרים, שזה די זניח. לא הקדשתי המון זמן לבחינה של המספרים, אבל נראה לי שהזמן של הסיבוב השני לבדו היה שם אותי בערך בתחתית השלישי העליון של הרצים. לכמעט כל הרצים יש גם פוזיטיב ספליט, שהולך וגדל ככל שהם היו איטיים יותר, כש-45 דקות מתחיל להיות נורמלי ביחס לאמצע רשימת הרצים.
בסיכום, אם הסיבוב הראשון היה איטי יותר, הפוזיטיב ספליט היה נהיה קטן יותר, אבל לא בטוח שזמן הריצה של הסיבוב השני היה מתקצר. גם אם היה מתקצר, לא בטוח שהזמן הכולל היה משתפר, אולי ממש בקצת.
השעון היה בלי auto pause כך שכל העצירות מוקלטות ונספרות.
--
לאן עכשיו?
תודה ענקית. אין לי מילים גדולות לכתוב כאן, ואתה כבר מכיר אותי ויודע שאני לא מאלו שמתקשרים כל הזמן וחופרים בוואצאפ (זה בסדר גמור, זה פשוט לא הסגנון שלי), אבל גם מייל פעם בשבוע או שבועיים וסמול טוק לפני האימון השבועי עושים המון.
מרתון טבריה בעוד 9 שבועות. ההרשמה שהעברתי משנה שעברה בתוקף, אז נראה לי שאני משתתף. אני צריך כמה ימים כדי לסיים את חגיגות הניצחון, אבל כשאבק התהילה ישקע הייתי רוצה שנחליט למה כדאי לשאוף. אולי ביום שישי בריצה של קולומביה, נוכל לדבר על זה.
100 ק"מ.
המרוץ בסוף השבוע היה אמור להיות תחנה בדרך ל-100. סוף השבוע הזה הוכיח לי שני דברים. הראשון, 66 ק"מ הם לא "תחנה" וצריך לכבד אותם יותר. השני, 100 זה הרבה יותר מ-66 ולא רק "שני סיבובים במקום שלושה בסובב". אני עדיין רוצה אבל עדיין צריך קצת זמן לעכל את ה-66.
אתמול היתה הריצה המסכמת. מכאן, מגיע הטייפר המיוחל. כמעט ארבעה שבועות של התאוששות, בהם האימונים ממשיכים אבל הריצות המטורפות של סוף השבוע נרגעות. בששת השבועות האחרונים רצתי חמש פעמים מרחקים של 55 ק"מ ומעלה.
לפני שבוע רצתי 63 ק"מ, ואתמול 67 ק"מ. שתי הריצות היו דומות: פחות או יותר אותו מסלול, הלוך חזור על פארק הירקון וירקון מזרח, כשבקטעי הפארק השתדלתי לרוץ על דרכי עפר ולא על השביל הסלול, ורצתי חלק מהקטע הזה פעם נוספת כדי להגיע למרחק הרצוי. השארתי את האוטו ברמת החייל והשתמשתי בו בתור תחנת תזונה כל 20-25 ק"מ. בשתי הריצות יצאתי לדרך בשעה שלוש ומשהו, וסיימתי סמוך לצהריים. בשתיהן השתמשתי באסטרטגיה דומה של לאכול משהו קטן כל חמישה קילומטרים, ולעבור להליכה קצרה בזמנים האלו. אפילו זמן הריצה יצא דומה, טיפה יותר משמונה שעות בתנועה, וחצי שעה שלא נמדדה בעצירות שונות ללוגיסטיקה ושירותים. הקצב היה 7:41 דקות לקילומטר בריצה הראשונה והשתפר משמעטתית ל-7:16 בריצה השניה, כשהעצירות מוסיפות לחישוב קצת פחות מחצי דקה לקילומטר.
ריצת ה-67
הקיץ נגמר, תודה לאל. עדיין חם בצהריים אבל הריצות הפכו להיות נסבלות גם בשעות קשות. בריצת ה-67 היה מעונן כל הדרך ואפילו ירד גשם קל במשך כחצי שעה. הקצבים משתפרים למרות שהעומס עלה, אם כי נראה שבקבוצת הוואצאפ של המרוץ, כולם דוהרים כמו סוסים ומי שרץ "רק" בקצב 7 מתנצל על הקצב האיטי שלו. אחרי 58 קילומטר עקף אותי רץ בנוי לתלפיות שזיהה את בגדי הריצה הממותגים שלי ושאל אם אני משתתף באולטראמן. הוא סיפר שהוא משתתף במקצה ה-355, שזה מקצה האולטרה טריאטלון הטיפה פחות ארוך, בו שוחים "רק" 5 ק"מ, רוכבים 295 ק"מ ורצים 55 ק"מ, ואמר שהוא שוקל גם לרוץ 100 במקום. נראה שבשבילו 100 ק"מ זה לא משהו שצריך להתאמן בשבילו, פשוט מחליטים ורצים.
אני חושב שהדבר הכי קשה בריצות הארוכות של האימונים היה המחשבה שצריך לרוץ אותן, ולא הריצות עצמן. הריצה בפירוש קשה והרגליים כואבות משלב מסויים, אבל מצאתי מה עובד בשבילי מבחינת תזונה וקצב הריצה, ואני לא מתעייף בריצה. נכון, אחרי הריצה אני נוסע הביתה ואז בקושי יוצא מהמכונית ולא מסוגל ללכת יותר, אבל הקושי בריצה עצמה הוא יותר מנטלי, של "נשאר לי ממש הרבה", ולא כאבי השרירים.
הריצה בשבת עומדת במרכזם של מספר שיאים. ראשית, 67 ק"מ זה המרחק הכי גדול שרצתי בריצה אחת. השיא הקודם הוא 66.3 ק"מ, ונקבע בסובב לפני שנה בדיוק. סך המרחק השבועי שלי, 109 ק"מ, הוא עדיין לא שיא (היה כבר 111 ק"מ) אבל הוא שיא עבור שבוע אימונים שאינו כולל תחרות או ארוע מיוחד. סיכוי טוב שהשיא הכללי ישבר בתחרות עצמה, תלוי איזה עוד ריצות מתוכננות באותו שבוע. אני לא יודע מה זמן האימונים הארוך ביותר שלי, אבל השבוע רצתי מעל שתיים עשרה שעות.
החודש רצתי 353 ק"מ. השיא הקודם, 310 ק"מ, היה ביולי 2015, בזמן ההכנות למרתון ברלין, המרתון הראשון שלי. החודש אפילו עוד לא נגמר, המספר הזה צפוי לגדול בעוד 23 ק"מ בערך. גם הלכתי 85 אלף צעדים אתמול שזה גם שיא שצפוי להישבר במרוץ עצמו.
נשארו עוד הרבה אימונים קטנים, וגם כמה לא כל כך קטנים, אבל בחייכם, מה זה כבר לרוץ 25 ק"מ בשבת הקרובה? עוד צריך ללתכנן את הלוגיסטיקה של יום המרוץ עצמו, וכמובן לרוץ 100 ק"מ, אבל שמונת החודשים האחרונים היו רוב הדרך, מה זה כבר עוד 13 או 14 שעות בסוף החודש הבא? ואיזו דרך זה היתה: התחלתי בסובב, שבוטל ואז חזר, עברתי לתנך תש"ח וסיימתי בהרשמה לאולטראמן. רצתי מרחקים הולכים וגדלים בקצבים איטיים יותר ויותר. חקרתי את שבילי העפר באזור השרון, המצאתי מרתון שמורכב משבע עשרה הקפות של פארק, התפרקתי בשיא החום של הקיץ, ומצאתי בסופו של דבר את הנוסחה שמאפשרת לי, במזג אויר נסבל, לרוץ לאט מאוד, במשך מה שנראה כמו נצח. עכשיו נשאר להוסיף עוד כמה שעות לנצח הזה, בעוד 25 ימים.
ביום חמישי האחרון נערך כנס של משתתפי האולטראמן. רוב המידע שהועבר שם כבר הופיע בתדריכים כתובים שנשלחו במייל, אבל היה מעניין לראות את הפנים מאחורי השמות. במהלך הכנס נערכה הגרלה וזכיתי בסרט לראש סופג זיעה. לא ממש זכיה בלוטו, אבל פעם ראשונה שאני זוכה במשהו.
בסוף הכנס קיבלתי סט בגדי ריצה רשמיים של המרוץ, שהזמנתי מראש (במחיר מלא). בנוסף, יבואן ומשווק של ווסטים לריצה נכח בכנס, וקניתי ממנו ווסט ריצה. כבר תקופה ארוכה אני רוצה להחליף את המנשא מים שלי, שקניתי לפני עשר שנים, לדעתי. הוא עושה את העבודה שלו באופן סביר, אבל הוא מראה סימני בלאי ואני צריך משהו איכותי יותר. בקבוצת הוואצאפ של המרוץ כמה רצים היללו את המוצר החדש, אז החלטתי לנסות אותו. בהמשך הפוסט שמתי תמונה שלו, הווסט עשוי משתי שכבות דקות שצמודות לגוף, והשטח ביניהן מחולק למספר תאים. מכיוון שהווסט צמוד לגוף, הוא מדביק לגוף כל דבר שמכניסים אליו, כך ששום דבר לא זז ולא משתפשף בעור.
יש כלל במרוצים ארוכים, שלא מנסים בהם ציוד חדש ולא מוכר, ולכן תכננתי לבדוק את הבגדים והווסט בריצה הארוכה הבאה. ביום שישי רצתי 12 ק"מ בבוקר ועוד 10 ק"מ אחרי הצהריים, ונותר לי לרוץ... 60 ק"מ בשבת. בשטח.
תכננתי לעצמי מסלול שטח נוח לאורך נהר הירקון. בשבת הקודמת יצאתי לריצה כדי לבדוק את המסלול, ומכיוון שהוא כלל מעבר מים, הכנסתי בו תיקונים נדרשים. חילקתי את המסלול לשניים כדי שבאמצע תהיה לי תחנת תזונה והצטיידות. המסלול יצא מתחנת הדלק בנווה ירק, התחבר לנהר הירקון, והמשיך לאורך הנהר מערבה עד כמעט רמת החייל. אחרי 15 ק"מ תכננתי לחזור באותה דרך לנקודת המוצא, ואז לחזור על הכל שוב. באוטו שמתי חלק מהאוכל לדרך כדי לא לסחוב עלי הכל, ובגדים חלופיים ואת המנשא מים הישן שלי למקרה שהציוד החדש יכשל בתפקידו.
המסלול, כפי שתוכנן וגם בוצע בפועל, הלוך וחזור פעמיים
הווסט שקניתי הגיע ללא אקססוריז נוספים. בתיאורים של המוצר ברשת מצאתי שיש בקבוקי מים לחיצים (פלאסקים) שמתאימים לכיסים הקדמיים שלו, אבל בכל מקרה זה לא היה מספיק לי ל-30 ק"מ עד נקודת ההצטיידות. שמתי בתא האחורי שלו את השקית מים מהמנשא הישן, וקיוויתי לטוב. למרות שהווסט קצר יותר מהשקית מים, היא הצליחה להיכנס לתוכו, וישבה באופן נוח על הגוף. שמתי את הטלפון באחד מהכיסים הקדמיים, אבל המגע שלו בגוף היה לא נעים ונאלצתי לדחוף גם אותו לתא האחורי של הווסט, למרות שמה שנכנס לשם כבר לא נגיש בזמן הריצה. בכיסים הקדמיים שמתי ג'לים, תמרים, חתיכות לחם עם ממרחים עטופות בניילון, שקית עם אגוזים וצימוקים, שקית עם כדורי מלח ועוד שקית ריצה לאשפה. הכל נכנס בקלות וישב צמוד לחזה בלי להפריע. את המפתח של האוטו שמתי בכיס צדדי, שהנגישות אליו יותר מוגבלת, ואפשרית בהליכה אבל לא ממש בזמן ריצה.
דמיינו אדם שמן מאוד עם כרס משתפלת שנשפכת מהגוף. עכשיו דמיינו אותו רץ או קופץ, וגם השומנים שמחוברים אליו קופצים יחד איתו, אבל באיחור. עכשיו קחו את הכרס שלו ותדביקו אותה לגב. זה מה שעשתה השקית מים כשהיתה מלאה. זה לא היה כל כך נוח וגם די מעצבן, אבל החלטתי לתת לזה הזדמנות. בהדרגה, הקפיצות של השקית על הגב נרגעו. גם קצב הריצה האיטי היה גורם בזה, אבל בסופו של דבר נראה לי שהשקית שינתה תנוחה בתוך הווסט עד שהתאימה את התנועה שלה לתנועות שלי. מן הסתם, ככל שעבר זמן ושתיתי מים, השקית התרוקנה ויכלה להשפיע פחות, אבל השיפור בתחושה התחיל הרבה קודם, כשתי דקות לתוך הריצה.
צולם אחרי 60 ק"מ. הכתמים על הווסט אלו שקיות ניילון
בצד הטעון שיפור של הווסט הזה, אני לא משתגע על הנראות שלו. הוא נראה כמו חזיית ספורט, הוא חצי שקוף והמראה של החפצים שנמצאים בתוכו לא ממש אסטתי. כפי שאפשר לראות בתמונה, כשהצינורית שתיה עוברת קדימה היא לא צמודה לגוף אלא מתרוממת לאזור העורף. זה לא הפריע יותר מדי אבל מדי פעם הרגשתי אותה פוגעת בראש ולא הצלחתי לסדר אותה כמו שצריך. למרוץ עצמו, מכיוון שהתחנות מים קרובות יותר, אני שוקל לוותר על השקית ולשים בקבוקים מקדימה, אבל קודם צריך לקנות כאלו וגם לבדוק אותם. אחד מהשיקולים הוא שקל יותר למלא מחדש בקבוק שנמצא בכיס הקדמי, מאשר את השקית שדורשת לקלף מעצמי את הווסט וללבוש אותו מחדש. בשורה התחתונה, למרות הביקורת, גם הוא וגם הביגוד עשו עבודה יפה, כמעט בלי שפשופים, וגם במעט שהיו אני מאשים את עצמי על שימוש לא מספק במשחה לפני הריצה ולא את הציוד.
לרוץ 60 ק"מ בקצב שמתוכנן למרוץ... ועוד אחרי 22 ק"מ מהיום הקודם... כלומר 82 ק"מ ביממה וקצת. הערכתי שזה יקח כשמונה שעות. לקחתי את הפנס איתי ותכננתי להתחיל לפני שתיים בלילה. התחלתי לנסוע לנקודת ההתחלה, ומיד ביציאה מהשכונה עצרה אותי משטרה לביקורת. "תעודה מזהה", צוותה השוטרת. עוד אני מנסה לחשוב באיזה תיק נמצא הארנק שלי, ואם בכלל לקחתי אותו (לקחתי, והתיק היה לידי), היא ראתה את הבגדים שלי שאלה אם אני יוצא לרוץ, ואז שחררה אותי בלי לראות תעודה.
עשרה לשתיים, כל הציוד מוכן ואני יוצא לדרך. המסלול הוא ברובו שטח נוח מאוד, שטוח מאוד, מעט מאוד קטעי חול ואבנים, לצד צמחיה צפופה שבהמשך הריצה גם סיפקה צל. בקטעים מסויימים הדרך פולסה ממש בתוך הצמחיה, שזו האטרקציה של המסלול. דבר אחד שלא אהבתי בריצה הוא המפגש עם חיות הבר בלילה, ולדעתי גם הן לא ממש נהנו מהמפגשים האלו. שני דורבנים, כמה נציגים ממשפחת החתוליים (לא יודע איזה, אבל אחד נשאר לצד השביל מספיק זמן כדי שאראה שהוא גדול בהרבה מחתול רגיל), ציפור גדולה (מצטער, לא יודע איזה. אולי חסידה?), המון ברחשים ומעופפים קטנים, והמון בעלי חיים שנותרו אנונימיים והסתפקו ברחשושים מתוך הצמחיה. כל המפגשים האלו היו יכולים להיות נחמדים, אבל בלילה היו פחות נעימים. כבר יצא לי לרוץ באזור הזה בלילה ולהתקל בנביחות של כלבים משוטטים ששלחו אותי ל"אחורה פנה". המסלול הספציפי שתכננתי לא עבר דרך מקומות שבהם נבחו עלי בעבר, אבל אף אחד לא הבטיח לי שהכלבים נשארים באותו מקום.
הקצב היה ממש איטי. התחלתי בקצב שבע וקצת, בגלל העייפות מהריצות מהיום הקודם, ואחרי 15 ק"מ, כשהגיע הזמן לחזור (בפעם הראשונה) לנקודת המוצא, אחרי עצירה קצרה לתזונה, השרירים המכווצים הכתיבו קצב איטי יותר, שלפעמים הצליח לחצות את השמונה דקות לקילומטר. פעם מספרים כאלו היו שוברים אותי, אבל חוץ מהעייפות של שרירי הרגליים הרגשתי טוב, אז המשכתי. מקובל לשלב הליכות בריצות למרחקים כאלו, אז משלב מסויים עברתי לאכול בהליכה במקום בריצה. בפעם השניה שיצאתי למסלול הבוקר עלה בהדרגה, וגם הקצב השתפר מעט, לכיוון השבע וחצי פלוס פלוס. בנקודת האמצע, מילאתי מחדש את שקית המים, ומכיוון שהיא לא התרוקנה לגמרי החלטתי גם לא למלא אותה עד הסוף. זו היתה טעות כי אחרי 57 ק"מ נשארתי בלי מים, בחוץ נהיה כבר ממש חם, אבל שרדתי לסיום.
משך הריצה היה 7 שעות ו-51 דקות. כשרצים 60 ק"מ בדיוק, אז כל דקה של ריצה היא שניה אחת בקצב לקילומטר, זאת אומרת 7:51 לקילומטר. זה ממש לאט אבל סביר בהתחשב שבתחרות הקצב המינימלי הנדרש הוא תשע דקות לקילומטר, אז המצב טוב. מצד שני, זה היה הקצב שלי בזמן תנועה, כי השעון שלי לא מודד זמן כשאני עומד במקום. עם כל ההפסקות שירותים והעצירות הלוגיסטיות, מדובר ביותר מחצי שעה, 8:24 לקילומטר. רוני, המאמן, הבטיח לי שאחרי תקופת ההתאוששות שתבוא לפני התחרות המצב ישתפר, אבל מצד שני עכשיו רצתי בחושך וגם בבוקר המסלול היה מוצל בחלקו, ואילו בערבה יהיו לי כמה שעות של שמש ישירה. אני מניח שיהיה בסדר, אבל שולי הביטחון הם צרים יותר מההערכות הראשוניות שלי.
בעבר כתבתי שאני חי את תוכנית האימונים שלי שבועיים או שלושה קדימה כל פעם. הריצה הזו היתה האחרונה שהופיעה בתוכנית שלי, ורק במוצאי שבת קיבלתי את ההמשך. נכון שאני יכול פשוט לשאול מה התכנון קדימה, אבל אני נהנה גם מלהיות בחוסר ידיעה. באשר לריצה האחרונה, היו סימנים סותרים לגביה. רוב הסימנים הצביעו עליה כעל הריצה המסכמת, שממנה המרחקים רק מתקצרים. בניגוד לריצות הקודמות, זו הפעם הראשונה שקיבלתי הנחיה מפורשת לרוץ בשטח ולא איפה שנוח לי, מה שסימן את הריצה הזו כשונה מקודמותיה. גם מההתכתבות עם המאמן אחרי ריצת ה-55 מלפני שבועיים אפשר היה להבין שנשארה רק עוד ריצה ארוכה אחת לפני המרוץ. בקבוצת הוואצאפ של המרוץ יש דיון על הריצה המסכמת והופיעה מספר הקסם 70 ק"מ לרצי 100. אני רצתי "רק" 60 אבל חלק מהמשתתפים ציינו שבדעתם לפרק את הריצה שלהם לשתיים. אצלי, היה 10 לפני ה-60, וביחד 70, וכל זה בלי לספור עוד 12 ק"מ מהבוקר שלפני. מצד שני, אנחנו שישה שבועות לפני המרוץ. זה ממש מוקדם מדי. כשרצתי 66 ק"מ בסובב עמק לפני שנה, שיא האימונים הגיע ארבעה שבועות לפני המרוץ, וזה גם הדיבור בקרב הרצים במרוץ הערבה השנה.
התשובה לחידה הגיעה בלילה שבין שבת לראשון. תוכנית לשלושה שבועות קדימה: 63 ק"מ, 67 ק"מ, ואז זה באמת נגמר ויורדים ל-25 ק"מ. גם הפעם שתי הארוכות הן גב אל גב עם ריצה נוספת (15 ק"מ ו-18 ק"מ, בהתאמה), אבל לא ערב לפני אלא בבוקר לפני, אז אוכל להתאושש טיפה. האימונים עד עכשיו היו מאוד קשים, והסיפוק שבלסיים אותם נמשך ונמתח עד אין קיץ במרחקים כאלו, אז באמת קיוויתי שזה נגמר, אבל בתוך תוכי ידעתי שאין מצב שהתוכנית מסתיימת שישה שבועות לפני הזמן.
למחרת החלטתי להגיע לאימון הקבוצתי. בהתחלה בקושי יכולתי לזוז, אבל בהדרגה הגברתי, למרות שלא הגעתי לקצבים הרגילים שלי. סיפרתי לרוני שאני שמח לראות שהתוכנית באמת מסתיימת בעוד שבועיים, למרות שקיוויתי שהיא מסתיימת עכשיו, והוא גילה לי את האמת: זו אכן היתה היתה הריצה המסכמת... עד שהוא גילה שהוא טעה בספירת השבועות למרוץ והוסיף עוד שבועיים לאימונים. התשתית המיושנת של הבלוג הזה לא מאפשרת לי להכניס לכאן את האמוג'י של ה-facepalm, אבל ככה אני מרגיש. מצד שני, אחרי 60 ק"מ בריצה אחת ו-82 ביממה וקצת, עוד שבועיים כאלו לא מזיזים לי יותר מדי. נעבור גם את זה.
גדול קצת בשביל אמוג'י, אבל זה מה שיש
במקביל לריצה שלי, שני השגים מיוחדים התרחשו בעולם ריצות המרתון. במבצע מיוחד, אליוד קיפצ'וגה רץ מרתון בפחות משעתיים. הריצה היתה בתנאים מיוחדים שאינם נחשבים עבור שיא עולם, אבל עדיין את המרחק הזה הוא רץ בעצמו. קצת מתחת לרדאר, בריג'יד קוסגיי שברה את השיא הבלתי יאמן במרתון של פולה רדקליף מ-2003 ושיפרה אותו ביותר מדקה. השיא האישי שלי במרתון הוא שלוש שעות וחצי (ועוד טיפה, 35 שניות), ובקצב שרצתי בשבת, בניכוי זמני העצירות שלא נמדדו בכלל, את 42.2 הקילומטרים הראשונים בשבת לקח לי יותר מחמש וחצי שעות לעבור, ובאמת שלא יכולתי לזרז את זה בהרבה. בממוצע, בכל שעתיים עברתי טיפה יותר מ-15 ק"מ, כשיש מי שרץ מרתון שלם בזמן הזה, כמעט פי שלושה. וואו.
