שנת 2022 עומדת להסתיים, ובעוד אחרים מסכמים את השנה, אני כבר חושב על זו שאחריה.
רשימת היעדים עומדת להסתיים. הרשימה עוד לא יודעת את זה אבל טכנית, היא כבר הסתיימה. מתוך חמישים יעדים, יש ארבעה שעוד לא כתבתי עליהם. שניים מן העבר, שהסתיימו עוד לפני שהבלוג נולד. אני מניח שבמהלך חודש ינואר אכתוב על שניהם, לכל המאוחר הכתיבה תגרר לפברואר. מתוך שני היעדים האחרונים ממש, מספר ארבעים ותשע כבר הושלם. אל המדד שקבעתי להשלמה שלו הגעתי מזמן, אבל אני עדיין גורר את היעד עד שארגיש שהוא בשל מספיק כדי להציג אותו כאן. לדעתי הרגע הזה קרוב. יעד מספר חמישים הוא בעיקר טקסי. הלוגיסטיקה שכרוכה בביצוע שלו הושלמה לפני כמה שנים והוא ממתין לתורו בתור היעד האחרון בהחלט.
כתבתי לא מזמן ברשימה אחרת, שאחרי סיום רשימת היעדים, כשנתיים וחצי לפני הדדליין, אני אצטרך לחשוב לעצמי מה הלאה. מהרשימה עצמה לא רק שנהניתי, היו בה כמה יעדים שהיו life changing. מצד שני, הרשימה היתה התחייבות של אני מלפני כמה שנים, ולא תמיד התאימה לאני של היום. אני לא בטוח שרשימה שאכתוב היום לשתיים עשרה וחצי שנים קדימה (עד גיל שישים) זה משהו שאני צריך. אני כן אשמח שיהיה לי משהו כתוב, כי בלי רשימה רצונות ויעדים נוטים להתמסמס ולא לקרות אף פעם. בקיצור, אני עוד לא יודע מה אני רוצה מעצמי.
עוד דבר שכבר כתבתי עליו בעבר, הוא על הכוונה להוריד הילוך בכתיבה. יש רשימות ששמחתי לכתוב, אבל ההתחייבות לתעד כל דבר שקשור לרשימה גזל ממני הרבה זמן ואנרגיה, ואני חש הקלה לסיים את ההתחייבות הזו. בנוסף, אם נודה על האמת, לבלוג יש טראפיק מאוד מצומצם. מצד אחד, אני כותב בפלטפורמה ציבורית ומרגיש כאילו אני נחשף לכל העולם (ובפוטנציה, זה נכון) וזה לא תמיד מתאים לי. מצד שני, אני רואה את מספרי הכניסות וקצת מתבאס. חלק מזה נובע מסיבות שיווקיות, או ליתר דיוק אנטי-שיווקיות: גוגל עושים הכל כדי להרוג את הפלטפורמה הזו ואת היכולת לשלוח עליה עדכונים וגם אני לא משקיע בקידום עצמי.
רשימה חדשה עוד אין, אבל בין אם היא תהיה או לא, אני נמצא עמוק באחד מהיעדים הבולטים שבה, וזה להשלים ריצת מרתון בכל יבשת. אחרי אירופה (ברלין, פריז), אסיה (ישראל - טבריה ותל אביב), אנטארקטיקה ואוסטרליה, היבשת הבאה היא אפריקה.
עוד מעט, בחודש פברואר, קבוצת הריצה שלי יוצאת למחנה אימונים במרוקו. בדרך כלל מחנות האימונים האלו לא מסתדרים עם האילוצים האישיים והמקצועיים שלי אז אני מוותר עליהם, אבל הפעם נרשמתי. המחנה מתקיים בשמורת טבע הנמצאת כשעה נסיעה ממרקש, ובסוף הנסיעה מתקיים מרוץ שטח למרחקים שונים וגם מקצה אופניים. כמובן שניצלתי את ההזדמנות ונרשמתי למרחק המרתון המלא. המסלול עצמו רווי עליות ואין לי כוונה לקבוע שם שיאים אלא לרוץ אותו רגוע מאוד, באופן חווייתי וללכת בקטעים הקשים. מהסיבה הזו, למרות שאני מתאמן באופן סדיר ורצתי כמה ריצות ארוכות מאוד, לא בניתי לעצמי תוכנית אימון מסודרת.
הברושור של המרוץ במרוקו
הנה קליפ שהופק לפני המרוץ של שנה שעברה:
לפני כחודש החלטתי לנסות את מזלי ולהירשם להגרלה של אחד ממרתוני המייג'ורס. אלו שישה מרתון נחשבים במיוחד וכוללים את ניו יורק, בוסטון, שיקגו, לונדון, ברלין וטוקיו. בגלל המיתוג שלהם, יש מתעניינים רבים ולא כל אחד יכול להירשם. יש מספר מקומות ששמורים לרצים מהירים, רצים שמגייסים כספים לצדקה, רצים ששילמו מחירים מופקעים לחבילות תיירות קומפלט ומקורבים שונים אבל כל השאר צריכים להשתתף בהגרלה (חוץ ממרתון בוסטון, שם אפילו האופציה של הגרלה לא קיימת). בחלק מהמרוצים, כמו לונדון, סיכויי הזכיה בהגרלה זעומים ועומדים על אחוזים בודדים, ובאחרים הם גבוהים יותר, אם כי אין סטטיסטיקות רשמיות שמפורסמות. למרתון הראשון שלי, בברלין, נרשמתי דרך הגרלה כזו, ולפני שנה ניסיתי שוב את מזלי ולא זכיתי (אם כי בסופו של דבר, הדברים התגלגלו כך שנסעתי לסידני, אוסטרליה, אז אולי זה לטובה).
לפני כחודשיים נרשמתי להגרלה של מרתון שיקגו. התוצאות הגיעו בתחילת דצמבר... זכיתי! המרתון מתקיים באוקטובר 2023, והוא יהיה הראשון שלי ביבשת אמריקה הצפונית. המרתון עוד רחוק ואני אתחיל לחשוב עליו רק אחרי החזרה ממרוקו, אבל יש פוטנציאל לריצה מהירה. אם כל התכניות יצאו לפועל כמתוכנן, תשאר אמריקה הדרומית כיבשת השביעית והאחרונה. אני מגלגל בראש רעיונות איפה לרוץ שם, אך בכל מקרה שום דבר לא מתוכנן לשנה הקרובה.
כאמור, מרוקו היא היעד הבא. לא "יעד" מרשימה, אם כי יתכן שבעתיד היא תכלל, רטרואקטיבית ברשימה כזו, אבל עדיין יעד. אחרי סיום חמישים היעדים כבר אין לי כוונה לתעד כל דבר, אבל אני בטוח שיהיו חוויות ותומונות שארצה לפרסם כאן.
לא בדיוק שנה, אבל היום לפני שנה ויומיים הייתי באנטארקטיקה והשתתפתי במרתון הקרח. בימים האחרונים האפליקציה של "גוגל תמונות" שולחת לי זכרונות, בהתחלה מפונטה ארנס שבצ'ילה, ובהמשך תמונות שצילמתי באנטארקטיקה. בשבוע שעבר גם נערכה מהדורה נוספת של המרתון באנטארקטיקה, וכמובן שעקבתי אחריה. גם בקבוצת הוואצאפ של (חלק מ)משתתפי המרתון משנה שעברה היתה התרגשות רבה ופרצי נוסטלגיה. אחד מחברי הקבוצה ניסח באופן יפה את האבחנה הבאה, כשהשווה בין משתתפי השנה הנוכחית לקבוצה שלנו:
They had what we had hoped to get when we signed up. Easy to get there, great running conditions, home well before Christmas. We, on the other hand, had Covid tests, travel passes, weather delays, and lots of uncertainty. But it gave us all time to meet each other, hang out, and really get to know each other. Dinners, excursions, training runs. I wouldn’t trade that for the world.
לפני שנסעתי, כשהתיעצתי עם זיו, הישארלי שהיה שם לפני, הוא הדגיש את המפגש עם חברי הקבוצה כחלק מהותי מהחוויה, ובאותו זמן לא ירדתי לסוף דעתו. ברור שמתוך כשישים משתתפים, רבים אני לא זוכר או שההכרות איתם ממש שטחית, אבל גם איתם יש את הקשר של "היינו חלק מהמסע הזה".
במרוץ השנה ארעה הסטוריה קטנה, כשרץ מקצועי מאירלנד בשם שון טובין שבר את שיא המסלול וניצח את המרוץ בזמן של 2:53:33. לשם השוואה, זהו שיפור של כארבעים דקות לשיא הקודם ומהיר בשעה מהמנצח במרוץ של שנה שעברה. מכיוון שגם המייסד של המרוץ וחלק מהצוות הלוגיסטי שנלווה אליו הם מאירלנד, מדובר בגאווה גדולה עבורם.
את הסרטון הזה שמסכם את המרוץ של 2021 כבר שמתי בבלוג, אבל תמיד נחמד לראות אותו שוב:
לא בדיוק "היום לפני" אבל לפני קצת יותר משלוש שנים רצתי באולטרה מרתון דרך הערבה מרוץ של 100 ק"מ, במסגרת תחרות ה"אולטראמן". יחד עם המרוץ באנטארקטיקה אלו היו שני היעדים ה"גדולים" ברשימה שלי ולכן גם הם זכרונות משמעותיים. מאז האולטרה מרתון, אני מקבל "הצעות" מידידים לרוץ בכל מיני מרוצים קשוחים ששמעו עליהם ("שמעתי וישר חשבתי שזה מתאים לך"), אבל אני מוותר. האולטרה מרתון עצמו היה חוויה מאוד מספקת וחיובית, אבל את הדרך הארוכה אליו לא מושך אותי לעבור שוב. לפחות זו ההרגשה שלי נכון לרגע זה, בתחומים האלו אי אפשר לדעת מה צופן העתיד.
המרוץ עצמו, ה"אולטראמן", לא רווה נחת מאז שהשתתפתי בו. בשנה לאחר מכן הוא בוטל בשל הקורונה ומאז מארגניו לא מצליחים לקיים אותו שוב. מייסד המרוץ נעל את קבוצת הוואצאפ של המשתתפים והודיע שהוא מקווה בעתיד להיות פנוי לחדש אותו, אבל לא כרגע. חבל שארוע שהיה כל כך משמעותי עבורי לא זוכה להמשכיות.
היעד ה-15 שהשלמתי, לפני ארבע שנים וחצי, כתוב במקום 12 ברשימה. הוא נכנס לרשימה בלהט הרגע ואז נתקע שם, למרות שבאופן יחסי, לא לזמן רב. עדיין, הוא היה אחד מהיעדים האלו שחשבתי עליהם "כבר התחייבתי על היעד הזה ואני לא רוצה לשנות, אז איך אני נפתר ממנו בצורה הכי טובה". ההשראה ליעד הגיעה, כמו עוד כמה יעדים אחרים, מהרשימה של אשתי. עוד כשהרשימה שלה היתה בשלבי הכנה ראשוניים, היה בה יעד "להציע הצעה במכירה פומבית, לא באינטרנט". כשראיתי את היעד, חלפה בראשי המחשבה המתנשאת הבאה: כבר עשיתי את זה, מזמן. השתתפתי במכירות, הצעתי הצעות ופעם אחת אפילו זכיתי. להשתתף קטן עלי, היעד שלי הוא לא להשתתף, אלא לקנות חפץ במכירה פומבית בלפחות... $1000. המחשבה המתנשאת הזאת התגלתה כמאוד יקרה.
במהות, היעד שלי ושלה מאוד שונים. אשתי חיפשה את החוויה של האנרגיה במכירה פיזית, המוכר עם הפטיש שאוסף הצעות מהקהל וזורק מספרים שהולכים ועולים. אני לעומת זאת, חיפשתי לזרוק כסף על משהו. פרקטית, את שני היעדים אפשר לבצע ביחד: נלך ביחד למכירה ונקנה משהו, אבל בשביל זה צריך להסכים על המשהו שרוצים לקנות. כשכתבתי על היעד, חשבתי על בית המכירות הפומביות "תירוש" שמתמחה באומנות, בעיקר ישראלית, ותיארתי לעצמי שהפריט יהיה תמונה. תמונה אפשר לתלות על הקיר ואומנות היא אמצעי לאגירת ערך, אז הכסף לא נזרק לפח. אשתי כוונה לקניה יותר פרקטית וחשבה על מכירות של מוצרי חשמל ביתיים שהופקעו על ידי המכס או ההוצאה לפועל, ובכל מקרה קוותה רק להציע הצעה ולא לזכות בשום דבר. כך יצא שהתפצלנו כל אחד לדרכו עם היעד שלה ושלו.
במקרה של אשתי, הדברים הסתבכו. הצעתי לה להגיע למכירות בתירוש ולהציע הצעה נמוכה על משהו, מתוך תקווה שיעקפו אותה במחיר. מבחינתי, אם מדובר בתמונה הנכונה, לא נורא אם בטעות נזכה בה. מבחינתה, החשש לשלם על משהו שהיא לא רוצה הספיק כדי לסרב להצעה שלי. מכירות מכינוס נכסים התגלה כדרך ללא מוצא. מצאתי רק מכירות של רכבים או בתים ובכל מקרה, אלו מכירות שמפקידים הצעה ואין את כל הדינמיקה של בית מכירות פומביות שהיא חיפשה. אחר כך הגיעה הקורונה ולאחר קפאון מסויים בעולם המכירות הפומביות, רוב המכירות חזרו בפורמט מקוון ונשארו כאלו עד היום.
בקיץ האחרון, אשתי גילתה שבקרוז שהפלגנו בו מתקיימת מכירה פומבית של תמונות. מבחינת חוויה, זה היה בדיוק מה שהיא חיפשה, אבל זה היה מקום גרוע לקנות משהו. היו לנו כמה דקות לראות את התמונות לפני שהמכירה התחילה, לא היתה לנו גישה לאינטרנט כדי לבדוק אם האמנים המשתתפים בכל זאת שווים את הכסף שהם רוצים והתמונות היו קיטש מזעזע במחירים התחלתיים מנופחים, החל מאלפי דולרים לתמונה. קיוויתי שבאולם איתנו יהיו מספיק אמריקאים פזרנים שיהיו מוכנים לקנות כל דבר כדי שאפשר יהיה להשחיל הצעת מחיר שבוודאות לא תזכה, אבל אפילו להם היו גבולות ורוב התמונות לא זכו אפילו להצעה אחת. אשתי כבר לחשה לי שהחלק של להציע הצעה פחות חשוב והעיקר חווית ההשתתפות, אבל אז הוצע פריט במחיר התחלתי של $10 כששיטת המכירה היא "האחרון שנשאר עם היד למעלה", אז אשתי, יחד עם שני שליש מהנוכחים האחרים, פרשה כשהמחיר עלה ל-$20. הציור ההוא, אגב, נמכר ב-$80 וגם בחינם לא היינו לוקחים אותו.
הרבה מאוד זמן לפני הסיפור הזה, אני השלמתי את היעד שלי. הוא בעצם הצד השני של הסיפור מאחורי היעד שבו רציתי למכור משהו ב-ebay, ובסופו של דבר מכרתי רכיב מתוך אוסף חלקים ממכונת הצפנה מכנית, שגם אותם קניתי ב-ebay. באותו זמן התחלתי גם לעקוב אחרי מכירות של מכונות הצפנה עתיקות, במיוחד דרך בית מכירות גרמני בשם Breker, שמתמחה בין היתר ב"עתיקות משרדיות". למדתי שמדובר בשוק מאוד קטן עם מחזור של פריטים בודדים בשנה והמחירים כמובן בהתאם. חיפשתי היסטוריה של מכונות שנמכרו וככה למדתי להעריך את השווי של הסוגים השונים.
אנקדוטה חביבה: אחד מבתי המכירות הפומביות היותר יוקרתיים (נדמה לי שסות'ביס, אבל אני לא ממש זוכר) מכר שלוש מכונות הצפנה מסוג אניגמה. אלו המכונות ששימשו את הנאצים והן מהיקרות ביותר בעולם הזה, עם הערכות שווי שבין עשרות רבות למאות אלפי דולרים, תלוי בדגם. המכירה התקיימה במקביל גם ב-ebay, ואחת מהמכונות הוצעה במחיר התחלתי של $50. החלטתי, בשביל הכיף, להציע את מחיר המינימום. כאשר המכירה יצאה לדרך, עקבתי אחריה בזמן אמת. כמובן שהמחיר לא נשאר על $50 אלא טיפס הלאה, ואז נעצר על $4000. בשלב הזה אמרתי לעצמי, "מה אכפת לי, זה שווה הרבה יותר וממילא לא ימכר במחיר הזה, וגם אם כן, אז מדובר בדיל המדהים ביותר בעולם" ולחצתי על כפתור ה"ביד". בשבריר שניה שלפני הלחיצה, המחיר זינק בבת אחת ל-$60,000. הלב שלי החסיר פעימה, ואז קיבלתי הודעה שהביד שלי לא נקלט בגלל שהמחיר כבר עלה. הקונה המאושר, דרך אגב, שילם $65,000 לפני עמלות.
אני בעיקר התעניינתי במכונת ההצפנה הזולה ביותר בז'אנר, שנקראת Hagelin Crypto M-209B. זוהי מכונה מכנית לחלוטין (חלק מהמכונות האחרות הן שילוב של רכיבים מכניים ומעגלים חשמליים) ששימשה את הצבא האמריקאי במלחמת העולם השניה ובמלחמת קוריאה. מעל מאה אלף כאלו יוצרו, ולא כולן הוחזרו לאפסנאות בתום השימוש. אף שעברו 70-80 שנה מאז שיוצרו, יש מספיק מהן ששרדו עד היום כדי שהמחיר יהיה יחסית "זול" והבודדות שנמכרות בכל שנה זוכות לתג מחיר של $1000-$2000, במסגרת התקציב של היעד שלי.
באותו זמן הסתכלתי בעיקר על המכירות של Breker, שמתקיימות פעמיים בשנה, אם כי הייתי רשום לאתר שמרכז מכירות פומביות רבות ומקבל התראה על כל מכונת הצפנה. לא היתה לי כוונה לנסוע למשרדים של Breker בקלן, גרמניה, אלא להשתתף במכירה מרחוק. ממילא, היעד שלי לא חייב השתתפות פיזית במכירה, כפי שאשתי כוונה אליה. בעיקר התעניינתי בלוגיסטיקה הנדרשת של לשלוח מוצר כזה לישראל.
ואז, הדברים נהיו יותר פשוטים. ב-ebay מוכרים לעיתים מכונות הצפנה, אבל די מהר ראיתי שאלו תמיד אותן מכונות ואותם מוכרים שמבקשים מחיר מנופח ולגמרי לא סביר, במיוחד כשמדובר במכונות ה"פשוטות" יותר. פרט לכך, רוב המכירות אינן פומביות לא המוכר קיבע את המחיר הנדרש, שאינו מקבל אף פעם. לפתע, הופיעו שתי מכירות פומביות למכונות M-209B במחיר התחלתי נמוך יחסית, מתחת למחיר של מכירות עבר שמצאתי בבתי מכירות פומביות אמיתיים. אחרי המכונה הראשונה שנמכרה בעיקר עקבתי, כדי להתרשם מדינמיקת המחירים ובאיזה מחיר היא תמכר. אני לא לגמרי זוכר מדוע, אבל לדעתי העדפתי את המכונה השניה, אולי מכיוון שהיתה במצב טוב יותר. המכונה הראשונה נמכרה לבסוף במחיר שלדעתי היה טוב לקונה ולכן על המכונה השניה הצעתי מחיר שנראה לי הוגן אך מעט נמוך... וזכיתי. המוכר היה אמריקאי ולא היה ניתן לשלוח לישראל ישירות, אבל השתמשתי בשרות של כתובת אמריקאית כדי ליבא את המכונה. כדי לשחרר אותה מהמכס הייתי צריך לספק הסברים מה בדיוק אני מייבא, וכמובן לשלם תוספת לא קטנה, אבל כל התהליך היה אונליין. יום אחד, חזרתי הביתה וחיכה ארגז עם יצירת המופת.
כיסוי צבאי למכונה
בתוך הכיסוי, קופסת מתכת כבדה
בתוך הארגז היה הכיסוי הצבאי של המכונה, שלפי הריח שלו לא כובס 75 שנה, ובתוכו, המכונה. אז עכשיו יש לי מוזיאון קטן בבית של הסטוריית ההצפנה מאמצע המאה העשרים. המכונה עושה לפעמים סיבובי הופעות בקורס שאני מלמד, אבל רוב הזמן מתחבאת בתוך התיק שלה. מוזמנים לבקר, להביט ואפילו להפעיל, מדובר במלאכת מחשבת מכאנית. הדיו יבש מזמן אז הצופן לא ממש מודפס על הסרט שמחובר למכונה, אבל כל החלקים עובדים. לפני שבעים או שמונים שנה, סמל קשר בצבא האמריקאי סחב את קופסת המתכת הזו בשטח, שידר וקיבל אותיות לכאורה אקראיות שהחביאו בתוכן ידיעות מודיעיניות. היום, הפלא הזה יושב מאחורי, בחדר שבו אני מקליד את המילים האלו.
וזה מה שיש בתוך הקופסה
מתחת למכסה המנוע נהיה מעניין יותר
סרטון שצילמתי של המכונה בפעולה. בגלגל משמאל בוחרים את האות שרוצים להצפין (או לפענח) ולאחר סיבוב הידית, הצופן (או הפענוח שלו) מודפסים על הסרט הצהוב
סרטון נוסף של המכונה בפעולה, הפעם עם "מכסה המנוע" כשהוא פתוח. ששת הגלגלים במרכז מאפשרים לקבוע את ההתנהגות של המכונה ויחד עם הגליל שמסתובב מאחוריהם הם קובעים איזו אות תודפס לבסוף על הסרט.
לפני שנה בדיוק כתבתי רשימה בשם "אחד מתוך שניים". באותו זמן המרוצים המאורגנים חזרו לפרוח אחרי שבוטלו בימי הקורונה, ורציתי להזדרז ולנצל את הכושר שלי באותו זמן כדי לשבור את כל שיאי הריצה שלי, שנקבעו לפני די הרבה שנים. באותו זמן נרשמתי לחצי מרתון בפארק הירקון, שלא היה מוצלח עבורי וסיימתי בתוצאה משמעותית פחות טובה מהתכנון. מעט לאחר מכן השתתפתי במרוץ "אייל", אחד מהמרוצים הבודדים שיש בו מקצה של 15 ק"מ במסלול יחסית מאתגר, שהשתתפתי בו הרבה פעמים. גם שם הריצה לא היתה פשוטה, אבל בסופו של דבר הצלחתי לגלח 19 שניות מהשיא ולהוריד אותו מ-1:09:58 ל-1:09:39. שיפור הרבה יותר צנוע ממה שכיוונתי אליו, אבל לפחות שיא חדש. בחודשים שלאחר מכן, הצלחתי לשפר את כל השיאים הישנים למעט מרחק המרתון, שעדיין עומד כחומה בצורה.
לרוץ מרחק ארוך בקצב של שיא אישי זו חוויה לא קלה ובדרך כלל לא נעימה. הרבה פעמים זה אומר לדחוף את הגוף למיצוי היכולת שלו ולהגיע לסיום חסר נשימה ובלי אנרגיה בכלל. זה משחק עדין בין כל הזמן לדחוף את קצב הריצה כלפי מעלה לבין להיזהר לא להגזים ולאבד את כל המומנטום הרבה לפני הסיום. בדרך כלל הקילומטרים האחרונים הם עינוי, ובסופו של דבר, אף אחד לא מבטיח ששיא חדש מחכה בסוף המסלול. גרוע מזה, השיא גם דורש שתנאי המרוץ ישתפו פעולה: מזג אויר נוח או קריר, מסלול שטוח עם מעט פניות, מדידה מדויקת של המרחק וכו'. מהתיאור הזה ברור למה אני לא נלהב לרוץ ככה, ולכן אני אשתתף במרוץ מתוך מטרה לשפר שיא אישי רק אם אני יודע שאני בכושר הרבה יותר טוב ממה שהייתי בעבר ולכן השיא כמעט מובטח. גם אז מתברר ש"כמעט מובטח" זה לא משהו ודאי. נדיר שארוץ עם קו מחשבה כמו "נראה אם אני יכול לשחזר את התוצאה מפעם קודמת, ועם קצת מזל אולי גם לשפר אותה בכמה שניות". בשביל משהו כל כך לא ודאי אני לא מוכן להתאמץ באופן שדוחף אותי ממש לקצה היכולת.
למרות מה שכתבתי בפסקה הקודמת, לאחרונה התפתיתי להירשם לשני מרוצים מתוך מטרה לרוץ אותם הכי מהר שאני יכול. הראשון היה מרוץ הלילה של תל אביב, למרחק 10 ק"מ, והשני מרוץ "אייל" ברמת השרון למרחק 15 ק"מ. בשני המרוצים התלווה אלי דימה, שבדרך כלל ממעט להשתתף במרוצים כביש רשמיים, ומעדיף ריצות שטח טכניות ומרחקים ארוכים יותר. דימה הוא הרבה יותר מהיר ממני ובמרוץ הלילה הוא החליט גם לרוץ את הכי מהר שלו וב"אייל" הוא רץ בשביל החוויה והתנדב להתלוות אלי.
השיא שלי ב-10 ק"מ, 43:51 נקבע לפני שנה וחצי במרוץ הרצליה. מרוץ הרצליה הוא מרוץ מהיר, אבל בפעם האחרונה שהשתתפתי בו הוא התקיים במסלול אלטרנטיבי שכלל הרבה פניות חדות. בנוסף, המרוץ מתקיים תמיד בסוף אפריל או בתחילת מאי, ובשנה שעברה נפל על יום חם. יחד עם העובדה שהמסלול היה מעט ארוך מדי, ראיתי פוטנציאל לשיפור של חצי דקה עד דקה מהתוצאה. מצד שני, גם "מרוץ הלילה" הוא לא להיט. הוא יותר הפנינג ממרוץ, הוא מאוד עמוס והמוני, לא שטוח כמו המסלול בהרצליה ולא ברור אם הדיוק במדידת המרחק הוא בראש מעייניהם של המארגנים. למרות זאת, התכוונתי לנצל את העובדה שאצא בין הראשונים בזינוק של הרצים המהירים יותר ולא אסבול יותר מדי מהצפיפות.
מרוץ הלילה של תל אביב הוא המרוץ הראשון שהשתתפתי בו אי פעם, אם מתעלמים ממרוץ עממי אחד מלפני שלושה עשורים. זה היה ב-2008, שילבתי כמה קטעי הליכה בתוך הריצה וסיימתי אותו בשעה ותשע דקות. שנה לאחר מכן השתתפתי שוב וציפיתי לשיפור משמעותי בתוצאה, אבל לאכזבתי שיפרתי רק במעט: שעה ושמונה דקות. שנה לאחר מכן נפצעתי ופרשתי מריצה. כשחזרתי לרוץ ב-2013, נרשמתי שוב למרוץ הלילה כדי לסגור מעגל, וסיימתי ב-53 דקות ושיא אישי. מאז לא השתתפתי בו יותר כי הרגשתי שאני לא זקוק לארועים מהסוג הזה. כמעט עשור לאחר מכן, החלטתי לחזור אליו לביקור נוסף.
קצת לפני אמצע הדרך
הצפיפות בזינוק לא הפריעה יותר מדי ויצאתי לדרך. אחרי הק"מ הראשון, השעון הראה שרצתי אותו בפחות מארבע דקות, מה שבכלל לא הגיוני. אני מכיר את עצמי ובקצב כזה הייתי מותש לחלוטין אחרי ק"מ אחד. יותר סביר שהשעון טעה במדידת המרחק. קצת לאחר מכן נפרמו לי השרוכים בנעל ועצרתי כדי לשרוך אותם מחדש. זה לא לקח הרבה זמן אבל שניות יקרות אבדו בעצירה הזו. בקילומטרים הבאים השעון המשיך להראות לי תוצאות לא עקביות, ונראה שהוא מנסה לתקן חזרה את השגיאה שלו במדידה של הקילומטר הראשון. סימוני המרחק של מארגני המרוץ לא עזרו לי בכלל ונראה היה שהם הוצבו במקומות אקראיים שבכלל לא קשורים למקום האמיתי, לפעמים אפילו 300 מטרים מהמדידה שלי. בכל ק"מ הוצב גם שלט וגם עמוד עם המרחק שעברנו, אבל בין אחד לשני היה לפעמים מרחק של 100 מטרים. בעקבות זאת, לא באמת ידעתי להעריך אם אני בקצב לשיא או לא.
ליד בית העיריה
אחרי כארבעה קילומטרים התחלתי להתעייף, והתקשיתי להחזיק את קצב הריצה, שבעצם לא הייתי בטוח מהו. הקילומטר השמיני היה בחלקו בעליה והחלטתי להרגיע טיפה את הקצב כדי לשמור כוחות לסיום. בשלב הזה הערכתי ששיא לא יהיה, ובעיקר כיוונתי לתוצאה מכובדת, כמה שיותר קרובה לשיא. השעון שלי צפצף שעברתי 10 ק"מ תוך כדי קביעת שיא של 43:09. הבעיה היתה שקו הסיום בפועל עוד היה רחוק. הגברתי ככל שיכולתי לסיום, וסיימתי ב-43:53. שתי שניות איטי יותר מהשיא, תודות לתקרית השרוכים מתחילת המרוץ. דימה חיכה לי על קו הסיום. הוא עמד ביעד שהציב לעצמו, לרדת מ-40 דקות. גם הוא התרשם מהמסלול בפועל היה ארוך בכמאה וחמישים מטרים מהמדידה שלו.
בערך קילומטר לסיום
כעבור שבועיים השתתפנו במרוץ אייל. דימה הפתיע והגיע לנקודת הזינוק אחרי כשכבר רץ 9 ק"מ מהבית, כחלק מאימונים למרתון טבריה בחודש הבא, אליו הוא רשום. השיא שלי ב-15 ק"מ ממרוץ אייל הוא השיא הכי פחות איכותי, מכיוון שהקצב הממוצע שלי איטי משמעותית מהקצב בשיא שלי בחצי מרתון. תנאי המסלול מסבירים חלק מהפער, אבל על הנייר יש פוטנציאל של כשלוש דקות לשיפור. התוכנית שלי היתה להיות קצת יותר צנוע, לכוון לקצב 4:30 דקות לקילומטר ולתוצאה סופית של 1:07:30, שתי דקות מתחת לשיא. גם אם אתעייף לקראת הסוף, יש מרחב תמרון גדול להאט ועדיין לשפר את השיא האחרון.
המסלול של אייל הולך ונהיה קשה ככל שמתקדמים במרחק. חמשת הק"מ הראשונים מתחילים בעליה אבל לאחריה יש ירידה ארוכה מאוד וגם לאחריה, הכביש מתישר אבל עדיין במגמת ירידה קלה מאוד. חמשת הק"מ הבאים הם שטוחים אבל רובם בשבילי שטח בתוך פרדס, אז הריצה בהם מעט קשה יותר. השליש האחרון של המרוץ זהה לשליש הראשון, רק במהופך: מגמת עליה שהופך לעליה חדה וארוכה מאוד ששוברת נפשית ופיסית רצים רבים. השורדים יוכלו לנצל ירידה לקראת הסיום ולשפר עמדות. בשבע הפעמים הקודמות שרצתי במסלול הזה רק שלוש פעמים צלחתי את העליה עם כוח להאיץ לסיום ובשאר הפעמים התעייפתי עוד לפני שהעליה הגדולה התחילה, כולל בשתי התוצאות הטובות ביותר שלי.
הירידה הגדולה בשליש הראשון
נעמדנו קצת מאחורי הפייסרים (מכתיבי הקצב) לקצב 4:30 כשהמרוץ הוזנק. הזינוק יוצא לרחוב שהוא צר מדי בכדי להכיל את זרם הרצים, והקילומטר הראשון היה בעיקר ריצה בסלאלום וחיפוש אחרי הזדמנויות לעקוף דבוקות של רצים איטיים מאיתנו. למרות הריצה הלא יעילה והעובדה שרוב הק"מ הראשון הוא בעליה, סיימנו אותו ב-4:31. בירידה הגדולה כמובן הגברנו מאוד, אבל גם בסיום הירידה נשארנו על קצב מהיר מהתכנון שלי, כשתיים או שלוש שניות מעל ארבע דקות ועשרים לקילומטר. בכל הזמן הזה הייתי מודאג שיגמר לי הכח בשליש האחרון, כי אין חכם כבעל ניסיון. דימה, שרץ את המרוץ בפעם הראשונה וממילא הקצב הנוכחי היה קל לו, התעלם מהרמזים שלי שצריך להאט טיפה ובעיקר חזר על הטיעון שזו ההזדמנות לנצל את החלק הקל של המרוץ כדי לייצר "מלאי" של זמן עודף שאותו אפשר להפסיד בסיום. זה טיעון נכון אבל עד גבול מסויים ואני חששתי שחציתי אותו.
עוד דבר מוזר ששמנו לב אליו הוא שהפייסרים לא רק לפנינו, אלא מגדילים את הפער עוד ועוד, אפילו שאנחנו רצים יותר מהר מקצב המטרה שלהם ומכאן שגם הם מהירים מדי. בשלב הזה לא היה ברור אם הם פשוט לא עושים עבודה טובה בהכתבת קצב, או שהם רצים באופן טקטי ב"פוזיטיב ספליט", שזה אומר שהם מתכננים להאט במחצית השניה של המרוץ, כדי להתאים את עצמם לרצים אחרים שפשוט לא מסוגלים להחזיק קצב אחיד לאורך כל המרוץ.
שבילי הפרדסים בשליש השני
חמישה ק"מ הסתיימו בב-22 דקות ונכנסנו לפרדס לשליש השני. בניגוד למרוצים קודמים, הקצב שהיינו בו נשמר, פחות או יותר, תוך כדי שאני ממשיך לטעון שאנחנו מהירים מדי ואני אתפרק בסיום. הפייסרים עדיין היו הרבה לפנינו, אבל לפחות כבר לא התרחקו מאיתנו, ואולי אפילו התחלנו לצמצם את הפער מהם. את השליש השני סיימנו בזמן דומה לשליש הראשון תוך כדי שאנחנו עוקפים את הפייסרים. אני חשבתי שנכון להישאר לרוץ איתם קצת, כדי לשמור על כוחות לעליות שבהמשך, אבל לא היה לי כוח להגיד על זה משהו ולכן דימה פשוט עקף אותם והשאיר אותם מאחור ומ"חוסר ברירה" עשיתי אותו דבר.
בשלב הזה במרוצים קודמים הייתי מתחיל להרגיש עייפות וגם רואה איך הקצב הולך ודועך, אבל הפעם זה לא קרה. חלק מזה נובע מכך שבדרך כלל, בשלב הזה של המרוץ, הטמפרטורות עולות וגם המרוץ עובר במקום לא מוצל. הפעם נהנינו מיום קריר אז הקצב נשמר. הגענו לעליה הגדולה וקצת לפניה הודעתי לדימה שאני לא מתכוון "להתאבד" עליה, אלא לבצע בקרת נזקים ולרוץ הכי מהר שאני יכול אבל בלי להתעייף. מכיוון שהמארגנים סימנו ק"מ מתוך העליה הגדולה כקטע מיוחד שמקבל מדידת זמנים משל עצמו, שחררתי את דימה לפרוץ קדימה והמשכתי לבד.
השליש השלישי, לקראת סיום העליה הגדולה
העליה הגדולה היא תמיד קשה, אבל הפעם הצלחתי לסיים אותה רענן. הקילומטר השלושה עשר, שרובו חופף לעליה הזו והוא תמיד הק"מ הכי איטי במרוץ הסתיים ב-4:38, שזה כמו הקצב הממוצע שלי בכל ריצת השיא של שנה שעברה. קצת אל תוך הקילומטר הארבעה עשר התחילה ירידה ומשם הגברתי עוד ועוד עד הסיום. גם במרוץ הזה קו הסיום היה 150 מטרים אחרי שהשעון הראה שסיימתי את המרחק הנקוב. הזמן הרשמי שלי היה 1:06:20, קצב 4:25 לקילומטר, שיפור של מעל לשלוש דקות לשיא משנה שעברה ואפילו הרגשתי חזק בסיום ולא ממוטט כמו שאני רגיל. דימה, שסיים דקה לפני חיכה לי בסיום, ואין ספק שבזכות ההתעלמות שלו מתוכנית הריצה שלי הצלחתי למצות את הפוטנציאל שלי עד תום.
מעלים קצב בירידה שלפני הסיום
פעם שמינית במרוץ הזה, ונראה שבזמן הקרוב אקח ממנו הפסקה. לפני שש שנים חשבתי שאני בשיא הכושר שלי, ולעולם לא אשפר יותר את שיאי הריצה שלי. שנה אחר כך עוד חזרתי למרוץ אייל בתור פייסר (בקצב מאוד נוח, בשבילי) אבל אחר כך לקחתי ממנו הפסקה עד לפני שנה, כשהחלטתי לאתגר מחדש את השיאים הישנים, ועוד פעם השנה. עכשיו אני שוב במצב תודעה של "השיאים האלו לא ישברו יותר", אבל מי יודע.
ועוד משהו לסיום: בקשה קטנה ממשתתפי המרוצים. כשחיפשתי תמונות מהמרוצים כדי להעלות אותן כאן, נאלצתי לוותר על לא מעט תמונות בגלל שמישהו עשה להן "פוטובומב". רצים רבים, כשהם רואים צלם על מסלול הריצה, מחליטים לעשות פוזות לצלם, להניף ידיים ולעשות פרצופים. רצים אחרים רואים אותם ומחליטים לעשות אותו דבר. אני בהחלט מבין את הצורך לעשות את זה, גם אני הייתי עושה את זה כשהייתי רץ מתחיל. התוצאה היא שלא רק שמקבלים תמונות מגוכחות, גם הורסים את התמונות לכל שאר הרצים שמצולמים בהן. אז בבקשה, חיוך קטן אבל בלי פוזות. אתם הכי יפים כשאתם פשוט רצים.
זה היה מזמן, לפני ארבע שנים וחצי, כשהשלמתי את את היעד הארבעה עשר שלי, מספר שלושים ברשימה, להשתתף במרוץ מכשולים. היעד הזה נכנס לרשימה אחרי שידידת פייסבוק שגרה בארה"ב פרסמה פוסט שהיא שוקלת להשתתף בתחרות שנקראת Tough Mudder. הטאף מאדר הוא מותג שעורך תחרויות חוויתיות ברחבי העולם, אך בעיקר בארצות הברית. הנה קליפ קצר מאוד:
כפי שניתן לראות בסרטון, בוץ, מכשולים שונים, עוד בוץ ולא מעט ריצה בין המכשולים. וחוץ מזה, יש גם בוץ. זה נראה לי כמו עוד אחד מהיעדים השטותניקיים, כמו לרוץ מחופש או לשבור משהו. עם זאת, חששתי מאוד מהקושי של היעד. באותו זמן ריצה היתה הספורט היחיד שלי וחששתי מאוד ממכשולים שדורשים כוח בפלג גוף עליון כמו טיפוס. המרוץ הוא חוויתי ולא תחרותי אז מותר לדלג על מכשול שלא מצליחים לעבור, אבל כמובן שלא באתי עם גישה תבוסתנית של לוותר מראש.
קראתי באינטרנט על טאף מאדר, וגם על שני מותגים מתחרים בתחום מרוצי המכשולים, Legion Run ו-Spartan. אף אחד מהם לא תכנן אירועים בישראל, מה שאומר לטוס במיוחד. בכולם, חלק מהמכשולים נקראו קשוחים במיוחד וחלק גם דורשים מרכיב של עבודת צוות. מכיוון שתכננתי ללכת לבד לא ידעתי אם אוכל להתמודד עם מכשול שדורש עזרה מקבוצה. כל מרוץ מציע כמה רמות קושי, כשאפשר לבחור מסלול קצר יותר עם פחות מכשולים. כמובן שהגאווה הפנימית לא אפשרה לי להסכים לפחות מהכי קשוח שאפשר. אם כל זה לא מספיק קשוח, בשנת 2013 אחד מהמשתתפים טבע ומת במהלך התחרות.
זמן לא רב אחרי כתיבת הרשימה, בסוף 2016, נתקלתי ביוזמה לקיים מרוץ כזה בישראל. אפילו נסעתי במיוחד לאמצע שום מקום באזור בן שמן, שבו נערכה הדגמה של חלק מהמכשולים, שבהחלט נראו עבירים. קצת לאחר מכן המרוץ בוטל. בשנת 2017 התקיים בישראל מרוץ בסגנון הזה, אבל איכשהו הצלחתי לפספס אותו. למרות שגיליתי על המרוץ רק בדיעבד, הייתי מעודד מהעובדה שאם מרוץ כזה התקיים פעם אחת, מתישהו הוא יתקיים שוב.
מכשול לדוגמה מהמרוץ שלא היה
חלפה שנה והמרוץ שפספסתי התקיים שוב, תחת השם Mud Run. הצלחתי גם לאתר קולגה מהעבודה שהשתתף במרוץ הראשון. אגיד בעדינות שבחיים לא הייתי מאמין עליו שהוא ילך לדבר כזה, ובכל זאת הוא הלך ואפילו שרד, מה שעודד אותי שלפחות בגרסה המקומית, המרוץ לא כל כך קשה.
לא רציתי ללכת לבד והתקשיתי למצוא מישהו שיסכים לבוא איתי. בסופו של דבר, חבר לקבוצת ריצה, שגם חולק איתי אותו שם, הסכים. במקביל לעובדה שהוא הסכים, הוא גם סירב, מה שהיה מאוד מבלבל. חשבתי שמכיוון שהוא צעיר ממני בכמה שנים וגם עם רקע קרבי הוא לא יחשוש מהמתקנים, אבל כנראה שדווקא חלקם עוררו אצלו שדים מרבצם. הנה התכתבות בינינו שמסכמת את רוח הדברים:
הפרטים הטכניים החשובים בהתכתבות הזו: המקצה של ה-10 ק"מ היה המקצה המלא, וכלל 18 מכשולים שפזורים לאורך המסלול. מסיבות לוגיסטיות, ההזנקה היתה ב"גלים" והזינוק הראשון היה בשבע בבוקר. קו המחשבה מאחורי הבחירה בו היה שממילא יהיה הרבה בוץ במסלול, אבל יותר קל לטפס על מכשולים כשהם נקיים, לפני שהמתחרים שלפני מרחו אותם בבוץ. רשימת המכשולים הופיעה באתר ושנינו חששנו הכי הרבה מהטיפוס על חבל. כיום, טיפוס על חבל זה משהו שאני עושה מדי פעם בקרוספיט וגיליתי שאני די טוב בו, אבל באותו זמן החבל בעיקר עורר אצלי טראומות מהתיכון.
בסופו של דבר, הוא לא הבריז, והגענו מוכנים להתלכלך.
חימום לפני הזינוק
אני לא זוכר את כל המכשולים, אבל זוכר כמה עיקריים. המסלול התחיל בזחילה מתחת לתיל, בעיקר כדי ללכלך אותנו ישר על ההתחלה.בתמונות הבאות אפשר לראות בעיקר זרועות מרוחות בבוץ, אבל לא הרבה יותר מזה. זה מכיוון שהיו מכשולים שהבוץ בהם היה "אדמה רטובה" והיו מכשולים רטובים, או כאלו שאם נופלים מהם, זה לתוך בריכה עכורה, אבל ממש לא היה משהו שמזכיר אמבטייה של עיסת בוץ. בזמן אמת הייתי דווקא די מרוצה מזה, אבל בדיעבד, אני אפילו לא בטוח אם תמונת ה"לפני" למעלה היא לא תמונת "אחרי", אז החוויה היא לא לגמרי שלמה.
רצים ממכשול למכשול
בין מכשול למכשול היו כמה מאות מטרים של ריצה. בגלל הרקע של שנינו בריצות ארוכות, עבורנו הריצה היתה יותר כמו הזדמנות למנוחה בין המכשולים, בעוד שבוודאי לחלק מהמשתתפים האחרים המרחק המצטבר היה כנראה קשה. המתקנים שהפתיעו אותי בקושי הם כאלו שדרשו טיפוס, והראו לי כמה שחסר לי כוח בפלג גוף עליון. אני זוכר חומה לא גבוהה במיוחד שהיה צריך לטפס מעליה ומכשול רשת שהיה צריך לזנק אליו, להיתפס על הרשת (או ליפול לבריכה שמתחת), לטפס למעלה, לעבור לצד השני (מה שהתגלה כחלק הכי קשה) ואז ליפול לבריכה שהתחמקנו ממנה בטיפוס למעלה. אין לי תמונה מיום המרוץ, אבל הנה תמונת אילוסטרציה (הרשת במרוץ היתה הרבה פחות גבוהה):
מכשול רשת, אילוסטרציה
יש מכשולים שלא זכרתי אבל מופיעים בתמונות, אז כנראה שהם אכן היו:
בין השוחות
לא, לא נפלנו לבריכת בוץ מתחת
בדומה למתקן על המוטות המקבילים, היה גם מכשול על טבעות, שהיה צריך לעבור מאחת לשניה, או ליפול לבריכה מתחת. בזמן שחיכינו לתור שלנו, ראיתי שרוב המעברים בין הטבעות הם כאלו שמספיק להושיט יד כדי להגיע לטבעת הבאה, אבל יש אחת ממש רחוקה, שאף מוטת ידיים לא ארוכה מספיק עבורה. לפני היו כמה צעירים שניסו להתנדנד ולהשליך את עצמם באויר לטבעת הבאה וכולם נכשלו. שנת 2018 היתה לפני ששידורי "נינג'ה ישראל" התחילו, והרעיון שיש אנשים שמסוגלים להתנדנד ולהשליך את עצמם באויר למרחקים ארוכים נראה מופרך, לכן מבחינתי היה ברור שאו שמדובר בתקלה בהרכבת המתקן, או שבאופן מכוון רוצים להפיל את כולם לבריכה. בהשלמה עם הבלתי נמנע, הגעתי עד הטבעת הבעייתית ואז סיימתי את המכשול דרך הבריכה שתחתיו.
מתקנים אחרים שאני זוכר: בריכת מים קפואים, שעברנו די בקלות, וגם שטפה את כל הבוץ. "הליכת זיקית" על חבל, שעוררה חוסר נוחות בשל הצורך להיות תלוי הפוך על חבל, אבל הסתיימה ללא ארועים וזחילה מתחת למכשול עם צמיגים, שהיה אמורה להיות מכשול מלכלך אבל פחות מדי בוץ וקטע של המכשול בלי צמיגים השאיר אותנו יחסית נקיים.
מתישהו הגענו לחבל המפורסם. היו כמה חבלים לבחור מהם והיה צריך לטפס על אחד מהם לפני שממשיכים לרוץ, או לוותר על הטיפוס וגם על שאריות הכבוד העצמי. ליד החבלים עמדו כמה צעירים שבמבט מהיר לא נראה כאילו צריכה להיות להם בעיה לטפס, אבל למעשה עמדו מיואשים ונחו בין ניסיון כושל אחד לשני. הטיפוס לא נראה כל כך גבוה. שנינו זינקנו ותוך שניה ושליש כבר היינו למעלה, בלי שום טכניקה ורק כמה משיכות של כח גס בידיים וחיבוק של החבל ברגליים. אחרי עוד כמה שניות היינו בדרך למתקן הבא, צוחקים על ה"דמון הגדול" שחששנו ממנו.
בסופו של דבר הגענו למכשול האחרון, הקיר. למי שמכיר את התכנית "נינג'ה ישראל" (או כל גרסה אחרת של התכנית) מדובר במכשול דומה. קיר גבוה עם שיפוע קל שמטפסים אותו בריצה מהירה כדי להגיע לבמה שנמצאת בפסגה שלו. כמובן שאז עוד לא היתה התכנית הזו, ואני לפחות לא הכרתי את הפורמט האמריקאי, אז בשבילי זה היה מתקן לא מוכר. הקיר היה רחב ואפשר לכמה מתחרים לנסות לטפס עליו בו זמנית, וכשהגענו אליו ראיתי שרובם המוחלט נכשלים שוב ושוב. בקצה הקיר השתלשל חבל שאפשר היה להיעזר בו בטיפוס, לאלו שויתרו על טיפוס בכח הריצה בלבד. מאחוריו היה תור ארוך של ממתינים והצטרפנו אליו.
מכיון שבמתקן האחרון נוצר צביר של מתחרים שלא מצליחים לעבור אותו, הסדרנים הנחו שמי שנכשל בטיפול אפילו עם החבל, צריך לעקוף את הקיר ולוותר עליו. מתחרה אחרי מתחרה ניסו, חלק הצליחו אבל חלק גדול יותר נכשלו. הכישלון כאן גדול במיוחד כי למעשה קו הסיום היה במה שמומקה מעל הקיר, ומי שלא מצליח לטפס עליו בעצם לא באמת זוכה לחווית סיום.
תורי הגיע, עליתי בריצה כמה שיכולתי ותפסתי בחבל בנקודה קרובה יחסית לפסגה. היה מאוד קשה למשוך את עצמי עוד קצת למעלה, וכשניסיתי להתפוס בידיים את הבמה שמעל הקיר, הזרוע שלי נכנסה לרווח שהיה בין הקיר לבמה, ונתקעה שם. הייתי צריך להתאמץ רק כדי להמשיך להחזיק את עצמי תלוי על הקיר, ועכשיו גם לחלץ זרוע תקועה. חששתי שאם אתמקד בלשחרר את הזרוע, כשאוציא אותה כבר לא יהיה לי כוח להגיע למעלה. החלטתי לנסות להעביר רגליים, ובסופו של דבר את כל הגוף (חוץ מהזרוע) לבמה, ואז לנסות לשחרר את היד. החשש היה שמכיוון שכל הגוף יהיה בזווית שונה ממה שהוא היה כשהזרוע נכנסה לרווח הזה שבו היא נתקעה, לא אוכל לחלץ אותה בכלל.
בדילמה הזו שבין לסיים את המכשול לבין השלמות הגופנית שלי בחרתי כמובן נכון, וזה כמובן לוותר על הזרוע. אני לא יודע כמה זמן הייתי תקוע שם למעלה, אבל זה הרגיש כמו נצח, ובמהלך הנצח הזה חשבתי על חיות שנתפסות במלכודת ואז מכרסמות לעצמן גפה כדי להשתחרר, וזה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות אם לא תשאר לי ברירה, אבל רק אחרי שארים את עצמי למעלה. בסופו של דבר, כשהגוף כבר היה על הבמה, גם הזרוע הסכימה להשתחרר. שותפי למרוץ שחיכה לתורו עלה עם פחות דרמה, ובזאת המרוץ הסתיים.
הזרוע כבר משוחררת, על הבמה שמעל לקיר
תמונת הניצחון
כמה שעות לאחר מכן, נחתנו למציאות חדשה, שהיתה די צפויה:
שיחת סיכום
היתה חוויה מעניינת, וגם זו היתה ההזדמנות הכמעט אחרונה לסיים את היעד בלי להסתבך עם טיסות לחול. לדעתי בשנה לאחר מכן המרוץ התקיים שוב, אבל לאחר מכן בוטל בגלל הקורונה ומאז לא התחדש יותר. מההתרשמות שלי מהסרטונים של הטאף מאדר ומרוצים דומים, אני חושב שהגרסה הישראלית היתה הרבה יותר קלה, ואני תוהה איך הייתי מתמודד עם הגרסאות הבינלאומיות, במיוחד היום אחרי שיש לי קצת רקע בקרוספיט ובעבודה עם משקל. אולי ברשימת היעדים הבאה.
הטיול לניו זילנד ואוסטרליה חתם את היעד הארבעים ושמונה מתוך חמישים, מה שאומר שפרויקט חמישים יעדים לגיל חמישים מתקרב לסיומו ואפילו די הרבה לפני הדדליין. אחרי שבע שנים שלרשימה היתה נוכחות משמעותית בחיי, היא עומדת להסתיים, מה שמעלה כמובן את השאלה, מה הלאה? את התשובה אני רוצה להפריד לשניים, חלק אחד שמתייחס לחיים האישיים שלי מחוץ לבלוג הזה וחלק שני שמתייחס לסיקור שלהם בבלוג. כמובן שיש אספקטים ששייכים לשניהם, אבל אשתדל "לבחור להם צד" ולכתוב עליהם רק פעם אחת.
החיים עצמם
ראשית, ארבעים ושמונה זה עדיין לא חמישים. יש עוד שני יעדים לסגור. את היעד שיהיה 49 תכננתי לסיים כבר בקיץ, ולמעשה כבר תקופה ארוכה הוא מתבשל על אש קטנה, אבל בגלל האופן שהגדרתי את המדד שלו, אני לא יכול להכריז על הסיום שלו. בסוף הקיץ הגיעו הנסיעות לחו"ל, ואז החגים, ועוד נסיעה ועוד חגים. עוד מעט, "אחרי החגים" יגיע ואוכל להתפנות אליו. אני מניח שבתוך כחודשיים אגיע למצב שגם אם ארצה להמשיך עם היעד עוד, כבר אוכל לסמן אותו כאילו הושלם. יעד 50 הוא מאוד פשוט ומחכה לתורו כי פשוט החלטתי שהוא יהיה האחרון.
אני מתכנן לכתוב עוד רשימה, שישים עד שישים, אבל כרגע עוד אין רשימה כזו. יש כמה רעיונות שמתגלגלים בראש אבל גם אם ארשום אותם, אני לא חושב שיהיו לי כרגע יותר מעשרה יעדים. היעד היחיד מהרשימה הבאה שנמצא בביצוע הוא להשלים את אתגר "שבעה מרתונים בשבע יבשות". כרגע אני עומד על ארבע ונשארו לי אפריקה ושתי האמריקות. זה יקח כמה חודשים עד שנה, אבל ככל הנראה תהיה רשימה חדשה.
לאשתי גם יש רשימה משלה, ומצב הביצוע שם לא רע ועומד על 34 מתוך 50. אם לוקחים בחשבון שהיא צעירה ממני, זה אפילו מצויין. מצד שני, היא תקועה עם כמה יעדים קשים שנשארו לסוף. יש סיבות שונות למה היעדים האלו עדיין לא הושלמו ובראשן העובדה שאינה אובססיבית כמוני לרשימה. למילה "אובססיבי" יש קונוטציה שלילית, אבל אפשר גם להסתכל עליה אחרת: הרשימות הן דברים שאנחנו עושים בשביל עצמנו, ואת חלקם אפשר לעשות בהפסקות שאנחנו מקבלים מההתחייבויות שלנו ב"חיים עצמם" (בעיקר קריירה, אבל גם אילוצים משפחתיים ודברים אחרים) אבל אחרים דורשים התחייבות משמעותית יותר ולסדר את שאר האילוצים בחיים מסביב. האובססיה שלי מתבטאת בזה שיותר פעמים בחרתי להתחייב לרשימה ולהעמיד את היעד התורן בקדימות גבוהה. זה טיעון סובייקטיבי, אבל גם אובייקטיבית, הקריירה שלה פחות גמישה משלי ויש לה פחות הזדמנויות לבצע תעדוף שכזה. היות שתיכף לא תהיה לי רשימה משלי להיות אובססיבי לגביה, אני אשמח להיות אובססיבי לרשימה שלה ולתמוך בה בחלק מהיעדים האחרונים שלה, לפני שאתפנה לרשימה הבאה שלי.
יש עוד דברים בחיים חוץ מהרשימה, ואחד מהם, עליו כתבתי לא מעט בבלוג, הוא ריצות מעניינות. חלקן נעשו במסגרת יעדים כלשהם, אבל אחרות לא. בפרט, יש את הפרויקטים של חבורת "שביל השרון". את שביל השרון עצמו סיימנו, כך גם את הריצות לאורך החוף (אם כי אישית לא השתתפתי בכל הריצות) אבל בריצות על שביל ישראל נתקענו. רוב השביל, במיוחד החלק הדרומי שלו, דורש הערכות לוגיסטית של לפחות יומיים בכל פעם, אך עדיין יש מספר קטן של קטעים שכל אחד מהם ניתן לביצוע חד יומי. יתכן שאת הקטעים הקרובים יותר שחסרים לנו נתחיל לרוץ בקרוב אך אני סקפטי לגבי השלמת השביל כולו. הזמן יגלה.
החיים כפי שהם משתקפים בבלוג
אני כותב על כל יעד שהושלם, ולכן שני היעדים שטרם בוצעו יזכו לרשימה, וכך גם עוד ארבעה יעדים מהעבר שהושלמו טרם תחילת הכתיבה בבלוג, אם כי רובם לא מרגשים במיוחד, לדעתי. בסיום הפרק הזה של חמישים יעדים מסוקרים, הייתי רוצה לעבור על כל מה שקרה בשנים האחרונות ולכתוב כמה סיכומים. מאיזה יעדים אני מרוצה יותר ומאילו פחות, איזה הפתיעו לטובה ואיזה אכזבו, איך המסע הזה שינה אותי ומה למדתי ממנו, ומה אני לוקח מהניסיון שלי לרשימה הבאה. כשהכנתי את הרשימה לפני כשבע שנים חיפשתי רשימות דומות באינטרנט ואני מקווה שסיכום כזה יועיל לאחרים שרוצים לכתוב רשימה משלהם. אני מעריך ששלב הסיכומים יסתיים בתחילת 2023 או אולי מעט קודם.
על הרשימה הבאה, כשתהיה כזו, אני לא מתכוון לכתוב כאן. זה לא אומר שלא אכתוב בכלל על יעד כזה או אחר, אבל רוב היעדים ישארו בתחום של חיי שלא מסוקר כאן. בפועל, זה אומר שהכתיבה בבלוג תתמעט מאוד. אני נהנה מהכתיבה, אבל היא לוקחת המון זמן. רשימה שאני כותב לוקח אולי חמש דקות לקרוא, אבל הכתיבה לעיתים אורכת שעות. אשמח לקבל את הזמן הזה בחזרה. כשהתחלתי את הרשימה, לא חשבתי לחשוף אותה כאן בפרוטרוט. לבלוג יש כמה קוראים בודדים קבועים ויש לכל היותר מספר קטן של רשימות שהגיעו לתפוצה של עשרות אנשים, אבל זה עדיין האינטרנט וכל מה שכתוב שם פוטנציאלית יכול להגיע לכל העולם. כשהתחלתי את הכתיבה כאן התחייבתי לעצמי לחשוף בהדרגה את כל היעדים, אבל את הרשימה הבאה אני מעדיף לשמור ברובה לעצמי.
בבלוג כתבתי גם על ריצות מעניינות, לרוב בליווי תמונות מאותן ריצות, ובהחלט יתכן שהחלק הזה ימשיך. מטבע הדברים, הריצות המעניינות הן לא דבר שבשגרה, כך שמדובר על נפח כתיבה ופרסום נמוך. אפשר לנסות להעריך מה יקרה בעתיד אבל אי אפשר לחזות אותו במדוייק, אז בהחלט יתכן שבעתיד יהיו לי תחומי עניין אחרים שאחליט שאני רוצה לכתוב עליהם בפלטפורמה הזו. ואולי לא.
זה לא פוסט פרידה, הרשימה עוד לא הסתיימה וגם אחריה הכתיבה כנראה לא תפסק לחלוטין, רק תהפוך למאוד ארעית. 137 רשימות שכבר נכתבו (כולל זו) ועוד כמה שצפויות להיכתב בעתיד נמצאות כאן כדי להישאר ולתעד את מסע עצמי שהתחיל בשעשוע והפך למשהו גדול בהרבה.
היעד השלישי ברשימה הושלם ומעלה את מניין היעדים שהסתיימו לארבעים ושמונה. אחרי שחשבתי שהיעד "לטייל באוסטרליה או בניו זילנד" כבר לא יקרה בלוח הזמנים וצריך להחליף אותו במשהו אחר, לא רק שהוא יצא לפועל, בפרק זמן מוגבל הצלחתי לבקר בשתי המדינות. חבל שלא יכולתי להישאר יותר, אבל עכשיו שהייתי וטעמתי והבנתי מי נגד מי, אני בטוח שבעתיד (הכנראה לא כל כך קרוב) תהיה הזדמנות לחזור ולהשלים חוסרים.
הנסיעה ארכה שבועיים וחצי ובניכוי הטיסות, שבועיים וקצת. כדי שהרשימה הזו לא תמשך עד קץ הדורות, אני אסתפק בתמונות נבחרות מהמקומות העיקריים שהיינו בהם, עם הסברים קצרים. מי שמכיר לא ישתעמם, מי שלא יוכל לחפש ברשת ולקרוא עוד. אפשר גם לשאול אותי בתגובות או לפנות אלי בעולם האמיתי.
ניו זילנד
מבין שני האיים של המדינה, היינו רק במחצית הצפונית של האי הצפוני. אוקלנד, העיר הגדולה במדינה שימשה כבסיס לשתי גיחות של 3-4 ימים, אחת דרומה לעיר רוטורואה ואחת צפונה לעיירה פאיהיאה, ממנה יצאנו לטיולים נוספים.
ה-SkyTower באוקלנד
טרק קצר באי Rangitoto, שסמוך לאוקלנד
מערות בזלת באי
בדרך לרוטורואה עוצרים בהוביטון
זה מפוחלץ אבל בפנים היו כמה אמיתיים
קצת zorbing לנפש
בריכה גיאותרמית באגם רוטורואה
היציאה ממערת הנטיפים Waitomo. את התולעים הזוהרות אי אפשר היה לצלם
מעבר למפרץ בפאיהיאה נמצאת העיירה ראסל, בעברה עיר הבירה הראשונה
המגדלור בקצה הצפוני ביותר של ניו זילנד
מבט נוסף מקצה ניו זילנד, בו הים הטסמני נפגש עם האוקיאנוס הפסיפי
ביציאה מהמפרץ בפאיהיאה נמצא The hole in the rock
מבט מקרוב, לפני שהספינה עברה דרכו
האי Urupukapuka, אחד מהאיים הרבים במפרץ
מופע מאורי באחוזת Waitangi, בה נחתמו הסכמים שייסדו את ניו זילנד המודרנית
אוסטרליה
זו יבשת שלמה, אבל היה לנו זמן לדגום אותה רק בשני מקומות. העיר סידני, שעיקר השהות בה הוקדש למרתון ומרכז היבשת, ה-Outback בטריטוריה הצפונית.
כולכם יודעים מה זה, אבל ככה עוד לא ראיתם אותו
צריך לסמן "וי" על החיות האופייניות למקום
מייצג אמנותי בתוך העיר סידני
וולובי (בע"ח דמוי קנגרו קטן) בעיירה אליס ספרינגס שבמרכז היבשת
מבט מלמעלה על אליס ספרינגס. ברקע, רכס הרי מקדונל
קברו של ג'ון פלין, מייסד מערך הרפואה המוטס הראשון בעולם
Simpsons Gap, בהרי Macdonnell
האבנים בפארק הלאומי Kata Tjuta - Uluru
ההיילייט של הביקור, המונולית הגדול בעולם, ה-Uluru
תם ולא נשלם. עוד שני יעדים לסיום. הבלוג יוצא לחופשה קצרה של שבועיים או שלושה בשל חופשה משפחתית נוספת ויחזור בכוחות מחודשים.
את הרשימה הזו אני כותב מאוסטרליה. נניח לרגע לעובדה שאני נמצא פה בין היתר בגלל אחד היעדים האחרונים. הסיפור החדש על רשימת היעדים ימתין אחרי שאחזור לישראל.
את מרתון הבכורה שלי רצתי בברלין ב-2015. מקובל להגיד שמרתון ראשון רצים בשביל החוויה ולא בשביל התוצאה, אבל רציתי גם תוצאה. באותו זמן לא ידעתי אם המרתון הראשון יהיה גם אחרון ורציתי למצות את הפוטנציאל שלי. רצתי אותו ב-3:39:12, והייתי די מרוצה. בקילומטרים האחרונים נתקלתי ב"קיר" שהוסיף כמה דקות לתוצאה, אבל עד אותו משבר רצתי מהר יותר מהמתוכנן כך שהדברים מתקזזים. גם כיוונתי לתוצאה של פחות משלוש שעות וארבעים דקות, אז קיבלתי את מה שרציתי.
מרתון ברלין
בשנה לאחר מכן, התאמנתי הרבה והכושר שלי הגיע לשיאו, נכון לאותה תקופה. רצתי מרוצים בכל המרחקים כדי לראות עד כמה אני יכול לשפר את השיאים שלי. מכיוון שמרתון מהיר דורש הכנה ארוכה, זה היה המרוץ האחרון בסדרת המרוצים המהירים, בפריז, באפריל 2017.
האימונים לפריז היו מאוד מבטיחים ורצתי את הריצה המסכמת הטובה ביותר שלי, שחזתה תוצאה של מתחת לשלוש שעות וחצי, שזה היה היעד שכיוונתי אליו. מצד שני, לא הכל היה מושלם במרוץ הזה: בחודש לפני המרוץ חליתי לא פחות משלוש פעמים, בימים לפני המרוץ לא נחתי מספיק כי טיילתי בפריז וגם לא הצלחתי להקפיד על תזונה נכונה. בנוסף, המרתון עצמו נפל על יום חם למדי.
המרוץ התקדם לפי התוכנית, וכבר קיוויתי לתוצאה הרבה יותר מהירה מזו שכיוונתי אליה, בדומה לריצה המסכמת. עד שהגיע הקילומטר ה-30, שבו התחלתי להרגיש עייפות קלה. אחרי 32 ק"מ נתקלתי ב"קיר" המפורסם של רצי מרתון. התחלתי לאבד קצב והקילומטרים האחרונים היו עינוי אמיתי. סיימתי את המרוץ בתוצאה 3:30:35, שיפור משמעותי אבל פספוס קל של התוצאה שרציתי.
אחרי הסיום הייתי שבור, פיסית ומנטלית. לא יכולתי לעמוד והתישבתי על הרצפה. הרגשתי שזה לא מספיק ועברתי לשכיבה, וכבר חשבתי ללכת לעמדת עזרה ראשונה סמוכה. אחרי כמה דקות, כשחובש ניגש לבדוק אם אני בסדר, קמתי והגעתי לתחנת תזונה שהיו בה תפוזים חתוכים לרבעים. אכלתי אחד, ועוד אחד, ועוד ועוד, ורק אחרי שני תפוזים שלמים ועוד חצי תפוז הצלחתי לנתק את עצמי משם ולהמשיך ללכת, ואז התיישבתי לעוד חצי שעה לפני שהרגשתי בנוח ללכת שוב.
האכזבה מכך שלא הצלחתי להביע לתוצאה הסמלית של פחות משלוש שעות וחצי נעלמה מהר מאוד והתחלפה בהשלמה. לא הכל הלך מושלם במרוץ הזה ויתכן שבנסיבות אחרות כן הייתי מצליח לגרד כמה עשרות שניות שהיו חסרות לי, אבל ממש לא רציתי לנסות שוב. היה ברור לי שלא אעמיד את עצמי שוב במצב מסוכן כזה.
כך באמת היה. עברתי לאתגרים אחרים, כמו ריצות שטח ואולטרה, שהן מטבע הדברים ריצות איטיות יותר. במרתונים הבאים ניסיתי לקבוע תוצאה "מכובדת", בסטנדרטים שלי, אבל לא יותר מזה, וגם זה לא תמיד בהצלחה. מעבר לחשש להעמיד את עצמי בתנאי קיצון כמו בפריז, גם לא התאים לי עומס האימונים שהמרתון ההוא דרש, שכלל לא רק הרבה אימונים, אלא גם אימונים מהירים וקשים. העדפתי להוריד הילוך, ואיתו גם התוצאות נהיו איטיות יותר. הגיל גם עושה את שלו והנחתי שלשיאים של 2016-2017 כבר לא אחזור.
כל זה השתנה בתחילת 2021. אחרי המעבר לטבעונות, השלתי כמה קילוגרמים מיותרים ופתאום השיאים של לפני חמש שנים התחילו להישבר בזה אחר זה. כולם, חוץ מהמרתון. כזכור, מרתון מהיר דורש הכנה ארוכה, הוא גוזל המון זמן ואנרגיה ולכן נתתי לעצמי ניסיון אחד לאתגר את השיא מפריז. ליתר דיוק, קבעתי לעצמי שאם לא אשיג את התוצאה המצופה, אני אדע בדיעבד אם אני ערוך לעוד ניסיון, אבל הערכתי שהתשובה תהיה שלילית.
לא רציתי לחכות לחורף הישראלי ורציתי לסגור עניין בסביבות ספטמבר או אוקטובר. התכנון המקורי היה מרתון באירופה, כשהמועמד המוביל היה ברלין, ואחרי שלא הצלחתי להירשם אליו בהגרלה, עברתי לחשוב על מינכן. מאז, הרבה דברים השתנו ועלתה ההזדמנות לנסוע לאוסטרליה ולרוץ בסידני.
האימונים בחום והלחות הישראליים היו קשים ובחלקם גם איומים, במיוחד בריצות הארוכות. בחודש שעבר הייתי שבועיים בברלין ורצתי את שתי ריצות ארוכות שם, כולל הריצה המסכמת. אין כלל מוסכם לגבי הריצה המסכמת, אבל 36 ק"מ הוא מרחק מאוד מקובל. הפעם, רצתי 39 ק"מ כדי לראות אם אני מתפרק בקילומטרים האחרונים כפי שקרה לי במרתונים. הרגליים קצת כאבו בקילומטרים האחרונים, אבל לא התקשיתי לשמור על קצב המטרה ואפילו לרדת ממנו, כך שהייתי מאוד מעודד.
הבחירה בסידני כיעד למרתון מהיר היא לא רעה, אבל גם לא אידאלית. בצד החיוב, מזג האויר בתקופה הזו די נוח, והמסלול ברובו שטוח. בצד השלילה, טיסות לקצה העולם משפיעות על הגוף, שילוב של מרוץ וטיול מקשה להתמקד בהכנות למרוץ (אימונים, תזונה, מנוחה). בנוסף, מתברר שיש כמה עליות מרגיזות במסלול, פניות וסיבובים חדים וגם רחובות מרוצפים, שהריצה בהם פחות נוחה מריצה על אספלט.
התחלתי לרוץ קצת מאחורי הפייסרים של שלוש שעות וחצי. אחרי שני קילומטרים הדבקתי אותם, ואחרי קילומטר נוסף עברתי אותם. בכל פעם שהמסלול כלל סיבוב וחזרה באותו רחוב, יכולתי לראות מתי אני חולף על פני הפייסרים שרצים לצד השני ולהעריך את היתרון שיש לי על פניהם ואיך הוא גדל. גם יכולתי להעריך את המצב שלי על סמך השעון שלי והמצב נראה מעולה, אפילו מהיר יותר מפריז.
ה-GPS של השעון שלי סבל מבעיות דיוק, אז השתדלתי לא להסתכל על המדידה הרציפה שלו ולבחון כל קילומטר האם הוא בסדר. בחצי הדרך הרגשתי עייפות קלה בשרירי הרגליים, אבל היא לא השפיעה על קצב הריצה. אחרי שלושים ק"מ הרגשתי את כאבי השרירים מתגברים, ואחרי שני קילומטרים נוספים הופיעה עליה קצרה אך חדה מאוד שגרמה לי להאט ולפספס את קצב המטרה לאותו קילומטר. בגלל שעד עכשיו הייתי מהיר מקצב המטרה, היו לי כמה דקות ספייר להפסיד בקילומטרים האחרונים, אבל כאבי השרירים גרמו לרגליים להתאבן ובקילומטרים הבאים הפסדתי זמן יקר, יותר ממה שיכולתי להרשות לעצמי.
לא היה מדובר בקיר, לפחות לא בשלב הזה, אלא פשוט בהתכווצות שרירים. אחרי הקילומטר ה-35 החלטתי לא להילחם בזה יותר. גם לא ראיתי טעם בזה, כי אם הייתי מנסה לרוץ מהר יותר, לא נראה לי שהייתי מצליח לחולל שינוי משמעותי, כך שממילא זמן המטרה אבוד. יש משפט בספר "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" של הרוקי מורקמי, "הכאב הוא בלתי נמנע אבל הסבל הוא מבחירה". הרבה פעמים היצר התחרותי גורם לי לבחור בסבל, אבל הפעם החלטתי להנות מסוף המרוץ, למרות כאבי השרירים. להתמקד בקילומטר הנוכחי בכל פעם, להתעלם מהשעון ולשים לב למסלול, לנוף ולמעודדים.
פה ושם ראיתי רץ מותש שעבר להליכה, אבל האסטרטגיה להישאר בקצב איטי גרמה לזה שרבים עקפו אותי. כשהפייסר עקף אותי אחרי 37 ק"מ זה היה קצת מתסכל. בתחנות התזונה האחרונות עברתי להליכה במקום לנסות לשתות כוס מים תוך כדי ריצה. הבן שלי חיכה לי אחרי 41 ק"מ ומכיוון שהתוצאה כבר לא היתה חשובה, עצרתי להחליף איתו מילה ולהצטלם.
בסוף הריצה הגוף קצת התעורר מהאדרנלין ואפשר לי להגביר, אבל לא יכולתי להתקרב לקצבים מתחילת הריצה. סיימתי ב-3:36:15, התוצאה השניה הכי טובה שלי, אבל רחוק ממה שקיויתי אליו. חבל שקרה מה שקרה, אבל זה מה שהגוף שלי היה מוכן לתת לי, ולפחות למעט התכווצות שרירים אני לא מרוסק כמו במרתונים הראשונים שלי. מרתון הוא מרחק גדול וקורים בו דברים לא צפויים, אפילו לרצים מקצועיים בהרבה. נכון לעכשיו, כמה שעות אחרי הריצה, אין לי כוונה לתת ניסיון נוסף, לפחות לא בעונה הקרובה.
קיויתי לכתוב כאן רשימה על סיפור הצלחה ולא להסתפק בקלישאות מהסוג של "הדרך חשובה ולא התוצאה", אבל הפעם נאלץ להסתפק בזה. רציתי לדעת אם אני יכול לשבור את השיא מלפני חמש שנים וחצי, וקיבלתי תשובה שלילית, אבל לפחות קיבלתי תשובה.
