עד סוף העולם

מאיפה מתחילים? כנראה מהפתיח הרגיל: היעד השני ברשימה הוא הארבעים ושלושה שהושלם, לראות את אנטארקטיקה. מי זוכר שלפני שנים, כשהרשימה נכתבה בכלל לא התכוונתי לרוץ שם, רק לגעת בקצה היבשת, בוודאי לא להגיע כמעט עד קו רוחב 80 דרום. בכלל לא העזתי להתחייב להגיע לאנטארקטיקה. היעד בכלל היה לראות את הזוהר הצפוני או את אנטארקטיקה. כן, אנטארקטיקה היתה רק חלופה, למרות שתמיד היא היתה מספר אחת בלב, פשוט לפני חמש או שש שנים לא האמנתי שזה יקרה.

את הפוסט הזו התחלתי לכתוב מפונטה ארנס, צ'ילה, תוך כדי המסע הארוך חזרה לישראל ואני שולח אותן לפרסום מסאו פאולו, ברזיל, באמצע המסע שלי חזרה. הפוסט ממוקד בשהות הקצרה במחנה ביוניון גליישר, אנטארקטיקה, ולמרוץ עצמו. בקרוב, צוות הצילום יעביר למשתתפים את התמונות המקצועיות ואני מעריך שאמצא שם חומרים לפוסט נוסף. בזה יגיע לסופו המסע הגרנדיוזי הזה. המסע ברשימת היעדים עצמה עוד לא הסתיים, יש עוד שבעה יעדים ויש גם אחד עשר עשרה מהעבר שלא כתבתי עליהם עדיין, אבל אין עוד משהו שומט לסתות כמו היעד הזה. מצטער, מכאן והלאה תסתפקו במה שיש :)

מטוס בואינג רגיל לגמרי של חברת איסלנדאייר המריא בטיסה רגילה לגמרי. תא הנוסעים היה לא אופייני, כשבכל שורה ישב נוסע אחד עם המון ביגוד חורפי סביבו והשורות האחוריות היו עמוסות בשקי שינה. המטוס הגיע למשטח קרח באמצע שום מקום ונחת עליו בלי מגדל פיקוח או טרמינל. העובדה שהנחיתה נעשתה ללא סיוע של בקרים היא זו שדרשה מזג אויר מושלם כדי שיהיה אפשר לבצע אותה.

קצת לפני הנחיתה התבקשנו להתלבש ליציאה מהמטוס. שמעתי הרבה על הרגע הזה שבו יוצאים למקום פתוח לגמרי ונתקלים ברוח חזקה ובטמפרטורות קרות במיוחד והתחלתי להעמיס ביגוד. חוץ מהמכנסיים, המעיל והמגפיים היעודיים, שמתי שתי זוגות כפפות והתחלתי להעמיס כל מה שאפשר על הראש: מחמם צוואר, כיסוי פנים, מחמם אוזניים, כובע, מסכת סקי. יצאתי החוצה וגיליתי שהקור לא כזה נורא. רכבים שיסיעו אותנו למחנה כבר חיכו שם, אבל לפני שעליתי על אחד מהם צילמתי כמה תמונות

מבט מהמטוס על הרכבים במנחת

סלפי עם המטוס

סלפי עם הרכבים

הנסיעה ארכה רבע שעה עד שהגענו למחנה יוניון גליישר לתדרוך הכרת המחנה. למדנו מהם גבולות הגזרה שאסור לעזוב בשל סכנת בולענים, הכרנו את האוהלים השונים שרלוונטים עבורנו, חדר אוכל, חדר תקשורת, מרפאה, אוהל מחומם לייבוש בגדים אחרי המרוץ ואת מתחם האוהלים של האורחים. למדנו איך משתמשים בשירותים: מפרידים בין מספר אחת לשתיים, כי כל אחד מהם נאסף בנפרד ומוטס חזרה לצ'ילה (כן, קראתם נכון). בשום פנים ואופן לא עושים כלום בשטח, ואם ממש צריכים בלילה באוהל ולא רוצים להתלבש במיוחד, משתמשים בבקבוק. למדנו איך עובדת המקלחת של אחרי המרוץ: עובדי המקום ממיסים קרח שמחומם, אותו ממלאים בדלי ואז מפעילים משאבה ששואבת מים מהדלי ומוציאה אותם דרך ראש מקלחת שנראה רגיל בהחלט. 

האזור התפעולי על רקע הר אלזוורת

אוהלי האורחים

האטרקציה המרכזית: פסל הקרח ושלט הכיוונים

חדר האוכל, מבט מבפנים

עוד תמונה של ההר

מכיוון שהביקור שלנו קוצר, קיבלנו לוח זמנים צפוף. נשלחנו לאכול בזמן שאנחנו ממתינים לתיקים שלנו, ואז נקבל את הציוות שלנו לאוהלים. אחר כך, תדרוך לפני מרוץ ואז המרוץ. הארוחה היתה ממש טובה ולשם שינוי היה לי מה לאכול. המנות היו מסומנות לפי אלרגנים והתאמה לטבעונים. בצ'ילה כמעט לא ראיתי ירקות, וזה כנראה מכיוון ששלחו את כולן לאנטארקטיקה.

באופן לא מפתיע, קיבלתי בתור שותף לאוהל את פיני, ישראלי לשעבר שמתגורר בארצות הברית משנות השמונים. כבר נפגשנו בפונטה ארנס והכרנו היטב במהלך ימי ההמתנה שם.

פיני על רקע האוהל שלנו

האוהלים נראים די תמימים, אבל בפנים היה די נעים. כל אוהל הכיל שתי מיטות, עליהן פרסנו את שקי השינה. קצת לפני שעזבנו, אחרי שפינינו את הציוד מהאוהלים, צילמתי סרטון של מבט מבפנים:

בתדרוך קיבלנו תיאור של המסלול, ארבע הקפות של 10.55 ק"מ, כשיש תחנת תזונה בתחילת ההקפה ועוד אחת אחרי 4 ק"מ. בשתי התחנות יש שירותים, ורק שם אפשר להתפנות. ג'לים וציוד תזונה אישי אחר אפשר להשאיר בתחנה בתחילת ההקפה. ביגוד להחלפה אפשר להשאיר באוהל לייבוש בגדים, שהוא טיפה מרוחק מהמסלול. חוץ מזה ניתנו הוראות בטיחות כדי להישמר מכל צרה אפשרית, כוויות קור, התיבשות וכו'. תחזית מזג האויר למרוץ היתה רגועה, רוחות חלשות וטמפרטורה סביב מינוס 7 או מינוס 8, אם כי בהמשך היא היתה צפויה לרדת עוד לסביבות מינוס 12.

שער הזינוק והסיום

מהסערה שעכבה את ההגעה שלנו לא נותר זכר. מכיוון שלא ממש סבלתי מהקור, החלטתי שאפשר לצמצם בשכבות ביגוד. עדיין נדרשת שכבת בסיס ושכבה חיצונית, אבל אפשר לוותר על הריפוד בפנים. שמתי בגדים נוספים בעמדת ההחלפה למקרה שיהיה לי קר, אבל החלטתי להתחיל את המרוץ בלי חלק מפרטי הלבוש.

בזמן ההתארגנות למרוץ יצאתי לריצה קצרה כדי לבחון את המסלול ולתאם ציפיות עם עצמי לקראת המרוץ. הריצה על השלג היתה מאוד לא נוחה והרגישה כמו ריצה על חול עמוק. גם קשה לרוץ מהר על משטח כזה וגם כל צעד גוזל הרבה יותר אנרגיה מהגוף, כך שהיייתי צפוי להתעיף הרבה יותר מהר. בתנאים כאלו, ומתוך הכרות עם עצמי, ידעתי שיהיה לי קשה מאוד במהלך הריצה. תוצאה של פחות מחמש שעות נראתה לי שאפתנית מאוד במצב הזה, אבל קיוויתי שזה בגבולות האפשרי.

את הזינוק למרוץ ביצענו שלוש פעמים, כשהפעמיים הראשונות הן רק לצרכי צילום, ואחרי כמה עשרות מטרים של ריצה חוזרים לקו הזינוק. בזינוק השני נעמדתי מקדימה ושעטתי במהירות כדי לצאת ראשון בתמונות. התוצאה לפניכם:

זינוק פלסבו

בפעם השלישית זינקנו באמת. ניסיתי להתיצב על קצב שהרגיש לי נוח, למרות שהמילה נוח לא מתארת את המגע של כף הרגל עם השלג. לפעמים השלג מהודק אבל לפעמים הרגל שוקעת פנימה וצריך למשוך אותה החוצה ורוב הצעדים הם בין לבין. די מהר הרצים הסתדרו באופן טבעי בטור לפי המהירות שלהם. אין כאן ניסים ומי שהגיע עם תוצאות טובות יותר במרוצי כביש היה, באופן יחסי, מהיר יותר גם כאן. הייתי יחסית מקדימה מההתחלה, ואחרי כשני קילומטרים בהן עברתי שניים שלושה רצים, כבר לא היו שינויים מהותיים במיקום שלי. בסיבוב וחצי הראשונים החלפתי מקומות עם שני רצים אחרים כמה פעמים בעצירות בתחנות, כשבסופו של דבר אני מסיים ביניהם ורץ נוסף עבר אותי בסיבוב השני, כשהייתי מופתע מכך שהוא לא היה לפני מההתחלה, כי הוא נראה לי מהיר.

אחרי הזינוק, עדיין כולם קרובים זה לזה

הסיבוב הראשון עבר יחסית חלק בטיפה יותר משעה אבל בסיבוב השני התחלתי להתעייף ולהאט, וגם הייתי צריך לעצור פעמיים בשרותים. באמצע הסיבוב השני הרגשתי את האצבעות קופאות. זו היתה טעות להסתפק בכפפות דקות כי עכשיו הן נרטבו מהזיעה שלי והתחילו לקפוא. המחנה נבנה ליד הר כיוון ששם הרוחות חלשות יותר, אבל בחלק של המסלול שרחוק מהמחנה הרגשתי את הקור בכפות הידיים ממש חזק. כשסיימתי את הסיבוב השני, קרוב להגנה של ההר, כבר לא כאבו לי הידיים, אבל החלטתי לא להסתכן והחלפתי את הכפפות הרטובות בשני זוגות חדשים, אחד על השני.

הסיבוב השלישי היה עוד יותר איטי ושוב נאלצתי לעצור בשרותים בשתי התחנות. גם האוכל בתחנות, הג'לים שהכנתי לעצמי, בננות, קולה, הושפעו מהקור. הג'לים נהיו צמיגיים, הבננות קרות, הקולה עם גושי קרח. בתחילת הסיבוב כבר רצתי לבד לגמרי, כבר לא ראיתי את הרץ שלפני ולא את זה שמאחורי, אבל מאמצע הסיבוב התחלתי לפגוש את הרצים האיטיים יותר שעקפתי בסיבוב שלם.

בתדרוך, ריצ'רד, מנהל המרוץ, המליץ למי שמרגיש שלא יוכל לרוץ לשלב הליכה. לא חשבתי שההמלצה תקפה לגבי אבל כשהעייפות נתנה אותותיה חשבתי על זה שלמרוץ כזה צריך באמת להתיחס כמו מרוץ אולטרה. כשרצתי את ה-100 ק"מ, עצרתי בכל תחנה (כמו כאן) וגם הלכתי קצת כל חמישה ק"מ החל מהקילומטר ה-25. הקילומטר ה-25 כאן היה תחנת התזונה בסיבוב השלישי, אבל כשהגעתי ל-30 ק"מ הלכתי קצת. כבר אחרי 50 מטרים הרגשתי יותר טוב וחזרתי לרוץ.

תוך כדי המרוץ ניסיתי להעריך האם אוכל לסיים אותו בפחות מחמש שעות. על פניו, לכל אורך הדרך נראה שהתשובה חיובית, אבל מכיוון שכל הזמן איבדתי מהירות לא הייתי בטוח בזה. גם העצירות בתחנות היו ארוכות ואיבדתי שם זמן יקר. בנוסף, נראה היה שהמרוץ יצא יותר מ-42.2 ק"מ והייתי צריך לקחת מרווח ביטחון. 

הסיבוב השלישי הסתיים ב-32 ק"מ ותחנת התזונה בתוך הסיבוב הרביעי והאחרון היתה בקילומטר ה-36, אז החלטתי שהמעבר היזום הבא להליכה יהיה ב-40 ק"מ. לכל אורך המרוץ הקיפו אותי רוכבים על אופנועי שלג, על פי רוב כדי לבדוק אם אני בסדר, ובשעתיים הראשונות של המרוץ גם צוות הצילום עבר בין המשתתפים. מי שאיישו את תחנת התזונה באמצע ההקפה לבשו תחפושות ועודדו כל רץ שהגיע. גם סמוך לנקודת ההתחלה/סיום היה צוות מעודדים.

הק"מ ה-40 הסתיים בדיוק כשהגעתי לרץ נוסף שאותו עברתי בסיבוב. הלכתי איתו כמאה מטרים לפני שחזרתי לרוץ. לפי ההערכה שלי, נותרו לי עוד 2.6 ק"מ (ולא 2.2 ק"מ), ובדיעבד אפילו קצת יותר. הרגליים שלי היו מאוד עייפות וכבר חשבתי ללכת קצת גם בקילומטר ה-41 וה-42, כי ראיתי שיש לי מספיק זמן. לאורך המסלול היו שלטים שציינו את המרחק שעברתי, במיילים, אבל מכיוון שהמסלול היה ארבע הקפות, אז כל הזמן פגשתי שלטים. בשלב הז רצתי משלט לשלט כדי לחלק את המאמץ למנות קטנות ככל האפשר.

כבר לא עצרתי בקילומטר ה-41. ראיתי את אחד הרצים שעקפתי בסיבוב לפני, וחשבתי על זה שאם אלך, נגיע לקו הסיום ביחד. כל רץ שמסיים מצולם ולא רציתי שמישהו אחר יכנס לי לפריים, אז המשכתי לרוץ כדי להשאיר אותו מאחור. ראיתי את שער הסיום, אבל מכיוון שהשטח פתוח ושטוח, רואים כל דבר ממרחק עצום. עדיין הייתי במרחק קילומטר וחצי ממנו. המשכתי לחפש סימני דרך כמו שלטים ודגלים ולרוץ עד הסימן הבא, וזה שאחריו, וזה שאחריו, עד שראיתי שפורסים את הסרט בנקודת הסיום ורצתי לתוכו.

סיימתי, והצלחתי לעמוד בהערכה שלי לגבי התוצאה, 4:54:21, מקום תשיעי בין הגברים ועשירי כללי. קיבלתי את המשליה מריצ'רד, הצטלמתי עוד קצת בנקודת הסיום וצלעתי לאיטי לאוהל, כדי לקחת בגדים למקלחת. ההליכה בשלג בין כל המקומות שהייתי צריך לעבור בהם, האוהל שלי, המקלחות, השירותים, האוהל לייבוש בגדים, היו קשים ולקחו לי המון זמן. כשסיימתי, התלבטתי אם לחכות לרצים הבאים ליד קו הסיום, אבל החלטתי שעדיף לישון קצת.

היה לי קצת להירדם, גם מהתרגשות, גם הרגליים כאבו וגם האור מהיום התמידי ששורר בקיץ האנטארקטי נכנס לאוהל. בנוסף, מדי פעם שמעתי את צעקות העידוד כשעוד רץ סיים את המסלול. בתוך שק השינה היה חם ונעים והצלחתי לישון שלוש שעות עד שפיני הגיע לאוהל. נרדמתי והתעוררתי עוד כמה פעמים עד שהחלטתי שהגיע הזמן לצאת.

בחדר האוכל, ששימש נקודת התכנסות של הרצים, קיבלנו עדכון שהמטוס בדרך, ולכן אנחנו צריכים לפנות את האוהלים כדי שאפשר יהיה להכשיר אותם לאנשים שמגיעים למחנה עם המטוס שיקח אותנו חזרה לצ'ילה. את שאר הזמן עד הטיסה, בערך חצי יום, העברתי במינגלינג עם הרצים האחרים ובשיתוף החוויות שלנו.

מזכרת מהנסיעה

בגלל ההמתנה הארוכה בפונטה ארנס לטיסה, יצא לי להכיר טוב חלק מהרצים, במיוחד את אלו ששהו במלון שלי. אני מניח שכל מי שיצא לטיול מאורגן גילה שנוצר בונדינג עם חלק ממהמשתתפים, אז כאן, בגלל המחנה המשותף היוצא דופן שמאחד בין כולם, האפקט הוא עוצמתי פי כמה. לכל אחד יש סיפור רקע מיוחד משלו, ובכל זאת לכולנו יש משהו שמאחד אותנו ומבדל אותנו משאר העולם, בוודאי אחרי שסיימנו את המרוץ.

הרצים שסיימו אחרי סיפרו שהשהות הארוכה בקור היתה קשה, במיוחד מכיוון שהטמפרטורות ירדו אחרי שסיימתי. חלק היו צריכים להחליף בגדים, ולפעמים גם להיכנס לאחד האוהלים ולהתחמם, לפני שיכלו להמשיך.

בצהריים נערך טקס הסיום, בו חולקו צלחות לשלושת המקומות הראשונים בכל מגדר. המנצח, בזמן של 3:53 מפולין והמנצחת, עם שיא מסלול לנשים של 4:06 מלטביה. חולקו גם מדליות למי שסיים שבעה מרתונים בשבע יבשות, ומדליית גראנד סלאם אחת, למשתתף שבנוסף לשבע יבשות גם רץ מרתון בקוטב הצפוני. אחרי הטקס שוחחתי קצת עם המנצח, והוא סיפר שהוא בן 48 וכבר סבא. וואו. 

גם פיני קיבל את מדליית 7 היבשות

אחרי הצהריים נסענו למטוס שלקח אותנו חזרה לפונטה ארנס. החוויה הגיעה לסיומה. חלום של שנים, המתנה של שנתיים וחצי מאז הרישום, שבועיים נסיעה שמתרכזים ביממה וקצת, אלף קילומטרים מהקוטב הדרומי, חוויה של פעם בחיים.

איך מסיימים רשומה כזו? בהפתעה. אחרי טקס חלוקת המדליות יצאנו החוצה לכמה תמונות, ואחד מהמשתתפים הפתיע בהופעה. אחרי שחזרנו לפונטה ארנס נפגשנו במסעדה והוא סיפר לי על עצמו והרקע להופעה הזו, אבל לדעתי כל מילה מיותרת. אם חשבתם שמרתון באנטארקטיקה זה משהו יוצא דופן, תראו את התמונה הבאה:

המלך חי וקיים

אנטארקטיקה היא מדבר קפוא עם מזג אויר אכזרי, אבל אין ספק שהיא מלאה בהפתעות. יש גם סרטון קצר עם טעימה מהאירוע:

רגע אופטימי לפני ההמראה

אם אתם קוראים את הרשומה הזו עכשיו, סימן ששלחתי אותה לפרסום כשאני על ההסעה בדרך לשדה התעופה, שעתיים לפני ההמראה לאנטארקטיקה. את הרשומה הזו התחלתי לכתוב ביום רביעי לפנות בוקר, מתוך אמונה שהרגע הזה אכן יגיע, ואני מעדכן אותה תוך כדי האירועים.

נכון לרגע כתיבת הפסקה הזו, המצב די מתסכל. אני כבר שבוע בצ'ילה ומתוכו שישה ימים בפונטה ארנס. על פי הנחיות המארגנים, הגעתי ארבעה ימים לפני מועד הטיסה המשוער ויומיים לפני המועד הנדרש המקורי, כפי שנקבע לפני הופעת הקורונה, כדי לעשות בדיקות יומיות לפני הטיסה. בינתיים, כבר יום שלישי ברציפות שהטיסה נדחית בגלל מזג אויר קשה ביוניון גליישר ובפרט בנקודה בה המטוס צריך לנחות. 

כבר שלושה ימים שבכל ערב אני מקבל מייל מהמארגנים שהטיסה לא תהיה מחר, אולי מחרתיים, בואו מחר לעוד בדיקת אנטיגן. הדחיה האחרונה אתמול היתה מתסכלת במיוחד. ביומיים הראשונים כבר נרמז שהמצב לא מעודד, אבל אתמול (שלישי) כבר מסרנו את התיקים לטיסה, קיבלנו כרטיסי עליה למטוס והאוירה בתור לקבלת הכרטיסים היתה אופטימית. אם באמת הטיסה תצא בחמישי ותחזור בשבת, מה שגם לא ודאי, לא בטוח שאספיק לטיסה שלי חזרה לישראל, ובכל מקרה לא יהיה לי מספיק זמן לבצע בדיקת קורונה לפני טיסה. זה אומר שהפסדתי את הטיסה חזרה.

כרטיס עליה לטיסה שמתעכבת עוד ועוד ועוד

לפני הדחיה האחרונה חששתי מהתסריט שבו הטיסה לאנטארקטיקה תצא כשמועד החזרה המשוער שלה מספיק זמן לפני הטיסה שלי לישראל, אבל נתעכב שם ואני אפסיד את הטיסה חזרה כשאני לא יכול לטפל בזה מקצה העולם. לפחות הבעיה הזו כבר לא רלוונטית. הפסדתי את הטיסה, וזהו. זה מתסכל במיוחד כי איבריה עשו בלגן עם ההזמנה שלי וחסמו לי את האפשרות לשנות את הטיסות מהאינטרנט. מכיוון שאני בכלל לא יודע מתי נחזור מאנטארקטיקה, החלטתי פשוט לבטל את הכרטיס, ולנסות לקבל זיכוי שלא ברור אם אשתמש בו. כשארצה לחזור אזמין טיסה מאיפה שאפשר, דרך כל מסלול אפשרי שיחזיר אותי הביתה.

עובדה נוספת שאי אפשר להתכחש אליה היא שלא אגיע במועד המתוכנן לעבודה. אין לי ברירה ואני צריך לבטל שיעורים ולהשלים אותם במועד אחר. לא רציתי להגיע למצב הזה, אבל כרגע הנזק הוא בר הכלה, אבל לא נעים.

פונטה ארנס היא עיר חמודה, אבל כבר מיציתי אותה. בנוסף, היא גהנום לטבעונים, גם בגרסת טבעונות לייט שבה אני לא מדקדק בלברר מרכיבים במנה שלא רואים אותם והאם טגנו אותם בחמאה או בשמן. יש מקומות ספורים שמגישים משהו שאני יכול לאכול, וקצת נמאס להזמין כל יום אותה מנה באותה מסעדה.

רוב המשתתפים כאן ממתינים בתסכול כמוני, אבל יש כמה בודדים שהם קצת יותר בעלי יוזמה. אחד יזם לפני כמה ימים יציאה לטיול מאורגן לתצפית על מושבת פינגווינים. באותו זמן עוד לא הייתי מקושר לקבוצת הוואצאפ הנכונה אז למדתי על זה בדיעבד. גם היום יוצאים שני טיולים לטבע, אבל היעד שלהם פחות עניין אותי. כשכל יום הוא "היום לפני הטיסה, תהיו בהיכון", קשה לי לעשות שינוי מחשבתי ולקפוץ בספונטניות על עגלה אחרת. כדי לא להשתגע, החלטתי להיות ספונטני בקטנה ולצאת לריצה קצרה, הראשונה מאז יום שבת. בימים האחרונים לא רצתי כדי לנוח לפני המרוץ, אבל אחרי דחיה ועוד דחיה ועוד אחת, האסטרטגיה הזו יצאה מאיזון.

חזרתי מהריצה יותר רגוע. דיברתי עם אשתי בבית שדברה עם שירות הלקוחות של איבריה ויש מצב שיזיזו את הטיסה, רק עוד לא החלטנו למתי. היא היתה רגועה וזה הרגיע גם אותי. בבדיקת האנטיגן ניסיתי לחלץ מידע פנים ואשת הקשר שלי בלוגיסטיקה נשמעה אופטימית, אם כי גם אתמול האוירה הכללית היתה אופטימית והסתיימה באכזבה. לפי דבריה, עדיין יש רוחות אבל נראה שהסערה שוככת והצוות הלוגיסטי התחיל להכין את מסלול הנחיתה. זה לא אומר הרבה חוץ מזה שטיסה מחר היא בגדר אפשרות, ואת זה כבר ידעתי.

בינתיים הארכתי ביטוח נסיעות, דחיתי פגישות וביקשתי לבטל שיעורים ולקבוע שיעורי השלמה. עוד שיחה עם הבית והחלטנו לא להסתבך, לבטל את הטיסה וכשאני אחזור מאנטארקטיקה להזמין ברגע האחרון מה שאפשר ולא משנה מאיזו חברה או ספק תיירות. מה שנשאר זה להעביר את הזמן עד העדכון של הערב, בשעה שמונה. בימים הקודמים, הודיעו מוקדם יותר על הדחיה, עוד בצהריים, והדחיה המתסכלת אתמול היתה בסביבות ארבע וחצי. השעה כבר שש ואני נאחז בתקוה שאם לא מקדימים להודיע שום דבר, זה סימן טוב. 

בשבע וחצי יצאתי עם חלק מהחבורה למסעדה. בדרך לשם כולם חלקו את התסכולים שלהם מההמתנה הארוכה, מהדחיות החוזרות ומשינויי לוחות זמנים. בשעה 7:59 אחת המשתתפות החלה להקריא בהתלהבות מייל מהטלפון שלה. מחר בבוקר טסים! הרעש שהעיר אתכם באחת לפנות בוקר בישראל זו אנחת הרווחה שיצאה מפונטה ארנס, צ'ילה. 

חוגגים לילה אחרון בפונטה ארנס

קשה להאמין שהמסע הארוך הזה, שהתחיל ברישום למרוץ לפני שנתיים וחצי, עומד להגיע לרגע השיא שלו. מרגע שהמכשול האחרון הוסר, אני חש הקלה, אבל לא התרגשות. התרגשות חשתי לפני שנתיים וחצי, כל יום במשך שבועות ואולי גם חודשים. היה לי מספיק זמן להתרגל לרעיון, והעובדה שהוא קורה מחר ולא מתישהו בעתיד הרחוק עדיין לא נתפסת אצלי.

יום חמישי, 8 בבוקר, עוד שעה האיסוף לשדה תעופה. בדיוק סיימתי שיחה עם אשתי שביטלה את הטיסה ויחד בדקנו חלופות אחרות. בתיבת המייל דרמה חדשה. שוב עיכוב בטיסה בגלל מזג אויר, עדכון הבא עוד ארבע שעות. באמת שאין פה רגע משעמם. 

השמועה אומרת שהטיסה נדחתה משעה 11 בבוקר לשעה 5 אחרי הצהריים, אם מזג האויר ישתפר. בינתיים הולך לעוד בדיקת אנטיגן יומית. בדרך הלוך וגם בחזור פוגש חלק מהמשתתפים, חלקם עדיין מחוייכים, חלקם עם עצבים מרוטים כמו שלי. 

הגיע העדכון, שאין עדכון. עדכון נוסף בעוד שעה וחצי. הזמן עובר והעדכון לא מגיע. השמועות מדברות על בעיית אינטרנט במחנה באנטארקטיקה שגורמת לעיכוב. בסופו של דבר, מגיע העדכון שהכל נדחה למחר, פרטים נוספים בהמשך הערב. אוף. אני מבין שמזג האויר הוא כח עליון, אבל גם כח עליון יכול להתחשב ולפעול שבוע קודם או שבוע אחר כך.

 בינתיים, חלק מהמשתתפים הצהירו שהם נמצאים על הקצה מבחינת הגמישות שלהם. כמו במקרה שלי, גם אחרים סיפרו שחבריהם שנשארו מאחור תומכים בהם מרחוק, ובאיזשהו מקום כולנו מרגישים מחוייבים להשלים את המשימה גם עבור אלו שמתצפתים עלינו מהבית. 

פרסמתי הודעה בקבוצת וואצאפ של המשתתפים שאני הולך למסעדה האיטלקית הקבועה שלי, ומפה לשם היינו שמונה אנשים בשולחן. גם הפעם, תוך כדי הארוחה, הגיע העדכון המיוחל שטסים מחר, ממש על הבוקר. המייל שהגיע נראה אופטימי במיוחד, נקווה שהפעם זה יקרה. לצערי, החזרה המתוכננת יחסית מוקדמת, כדי לעזור לאנשים שעוד לא פספסו טיסות להספיק, למרות ששום דבר לא מובטח. היינו אמורים לחזור ביום ראשון והתכנון כרגע הוא לחזור בשבת בלילה. זה אומר שהמרוץ יהיה ביום שישי בערב.

משהו שלמדתי: אנחנו ממש לא היחידים שבמחנה ביוניון גליישר. למעשה, זה יותר כמו תחנה מרכזית שוקקת. יש שם מטפסי הרים, אנשים שהגיעו לסקי ואפילו מרוץ של מכונית פורשה. הם תקועים שם כבר שבוע ואנחנו חושדים שהטיסה שלנו היא זו שתחלץ אותם.

משהו שלמדתי 2: השבוע הופיעה פה במלון קבוצה נוספת של רצים. הם שייכים למרוץ אחר באנטארקטיקה שכתבתי עליו כאן, או ליתר דיוק באי המלך ג'ורג', ה-white continent marathon. המרוץ שונה ממה שזכרתי אותו. אני זכרתי שהם מגיעים בספינה מארגנטינה, אבל כנראה שהם שינו פורמט והם מגיעים בטיסה כמונו, רק למקום אחר, הרבה יותר צפוני. בנוסף, הם רצו מרתון חצי מאולתר על הטיילת כאן כדי לכסות שני מרתונים בשתי יבשות בטיול אחד. למרבה ההפתעה מתברר שלא היו להם אישורים לטוס לאי, והמרוץ המרכזי שלהם בוטל. ממש מאכזב בשבילם, ומחדל ענק של המארגנים.

תכננתי לשלוח את הרשומה הזו כשאני כבר המטוס, אבל אני לא בטוח אם יהיה לי אינטרנט בשדה התעופה שאנחנו נוסעים אליו, אז אני חותך עכשיו את העדכון  כשאנחנו על האוטובוס. אחרי כל כך הרבה קשיים ועיכובים, הפעם זה קורה. אעדכן כשאחזור.

פונטה ארנס

בקצה הדרומי של דרום אמריקה, נמצאת פונטה ארנס, בה אני נמצא כבר כמה ימים. הנסיעה לאנטארקטיקה נדחתה ביום אחד, מטעמי מזג אויר, ותצא ככל הנראה ב-14.12. המרתון יהיה יום לאחר מכן והחזרה לפונטה ארנס אחרי יום נוסף. הכל, כמובן בכפוף לאילוצי מזג אויר.

להרבה ערים יש כזה, אבל זה הכי יפה שראיתי

כדי לקבל עדכונים על המסע לאנטארקטיקה, אני ממליץ לעקוב אחרי חשבון האינסטגרם של המרוץ, ועוד יותר אחרי חשבון הפייסבוק. יש כאן צוות מדיה שמצלם ומסריט, אבל הגישה לאינטרנט באנטארקטיקה מוגבלת. חשבון האינסטגרם יתעדכן לפני ואחרי הנסיעה. בחשבון הפייסבוק יהיו גם עדכונים תוך כדי, שיועברו בטלפון לוויני. בנוסף לכל זה, הביוגרפיות של המשתתפים עלו באתר המרוץ. אני כמובן מופיע ראשון, ויש הרבה משתתפים עם רקורד מעניין.

העיר עצמה, או ליתר מרכז העיר, מאופיינים בבניה נמוכה של בתים צבעוניים ודי ותיקים. העיר עוברת מתיחת פנים מבורכת שכוללת בעיקר שיפוץ של המדרכות. רוב הבתים ישמחו גם לקבל שיפוץ של החזית ומחיקה של לפחות חלק מהגראפיטי. כל עיר והייחוד שלה אבל הסגנון אופייני להרבה ערים ששמרו על המבנים הישנים שלהן, ולי הזכיר את סנטה קרוז בקליפורניה, למרות שהזיכרון שלי רופף ומבוסס על ביקור קצר לפני 15 שנים.

רחוב טיפוסי במרכז העיר

עוד רחוב. המדרכה משופצת למחצה

לעיר יש כמה מבנים משמעותיים, כמו הכנסיה שלה, וקיבלתי מהמארגנים רשימה של נקודות ציון חשובות בעיר, אבל אני מודה שעיקר החשיבות שלהן היא היסטורית מקומית. מה שעשוי להיות מפגש מרגש של אזרח צ'יליאני עם חלק מהתרבות והזהות שלו, בשבילי הוא רק עוד בניין מפואר שכמותו כבר ראיתי במקומות אחרים.

פנינה בתוך העיר. המבנה משמש כמוזיאון

יש גם ארמון קטן

ובכל זאת, שני דברים שמאוד אהבתי בעיר: בשיטוט במרכז המאוד לא גדול שלה, יש כמה שדרות רחבות ויפות. השני הוא הטיילת של העיר לאורך החוף. בחוף עצמו אף אחד לא מתרחץ, כי למרות שקיץ כאן, מאוד קר. אבל, הטיילת עצמה מושקעת, יש לה שביל אופניים נפרד והיא משופעת בריהוט רחוב ופסלים שונים, כולל אחד מרשים מאוד שהחלון בחדר שלי במלון משקיף אליו, והוא מנציח את המשלחת שצ'ילה שלחה לאזור בשנת 1843.

נוף מנצח

קטע מהשדרה המרכזית

העיר עצמה היא גם נקודת בסיס לטיולים רחוקים יותר, עוד יותר קרוב לקצה היבשת, אבל מבחירה וגם לא מבחירה, אני מקורקע למרכז העיר. ראשית, בכל יום יש לי פעילות כלשהי שקשורה למרוץ ומגבילה את היכולת שלי להתרחק לזמן רב. אני צריך להגיע לבדיקת אנטיגן יומית וכמעט בכל יום יש משהו נוסף, כמו השכרת ציוד או תדרוך. שנית, אני כאן בשביל החוויה אבל כחלק מהחוויה אני מתיחס ברצינות למרוץ ושומר על עצמי. שלישית, אפילו שפגשתי חלק מהמשתתפים, בסופו של דבר אני כאן לבד ולא מרגיש בנוח לצאת לבדי לטיול מרוחק מחוץ לעיר. נראה לי שגם המשתתפים האחרים מקורקעים. ביומיים הראשונים ניצלתי את הטיילת הנהדרת לריצות אימון, ועכשיו בעיקר אני מעביר את הזמן בשיטוט בעיר או במלון.

כטבעוני, המקום לא ידידותי להעדפות התזונה שלי. גם לא כטבעוני, התזונה לפני מרתון היא בעיקר פחמימות ויש מעט מאוד מקומות עם פסטה בתפריט, בוודאי אחת פשוטה בלי תוספת בשרית. בינתיים אני מסתדר עם המסעדה של המלון, מסעדה נוספת עם קצת יותר "שיק" וסנדויצ'יה עם פריט אחד צמחוני (כנראה גם טבעוני), סנדוויץ' אבוקדו. עכשיו דגמתי את הסופרמרקט ולא התפעלתי מההיצע שלו.

ארוחת ערב טיפוסית

המקומיים, לפחות אלו שעובדים במלצרות, לא דוברים אנגלית בכלל. לעומתם, בקבלה של המלון ידעו מצוין. בכל מקום יש עמדה לחיטוי ידיים ולרוב מבקשים למדוד טמפרטורה ולהציג "פאס", שזה התו הירוק שלהם. כולם עם מסכות וחובשים אותן באופן תקין. גם בחוץ, איפה שמסכות אינן חובה, רוב האנשים חובשים אותן.

שלשום קיבלתי את הציוד ששכרתי: מגפים, מכנסיים ומעיל לתנאים קשים. הם משמשים לכל השהות בחוץ באנטארקטיקה, למעט בזמן הריצה.

מרופד

אתמול נערך תדרוך למשתתפים. בגלל הקורונה, הוא נערך בשני מושבים, כשאני, יחד רוב המשתתפים הלא אמריקאים, במושב הראשון. פגשנו את ריצ'ארד, מנהל המרוץ והיוזם שלו. הוא חזר על הטענה שגם אני התיחסתי אליה בפוסט הקודם, והיא שהחלק הקשה, להגיע לפונטה ארנס, מאחורינו, כשהשנה החלק הזה היה קשה במיוחד. מכל המשתתפים, רק אחד לא הצליח להגיע (אני לא יודע מי). המשתתפים מדרום אפריקה כבר נמצאים באנטארקטיקה (אני מנחש שהם קשורים להפקה).  הוא הסביר קצת על התכנון לימים הקרובים ועל מה לקחת לאנטארקטיקה ומה לא. בסוף הוא חילק לכל אחד תיק עם צ'ופרים, כמקובל במרוצים.

עמדת התדריך

אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה

ערכות משתתף

תכולת הערכה

כזה עוד לא קיבלתי. עוד מעט

היום נערך "מסדר ציוד". צוות של שלושה חברים בהפקת המרוץ הגיעו אלי לחדר כדי לעשות בדיקת ציוד. הם הדגישו שביציאה מהמטוס, מאוד קר ליד מסלול הנחיתה, הרבה יותר מאשר במחנה עצמו. מצד שני, בריצה עצמה מתחממים מהר ומגלים שהבגדים חמים מדי. ההערות שלהם עזרו לי לגבש אסטרטגיה מה ללבוש מתי. בסופו של דבר, עברתי את המסדר וקבלתי ציון לשבח על הנעליים. מחר יאספו ממני תיק לבטן המטוס שיגיע איתי למחנה. למטוס עצמו אני לוקח תיק גב עם ציוד הכרחי לשעות הראשונות באנטארקטיקה, וציוד לשעות הראשונות אחרי החזרה. כל השאר, בעיקר בגדים "רגילים", נשאר בפונטה ארנס.

 אורזים ליומיים שלושה

זהו, נשאר להעביר את הזמן עד הדבר האמיתי. בינתיים יש דחיה של יום, נקווה שלא יותר.

 

לילה אחד בסנטיאגו

את הרשומה הזו אני כותב מהמלון בתוך שדה התעופה של סנטיאגו, בירת צ'ילה. הימים האחרונים היו מרוץ אחרי מילוי והדפסה של טפסים אלקטרוניים. בגלל הקורונה, הרשויות בצ'ילה דורשות לא מעט טפסים ולמזלי היה לי תיאור מפורט ממארגני המרוץ לגבי נהלי הכניסה למדינה ואיזה טופס צריך בכל שלב. גם ספרד, בה היתה עצירת ביניים, דורשת הצהרת בריאות, אבל בסוף אף אחד לא ביקש אותה ממני.

הטרמינל בסנטיאגו. צולם מחדר המלון

לפני הנסיעה שאלו אותי לא מעט אם אני מתרגש. האמת, שבכלל לא. חלק מזה נובע שאני כבר מחכה כל כך הרבה זמן לנסיעה הזו, שפשוט התרגלתי לחכות ואני עדיין לא מעכל שזה תיכף קורה. הסיבה היותר משמעותית היא שלא היה לי זמן להתרגש. בימים האחרונים, במקום להתרגש, הייתי בלחץ שמשהו ישתבש והכל יתבטל. מהרגע שאגיע למלון בפונטה ארנס, הדרך לאנטארקטיקה ובחזרה היא על המארגנים ואני סומך עליהם שיסתדרו. אם משהו ישתבש אחרי החזרה מאנטארקטיקה, במקרה הכי גרוע הפתרון ידרוש כסף (עוד לילות במלון, החלפת טיסות וכו'). אבל אם משהו ישתבש עכשיו, כל המבצע יהיה בסכנה.

כל הלחץ הזה התחיל עם וריאנט האומיקרון. מיד אחרי הגילוי שלו בישראל, שוויץ החליטה למנוע כניסת ישראלים. פחדתי מאפקט שרשרת שיגרום לסגירת נתב"ג או לאיסור כניסת ישראלים למדינות אחרות. ככל שעברו הימים ושום דבר לא השתנה, התחלתי להירגע בחזית הזו, ולפנות מקום בראש לפחדים לא רציונליים אחרים. יש במשלחת לאנטארקטיקה שלושה משתתפים מדרום אפריקה, ואני לא חושב שיש להם דרך להגיע לנקודת הכינוס. אני ממש מרחם עליהם ויודע שעם קצת פחות מזל הייתי יכול להיות באותו מצב.

עוד חשש לא רציונלי היה בדיקת ה-PCR בישראל. מחוסנים עדיין נדבקים, ומי יודע, אולי לפני חודש נדבקתי, לא פיתחתי תסמינים ועכשיו אכשל בבדיקה ולא אוכל לטוס. כמובן שכל זה לא קרה ויום לפני הטיסה קיבלתי תשובה שלילית.

בימים שלפני הטיסה התחלתי לפתח חשש לא מוסבר שלא אצליח לעלות על הטיסה. הנסיעה שלי הוזמנה דרך איבריה אבל הטיסות הן בחברות שונות ואיבריה לא מאפשרת לעשות צ'ק אין מוקדם דרך האתר אם הטיסה מתופעלת על ידי חברה אחרת. אין בזה שום היגיון אבל הייתי בטוח שאלעל לא יעלו אותי על הטיסה שלהם. כשכבר עמדתי בתור לדלפקים לקבל כרטיס עליה למטוס הדופק שלי היה מעל 100. אחרי שקיבלתי את הכרטיסים הוא ירד ל-77.

בשלב הזה ההיסטריה הסתיימה ולמרות שתיאורטית, עוד דברים יכלו, ועדיין יכולים להשתבש, נשארתי רגוע. הטיסה למדריד יצאה בזמן וכמוה גם טיסת ההמשך לסנטיאגו. כל הטפסים שלי היו תקינים, פקיד ההגירה היה נחמד והמזוודה חכתה לי ליד המסוע במקום ללכת לאיבוד. במכס, הכלבים שמרחרחים את התיקים לא התעניינו בחטיף התמרים שהבאתי איתי ויצאתי החוצה.

הכניסה לצ'ילה בעידן הקורונה דורשת מסלול מכשולים די ארוך, במיוחד לתיירים. לפני הסט הרגיל של בדיקת דרכונים, קבלת מזוודות ומעבר במכס הצטרפו עוד שלבים. קודם, בדקו את תקינות כל הטפסים שלי וקיבלתי הוראות לכניסה לבידוד ולמלא באינטרנט בימים הבאים דיווח יומי על מצב בריאותי. אחר כך, רישום לבדיקת PCR בתוך השדה ולאחריה הבדיקה עצמה. התכוננתי להמתנה ארוכה אבל לא היה לחץ בכלל ובתוך שעה יצאתי מהשדה.

 צילום מסך מתוך האפליקציה לדיווח עצמי של מצב בריאותי 

חציתי את הכביש והגעתי למלון שבו אני אני עושה את הבידוד. ברגע שתגיע תוצאה שלילית אוכל לצאת ממנו, כדי לטוס מחר לפונטה ארנס. רשימת הדברים שיכולים להשתבש עוד לא נגמרה, אבל אני פחות מידאג מהם. עדיין לא הגיעה התשובה לבדיקה, בנוסף "התו הירוק" בגרסתו הצ'יליאנית צריך להתעדכן כשהתוצאה תגיע, למזוודה יש עוד הזדמנות ללכת לאיבוד והמלון עוד יכול להתנער מהזמנה שנסגרה במייל ולא דרך אתר מסודר. אני מאמין שיהיה בסדר ושעון הדופק שלי מסכים איתי.

זו פעם ראשונה שאני בדרום אמריקה, וכרגע בידוד במלון לא מרגיש כמו חוויה מייצגת. יש לי כמה ימים בפונטה ארנס אבל אני אמור להתיצב שם כל יום לבדיקות קורונה מהירות וממילא התבקשנו לשמור על עצמנו מבחינת פוטנציאל להדבקה, אז רוב החוויה שלי של דרום אמריקה תסתכם בעיר אחת בדרום היבשת, אבל גם זו התחלה.

עדכון: רגע לפני פרסום הרשומה, בדקתי בפעם המי יודע כמה את תוצאות הבדיקה בשדה וסוף סוף התקבלה תשובה שלילית. גם התו הירוק המקומי מאשר שאני פטור מבידוד. אני בסטרייק מדהים של להתחמק מנאחס, ומקווה להמשיך אותו עוד קצת.

המרוץ לנתב"ג

שבועיים וחצי למרוץ, עשרה ימים לטיסה. בלי דרמות של הרגע האחרון כנראה אי אפשר ולכן וריאנט האומיקרון החליט שזה בדיוק הרגע לייצר פאניקה בישראל. בבקשה, חכו עם זה עד שאסע. אני אשמח גם אם תוכלו לחכות עוד קצת עד שאחזור, אבל זה בעדיפות משנית.

כל מה שאפשר להכין מראש עבור הנסיעה, מוכן. נותרו כל מיני טפסים אלקטרוניים שצריך למלא עבור ישראל, ספרד (מדינת הקונקשן) וצ'ילה 48-72 שעות לפני הטיסה, לעבור שתי בדיקות PCR, אחת בישראל ואחת בשדה התעופה בסנטיאגו וכמובן, הטקס שלי לפני מרוץ משמעותי, להסתפר (וגם כי באמת צריך).

מבחינת דברים שיכולים להשתבש, חוץ מסגר בישראל וסגירת נמלי התעופה, יש את שתי בדיקות ה-PCR שיכולות להפתיע לרעה, ובמיוחד זו בצ'ילה, שם אחרי קבלת התוצאות צריך לקבל אישור יציאה מבידוד דרך מערכת משוכללת ואני מקווה שהיא לא תחליט להתקלקל בדיוק כשיגיע תורי.

נקודה עדינה נוספת היא הטיסות. הזמנתי אותן דרך איבריה אבל חלק מהטיסות הן דרך אלעל ו-Latam (חברת התעופה המרכזית בדרום אמריקה) ואני לא מסוגל לבצע בהן פעולות כמו להזמין מושב או ארוחה מיוחדת, לא דרך האתר של איבריה ולא דרך החברות האחרות. בנוסף, את טיסת הפנים מסנטיאגו לפונטה ארנס נאלצתי להחליף בגלל חובת בידוד בסנטיאגו, וכשאני כותב "להחליף" בעצם הזמנתי טיסה חדשה, כי בשרות הלקוחות של איבריה אמרו שלא ניתן לשנות טיסות שאינן שלהם. זה אומר שבעצם לא אעלה על הטיסה, ויש חברות שמבטלות את כל טיסות ההמשך כשדבר כזה קורה (אם כי לרוב זה כאשר לא עולים על הטיסה הראשונה במסלול, לא השלישית). גם האתר של איבריה וגם הנציג שדיברתי איתו אישרו שהם לא מבטלים טיסות המשך, אבל הנציג גם אמר שמכיוון שהטיסה לא דרכם, כדאי שאבדוק מול Latam. ב-Latam לא הבינו מה אני רוצה מהם, ואמרו שמכיוון שהטיסה לא הוזמנה דרכם, הם עוסקים בזה בכלל. על פניו הכל בסדר אבל התשובה לא הרגיעה אותי לחלוטין. לפונטה ארנס אוכל להגיע בכל מקרה, אבל לא בטוח שאוכל לחזור :)

בשבועות האחרונים רצתי ריצות ארוכות של 30 ק"מ ומעלה, כחלק מההכנה. 30 ק"מ לפני שבועיים, 33 ק"מ לפני שבוע ו-36 ק"מ היום. את כל הריצות רצתי באותו מסלול, שמורכב מאדמה מהודקת וקצת כורכר, עם נעלי הריצה שאני לוקח לאנטארקטיקה. אין לי באמת דרך לבצע סימולציה של התנאים באינארקטיקה, וממילא התנאים בפועל מאוד לא צפויים. בוודאות יהיה קר והמשטח יהיה קפוא, אבל אולי יהיו גם רוחות חזקות, ואז לא בטוח שאוכל בכלל לרוץ, מה שאומר שכל ההכנה הזו היתה מיותרת כי ממילא אלך את רוב הדרך, ומצד שני אולי התנאים יאפשרו גם לחשוב על התוצאה ולא רק על לסיים.

הגיבורות האמיתיות של הריצה

מספר אנשים הציעו לי לרוץ בחוף הים על החול. עוד לפני כל ריצות החופים שעשיתי ידעתי כמה אני לא אוהב את זה, אז פשוט נמנעתי מזה. אם הריצה על קרח תרגיש כמו ריצה על חול, שבו הנעל שוקעת וצריך למשוך אותה בכח בכל צעד, זה מאמץ שאני לא יכול להתמיד בו למשך מרתון שלם, ובמצב כזה המרוץ יאבד ערך ספורטיבי ויהפול למעין טיול של הליכה משולבת ריצה. לפני סרטונים שראיתי משנים קודמות, זה לא אמור להיות המצב, אבל יתכן שמה שבחרו להראות לי לא מתאר את המצב בפועל. 

יצא לי להיתקל בתמונות וסרטונים של משתתפים משנים קודמות רצו על מסילה שמוקמה בתוך מקרר תעשייתי (!), כדי להתרגל לריצה בקור. אני מודה שהשתעשעתי ברעיון וחיפשתי חברות שעוסקות בתחום, אבל זה היה הרבה לפני שתכנית האימונים התחילה, ולאחר מכן שכחתי מכל העניין עד לאחרונה ולכן הוא נגנז עוד לפני שפניתי למישהו. בסופו של דבר אני אצטרך להחליט ברגע האמת איך להתמודד עם מזג אויר ותנאי שטח שאני לא מכיר, ולתכנן את הריצה שלי בהתאם. אף אחד לא קובע שיא אישי באנטארקטיקה (אלא אם זה מרתון ראשון שלו), אבל באופן יחסי למתחרים האחרים ולתוצאות העבר אני רוצה להגיע למיקום מכובד, ואני מקווה שזה יתאפשר.

מכיוון שאני כן מקווה שאוכל "לרוץ לתוצאה", עשיתי את הריצות הארוכות בקצב מעט מאתגר. ריצת ה-30 ק"מ היתה בתנאי מזג אויר מעט חמים, וסיימתי אותה מכוסה במלח שהתיבש מהזיעה שלי. ריצת ה-33 ק"מ, על פי תחזית מזג האויר, היתה אמורה להיות בגשם. יצאתי עם מעיל ובגדים נוספים, רק כדי להוריד אותם אחרי כשלושה ק"מ ולהיגרר איתם עלי. בסופו של דבר, גשם קל כן החליט להופיע לפרקים קצרים ואז להיעלם, ורק ארבעת הקילומטרים האחרונים היו בגשם שוטף. הקצב היה מעט יותר איטי מהריצה הקודמת, באופן לא מפתיע.

הריצה הארוכה האחרונה והמסכמת, למרחק של 36 ק"מ, היתה בתנאים מעולים. היה קר למדי ורק בקילומטרים האחרונים האויר התחיל להתחמם. היא היתה הריצה המהירה מכל השלוש ואחרי פתיחה מהוססת  סיימתי אתה בקצב ממוצע של 5:12 דקות לקילומטר. כבר יצא לי לרוץ מסכמת מהירה יותר אבל זה היה לפני 4.5 שנים על מסלול נוח יותר, וכחלק מתוכנית אימונים ייעודית. אם זה היה מרתון רגיל בעיר אירופאית, המסכמת היתה חוזה מרתון בקצב של 3:40, ואם לוקחים בחשבון עייפות ומשברים של הקילומטרים האחרונים ואת העובדה שהקצב לא לקח בחשבון עצירות להתרעננות ולשירותים, אז 3:50. לא שיא אבל תוצאה מכובדת בסטנדרטים שלי.  

בכל הריצות, הקפדתי על קצב שהרגיש לי "נוח פלוס", ככה שלא הגשתי עייפות במשך רוב הריצה, למעט בעליות במסלול וגם זה בעיקר במחצית השניה שלה. מצד שני, כן הרגשתי את העומס על הרגליים בערך מאמצע המרחק, מה שקצת הטריד אותי. תכנית קלאסית למרתון כוללת חמישה אימוני ריצה בשבוע, אחד ארוך וארבעה קצרים, כשאפשר להחליף אחד מהאימונים הקצרים בפעילות אחרת. מכיוון שאני עושה גם אימוני קרוספיט ולא רציתי לוותר עליהם והשתדלתי לעשות שלושה אימונים בשבוע, אז בדרך כלל הסתפקתי בשלושה אימוני ריצה בכל שבוע, שזה נחשב מעט מדי. בנוסף, תכנית האימונים עצמה התחילה קצת מאוחר, אחרי היציאה מהבידוד שאחרי חזרה מנסיעה לחו"ל באוגוסט, והופרעה על ידי מרוצים שונים שהשתתפתי בהם. מכיוון שאת תכנית האימונים כתבתי לעצמי, הרבה מהאימונים הקצרים היו ריצות "סתם" ולא אימוני איכות, שלפעמים עשיתי ולפעמים לא התחשק לי והחלפתי אותם בריצה "רגילה". כל הסיפור הזה בא להדגיש שעד הבוקר הרגשתי שלא התאמנתי מספיק, אם כי אחרי הריצה המסכמת של היום, שאני ממש מרוצה ממנה, אני יותר אופטימי. עכשיו רק צריך שנתב"ג יהיה אופטימי.

מספר אחד!

 חדשות מאנטארקטיקה: רשימת המשתתפים ומספרי החזה שלהם פורסמו.

הרשימה אלפביתית ולכן זכיתי לקבל את מספר 1. היית קרוב, מר אנדריסן, אבל הפעם תצטרך להסתפק במספר 2. עוד משהו שאפשר לראות זה שיש עוד ישראלי ברשימה, או לפחות ישראלי לשעבר, מספר 22, שמשויך לישראל ולארה"ב ביחד. אני מניח שישראל היא מדינת הלאום וארה"ב מדינת המגורים. כמובן, הדבר הראשון שעשיתי כשראיתי עוד ישראלי הוא לחפש אותו באתר "מבט למרוץ", שגילה לי שאדם בשם הזה השתתף במרתון תל אביב בשנת 2015. בהנחה שזה אותו אדם, יאמר לזכותו שהוא מראה שאפשר להיות הרפתקן גם בגיל 74. השיא למשתתף המבוגר ביותר נקבע לפני שנתיים כשמתחרה בן 84 השלים את מרתון אנטארקטיקה.

חיפוש קצת יותר מושקע, כולל במקבילה האמריקאית של מבט למרוץ, מגלה שאכן זהו אותו אדם, והוא השתתף במעל לשישים מרתונים, רובם בעשור האחרון. אין ספק ש"הרפתקן" זה אנדרסטייטמנט, עם הישג כזה. מעיון בביוגרפיות של משתתפים בשנים קודמות במרתון באנטארקטיקה, אני יודע שזה מקובל בקרב פלח מסויים של רצים לעשות "טיולי מרתון" בזה אחר זה. מן הסתם, אחרי כמה עשרות כאלו נגמרים להם המרוצים אז מגיעים לאנטארקטיקה. בשבילי, באנטארקטיקה ארוץ את המרתון החמישי שלי (לא כולל אולטרה וריצות אימון) וקשה לי לדמיין את עצמי רץ מרתון רק כדי לרוץ עוד אחד אחרי חודש. 

המדינה שממנה מגיעים הכי הרבה משתתפים היא ארצות הברית, עם 24 מתוך 58, לא כולל שני המשתתפים בעלי שיוך כפול, אחד חצי ישראלי והשני חצי בריטי. הרחק מאחוריה, בריטניה במקום השני עם ששה משתתפים, פולין מפתיעה עם ארבעה, אירלנד ודרום אפריקה עם שלושה, בלגיה, ישראל (היוש!), וצרפת עם שניים, ועוד שתיים עשרה מדינות עם נציג בודד: אוסטרליה, אסטוניה, ברזיל, דנמרק, הולנד, יפן, לטביה, ליטא, מקסיקו, צ'כיה, קנדה ורוסיה. לפי שמות המשפחה, יש חמישה זוגות של בני משפחה.

בגזרת ההכנות, סוף סוף קיבלתי את הגרסה הצ'ילאנית של ה"תו ירוק", שיכנס לתוקף עם הכניסה למדינה והשלמת בידוד. הבידוד עצמו יהיה מקוצר ויסתיים אחרי קבלת תוצאות של בדיקת PCR שנעשית בכניסה למדינה, כמו בישראל. למרבה הצער, את הבידוד עצמו חייבים לעשות בסנטיאגו כך שאני אאלץ להפסיד את הטיסה שלי לפונטה ארנס והזמנתי אחת אחרת ביום למחרת, שלפחות ממריאה ונוחתת בשעות הרבה יותר נוחות. בהזדמנות הזאת גם גיליתי שכשהאתר של חברת התעופה מחליט משום מה שאני מאורוגוואי אז הוא מציע לי אותן טיסות במחיר הרבה יותר זול. לקחתי.

בשדה התעופה של סנטיאגו יש בית מלון, שהוא אמנם יקר יותר ממלונות בתוך העיר אבל חוסך לי התניידות בתוך העיר. כשאני כותב שהוא בשדה התעופה, אני מתכוון ממש בתוך שדה התעופה. יש טרמינל נוסעים, מצדו האחד ממריאים המטוסים ומצדו השני, מלון. כנראה שזה לא המיקום השקט ביותר האפשרי, אבל ללא ספק הקרוב ביותר. הבעיה היחידה שנשארה בגזרה הזו היא שהטיסה נוחתת בבוקר, ועם כל הצפי לתהליך ארוך בכניסה למדינה, לא הרגשתי בנוח לבקש מהמלון יותר משעתיים של צ'ק אין מוקדם, כך שיכול להיות שה"בידוד" יתחיל בלובי. לפחות יש שירות חדרים אז לא ארעב בהמתנה לסיום הבידוד.

המלון משמאל, הטרמינל מימין

עוד בגזרת הקורונה, קיבלתי שם של מרפאה בפונטה ארנס שעושה בדיקות PCR עבור הטיסה חזרה. עוד לא פיענחתי איך מזמינים שם תור, אבל יש זמן לברר וזה גם יכול כנראה לחכות עד שאגיע לשם. בזה, פחות או יותר, מסתיימים החלקים בלוגיסטיקה שהטרידו אותי יותר, מבחינת הסיכוי שלהם להשתבש. נשארו רק דברים פשוטים כמו למלא כל מיני הצהרות בריאות בכניסה לצ'ילה וגם במעבר בספרד. 

הדבר היחיד שאני עוקב אחריו בדאגה הוא העליה במקרי הקורונה בצ'ילה מאז פתיחת המדינה. צ'ילה התחילה לחסן מוקדם, למרות שחלק גדול מהחיסונים היו מהתוצרת הסינית (סינובאק) שהאפקטיביות שלהם נמוכה. מעל 80% מהאוכלוסיה הבוגרת התחסנה, המדינה התחילה לתת בוסטר באוגוסט וכ-30% מהאוכלוסיה הבוגרת כבר קיבלה אותו. ממה שקראתי, הבוסטר אפקטיבי מאוד אפילו אם שני החיסונים הראשונים היו של סינובאק. כדי להילחם במגפה, צ'ילה אישרה חיסוני ילדים עוד לפני ישראל. אחרי תקופה ארוכה של שיפור, כרגע המגמה בצ'ילה היא בכיוון הלא נכון. אני מקווה שבחודש הקרוב החיסונים ינצחו והגבלות ישארו פתוחים. 

אחד מתוך שניים

כשאני מתאמן למרוץ מטרה, למשל למרתון שמתקיים באמצע החודש הבא, אני לא אוהב לשלב תחרויות נוספות בתקופת האימונים. יש רצים אחרים שדווקא משתמשים במרוצים "על הדרך" באמצע תכנית האימונים כדי למדוד את עצמם, או סתם בשביל הכיף. אני תמיד ראיתי במרוצים האלו משהו שמפריע למטרה הגדולה. תכנית אימונים אמורה להביא אותי לשיא כלשהו בדיוק בזמן מרוץ המטרה. מרוץ ביניים שתקוע איפשהו באמצע התכנית, שהמרחק שלו לא מתאים בדיוק למרחק שצריך לרוץ לפי התכנית וממילא מגיעים אליו תוך כדי בניית הכושר ולא בשיא שלו,... בשביל מה זה טוב בכלל? זו לפחות היתה העמדה שלי.

לכל כלל יש יוצא מהכלל והעונה הנוכחית היא זו שבה הכלל הזה נשבר. המרוצים חזרו אחרי תקופה ארוכה של יובש ואני רוצה להספיק כמה שיותר. יש את המרוצים של הליגה למקומות עבודה והיו את המרוצים המחופשים, אבל יותר חשוב מהכל, יש את העובדה שלפני קצת יותר מחצי שנה גיליתי שבלי להתאמץ אני נמצא בכושר שיא. רציתי מדידה רשמית של היכולת שלי בכל המרחקים, לפני שהנס הזה יעלם. כך, לפני חצי שנה קבעתי לעצמי שיא ב-5 ק"מ וב-10 ק"מ, ולצערי השיא בחצי מרתון לא הוכר כי המסלול היה מעט קצר מדי.

בינתיים הקיץ הגיע ואיתו המרוצים נכנסו לפגרה, וממילא נהיה חם מדי לריצות מהירות. עכשיו, כשהטמפרטורות מתחילות לרדת, רציתי להספיק מה שאפשר. אני לא יודע עוד כמה זמן הכושר שלי יחזיק בנקודה שהוא נמצא, ואני בהחלט מרגיש שהוא דעך בקיץ, שבו התאמנתי פחות. בנוסף, חלק גדול מהשיפור בתוצאות שלי נובע מירידה במשקל, ומאז החזרתי בערך שני קילוגרם שאני צריך לסחוב אותם איתי בכל ריצה.

מרוץ המטרה הראשון התקיים לפני כחודש והיה חצי מרתון פארק הירקון, אבל נקרא גם "רצים עם משה". "משה" הוא משה פרץ, ומכיוון שהפוסט הזה עוסק בריצה אז אין צורך להסביר את המובן מאליו, שזהו מאמן הריצה משה פרץ. על מי בדיוק חשבתם? יש עוד מישהו מפורסם שזה השם שלו? באופן מסורתי, המרוץ הזה מתקיים בסוף אוגוסט ואם לצטט מהמידע עליו באינטרנט, היעוד המקורי שלו הוא להיות מרוץ הכנה למרוצי הסתיו, ובפרט מרתון ברלין. מעולם לא השתתפתי בו, כי כפי שכתבתי, אני לא מאסכולת "מרוץ הכנה למרוץ אחר". חוץ מזה, מרוץ בשיא החום של סוף אוגוסט, חודש שבו ממילא אני לרוב נמצא בחופשה משפחתית ולא מתאמן באופן סדיר פחות מתאים לי.

רצה הגורל והשנה המרוץ נדחה בגלל גל חום והמועד החדש נקבע לתחילת אוקטובר. בנוסף, הוא הוכר כמרוץ של הליגה למקומות עבודה אז ממילא קבוצת הריצה מהעבודה שלחה נציגות. פארק הירקון הוא מקום מצויין לריצות מהירות, ולמעשה את אחת מהתוצאות הלא רשמיות הטובות ביותר שלי בחצי מרתון קבעתי שם. החלטתי שזה מועמד מצויין לשיא בחצי מרתון. 

בשבועות שלפני המרוץ המשכתי להתאמן למרתון בדצמבר, זה אומר שמבחינת מרחקים הייתי באזור הנכון, אבל לא התאמנתי באופן נקודתי למרוץ מהיר. את הריצות הארוכות רצתי מהר יותר מהרגיל אבל הן היו במסלול שלא ממש אפשר לי לבחון את המהירויות שאני יכול להגיע אליהן. עדיין היה חם בחוץ והיה ברור לי שאני לא יכול לשחזר את התוצאות שלי מלפני חצי שנה, אבל גם לא הייתי חייב. בין השיא ה"רשמי" ל"לא רשמי" יש פער של כמעט ארבע דקות, אז כל עוד אהיה לפחות שניה אחת מתחת לשיא הרשמי זה עדיין יהיה שיפור שלו.

הזינוק למרוץ היה עדיין בשעת חושך. הגעתי אליו אחרי שהתקשיתי למצוא חניה, וגם איסוף הערכה ביום המרוץ היה ברדק. אחרי שעמדתי לאורך כל התור אתם נזכרים להגיד לי שאני צריך לתת מספר סידורי שמעולם לא נשלח אלי ומופיע רק על לוח שתלוי במקום אחר ולא אצל מי שמחלק את הערכות? אם מישהו שקשור למארגנים קורא את זה, אפשר להשתפר בנקודה הזו וגם בנושא החניה שנהייתה בעייתית בגלל עבודות בינוי באזור הזינוק. בכל השאר הארגון היה מצויין.

הקילומטר הראשון היה מהיר למדי, בקצב של השיא הלא רשמי, אבל הבאים אחריו היו איטיים יותר, אם כי עדיין בקצב שרציתי להיות בו. התוכנית היתה לכוון לתוצאת ביניים בין שני השיאים, ובשליש הראשון של הריצה הייתי שם. אחר כך התחלתי להתעייף והקצב התחיל להתקלקל. בנוסף, שמתי לב שיש פער בין המדידה של השעון שלי לשילוט של מספרי הקילומטרים. תמיד יש פער כזה והוא נובע בחלקו מכך שהשלטים לא ממוקמים נכון ובחלקו מהבדלי דיוק בין אופן מדידת המסלול לבין השעון, אבל בריצה לאורך הירקון, שרובה הלוך וחזור ההבדל לא אמור להיות גדול, וכאן נראה שהוא גדל מקילומטר לקילומטר. עד סוף המרוץ ההפרש הגיע ל-260 מטרים שה הרבה מאוד לחצי מרתון ואומר שהייתי צריך לרוץ יותר מדקה נוספת. כשמנסים לשפר תוצאה, דקה זה הרבה מאוד.

בכל מקרה, גם בלי הדקה הזו, כבר באמצע המרוץ היה ברור ששיא לא יהיה כאן. התוצאה שכיוונתי אליה וכבר לא היתה רלוונטית היתה 1:37:21. הקצב המשיך להאט וניסיתי להחליט מה בעצם הציפיות שלי מהמרוץ הזה. האם רק להגיע לקו הסיום בכל תוצאה שהיא? הערכתי שאני עדיין מסוגל לסיים בפחות משעה וארבעים דקות וניסיתי לעמוד ביעד הזה. בשני הקילומטרים האחרונים ניסיתי להגביר והצלחתי לחזור לקצב מהשליש הראשון של המרוץ כדי לסיים ב-1:39:58. על פניו, אחת התוצאות הטובות ביותר שלי בחצי מרתון רשמי, אבל רחוק ממה שרציתי.

היום (שבת) נערך מרוץ אייל. זהו מרוץ גדול ברמת השרון שהמקצה הראשי שלו הוא 15 ק"מ. אין הרבה מרוצים למרחק הזה, ואם מתמקדים במרוצי כביש אז חוץ מ"אייל" יש רק את אליפות ישראל בריצת 15 ק"מ שבעבר נערכה בראשון לציון ובשנה האחרונה הועברה לאשקלון. באליפות לא השתתפתי מעולם, אבל באייל השתתפתי השנה בפעם השביעית. הפעם הראשונה היתה בשנת 2010 והסתיימה בפציעה ובפרישה מריצה לשנתיים וחצי. חמש הפעמים הבאות היו בין השנים 2013 עד 2017 כשבשנת 2016 קבעתי את התוצאה הטובה ביותר שלי, 1:09:58. המטרה היתה לרדת משבעים דקות ועמדתי במשימה על הקשקש. בשנים 2018-2019 הייתי עסוק באימוני אולטרה ודילגתי על המרוץ הזה וב-2020 הוא לא התקיים.

מרוץ אייל הוא מאוד פופולרי ובשנים הקודמות היה מושך כמעט 3000 רצים למקצה המלא (השנה כמחצית מהמספר הזה) ובמיוחד מושך רצים מהירים מאוד, למרות שהמסלול שלו קשוח מאוד. היום יש מרוצי כביש קשוחים אפילו יותר כמו בירושליים, אבל רוב המשתתפים שם מכבדים את המסלול ולא מנסים לטוס בו. זה ממש לא המצב באייל. השליש הראשון של המרוץ הוא יחסית קל. למי שמכיר את רמת השרון, יש עליה ארוכה ברחוב הנצח ולאחריה ירידה ארוכה בשדרות ביאליק וויצמן, שבה מפתה להגביר מאוד. לאחר מכן המסלול עובר ליד מחנה גלילות ונכנס לפרדסים הסמוכים. רוב הריצה בשליש  השני היא בשטח על אדמה מהודקת, ללא עליות או ירידות. הקצב דועך מעט בגלל שהקרקע המעט חולית סופגת את הצעדים. השליש האחרון הוא כמו השליש הראשון אבל בכיוון ההפוך. הוא הקשוח מכולם כי הירידה הענקית הופכת לעליה אימתנית של כקילומטר וחצי. זה לא כל כך נורא בריצה קלה, אבל כשמנסים לרוץ מהר,... הרבה חלומות נשברו שם. 

בגלל אופי המסלול, אני רואה במרוץ אייל מרוץ שיותר דומה לחצי מרתון מאשר למרוץ 10 ק"מ, מבחינת תכנון הריצה. מי שירוץ מהר מדי את עשרת הקילומטרים הראשונים יתפרק בעליה הגדולה. מי שירוץ אותם כאילו שיש עוד חצי מרוץ לפניו עדיין יאט מאוד בעליה הזו ויפסיד בה בערך 40 שניות אבל בכך זה יסתכם. הקצב שלי בשיא מ-2016 איטי יותר מהקצב בשיא לחצי מרתון (גם הוא מ-2016), אז לכאורה המשימה כאן קלה יותר. זה לא נכון כי מאפייני המסלול שגרמו לי להוציא תוצאות פחות טובות (באופן יחסי) לפני חמש שנים יקשו עלי גם השנה.

היות שעבר חודש מאז מרוץ פארק הירקון והטמפרטורות ירדו מעט, ראיתי בזה סימן מעודד. בנוסף, באחד מהאימונים המהירים שעשיתי הוצאתי תוצאה ממש טובה ביחס לפעמים קודמות בהן רצתי את האימון המסויים הזה. עדיין, הקצב שלי במרוץ פארק הירקון היה איטי מדי כדי לשבור את השיא באייל, וכאן הייתי צריך להתמודד גם עם מסלול קשה, אם כי קצר יותר. הפגנתי אופטימיות זהירה אבל לא באמת ידעתי למה לצפות.

כבר נובמבר, אבל היום ממש חם. בשעת הזינוק 7:15, עדיין לא חם מאוד אבל הטמפרטורות עולות במהירות וכשעמדתי בשמש היה ממש לא נעים. בפעמים הקודמות שהשתתפתי במרוץ הזינוק היה ב-8:30 מה שהיה סכנת נפשות למשתתפים. זו החלטה נכונה להקדים את הזינוק, אבל לדעתי צריך להקדים יותר. הסיבה, לדעתי, לזינוק המאוחר הוא הטקס שנערך לפני הזינוק, עם זהבה, שהיא אמו של אייל ובעברה אלופת ישראל בריצות ארוכות ומשתתפת במשחקים האולימפיים של 1984. ברור לי שאם הטקס יהיה אחרי המרוץ, רוב הרצים יעזבו לפני, ולהקדים את הטקס לשעה שש וחצי זה גם לא נוח, אבל לדעתי צריך להתחשב יותר בבטיחות של הרצים.

הזינוק במרוץ אייל הוא בעייתי לריצה מהירה, כיוון שהרחובות הראשונים אליהם נשפכים הרצים צרים מדי ולכן קשה למרפק את הדרך קדימה. למרות זאת הקילומטר הראשון הסתיים בתוצאה שתואמת את הקצב הרצוי, וכל השליש הראשון, כולל הירידה הגדולה, יצא מספיק מהיר כדי לאפשר לי להפסיד זמן אם וכאשר אאט בהמשך.

בשליש השני הקצב ירד, אבל עדיין היה מתחת לקצב המטרה. מה שכן קרה הוא שפתאום נפתח בבת אחת פער של כמאה מטרים בין המדידה של השעון שלי לבין השילוט של הקילומטרים. בהתחלה הנחתי שזה טעות בהנחה של השלטים, אבל אז התגנב חשש שבאמת המסלול התארך. בפעמים הקודמות שהשתתפתי במרוץ, השעון שלי והשילוט הסכימו זה עם זה, עד כדי פער מאוד קטן. השנה נערך שינוי בשליש השני של המסלול, אז יכול להיות שהמרחק השתנה.

אחרי 10 ק"מ התברר שזה באמת המצב. בנקודה הזו יש שער שעוברים בו גם אחרי 5 ק"מ וגם, בדרך חזור, אחרי 10 ק"מ. בדרך הלוך היה פער קטן בין המדידה שלי לשער אבל בדרך חזור היה כבר פער של יותר ממאה מטרים, כלומר עוד כחצי דקה שאני צריך לרוץ, ותתוסף לתוצאה שלי. מכאן, כל החישובים שלי על מה המצב שלי כרגע וכמה זמן נשאר לי להגיע לסיום ועדיין לשפר תוצאה התעדכנו בהתאם לתוספת מרחק הזו.

אחרי 10 ק"מ גם העייפות התחילה לתת סימנים. בתחנת המים הקודמת, באזור 7.5 ק"מ, הילדים שחילקו בקבוקים לא עמדו בקצב הגעת הרצים ולא הצלחתי לקבל בקבוק. בתחנת המים הבאה, קצת אחרי הקילומטר העשירי כבר הייתי חלש יותר, והחלטתי להאט מעט לקראת העליה הגדולה. הקילומטר ה-11 באמת היה איטי (ביותר מעשר שניות מקודמו) אבל הרגשתי יותר טוב וניסיתי להגביר בקילומטר הבא, אבל אז התחילה העליה הגדולה ובממוצע הגברתי מעט מאוד.

בעליה הגדולה המארגנים החליטו להתחכם ושמו שני שערים עם מדידת זמנים לאורך הקילומטר הכי תלול בעליה הזו והכריזו על תחרות "מלך ומלכת העליה". כאילו שהעליה לא מספיק קשה, עכשיו גם מצפים ממני להגביר שם. ניסיתי ככל יכולתי לשמור על קצב שם אבל בקילומטר ה-13 איבדתי 10-15 שניות נוספות ביחס לקילומטרים הקודמים. בשלב הזה הסתכלתי בשעון והגעתי למסקנה שהכל כבר אבוד וכל הזמן העודף שצברתי בחלקים הראשונים של המרוץ כבר התבזבז, אבל קצת אחרי זה הבנתי שטעיתי בחישוב ויש לי דקה נוספת שלא לקחתי בחשבון. הקילומטר ה-14 היה חציו בעליה שבה הייתי אפילו עוד יותר איטי וחציו בירידה, כך שבממוצע חזרתי לקצה העדיין יותר מדי איטי מקודם, אבל בקילומטר האחרון יכולתי להגביר. זכרתי שבסיום הירידה הגדולה יש עוד גבעה קטנה לפני הסיום ולכן נזהרתי לא להגביר יותר מדי, כך שהקצב לא היה מהיר במיוחד, אבל כששער הסיום נגלה כבר היה ברור שאעמוד במשימה. 1:09:39, שיפור של 19 שניות לשיא מלפני 5 שנים.

בזמן הריצה חשבתי שהשיפור יהיה גדול בהרבה. לא ציפיתי להגיע לשיא הלא רשמי שנקבע בחצי מרתון הלא רשמי, שמהיר בשלוש דקות, אבל חשבתי שאהיה מהיר יותר בדקה עד דקה וחצי. חלק מזה נבע מכך שלא ידעתי שיהיו לי עוד 100 מטרים לא צפויים בסיום, אבל גם בגלל שהדעיכה שלי לאורך הריצה היתה משמעותית למדי. כל שליש (5 ק"מ) היה 40-45 שניות איטי מקודמו. הסתכלתי בתוצאה שלי מ-2016 (השיא הקודם) וב-2015 (השיא לפניו, שהיה מעט יותר איטי). בריצה היום הייתי מהיר יותר מהריצות הקודמות לאורך רוב הדרך, אבל לא בסיום. ב-2016 הייתי מהיר יותר בקילומטר השלישי (הירידה הגדולה) ובשני הקילומטרים האחרונים (סוף העליה ואז ספרינט כדי לרדת משבעים דקות). ב-2015 הייתי איטי יותר בכל 11 הקילומטרים הראשונים אבל החל מהעליה הגדולה עצמה ועד לסיום הזמן שלי הוא המהיר ביותר. 

יתרת החודש מוקדשת לריצות ארוכות מאוד לקראת המרתון, כך שהנסיונות לשבור שיאים יצטרכו לחכות. יכול להיות שבחצי המרתון בתל אביב בסוף פברואר 2022 תהיה הזדמנות נוספת להתמודד עם השיא הישן למרחק הזה. ככלות הכל, במסלול הזה קבעתי את השיא הישן. יש גם שיא ישן במרתון מלא, אבל אימונים למרתון מהיר דורשים הקדשת זמן משמעותית וגם להתמודד עם עומס פיסי גדול אז אני עדיין לא יודע אם אני ערוך לניסיון כזה. בינתיים, אני מסתפק בלחגוג את ההישג ממרוץ אייל, בפעם השביעית שאני משתתף בו.

כמעט מוכן

פחות משבעה שבועות עד המרתון. כמה פריטים אחרונים צריכים להגיע בשבוע הקרוב מאמאזון. הזמנתי כרטיסי טיסה, סגרתי עם המלון של המשלחת שישמרו לי חדר. סגרתי על ביטוח חילוץ, שזה משהו שהמארגנים דרשו והעליתי את פרטי החיסונים שלי לאתר של הרשויות בצ'ילה כדי לקבל את המקבילה שלהם ל"תו ירוק", מה שיאפשר לי לצאת מבידוד בכפוף לבדיקה אחרי הנחיתה, ברגע שהבקשה תאושר.

אחרי תקופה ארוכה שדגמתי את מנועי החיפוש השונים לטיסות, הצלחתי למצוא מסלול סביר לפונטה ארנס. גיליתי שמנועי החיפוש מציעים מסלולים שונים, ובהתחלה הציעו לי רק טיסות איומות עם 4 קונקשנים ו-50 שעות עד להגעה ליעד. ניסיתי גם לבדוק הזמנה ישירות מחברות התעופה, והרבה מהן לא מכירות את שדה התעופה של פונטה ארנס. נכון שיכולתי לבנות בעצמי טיסה בחלקים, לטוס לסנטיאגו ואת הטיסה האחרונה להזמין בנפרד, אבל העדפתי שהכל יוזמן מאותו ספק. בסופו של דבר, כשנכנסתי לאתר של Latin America Airlines, שממילא מתפעלת את רוב הטיסות בהמסלול, קיבלתי סוף סוף מסלול הגיוני, תל אביב - מדריד - סנטיאגו - פונטה ארנס ובלי יותר מדי המתנות מייגעות בין לבין.

לא מיהרתי לסגור טיסה כי חיכיתי לעדכונים ממארגני המרוץ, למקרה שיבטלו את האירוע או יבצעו שינוי אחר. קצת אחרי שהשתכנעתי שהפעם המרוץ יצא לדרך, התחלתי לחשוש שהטיסות מתחילות להיעלם לי. כבר לא יכולתי להזמין את הטיסה שרציתי שמגיעה בדיוק ביום האחרון שבו צריך להגיע, שזה ארבעה ימים לפני המועד המשוער לטיסה לאנטארקטיקה, ונאלצתי להקדים ביום וגם להתפשר על המתנה ארוכה מאוד בסנטיאגו. כשניסיתי בסופו של דבר להזמין את הטיסה, נתקלתי בתקלה באתר. אני חושב שבאופן נקודתי, אחת מהטיסות כבר לא היתה אפשרית במחיר שבו הוא הציע אותה, כי כן יכולתי להזמין אותה כמה ימים קודם וגם טיסות אחרות במסלולים פחות מוצלחים לא גררו את התקלה הזו.

זה היה מאוד מצער כי הטיסה היתה יחסית אטרקטיבית בכיוון הלוך, אפילו בביזנס (בחזור כבר לא), מה שהיה יכול להיות צ'ופר נחמד לטיסה ארוכה מאוד. מחוסר ברירה, נכנסתי לאתר של איבריה והזמנתי את אותה טיסה במחלקת נוסעים ובמחיר יותר גבוה. לפחות בכיוון חזור, איבריה הציעו מסלול מאוד יעיל, גם כן דרך סנטיאגו ומדריד, עם המתנות קצרות. מסיבה לא ברורה Latam Airlines לא הציעה את הטיסות האלו בחזור למרות שהיא מתפעלת את רובן, אז לפחות הרווחתי משהו בדרך חזור. הטיסה חזור היא גם בכרטיס גמיש (ויקר יותר) כי המארגנים ביקשו שניקח כמה ימים נוספים למקרה של עיכובים.

כמובן שמיד אחרי שהזמנתי את הטיסות הגיע מייל מהמארגנים שבו נכתב שהחברה הלוגיסטית שוקלת להציע טיסת צ'ארטר מסנטיאגו לפונטה ארנס על חשבונה כדי לרכז יחד כמה שיותר מחברי המשלחת וגם לעשות את בדיקות ה-PCR במרוכז. כשזה קרה מאוד התאכזבתי שכבר סגרתי את ההזמנה אבל בינתיים לא הגיע שום מידע חדש בנושא אז אני מעריך שזה כבר לא יצא לפועל.

המארגנים הציעו מספר מלונות מומלצים, והציעו לפנות אליהם במייל כדי לקבל הטבה לחברי המשלחת. בדקתי באינטרנט את המלון הראשון ברשימה שלהם שהוא הזול מביניהם. המלון הזה הוא גם הבסיס שבו המשלחת מתארגנת אז העדפתי לבחור בו כדי לצמצם התניידות בעיר. בהזמנה דרך האינטרנט קיבלתי הודעה שאין חדרים פנויים אבל כששלחתי מייל והצגתי את עצמי כחבר במשלחת אז חזרו אלי באותו יום והבטיחו לשמור לי חדר.

אם נשים בצד עוד כל מיני משימות קטנות שנותרו כמו לסדר תיקים ומזוודות או למלא הצהרות בריאות שנדרשות גם בכניסה לצ'ילה וגם במעבר בספרד, הדבר העיקר שנשאר הוא להתאמן. אופי הריצה עצמו מאוד תלוי במזג האויר באותו יום ובמיוחד בעצמת הרוחות, כך שאי אפשר ממש לדעת לקראת מה אני מתאמן. את אסטרטגיית הריצה שלי אני אצטרך לקבוע כשאגלה בזמן אמת כמה קשה לרוץ שם. את רוב הריצות הארוכות אני עושה על מסלול שטח ליד הבית שאני מקיף שוב ושוב כדי להתרגל לנעליים החדשות וכדי להתרגל לריצה בנוף שחוזר על עצמו. היום הגעתי ל-27 ק"מ וחודש נובמבר יוקדש לריצות בקידומת 3.

חוץ מזה, הגיע הזמן ללמוד קצת על אטרקציות בפונטה ארנס, במיוחד בסביבת המלון. כרגע הידע שלי מסתכם בזה שהמלון נמצא על טיילת סמוך לחוף וש-300 מטר ממנו יש מעבדה שעושה גם בדיקות קורונה, אם כי לא הצלחתי להבין אם צריך להזמין בה תור. בינתיים הכל מרגיש לי רחוק ואני עדיין לא מתרגש למרות שהנסיעה כבר כמעט כאן. לפני שנתיים וחצי כשרק נרשמתי התרגשתי הרבה יותר. היה לי הרבה זמן להתרגל לרעיון שאני נוסע לשם. מצד שני, ברגע שסיימתי להקליד את המשפט הקודם, התחלתי להרגיש את האדרנלין עולה. כבר לא יכול לחכות.

זה לא ספיידרמן

שתי דמויות: 

לא אותו דבר. אילוסטרציה

משמאל, ספיידרמן, האלטר אגו של פיטר פארקר, נער עם כוחות על שעובד כצלם עיתונות ומצלם בעיקר את דמותו המחופשת כשהוא מציל את העיר. בשנים האחרונות הוא מופיע ביקום הסינמטי של מארוול, ושם הם מנסים לבגר את הדמות ולייצר את המנהיג הבא של ה"נוקמים".

מימין, דדפול, האלטר אגו של וייד וילסון, אנטי גיבור שעושה בסופו של דבר את הדבר הנכון אבל מהסיבות הלא נכונות. ידוע בכך שהוא נוהג לשבור את "הקיר הרביעי" ולפנות ישירות אל הקוראים והצופים בהערות הומוריסטיות ובוטות מאוד. גם הוא דמות של מארוול ואפילו יש קומיקס שלו יחד עם ספיידרמן, אך בסרטים הוא שייך ליקום של האקס מן, ובהיותו מתבודד הוא לרוב פועל לבדו.

עכשיו כשברור לכולם שמדובר בשתי דמויות שלא יכולות להיות שונות יותר, אפשר לגשת לעיקר.

בסוף השבוע האחרון התקיים מרוץ יוצא דופן בקיבוץ חולדה, מרוץ הבוז'ולה. במרוץ הזה זכיתי גם ל-redo של יעד שסיימתי ממש לאחרונה, להשתתף במרוץ מחופש. מרוץ הבוז'ולה התקיים בפעם הראשונה לפני שנתיים ושמעתי עליו רק אחרי שהתקיים. הוא מרוץ אוירה שמשמש גם במת שיווק למספר יקבים שמחלקים דוגמיות יין בתחנות. אין מדידת זמנים רשמית, אין מנצחים והמשתתפים מוזמנים להגיע בתחפושות.

על פניו, הזדמנות מצוינת להגשמת היעד. אחד הקשיים שהייתי צריך להתגבר עליהם ביעד הזה היה הרתיעה מלהיות מחופש בציבור. מרוץ שבו אני לא היחיד שמתחפש נראה כמו פתרון מושלם. הנקודה הבעייתית היחידה היא שלטעמי, מרוץ ללא מדידת זמנים הוא לא ממש מרוץ אלא אירוע שרצים בו, אבל אני מוכן להגמיש את הקריטריונים שלי לגבי מה נחשב למרוץ ומה לא.

כשקניתי את התחפושת של הדינוזאור, די מהר הבנתי שאי אפשר לרוץ בה למרחק גדול. גם מרוץ ה-5 ק"מ שרצתי בה לפני חודש היה סכנת נפשות. כשחשבתי לראשונה על היעד, חשבתי על מרחק יותר גדול, לפחות 10 ק"מ ורצוי חצי מרתון. לכן, קניתי תחפושת אחרת שהערכתי שתהיה ידידותית יותר. תכננתי לרוץ בה במרוץ כפר סבא בשנת 2019, אבל חליתי לפני המרוץ ונאלצתי לוותר. שנה לאחר מכן פרצה הקורונה ומרוץ כפר סבא בוטל, אז נרשמתי לבוז'ולה כי האמנתי שעד אוקטובר 2020 הקורונה תהיה מאחורינו. המרוץ לא בוטל אלא "נדחה" בשנה, שזו דרכם של המארגנים לא להחזיר את הכסף. מרוץ כפר סבא בוטל שוב ב-2021 ואני התחלתי לאבד סבלנות וברגע שהמרוצים חודשו, החלטתי לא לחכות למרוץ המתאים אלא לקפוץ על ההזדמנות הקרובה.

ההזדמנות היתה ונוצלה עד תום. לא רק שקיבלתי המון תגובות אוהדות מהמשתתפים במרוץ, אחרי המרוץ קיבלתי פניה מהחברה המארגנת עם הצעה להשתתף במרוצים שלהם בחינם כל עוד אגיע מחופש ואוסיף "צבע" למרוץ. עד כמה שההצעה הלא שגרתית הזו מחמיאה, אני לא מחפש קריירה נוספת וסירבתי בנימוס. תחפושת הדינוזאור חזרה לארון, אבל עדיין הייתי רשום למרוץ הבוז'ולה, ותחפושת אחרת ממתינה כמעט שלוש שנים ללא שימוש. הנה היא:

דדפול, לא ספיידרמן

התחפושת מורכבת משני חלקים שאותם קניתי בנפרד. הראשון הוא חליפת הגוף, שהיא טייטס דק ועליו הדפס. הטייטס הוא יחידה אחת, מכף רגף ועד ראש, אבל יש אפשרות להשאיר את הראש גלוי. הרעיון היה ללבוש משהו שלא יכביד עלי מצד אחד אבל יהיה לו מראה של תחפושת מושקעת מצד שני. התחפושות טייטס האלו לרוב מגיעות בדוגמה חלקה, אבל מבין אלו שיש להן הדפס, בחרתי בדדפול מכיוון שהיא נראתה לי הכי מרשימה. החלק השני הוא מנשא עם שתי חרבות. גם הן במבט מהיר מרשימות למראה אבל עשויות מחומר קל מאוד.

כחצי שעה לפני הזינוק נעמדתי עם הרכב בפקק בכניסה לקיבוץ חולדה. המכוניות התקדמו לאט מאוד דרך שער הקיבוץ לאורך כביש פנימי, באופן מתסכל ביותר. לקח לי חצי שעה להגיע לשטח שהוכשר כחניון למשתתפים, ולמעשה פרט לעובדה שהדרך אליו היתה צרה ומפותלת, אין לי הסבר למה התקדמנו כל כך לאט. החניון עצמו היה מרוחק כעשר דקות הליכה מנקודת הכינוס, ובדרך לשם הרהרתי באפשרויות שלי, בהתחשב בזה שכנראה פספסתי את הזינוק שלי לחצי מרתון. לא רציתי לזנק לבד ולרדוף אחרי הרצים האחרים. החלופה היתה להצטרף לזינוק של המקצה הבא של 12 ק"מ. על פניו זו פשרה סבירה, אבל אני נמצא באמצע תכנית אימונים למרתון בדצמבר ולפי התכנית שבניתי לעצמי אני אמור לרוץ הרבה יותר.

עוד דבר שהתרחש בדרך לנקודת הכינוס הוא שהנדן של אחת מהחרבות התחיל להחליק ממקומו וליפול מהמנשא. כשבדקתי את המנשא בבית דאגתי לקשור את החרבות עצמן כדי שלא יעופו החוצה מהנדנים בזמן הריצה ולא ישקשקו ויפריעו לי בזמן הריצה. על האפשרות שהחרבות ישארו מאובטחות אבל הנדנים יפלו מהמנשא לא חשבתי. חיזקתי את הקשרים שאמורים למנוע מהם ליפול, אבל לא האמנתי שיחזיקו מעמד.

בינתיים, בנקודת הכינוס, הכרוז הודיעה שבשל הפקקים הזינוקים עוד לא יצאו לדרך. נרגעתי, יש לי זמן, שאותו השקעתי בבדיקה נוספת של המנשא. עד השלב הזה הייתי ללא החלק שמכסה את הראש בתחפושת והחלטתי לשים אותו עלי רק כדי לגלות שאני לא רואה כלום. כשניסיתי את התחפושת בבית הראות דרך הבד היתה לקויה, אבל אפשרית. כאן במרוץ, בחוץ, כמעט ולא יכולתי לראות כלל. מכיוון שהריצה היא על שבילים, חלקם משובשים, לא הרגשתי בטוח לרוץ על דרך שאני לא מסוגל לראות, והחלטתי שאת המסכה אשים רק בתמונות.

הזינוק יצא לדרך. התחלתי לרוץ בקצב שהרגיש לי מתון וזהיר, כי בעצם לא היה לי שום ניסיון של ריצה עם התחפושת הזו (מעבר לכמה צעדי ריצה בבית) ורציתי להרגיש איך היא מתפקדת. למרות שחשבתי שהקצב הוא איטי, השעון הראה קצב מכובד למדי, סביב מה שאני רואה כשאני בריצה קלה (אבל לא קלה מדי) על כביש סלול ובבגדי ריצה רגילים. אחרי כמה מאות מטרים קלטתי צלם ומיהרתי לשים את המסכה לכבודו. קצת לאחר מכן, עמדה ראשת מועצת גזר ועודדה את הרצים ובפרט את אלו המחופשים. "הנה ספיידרמן!" היא צועקת, והיא לא תהיה האחרונה שעושה את הטעות המביכה הזו. 

ככה נראה ספיידרמן? מזל שאני לא מצביע למועצת גזר

כקילומטר לתוך המרוץ, הנדן של אחת החרבות נופל לקרקע. אני נאלץ לעצור ומנסה שוב לחזק את מה שאפשר, אבל די ברור שאין לי פתרון מהיר שיחזיק מעמד. חוזר לרוץ ומגיע לתחנת תזונה הראשונה, שם חוץ ממים מחכים לנו גם כוסיות יין. שתיתי אחת אבל החלטתי שלמרות אופי המרוץ, אני צריך להישאר מפוקס ורציני. אני יודע שזה נראה מוזר כשאני כותב "רציני" כשאני מתאר ריצה בתחפושת כזו, אבל ראשית, חצי מרתון הוא תמיד מרחק שדורש התיחסות רצינית, בפרט כשמדובר בריצה שהיא חלק מתוכנית אימונים רחבה יותר. שנית, יש הרבה נעלמים ואתגרים, צפויים ובלתי צפויים בריצה עם תחפושת כזו וצריך מידה של רצינות כדי להתמודד איתם. בפרט, כמעט בלתי אפשרי ללכת לשירותים עם התחפושת הזו, כך שרציתי להימנע משתיה מופרזת.

בניגוד למה שאגלה בהמשך על הרצים למרחקים הקצרים יותר, גם הרצים סביבי שבשלב הזה היו כולם ממקצה החצי מרתון, לא בזבזו יותר מדי זמן בתחנה והמשיכו הלאה. הריצה בשבילים בין המטעים היתה קלה והתחפושת זו הפריעה לי בכלל, למעט החשש התמידי שהנדנים במנשא יפלו שוב. הם לא נפלו אבל זה מכיוון שפעם בכמה מאות מטרים שלחתי יד לאחור לבדוק מה המצב שלהם ותפסתי אותם כשהם בחצי הדרך להחליק החוצה. הורדתי את המנשא מהגב ועברתי להחזיק אותו ביד, מתוך תקוה שאמצא דרך לפתור את הבעיה בהמשך, כי חוויית הריצה ממש נפגמה ככה.

עם המנשא ביד

קיויתי שבתחנה הבאה ימצאו לי חוט תיל או חבל שאוכל להשתמש בו, אבל לא היה כזה בנמצא. למעשה, המצב אפילו החמיר כי עכשיו החיזוקים שעשיתי קודם הפריעו לי להחזיר את אחד הנדנים למקומו. המשכתי לרוץ וחיפשתי על הקרקע, אולי במקרה אמצא משהו מועיל, ואכן מצאתי משהו כזה בין הקילומטר הששי לשביעי. צינור גומי גמיש שקשרתי בעזרתו את שני הנדנים זה לזה כך שלא יוכלו ליפול יותר. אפילו הצבע האדום שלו מתאים לתחפושת. עכשיו אני לא רק דדפול, אלא גם מקגייוור.

המנשא המתוקן

הפתרון שמצאתי עבד באופן מושלם, ומכאן יכולתי להתרכז  אך ורק בחווית הריצה. המסלול שרצתי בו התלכד עם רצי המקצה הקצר ביותר, של 7 ק"מ, ולכן גם נהיה צפוף יותר. הרבה מהרצים היו מחופשים, ורבים מהם בתחפושות קבוצתיות, כמו פרפרים, חיפושיות, דרדסים ובעיקר רצים עם חצאיות טוטו, אבל אין ספק שהתחפושת שלי בלטה במיוחד ומשכה הרבה תשומת לב. קיבלתי הרבה מחמאות, חלקן על "ספיידרמן", אחרות על ה"נינג'ה", אבל היו גם כאלו שזיהו נכון את דדפול. בעיקר, כולם היו משוכנעים שאני מת מחום בפנים והחמיאו לי על ההקרבה לרוץ ככה, אבל למעשה התחפושת התגלתה כמוצלחת מאוד מבחינת נידוף זיעה. 

עם מחופשים אחרים

המסלול של רצי המרתון היה מורכב משתי הקפות, כשהראשונה היא מעט מקוצרת והשניה חופפת למסלול מקצה ה-12 ק"מ. ידעתי שהמקצים הקצרים יותר זינקו כמה דקות אחרינו ולכן כשסיימתי את ההקפה הראשונה ומצאתי את עצמי שוב בתחנת השתיה הראשונה התפלאתי למצוא אותה עמוסה להתפקע. בניגוד לרצי חצי המרתון, נראה שהמשתתפים במקצים הקצרים יותר באו לחגוג ולא לרוץ. מארגני המרוץ בפירוש כיוונו לחגיגות של שתיה וריקודים ולא לריצה, ובאמת שבעה קילומטרים אפשר אפילו לעבור בהליכה, ושנים עשר קילומטר אפשר בריצה קלה משולבת בהליכה, ועדיין יהיה זמן לבלות דקות ארוכות מאוד בכל תחנה, אבל לי זה לא התאים. בנוסף, הקורונה עדיין כאן וההתקהלות, אפילו בשטח פתוח, היא לא משהו שהרגשתי נוח איתו. המשכתי להיות "מקצועי" ולהסתפק במים וחטיפים מלוחים בכל תחנה. בכל המרוץ דגמתי רק שני יינות.

מדגמן עם מעריצות

המשך המרוץ היה עוד מאותו דבר. רצי המקצים הקצרים יותר היו פזורים לכל אורך המסלול, כשקצב ההתקדמות שלהם לא קשור בכלל לזמן שעבר מהזינוק או לקצב הריצה/הליכה שלהם, אלא כמה החליטו לחגוג בכל תחנה. אני הייתי מהיר מרובם, כך שזיכתי להרבה תגובות מופתעות מאלו שעקפתי. למעשה, מכיוון שבחרתי להתיחס לריצה ברצינות, ויתרתי באופן מודע על חלק מהחוויה ובעיקר הייתי ממוקד בלסיים את הריצה. התחיל להיות חם והעובדה שזינקנו באיחור לא עזרה. לגבי העובדה שהייתי לבוש בבגד ארוך, אני לא בטוח עד כמה הרגשת החום הושפעה מכך, אבל לדעתי באופן שולי מאוד.

אחרונה ודי

במהלך הסיבוב השני של המסלול הערכתי שהמסלול יצא קצר יותר מחצי מרתון. בהתחשב בכך שאין מדידת זמנים והמרוץ ממילא לא לוקח את עצמו ברצינות, לא מדובר בעניין מהותי. בכל זאת הופעתי כשהגעתי להתקהלות עצומה אחרי 19.5 ק"מ. לא נראה שמישהו מהנוכחים בהתקהלות הזו מתכוון להמשיך לאנשהו, ולקח לי זמן להבין שהמרוץ לא הסתיים וזו רק עוד תחנת שתיה. פילסתי את דרכי לקצה ההתקהלות ומצאתי את המשך המסלול, עד הסיום שהגיע כמה מאוד מטרים לפני המרחק הרשמי. כאימון, הקצב עצמו היה לא רע, בפרט בניכוי הזמן שהתבזבז על עצירה בתחנות ועל תיקון מנשאים.

דווקא נקודת הסיום היתה יחסית דלילה. המשתתפים שבאמת טרחו להגיע לנקודת הסיום ולא נתקעו מבחירה בחגיגות כנראה רצו לנוע הלאה. חלקם למסיבה נוספת, אך זו דרשה הצגת תו ירוק, שדרש ממני ללכת עשר דקות לכל כיוון כדי להביא אותו מהרכב, והשאר לביתם. גם לי היו תכניות ואילוצים להמשך היום ולכן קיצרתי את השהות שלי. הצטלמתי עם "מעריצה" נוספת ואחרי דגימה של אחת מנקודות הכיבוד עזבתי את המתחם.

סיכום

בשל הנסיבות, החוויה שלי מהמרוץ היתה שונה מזו של המשתתף הממוצע. למי שרוצה לחוות את המרוץ כפי שהמארגנים התכוונו, בטיול בין הכרמים, בטעימות יין וב"מיני דיסקוטק" מדי פעם, מומלץ להשתתף במקצים הקצרים יותר. 12 ק"מ מתאימים למי שיכול לרוץ את רוב המרחק, ו-7 ק"מ למי שמעדיף ללכת חלק משמעותי ממנו.

התחפשות שלי, ובכלל כל טכנולוגיית ה-skin suit עליה היא מבוססת, התגלתה כמוצלחת מאוד. הוא מושכת הרבה תשומת לב אבל לא מכבידה ולא מפריעה בכלל, בתנאי שלא מכסים את הראש. לא רציתי לנקב בה חורים לעיניים כי חששתי שהיא תהרס לחלוטין, אבל לדעתי הראות הלקויה היא המגבלה היחידה שלה. לא התקשיתי לנשום דרך הבד (האמת שאפשר אפילו לשתות דרכו, אבל זה לא ממש נוח). לגבי נידוף זיעה כשהראש מכוסה, אני אהיה זהיר ואכתוב שאני לא יודע. חיסרון נוסף הוא שאין לתחפושת כיסים, כך שהדבר היחיד שלקחתי איתי היה המפתח של הרכב, שהיה כלוא בכיס של המכנס שלבשתי מתחת לתחפושת.

היעד עצמו כבר הושלם לפני יותר מחודש, אבל במפגש השני איתו זכיתי לחוות אותו באפן שונה. עדיין הייתי בולט בשטח, אבל פחות מבפעם הקודמת. התחפושת עצמה היתה הרבה יותר מותאמת למשימה שלה, כך שיכולתי לרוץ הרבה יותר ובלי להסתכן. לא שאני מתכוון לחזור את המבצע הזה עוד הרבה, אבל אם מישהו ירצה לרוץ כך בעתיד, הניסיון שלי עם סוג כזה של תחפושות הוא חיובי מאוד.