ריצות חופים - סוף מסלול

לפני מספר חודשים כתבתי על פרויקט של רצי שביל השרון, לרוץ את כל קו החוף של המדינה, ככל שאפשר. ישנם מקומות בהן הגישה לחוף אינה אפשרית, למשל כי פשוט אין חוף, או בגלל שהחוף חסום על ידי שטח צבאי, נמל או מפעל. הריצה שלנו חולקה למקטעים שחלקם גובלים במכשולים כאלו ולכן פשוט דילגנו עליהם, כמו למשל הבסיס בפלמחים. כשנתקלנו במכשולים אחרים שנפלו באמצע המקטע המתוכנן, כמו תחנת הכח בחדרה, התרחקנו מהחוף ועקפנו אותם. על הריצות האלו כתבתי כאן, ובהן כיסינו את רצועת החוף מאשדוד בדרום ועד חוף דור בצפון. לא השתתפתי בחלק מהריצות כך שלכאורה יש לי"חור" בין נמל תל אביב למכמורת, אבל אחרי שחיפשתי בארכיון ריצות אחרות שעשיתי החור הצטמצם לוינגייט עד מכמורת.

לפני מעט יותר מחודשיים השלמנו את החלק החסר מדרום, מאשדוד ועד זיקים. מהתבוננות במפה, אפשר לראות שיש קטע ישר שהוא באמת על חוף, מאשדוד ועד אשקלון ומדרום לו מעקף סביב אזור התעשיה של אשקלון כדי להגיע לסיום מאוד קצר בחוף זיקים.

אשדוד עד זיקים

בשל הזמן שעבר והיעדר התמונות מהחלק הראשון של הריצה הזו, אני קצת מתקשה להיזכר בה. אני מניח שאם אני לא זוכר, אז החלק שבין אשדוד לאשקלון היה יחסית דומה לחוף שמצפון לאשדוד. הריצה על החוף היא אפשרית וסבירה, הניקיון הוא ביחס הפוך לנגישות והסכנה העיקרית היא ריבוי הדייגים החובבים שאילצו אותנו לתמרן בין החכות שלהם.

האקשן התחיל בקילומרים האחרונים, שרובם במעקף. למרות שהיה סוף אוקטובר, התחיל להיות חם והתחלתי להתעייף, ולכן שמחתי שיורדים מהחוף לריצת שבילים וכבישים. איזו מחשבה נאיבית זו היתה. ראשית, למרות שהמעקף מתחיל בקו המים וגם נגמר בו, באופן פלאי הוא היה כמעט כולו בעליה, במיוחד בכבישים. שנית, המעקף התחיל וגם נגמר בריצה בתוך חול שוקע, והיה ממש מתיש. נקודת החיבור לחוץ בזיקים היתה ממש יפה, עם חול לבן, אבל הריצה בתוכו היתה ממש מיאשת. בשלב הזה כבר השתרכתי הרבה מאחורי כולם ולכן כמעט אין לי תמונות שאני מופיע בהן, וממילא לא הייתי במצב רוח להצטלם. לכן, הנה כמה תמונות של בעיקר נוף:

החוף בזיקים

חלק מהמעקף. יותר קשה ממה שזה נראה

הגישה לחוף בזיקים. ממש יפה, אבל אחרי 30 ק"מ רק רציתי שיגמר

הנקודה הדרומית ביותר בחוף. אגלה שחלק מאיתנו ויתרו ועצרו מעט לפני

ביום ראשון, רגע לפני שהתחיל הסגר השלישי, יצא לפועל החלק האחרון והצפוני ביותר של ריצות החופים. מטעמים פרקטים ויתרנו על לרוץ במפרץ חיפה, ולכן המבצע כלל שני חלקים. ריצת בוקר מחוף דור עד קצה הטיילת בחיפה, ולאחר מנוחה קצרה ריצת צהריים מעכו ועד ראש הנקרא. המבצע דרש לוגיסטיקה קצת יותר מורכבת מהרגיל, וכלל רכב שהושאר מבעוד מועד בחיפה ורכב נוסף בנקודת הסיום.

רבע לשש בבוקר, הכל חשוך מסביב ואנחנו חונים בחניון של חוף דור. הראשון שמנסה לפתוח את הדלת של הרכב טורק אותה מיד אחרי שרוח חזקה מאיימת לתלוש אותה. אחרי גל ההלם הראשוני מהרוח והקור שמצפים לנו בחוץ, מצליחים לצאת ולהתחיל במבצע.

מדור לחיפה

על הנייר זו היתה ריצה לא פשוטה, במיוחד בחלק הראשון שלה. התחלנו בחושך ובקור, כשרוח מזרחית חזקה מעיפה עלינו חול. ממש תחושה של ריצה בסופת חול במדבר. כנראה שזה מה שקורה כשרצים ביום חול, pun intended. בפועל, למרות שהיה עדיף בלי הרוחות האלו, הריצה לא היתה קשה במיוחד, כי החול היה לח ומהודק ונתן תחושה של ריצה על שביל לבן. בנוסף, החופים היו מבודדים, נקיים, בלי חכות של דייגים ומורכבים מלגונות סגורות ויפייפיות. ללא הספק החלק היפה ביותר של כל פרויקט ריצות החוף.

כמו ריצה במדבר

נוף טיפוסי לריצה מדברית

בסביבות עתלית התחלנו להתרחק מהחוף, בשל אילוצי תוואי. רצנו קטע שעבר בין בריכות הדגים, אך בסופו של דבר נאלצנו למשוך מזרחה, ולחזור לקרבת החוף אחרי עתלית. חיפה כבר נראתה באופק, וכשהגענו אליה עברנו לרוץ על הטיילת, עד סיומה, אחרי כמעט 30 ק"מ.

סוף הטיילת (כמעט) בחיפה

המנוחה שבין שני הקטעים

אחרי מנוחה לא מספיק ארוכה, נסענו לעכו. מעט אחרי תחילת הריצה נכנסנו לתוך העיר העתיקה, מתמרנים ברחובות אבן בין רכבים, ולאחר מכן המשכנו על הטיילת של העיר, ובהמשך על הטיילת של נהריה. מכיוון שזו היתה כבר ריצה שניה להיום, גם יתר חברי הקבוצה נאותו לוותר על העיקרון של להיצמד כמה שיותר לים, והעדיפו ריצה על בטיילת, איפה שיש, ועל שבילים וכבישים בשאר הזמן, כך שרק חלק קטן מהריצה היה ריצת שטח, והחוף עצמו היה תמיד קרוב אלינו אבל לא מתחתינו.

מפת המסלול

לפי הבגדים זה איפשהו בקטע השני. למרות שאפשר לרדת לחוף, נצמדנו לאספלט

בקילומטרים האחרונים כאבה לי הברך והתקשיתי לשמור על הקצב. השתעשעתי ברעיון שיש טעות במסלול המתוכנן ולמעשה המרחק לסיום קצר ממה שהשעונים שלנו מראים. למרבה המזל זה בדיוק מה שקרה. המסלול המתוכנן הגיע קרוב מאוד לנקודת הסיום ואז פנה ללא צורך בחזרה לדרום, לכן הריצה בפועל התקצרה בכמעט קילומטר. השער של ראש הנקרא הופיע לפנינו, ואחרי עוד מאמץ קטן וכמעט 23 ק"מ הגענו אליו.

נקודת תצפית באזור נהריה (אולי, בלי נדר)

דקה אחרי הסיום

אחרי יותר מ-52 ק"מ, המבצע לסיומו. המרחק מכובד אבל בלי החום של הקיץ (שמשך גם אל תוך הסתיו) ועם תוואי שטח יחסית ידידותי התמודדתי איתו הרבה יותר טוב, בלי להתפרק לגמרי כמו בריצה לזיקים. ללא ספק דרך מקורית לחגוג את היום האחרון שלפני הסגר השלישי, ובתקוה האחרון.

יעד מן העבר: כה אמר זרתוסטרא

עברו חמישה חודשים מאז שכתבתי על אחד מהיעדים ברשימה שכבר הוגשם לפני שהבלוג הזה היה קיים. אני מודה, מבחינת אופן הכתיבה בבלוג, היעדים האלו משמשים אותי בתור "סותמי חורים", כשאין לי משהו עדכני יותר לכתוב. המספר של היעדים האלו מוגבל ולכן אני נזהר מלשרוף אותם מהר מדי, אבל יש עניין נוסף: את הרשימה כתבתי לעצמי, כשהבלוג בכלל לא היה בתכנון ולא חשבתי שאתעד אותם באופן פומבי. מבחינת סדר ההשלמה של היעדים, הגיע תורם של מספר יעדים שפשוט יש פחות מה לכתוב עליהם. אקח את זה כאתגר ואנסה: לפני שלוש שנים וחצי, השלמתי יעד רביעי מהמקום ה-34 ברשימה שלי, לצפות ב-2001, אודיסאה בחלל, עד הסוף.

המסע אל רשימת היעדים. אילוסטרציה

בדומה לכמה יעדים נוספים, ההשראה לכתיבת היעד הזה היה להסתכל ברשימה המקבילה של אשתי ולהעתיק ממנה, בהתאמות נדרשות. למעשה, חבל שלא היא כותבת את הרשומה הזו כי אני בטוח שיש הרבה מה לכתוב על היעד המקביל שלה: לראות את הסרט ממזרים חסרי כבוד. אני אתמצת בפסקה אחת את עיקרי החוויה:

הבחירה ב"ממזרים חסרי כבוד" כסרט שמצדיק מקום ברשימת יעדים נובעת מהמתח שבין היותו של הסרט קלאסיקה מודרנית בכיכובו של השחקן בראד פיט, החביב עליה מאוד, לבין העובדה שהוא משתייך לז'אנר שהיא מכנה "סרטי שואה", שהיא מתקשה לצפות בהם. אני מאוד אוהב סרטים של טרנטינו ואת הסרט הזה בפרט, והוא מככב ביעד עבר אחר שלי (שטרם נכתב עליו), ולכן כבר לפני ארבע שנים מצאתי הזדמנות להזמין אותה לצפיה משותפת. למחרת היא סיפרה לי שחלמה שהנבל הראשי בסרט, הקולונל האנס לנדה, רודף אחריה :)

נבל קולנועי. אילוסטרציה

בחזרה אלי. אני אוהב מאוד את ז'אנר המדע בדיוני והפנטזיה. ליתר דיוק, כשהייתי צעיר מאוד אהבתי וזה בא לידי ביטוי בספרים שקראתי ובסרטים שראיתי, אם כי יש לי הרבה חורי ידע ויש הרבה קלאסיקות מדע בדיוני שדילגתי עליהן. "חולית", למשל, מאוד שעמם אותי ובקושי סיימתי את הספר הראשון. עם השנים העיסוק שלי בתחום הצטמצם מאוד, ולכן כתיבת רשימת היעדים היתה הזדמנות לתת לפרצי נוסטלגיה נוכחות בחיי, ושני יעדים הוקדשו לנושא מדע בדיוני, כשזה אחד מהם.

חזרה בזמן לסוף שנות השמונים. אלו היו הימים של ערוץ טלויזיה אחד, ולכן מאוד התרגשתי כשהסרט "2001: אודיסיאה בחלל" הגיע לטלויזיה. שמעתי כל כך הרבה על כמה הסרט הזה פורץ דרך. מנגד, לא ידעתי עליו שום דבר כמעט, אולי רק על המחשב הנבל "האל 9000". סוף סוף הזדמנות לצפות בפלא המדובר, אז התישבתי לצפות. מה רבה היתה אכזבתי. רבע שעה של קופים מקפצים. רבע שעה של חללית מסתובבת סביב עצמה לצלילי הדנובה הכחולה. שעמום המחץ, הסרט הכי אוברייטד אבר, פרשתי מרומה וממורמר באמצע.

קופים מתפעלים ממונולית

אני המשכתי בחיי, אבל מדי פעם הדיסוננס בין ההילה של הסרט לבין אי-חוויית הצפייה בו חזר להפריע לי. אני מוכן לתת לו קרדיטים היסטוריים בהיותו הסרט "הראשון ש...", כמו הראשון שמציג אפקטים מסויימים או הראשון שמציג תנועה בחלל באופן מדויק פיסיקלית, אבל הקרדיטים האלו אינם יכולים להיות תרוץ לחוסר עלילה. אני מכיר בכך שהמבע הקולנועי השתנה מאוד מאז 1968, אז יצא הסרט, ושסרטים ישנים נוטים להיות איטיים יותר בעלילה שלהם ולהתעכב על פרטים צדדיים הרבה יותר ממה שמקובל היום, אבל גם "הסנדק", עליו כתבתי כאן, יצא ב-1972, ובו האיטיות כמעט ולא מורגשת. קובריק עצמו ביים את "התפוז המכני" ב-1971, והוא הרבה פחות איטי מאודיסיאה בחלל.

מתוך רצון לסגור מעגל עם הסרט, נולד יעד ברשימה שלי. אני אצפה בסרט, ברצף, עד סופו, מבלי להישבר, ואבין מה סטנלי קובריק רוצה ממני. למה המחשב האל 9000 הוא נבל על, למרות שצפיתי בהזדמנות אחרת בסצנות שלו ונותרתי די אדיש. יום אחד פנוי ושקט החלטתי שזה זמן מצויין לצפיה נינוחה.

הסרט באמת איטי מאוד, אבל פחות ממה שזכרתי. קופים מקפצים, חלליות מסתובבות במקום, הרבה יותר זמן מהנדרש, אבל לא רבע שעה. עם מעט סלחנות כלפי הזמן הרב שעבר מאז 1968, רוב האפקטים והניחוש כיצד יראה ה"עתיד" (כן, אני מתעלם מכך ששנת 2001 היא עבר רחוק), עוברים מסך, למעט דקות ארוכות לקראת סיום הסרט, בסצנה בה האסטרונאוט נשאב עם רכב החלל שלו, והצופה מקבל אנימציה של משחקי אטארי עם מוזיקה תואמת. בשלב הזה נרדמתי והייתי צריך לחזור אחורה בסרט לתחילת הקטע הבא. חוץ מהתקרית הזו, הסרט איטי אבל לא מרדים.

המחשב האל 9000 הוא אכן נבל קולנועי, והמונולוג שבו הוא מנסה לשכנע את את האסטרונאוט האחרון לא לכבות אותו הוא מרשים ביותר. אבל "הנבל הקולנועי הגדול ביותר"? ממש לא. קולונל האנס לנדה עושה לו בית ספר, והוא לא היחיד. אולי הגדול ביותר בתולדות הקולנוע עד 1968, וגם זה מותנה בהכרות המצומצמת שלי עם סרטים ישנים יותר.

נבל קולנועי מדור קודם. אילוסטרציה

מה שהפריע לי במיוחד בסרט הוא שהעלילה, שגם ככה היא דלה מאוד, היא מחוררת ולא ברורה. אם יש קו מקשר בין רצף האירועים, הוא לא מופיע בסרט וכדי להבין אותו הייתי צריך לחפש הסברים באינטרנט. איך הקופים קשורים לכל שאר הסרט? מה התפקיד של המונוליט? מה המשמעות של כל הסצנה הסוריאליסטית בסוף הסרט שבו האסטרונאוט מביט בעצמו מזדקן במהירות? למה יש תינוק ענק בחלל? לכל שאלה תשובה, וממה שקראתי ברחבי הרשת, חלק מהתשובות מגיעות מהספר שכתב ארתור סי קלארק במקביל לתסריט, אבל אם סטנלי קובריק מתעקש להסתיר אותן ממני, מבחינתי התוצאה לא מספקת.

הגיוני מאוד מה שקורה כאן. לא?

עוד שנה ויום מ...עכשיו

גם היום לא עליתי על טיסה שיוצאת מהעיר פונטה ארנס בדרום צ'ילה, בדרכה ליוניון גליישר, אנטארקטיקה. עד עכשיו המשפט הזה היה נכון גם בכל יום אחר, אבל היום, 12.12.2020, באמת הייתי אמור להיות על הטיסה הזו, ולהשתתף במרתון למחרת.

צירפתי מפה של היבשת עם שתי נקודות מסומנות עליה. הדרומית יותר, שנמצאת בבסיסו של חצי אי שפונה לכיוון דרום אמריקה מסמנת את המחנה ביוניון גליישר. הנקודה הצפונית יותר מסמנת תחנת מחקר רוסית (לשעבר, סובייטית) בשם נובולזרובסקאיה (להלן, נובו). 

מרבית הטיולים מאנטארקטיקה הם בשייט מהעיר הארגנטינאית אושואיה, שנמצאת בארץ האש, ממש ב"שפיץ" של דרום אמריקה, ומגיעים לקצה של חצי האי של אנטארקטיקה או לאיים הסמוכים אליו (איי שטלנד הדרומיים). באזור הזה אפשר עוד לראות אדמה שאינה מכוסה בקרח, וגם בעלי חיים, כמו פינגוינים. ככל שמדרימים, למשל ביוניון גליישר, הנוף הופך למדבר של קרח וגם בעלי החיים כבר לא נמצאים שם.

כשהתחייבתי לעצמי על היעד הדרמטי של אנטארקטיקה, לא הייתי נעול על תוכנית איך להגיע לשם, אם בכלל. היו תקופות שחשבתי ללכת לתכנית ב', שהיא לוותר על אנטארקטיקה לטובת הזוהר הצפוני. יצא במקרה שלא מעט שמות של יעדים שנשקלו לטיול משפחתי (שנדחה גם הוא) יכלו לסדר אופציה לצפיה בזוהר הצפוני. אלסקה, נורבגיה, איסלנד... אחרי קצת קריאה ברשת הבנתי שבחודש אוגוסט אין מצב לראות את התופעה הזו, ולכן מה שלא יהיה היעד, אי אפשר לשלב אותו עם חופשת הקיץ.

על האפשרות לרוץ מרתון באנטארקטיקה למדתי במקרה, די מזמן. קצת אחרי חצי המרתון הראשון שלי, חיפשתי עם גיסי אופציה לחצי מרתון בחו"ל. בסוף בחרנו בבודפשט, אבל לפני הבחירה עשינו כל אחד בנפרד עבודת חיפוש ברשת וגילינו לראשונה את עולם תיירות המרתונים (וחצאי המרתונים) הענפה. במקביל, כל אחד מאיתנו הסתקרן לבדוק אם גם אנטארקטיקה היא אופציה, וגילה שכן. באותו זמן זה היה נראה כמו קוריוז, ומי בכלל המשוגעים שנרשמים לדבר כזה. בכל זאת, העובדה שאפשר להגיע כתייר למקום הזה נחרטה בזיכרון, ומשם חילחלה לרשימת היעדים.

כשחשבתי על אנטארקטיקה יותר ברצינות, הנטיה שלי היתה לבחור בקרוז שמגיע ליבשת ולא במרוץ. ראשית, האופציה הזו הרבה יותר זולה. שנית, הטיול ארוך יותר. שלישית, מקבלים גם פינגוינים כחלק מהחוויה. כשאני כותב "מרוץ", אני מתכוון למרוץ המסויים שמתקיים ביוניון גליישר, כי בהמשך גיליתי שיש עוד חברה או שתיים שמציעות מעין קרוז-מרוץ, שבו יורדים מהספינה על אי המלך ג'ורג' (האי הגדול באיי שטלנד, בקצה חצי האי של היבשת) כדי לרוץ ואז חוזרים חזרה.

יום אחד, גיליתי שקולגה שלי בעבודה היה בקרוז כזה (בלי מרוץ). הוא מטייל ותיק שלמרות גילו הלא צעיר לא נרתע מטיולי אקסטרים, ובזמן טיול בדרום אמריקה הגיע לנקודת היציאה של הקרוזים באושואיה, וניצל מקום פנוי על האוניה כדי לעלות עליה במחיר מוזל. חקרתי אותו על הטיול ולהפתעתי הוא לא נשמע נלהב במיוחד. במקום "פינגוינים", הוא אמר "תרנגולות", מרוב שמאס לראות אותם כל היום.

השיא היה כששאלתי אותו על ההפלגה במעבר דרייק, המיצר בן היבשות, שידוע כקטע קשה. הוא סיפר שסבל מבחילות כל כל חזקות, שנתנו לו זריקה ענקית בעקבותיה התמוטט וישן זמן ממושך, וכשהתעורר גילה שכל נוסעי הספינה סובלים מבחילות והקאות. הוא גם סיפר על חוויה חיובית, שבה הספינה עצרה במדף קרח, והנוסעים ירדו מהספינה ושיחקו כדורגל על המים הקפואים. ליף הסיפור על הכדורגל כבר לא שינה, ומכיוון שאני מקבל בחילות בקלות, החלטתי שאם אגיע לאנטארקטיקה זה רק בטיסה.

מרתון הקרח באנטארקטיקה מציע שהות של שני "לילות" באנטארקטיקה, עם טיסה מפונטה ארנס, צ'ילה. אני כותב "לילות" במרכאות, כי יוניון גליישר נמצא בתוך האזור האנטארקטי שבו, בעונה הזו, אין בכלל לילה. למעשה, הקמפינג הזה הוא חוויה די ייחודית שהקרוזים לא מציעים (עם מרתון או בלעדיו). ואם נהיה ממש קטנוניים, יש שיגידו שלהגיע לאי שסמוך לאנטארקטיקה זה כמעט להגיע לאנטארקטיקה, אבל לא ממש להגיע. ככל שחקרתי וחשבתי, הגעתי למסקנה שבעצם, למה לא? מצד אחד זו חווית אקטרים ייחודית, אבל מצד שני בכל החלקים המסובכים מטפלים אנשים שזה העבודה שלהם. אני רק צריך להגיע עם הרבה בגדים חמים לבית מלון בפונטה ארנס, שזו אמנם דרך ארוכה, אבל קצת יותר קלה מלהגיע לאושאויה בארגנטינה, משם מפליגות הספינות.

כידוע, ביום ראשון, 13.12.2020, לא יתקיים המרתון הזה. החברה המארגנת הציעה חלופה שכוללת הגעה לקייפטאון בדרום אפריקה ומשם טיסה לנובו(לזרובסקאיה). בעבר, זו היתה תחנת מחקר סובייטית שהתפרמה בתקרית שארעה בשנת 1961, אז ליאוניד רוגוזוב ששהיה שם חש ברע ונאלץ לעבור ניתוח להסרת התוספתן. הבעיה היתה שאיש הרפואה היחיד בתחנה היה הוא עצמו. מכיוון שלא היה זמן להמתין לפינוי, הוא ניתח את עצמו. הוא שרד את הניתוח בהצלחה, וחי כמעט 40 שנים נוספות.

תחנת המחקר בנובו

החברה שמארגנת את מרתון הקרח ביוניון גליישר מקיימת מדי שנה מרתון נוסף בנובו במסגרת אירוע שנקרא World Marathon Challenge, שבו המשתתפים רצים שבעה מרתון, בשבעה ימים, בשבע יבשות. בשל הלוגיסטיקה המורכבת, מסלול הטיסות מתחיל מדרום אפריקה ומבצע גיחה הלוך-חזור לנובו עבור המרתון הראשון מתוך שבעה. כמובן שגם האירוע הזה נדחה ולא מתקיים כסדרו.

אני הנחתי שהחלופה של נובו מבוססת על גיחת "הלוך-ריצה-חזור", מה שלא נראה כמו תחליף הולם. כשהגיעו פרטים נוספים, העסקה נראתה יותר מעניינת, וכללה שהות של "לילה" אחד בתחנת המחקר. נובו נמצאת בקו רוחב 70, שזה פחות דרומי מיוניות גליישר שנמצא בקו רוחב 79, אז מדובר רק במרתון השני הכי דרומי בעולם ולא בראשון, אבל בשניהם מסלול המרתון הוא במדבר קרח (למרות שלפי התמונות, נובו עצמה לא מכוסה קרח בתקופה הזו), ובשניהם נשארים ל"לילה" של אור (אבל רק לילה אחד בנובו, וגם המחנה ביוניון גליישר יותר אקזוטי), אז הייתי מוכן לשקול את החלופה הזו. בנובו גם פחות קר מביוניון גליישר, שזה כבר יתרון. יתרונות נוספים הם שיותר קל להגיע לקייפטאון מאשר לפונטה ארנס, ומכיוון שעכשיו אני ממילא נמצא בחל"ת, בעוד שבשנה הבאה אצטרך להשלים את ימי החופשה שאקח.

בזמן שבו היה צריך להודיע למארגנים האם אני יכול להתחייב לחלופה של נובו, ישראל נכנסה לסגר שני, אז הודעתי בצער שאני לא יכול להתחייב על שום דבר ומוותר על ההזדמנות הזו. מתכתובות נוספות שהגיעו מהמארגנים, התברר שאף משתתף לא היה מעוניין, כך שהאופציה ירדה מהפרק. במקומה, נקבע תאריך חדש לאירוע המקורי: 14.12.202. יומיים קודם צריך להגיע לפונטה ארנס, ב-13.12 הטיסה הלוך, וב-15.12 הטיסה חזור. הכל כפוף לאילוצי מזג אויר שיכולים לדחות את הטיסות מספר ימים קדימה. התאריכים החדשים הם בדיוק כמו המקוריים, בדחיה של שנה ויום אחד. הספירה לאחור מתחילה מחדש... עכשיו.

היעד הקשה ביותר הוא גם הקל ביותר

כשהדיו טרם יבש על גיליון האקסל שבו נכתבה רשימת היעדים, ניסיתי להחליט מהו היעד הקשה ביותר ברשימה. לא בחרתי באולטרה מרתון שהשלמתי לפני שנה, אם כי בדיעבד אולי הייתי הייתי צריך לבחור בו. היתה לי תכנית כללית איך להגיע אל היעד הזה, והמציאות פחות או יותר עקבה אחרי התכנית, אם כי באמת לא הערכתי את הקושי שבשעות האימון הארוכות. החשש העיקרי שלי היה שאם משהו היה משתבש בזמן הריצה, זה היה שובר אותי לא רק פיזית אלא גם מנטלית, ולא הייתי מוצא את הכוחות לנסות שוב.

גם אנטארקטיקה אינה היעד הקשה ביותר. ראשית, מבחינת היעד מדובר רק על להגיע לשם, כך שהתכניות שלי גם לרוץ שם לא רלונטיות להשלמת היעד. שנית, נתתי לעצמי פתח מילוט בדמות הזוהר הצפוני, שהוא יותר "עממי" ונגיש לקהל הרחב. שלישית, רוב הקושי הוא לוגיסטי, ובמרבית הלוגיסטיקה לא אני צריך לטפל, אלא חברות מסחריות שזה הייעוד שלהן.

בפוסט הקודם כתבתי על שני יעדים שמתנהלים ברקע על טייס אוטומטי ואני מעריך שיסתיימו בתוך מספר חודשים. לפני חודשיים, בהכרזה על הבליץ על הרשימה, סיווגתי את היעדים לקבוצות, ובקבוצה האחרונה של כל מיני יעדים שכרגע אני לא עוסק בהם היה אחד משני היעדים האלו, שתיארתי אותו כמסע אישי ארוך טווח. זהו היעד היעד שמספרו ברשימה 41, והיום החלטתי שלמרות שבאופן פעיל לא השקעתי בו מאמץ בכלל, יותר מדי מהזמן שלי מתבזבז בלחשוב עליו ובעיקר על מתי הוא מסתיים. רגע הניצחון הגיע והוא הופך להיות יעד מספר 36 שהושלם. להשיג בטן שטוחה, ליום אחד. בדיעבד, היעד הקשה מכולם היה גם אחד הקלים.

יעדים צריכים להיות מדידים, כדי שיהיה אפשר לדעת מתי הם הושלמו. היעד הזה הוגדר עם מדדים מאוד מסויימים באופן מכוון, אבל עם זאת הם לא ברורים מספיק ולכן יצרו ערפל סביב הרגע שבו היעד הושלם. הסיומת של היעד, "ליום אחד", פרושה שאני לא מתחייב לשמור על המשקל ומבנה הגוף שלי ברגע שהגעתי לנקודה הרצויה. כמובן שאשמח אם זה יקרה, אבל אז היעד לא יסתיים לעולם.

מדד שני הוא הבטן השטוחה. שימו לב שלא כתבתי משקל יעד. קילוגרמים ומדדים מספריים אחרים כמו BMI עוזרים למדוד שיפור והתקדמות, אבל כיעד הם מתאימים למי שכבר היה בנקודה רצויה כלשהי בעבר ולכן יודע לאן הוא רוצה לחזור. אני העדפתי להציב מדד של מראה חיצוני, שזה מה שהיה חשוב לי, אם כי בהמשך הסתבכתי עם ההגדרה הגמישה הזו. הדבר היחיד שהייתי בטוח בו הוא שלא מדובר על קוביות שרירניות בבטן, שדורשות אחוזי שומן מאוד נמוכים במיוחד, מה שהרגיש לי שאפתני מדי.

היסטוריה

מעולם לא הייתי באמת שמן, אבל תמיד היתה לי בטן קצת בולטת, והחל מגיל ההתבגרות, גם עודפי שומן בחזה. תמיד אכלתי מה שרציתי ורוב הזמן לא הייתי עוסק בספורט באופן קבוע. עם השנים בצבא ובאוניברסיטה המשקל עלה, אבל מעט מאוד והכל היה סביר, עד שהגעתי להיי טק. האפשרות להזמין כל יום ממסעדה, בתוספת של חטיפים שונים ומשונים שזמינים תמיד במטבחונים עמוסי כל טוב, עשו את שלהם. זה לא שנהייתי שמן, אבל ה-BMI שלי כן חצה לרגע את הגבול שבין משקל תקין לעודף משקל קל. כשנה לפני משקל השיא שלי עשיתי בדיקות דם והתוצאות היו רחוקות ממזהירות. הנה תמונה להמחשה, שצולמה לפני שמונה שנים:

אוקטובר 2012

מה שרואים בתמונה זה לא נורא בכלל, אבל זכותי לרצות משהו אחר. יש גם דברים שלא רואים בתמונה, כמו כולסטרול גבוה, כאבים חוזרים בשרירי הגב בגלל חוסר פעילות ודברים שלא קשורים כלל לתמונה כמו אוירה לא טובה במקום העבודה. זה היה הזמן לשינוי, ובמבט לאחור, זה מרגיש לי כאילו השינוי קרה מעצמו ואני רק השתדלתי לא להפריע לו.

מעט לאחר מכן פוטרתי (וטוב שכך) ובתוך חודשים ספורים ירדתי 4-5 ק"ג. לא עשיתי שום דבר מיוחד, פשוט נשארתי בבית בלי הפיתויים של המשרד ובלי משלוחים יומיים ממסעדות. לאחר מכן, הצטרפתי לקבוצת ריצה קטנה שלא שרדה זמן רב. בחודשים הבודדים שבהם הייתי בקבוצה המשקל שלי כמעט לא השתנה, אולי ירד בקילוגרם אחד, אבל דווקא בתקופה שבה המשקל שלי נשאר כמעט סטטי, רבים מהסובבים אותי שמו לב שרזיתי מאוד. מאז אני קצת מסוייג מההסתכלות על המשקל כחזות הכל. יש מתאם גבוה בין המשקל למראה והרגשה האישית, אבל הם יכולים גם לא להסכים ביניהם, למשל בגלל פעילות גופנית שבונה מסת שריר.

בשנתיים לאחר מכן, עם המשך הריצה במסגרות אחרות ולמרחקים הולכים וגדלים, הורדתי עוד כ-3-4 ק"ג לפני שהמשקל שלי התייצב. מכאן כבר לא ירדתי יותר במשקל, ולא משנה כמה התאמנתי. עד כדי נדנדות של 1-2 ק"ג לכל כיוון, הכל נשאר קבוע. כלפי חוץ נראיתי טוב, אבל עדיין היה צמיג קטן מעל המתניים שסירב להיעלם. זה גם היה הזמן שבו חיברתי את הרשימה שלי והקדשתי יעד להעלמת הצמיג. נכון שלא הגדרתי מדד מדוייק, אבל הנחתי שכשאגיע לאן שאני רוצה להגיע, אדע שהיעד הושלם. 

אם נשים דברים בפרופורציות, לא מדובר פה על מהפך שבו מישהו עם עודף משקל קיצוני יורד חמישים ק"ג. כבר בשלב הזה, לבשתי אותה מידת מכנסיים כמו בסוף התיכון, אפילו שהיו עלי עשרה קילוגרם יותר (עוד דוגמה למה המשקל הוא לא חזות הכל). זאת גם הסיבה שלא תראו פה תמונות סלפי מול המראה באמבטיה לתיעוד התהליך. יש מעט מאוד מה לראות, ולכן לא היתה לי מוטיבציה לצלם תמונות כאלו, ובכלל, הבודדות שצילמתי יצאו לא יפות. כשאני מסתכל על תמונות של עצמי מהשנים האחרונות, ברובן אני נראה בסדר, אפילו רזה. מדי פעם מתגנבת תמונה בזוית לא מחמיאה, שבה החולצה מתעקשת לקבל את הצורה של העור שמתחת. מכיוון שתמונות מאותו זמן מציגות אותי גם "טוב" וגם "כמעט טוב", אני מרגיש שאף אחת מהן לא מייצגת.

ניסיון ראשון: לרוץ יותר

לא היתה לי תכנית ברורה איך להשיג את היעד. ברור שאם רוצים לרדת במשקל, צריך להכניס פחות קלוריות ולשרוף יותר מהן. התקווה שלי היתה שזה יקרה מעצמו, תוך כדי האימונים לריצת ה-100. כמה חודשים לפני חיבור הרשימה שלי השתתפתי במרתון הראשון שלי ובמהלך האימונים ירדתי שני קילוגרם (שחזרו חזרה די מהר), ומכאן הנחתי שהאימונים לאולטרה מרתון יעשו את שלהם באופן טבעי.

זה לא קרה. בזמן האימונים לריצת ה-100 איבדתי בסך הכל שני קילוגרם, ואלו היו שני קילוגרם שהוספתי שנה או שנתיים קודם במהלך תקופת החגים ושנשארו תקועים עלי, כך שבעצם נשארתי במקום. את כל התהליך של השנים האחורנות עברתי בלי שום ליווי של איש מקצוע מתחום התזונה, אז אני קצת מסוייג מהדברים שאני כותב. אני מתאר כאן דברים שעשיתי ומה קרה (או לא קרה) בעקבותיהם, ומניח שיש קשר סיבתי בין הדברים, אבל יכול להיות שאני מניח לא נכון.

במשוואה של "להכניס פחות ולהוציא יותר", קיימתי רק את החלק השני. ההיגיון שלי אמר שזה צריך להספיק, ובאמת בתקופה שרק התחלתי לרוץ זה הוכיח את עצמו למשך זמן מוגבל, אבל לאכזבתי לא היה לזה המשך. אני בטוח שבתקופות שיא האימונים הייתי בגירעון קלורי, אבל הגוף סרב להתרשם.

מצד אחד, אכלתי מה שרציתי, ולפחות לא עליתי במשקל, אבל מצד שני לא באמת יכולתי להרשות לעצמי לאכול פחות. בוודאי לא בזמן האימונים לריצת ה-100, אבל גם לא לפני כל התחרויות שלפני. באותו זמן מה שהיה חשוב לי היה לרוץ יותר ויותר. יותר רחוק ויותר מהר וכדי לעשות את זה כל הזמן צריך לדחוף אנרגיה לגוף, ולהעמיס פחמימות בכל הזדמנות. זה פשוט לא היה הזמן הנכון לחשוב על תזונה אחרת.

מדד חדש: החולצה מדקטלון

תוך כדי כל האימונים האינטנסיביים, רשת ציוד הספורט האהובה דקטלון פתחה סניף ראשון בישראל. זה היה לפני שנתיים וחצי, כלומר תוך כדי האימונים שלי לריצת 66 ק"מ בסובב עמק. הקהל הנלהב הסתער על החנות ורוקן את כל המדפים, שנשארו ריקים תקופה ארוכה. אני הייתי צריך פנס חדש כי רוב הריצה שלה התכוננתי היתה בלילה, אבל לא התחשק לי לנסוע לחנות רק כדי לגלות שהיא ריקה לחלוטין. לכן, ביצעתי הזמנה באינטרנט עם איסוף עצמי בחנות, ובהזדמנות הזו קניתי עוד כמה בגדי ספורט. בפרט, קניתי חולצת ריצה. בדרך כלל רצים אינם צריכים לקנות לעצמם חולצות, כי יש להם מאגר בלתי נדלה של חולצות מתחרויות, אבל עדיין צריך כמה חולצות באיכות קצת יותר גבוהה. בחרתי בחולצה הזו כי היה לה עיצוב מקורי ויפה, לדעתי. היא גם שווקה כחולצה לריצות שטח, בין היתר בגלל שיש בה שני כיסים קטנים, וחלקים מבד רשת.

מדדתי את החולצה בבית וחשכו עיני. למרות שהזמנתי חולצה במידה שלי, החולצה צמודה, נדבקת לגוף ומבליטה כל בליטה בגוף שנמצאת מתחתיה. פשוט אי אפשר להיראות בציבור כשאני לובש את הדבר הזה. אפילו לא טרחתי להוריד את התוויות מהחולצה ודחפתי אותה לארון. מאוכזב מהקניה הלא מוצלחת, נזכרתי ביעד שלי ובמדד הלא ברור שלו להצלחה והגעתי להארה. יום יבוא, ואני אלבש את החולצה הזו. כשארגיש בנוח ללבוש אותה, סימן שהיעד הושג.

למען האמת, כן לבשתי את החולצה הזו פעם אחת לפני השלמת היעד, וזה היה ביום הכיפורים האחרון כשיצאתי לרכיבה ארוכה במסגרת יעד אחר, עליו כתבתי כאן, כשבסוף הפוסט יש גם תמונה של החולצה. החולצה מזכירה קצת חולצת רכיבה ולכן התאימה לנסיבות. באותו זמן היא כבר נראתה סביר עלי, למרות שעדיין לא מספיק טוב. היות שיצאתי לרכיבה לבד, ואף אחד לא ראה אותי ליותר מרגע קצרצר (וגם זה, כשאני כפוף על האופניים), אני מרשה לעצמי להחליט ש"זה לא נחשב" לללבוש את החולצה בציבור.

ניסיון שני: תרגילי כוח

לרוץ מאה קילומטר לא עזר לי לרזות, אבל יעד אחר שקיויתי שיביא אותי את המנוחה והנחלה היה היעד ללכת (ולהתמיד) למכון כושר, מה שבסופו של דבר הומר במועדון קרוספיט. נתתי לעצמי כמה הסברים למה האימונים האלו יכולים לעזור לי. ראשית, קראתי בכמה מקומות שתרגילי כוח, אפילו לזמן קצר, מובילים לשריפה קלורית מוגברת, גם אחרי האימון. שנית, אם אני אוסיף מסת שריר, המסה הזו צריכה אנרגיה כדי להתקיים, גם לא בזמן פעילות. שלישית, הגוף שלי כבר לא מתרשם מריצות אז אני אפתיע אותו בפעילות שהוא לא רגיל אליה. ורביעית, התקווה שמסת שריר תעזור "לארוז" את הגוף בצורה יותר הדוקה, אפילו מבלי להוריד רקמה שומנית.

יכול להיות שכל השיקולים האלו נכונים, אבל הם לא הובילו לתוצאות מיידות. מהסתכלות על מתאמנים אחרים, אפשר להיות חזק ושרירי אבל לא רזה בכלל. אפשר להיות חזק אבל עם מראה שדוף בלי שרירים נראים לעין. בכל מקרה, נראה שהתוצאות מגיעות אחרי הרבה יותר זמן, ודורשות הרבה יותר אימונים ממה שאני עושה. הסיבות שלי להתחיל בתרגילי כוח הן מגוונות ולא עשיתי את זה רק כדי להתחטב, אבל קיויתי גם להתקדמות בגזרה הזו, מה שבינתיים לא קרה.

ניסיון שלישי: לא לעשות כלום

בשלושת החודשים האחרונים ירדתי חמישה קילוגרמים, בלי לנסות בכלל. יש דברים שהשתנו בשגרה שלי, כך שאני משער שהם הסיבה לירידה המהירה במשקל, אבל אני לא בטוח. כתבתי בכותרת המשנה "לא לעשות כלום" אפילו שכן עשיתי (שיניתי שגרה), כי המעבר לשגרה חדשה היה מהיר עם מעט קשיי הסתגלות וברגע שהמעבר הושלם, השגרה החדשה היא פשוט שגרה. אם אני אסכם את השינויים, אני כנראה אוכל פחות, אם כי לא באופן מכוון. אני בוודאות אוכל אחרת מה שבסופו של דבר מתורגם לפחות קלוריות, אפילו שאני לא סופר אותן ולא מודד כמויות.

השינוי המשמעותי ביותר החל עם היעד שביצעתי לפני שלושה חודשים, להתנסות בטבעונות. בסיום שבוע הניסיון החלטתי לראות אם אני מסוגל למשוך עוד, ובינתיים אני מחזיק מעמד. כפי שאמרו לי לא מעט אנשים, אין קשר ישיר בין טבעונות לירידה במשקל. זו טענה נכונה ולכן היא דורשת, מצד אחד, הסבר, ומצד שני, הסבר מדוע הדברים שונים לגבי.

אסטרטגיות רבות להורדה במשקל דרך שינוי תזונתי כוללות הפחתה בפחממות. זה אומר להתמקד במאכלים מסויימים ולהימנע ככל האפשר מאחרים. הבעיה היא שהמאכלים המומלצים כמו סוגים מסויימים של בשר, דגים, ביצים וחלק מהגבינות נמצאים ברשימה האסורה על טבעונים. התחליפים של טבעוניים למקור בחלבון כמו כל מיני סוגי עדשים ודגנים הם עתירי פחמימות. מלכוד. 

למרות תנאי הפתיחה האלו, אני חושב שהמעבר לטבעונות וההחלטה להימנע מסוגי מזון מסוימים גרם לי בסופו של דבר לאכול באופן יותר מגוון. מי שקרא את פוסט הטבעונות התרשם מהמצוקה שהייתי בה מבחינת מציאת פתרונות לאוכל. הייתי מרכיב ארוחות מחלבון שמגיע ממנה מעובדת כלשהי, פחמימה שחלקתי עם שאר בני הבית (אורז, פסטה, תפוח אדמה) וקצת סלט לגיוון. ברגע שהניסוי המשיך יותר משבוע, כדי לא להשתעמם התחלתי לקנות מוצרי יסוד שאני לא רגיל אליהם ולנסות להתמודד איתם, אחד בכל פעם. טופו, סייטן, עדשים כתומות, קינואה, כוסמת וכן הלאה. הדרך עוד ארוכה ומתסכלת, במיוחד מכיוון שמתכונים שאמורים להיות "בקלי קלות! רק עשרים דקות הכנה" לוקחים לי שעתיים, אבל מה שזה לא יהיה מה שאני עושה, כנראה שמשהו מתוך זה עובד. אני יכול להגיד בוודאות שבתפריט החדש יש הרבה יותר ירקות, ויכול להיות שאלו תורמים להרגשת שובע מהירה יותר.

כטבעוני מתחיל, אני לא יכול להימנע מפחמימות, אבל התחלתי להסתכל על סוג הפחמימות שאני אוכל, ובעיקר להיזהר מסוכר. אם בעבר, כשהייתי רואה אם העיגולים האדומים על אריזות מזון שאומרים "סוכר בכמות גבוהה" וחושב לעצמי, "ממממ... טעים", האם אני יותר מהוסס. אחרי שלא הצלחתי למצוא קורנפלקס נורמלי לארוחת בוקר וגיליתי שאפילו הסוגים הכי חסרי טעם הם לא בריאים, חתכתי את המוצר הזה כמעט לחלוטין. גיליתי שאני לא צריך משהו גדול בבוקר ופרוסה או שתיים עם ממרח מספיקה. אגב פרוסה, לחם נחשב לפריט מושמץ בתזונה, אבל אצלי הוא מחליף פיתות, כך שהשינוי הוא לטובה. קפה ותה למדתי לשתות בלי סוכר בכלל (וגם בלי ממתיקים מלאכותיים, שיש להם טעם לוואי שאני לא אוהב).

משהו אחד טוב שיצא מהקורונה הוא ביטול של אירועי ריצה תחרותיים, מה שהפחית את הצורך במבצעי העמסת פחמימות. עדיין יש לי ריצות ריצות ארוכות ומתישות עם חברי ל"שביל השרון", אבל מכיוון שלא מדובר באירוע תחרותי אני מתפשר על ההכנה התזונתית מתוך השלמה שיהיה לי קשה יותר.

סוף דבר

לצד מחמאות שאני תמיד שמח לשמוע כמו "איזה יופי! ממש רזית!", התחלתי לקבל תגובות פחות אוהדות, כמו "אוי ואבוי! ממש רזית!". אין לי כל כך מה לעשות עם האמירות האלה, הרי ממילא לא עשיתי שום דבר מיוחד כדי להגיע למצב הזה, חוץ מלאמץ שגרה חדשה. מדי פעם מדדתי את החולצה המפורסמת, ומפעם לפעם היא מתחילה להיראות סביר. הבטן קטנה וכמעט שטוחה אבל לא ממש ממש שטוחה. אם מפעילים המון דמיון מודרך, אפשר אפילו לראות חלק מהקוביות שמנסות לפרוץ מתחת (אבל באמת צריך הרבה דמיון). אני יכול להגיד לעצמי שעשיתי מספיק, אבל מכיוון שכל הירידה האחרונה במשקל היתה בלי להתכוון, אולי היא עוד תמשיך? ממילא אני לא יכול לרדת למשקל אפס, אז ברור שהירידה תיעצר מתישהו ואני אגיע לשיווי משקל חדש. החלטתי לחכות להתייצבות ואז להכריז על ניצחון. החלטתי? לא ממש. אם בזמן ההמתנה להתייצבות אני רק מחכה ולא עושה שום דבר מיוחד, אולי כבר אפשר להכריז על סיום הדרך?

השבוע, נעמי, מאמנת הריצה שלי תכננה לרוץ את ריצת היום ההולדת שלה, שנדחתה בגלל הסגר השני. זה ארוע שנתי שעל המופע הקודם שלו כתבתי כאן. בגלל מזג האויר הסוער, הארוע נדחה שוב וכתחליף התקיימה ריצה חברתית קצרה יותר לעשרים קילומטרים בבוקר יום שישי, שבו היתה הפוגה בגשם. ערב קודם הזמנתי משלוח ממסעדה ואכלתי קצת הרבה, וכדי להוסיף חטא על פשע, פתחתי קופסה של מיני אוראו ואכלתי את רובה. למרות זאת, כשניסיתי למחרת את החולצה הידועה לשמצה, הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי, "זה נראה מספיק טוב", אני נשאר עם החולצה הזו. הנה, תראו בעצמכם:

אין על החולצה הזו

יום הולדת שנה

היום לפני שנה רצתי 100 ק"מ באולטרה מרתון דרך הערבה שנערך במסגרת תחרות האולטראמן. הבלוג הזה נפתח לפני כעשרים ואחד חודשים ברגע שהתחייבתי לתכנית אימונים, עוד לפני שידעתי באיזה מרוץ אשתתף. רגע השיא היה כמובן יום המרוץ שתועד כאן. במלאת שנה לארוע, כשהארוע כבר רחוק אבל לא ממש, הגיע הזמן להסתכל על השנה שחלפה.

הקורונה

כל השנה הזו היתה נראית אחרת אם הקורונה לא היתה מפציעה לחיינו. חודש אחרי המרוץ הופיעו הידיעות על המקרים הראשונים בסין. מרתון תל אביב בסוף פברואר כמעט בוטל והיה המרוץ האחרון שהשתתפתי בו. מאז חודש מרץ אין יותר מרוצים ואירועים. החדשות האחרונות על חיסונים ראשונים מעוררים תקווה שבעוד שנה החיים יהיו יותר דומים לכפי שהיו לפני שנה מאשר להווה. אני לא חושב שמסכות פנים והנחיות ריחוק חברתי יעלמו מחיינו כל כך מהר, אבל אני מקווה שיתאפשר לחדש אירועים רבי משתתפים (בכל תחום, לא רק בספורט) בפורמט חדש כלשהו.

אולטראמן 2020

בסיום האולטרה, הייתי בהרגשת עילוי. כל כך הרבה שעות מאמץ, קשיים ומשברים התנקזו ליום אחד של שיא, שלא דמה בכלל לתקופת האימונים. החוויה היתה כל כך חיובית שהחלטתי לקשור את עצמי למרוץ הספציפי הזה, כפי שתיארתי בפוסט הזה, שבו אני סוקר את המדבקות על פגוש הרכב שלי ואת התוספת החדשה של מדבקת 100 ק"מ, כשבנוסף בחרתי בעיצוב שכולל את לוגו המרוץ כקעקוע למזכרת שישאר איתי גם כשהרכב כבר לא יהיה ברשותי. לפני יומיים הרכב נמכר ונמסר, יחד עם כל המדבקות שעליו. עוד מעגל נסגר.

החלטה שקיבלתי עוד לפני המרוץ עצמו היתה להתנדב במרוץ של השנה הבאה. כשהתקרב הרגע שבו צריך להודיע למארגנים שאני מעוניין לעזור, הרוח התחילה לצאת מהמפרשים, והמשכתי לעקוב אחרי ההכנות למרוץ הבא בשקט ומרחוק. אני חושב שלבאסה הכללית שהקורונה השרתה על שנת 2020 יש השפעה על הפאסיביות שהפגנתי, אבל אני עדיין מאוכזב מעצמי. המרוץ היה אמור להתקיים לפני כשבוע, אך קצת לפני כן המארגנים הודיעו שהם נאלצים לבטל אותו. בינתיים, אני מוצף בסיפורים של המשתתפים שמאלתרים תחליפים ורצים באופן עצמאי את המרחקים שנרשמו אליהם. 

אישית, אני לא יודע איך הייתי מתמודד עם אכזבה כזו אם הייתי רשום למרוץ השנה ורואה איך שמונה חודשים של אימונים יורדים לטמיון, וממש שמח שהספקתי להשלים את היעד הזה רגע לפני שכל העולם השתגע. אם העולם לא היה משתגע והמרוץ היה מתקיים כמתוכנן, החל"ת שאני נמצא בו היה אמור לאפשר לי למצוא את הזמן להתנדב ולעזור. בשנה הבאה יהיו לי מחוייבויות למקום העבודה שלי ולכן אני לא מנצל את הבמה של הבלוג הזה כדי להתחייב לסגור מעגל ולהתנדב במרוץ של 2021, אלא רק מקווה שהאפשרות הזו תהיה זמינה ואמצא בעצמי את הכוח לממש אותה.

שביל השרון

בתקופת האימונים לאולטרה היו הרבה ריצות ארוכות מאוד שאותן רצתי בקצב איטי במיוחד, שלא השתלב עם התכניות של הפרטנרים הרגילים שלי לריצות, ויטלי, דימה ואילת. את פרויקט הריצה של שביל השרון, שעל שמו נקראת החבורה שלנו, הצלחתי לשלב עם האימונים שלי, אבל בהמשך רוב האימונים שלי היו לבד.

אחרי סיום האולטרה שלי התאפשר איחוד מחדש עם החבורה. תחילה נטשנו את השטח למען ריצות כביש בשביל מרתון הבכורה של אילת, ובהמשך חזרנו לשטח עם מקטעים משביל ישראל וחופי ישראל. סגרים, קשיים לוגיסטיים, נסיעות שהולכות ומתארכות וסתם תוכניות אחרות האטו מאוד את ההתקדמות בפרוייקטים האלו, אבל שלושת חברי הקבוצה שאינם אני נחושים להמשיך בהם ולגרור אותי איתם.

שביל השרון עצמו עבר שדרוג שכולל סימון מחדש ושינוי חלק מהתוואי שלו, במחצית הדרומית שלו. בעבר כתבתי על הריצה בחלק הזה של השביל שלא התרשמתי ממנו לטובה. דגמנו את התוואי החדש שעובר בפארק הוד השרון והשינוי הוא בהחלט מבורך.

שינויי אקלים ושינויים אחרים

הפוסט הזה נכתב בערב של יום קריר שהחל לאחר בוקר גשום מאוד. כל כך גשום, שהוא משכיח את הקיץ הארוך במיוחד שעבר עלינו, כולל גלי חמסין עוד מחודש אפריל. לא מעט כתבתי בבלוג הזה שאני מתקשה במיוחד בריצה בחום ולחות, אבל כנראה שהגיע הזמן לכתוב זאת שוב. הרבה מהריצות הארוכות שרצתי בשנה האחרונה היו לי קשות מאוד. מרתון תל אביב היה המרתון הכי חלש שלי, גם כחוויה וגם בשורה התחתונה של התוצאה. ברוב הריצות בשביל ישראל ובריצות החוץ מצאתי את עצמי נגרר מאחור, ובמקום מסויימים אפילו מוותר על הקילומטר האחרון. בסוף ריצה ארוכה יש תחושת סיפוק של "היה קשה מאוד אבל דווקא בגלל הקושי היה כיף". לי היה כל כך קשה שלא תמיד נשאר לי מקום בפנים בשביל החלק של הכיף.

העובדה שריצות שטח של 20-30 ק"מ קשות לי כל כך עומדת בניגוד לכך שרק לפני שנה רצתי 100 ק"מ במסלול שהוא בתוואי די ידידותי, אבל כלל ריצה באור יום, כולל בשעות צהריים חמות, אם כי בלחות נמוכה. הקשיים שאני חווה היום בריצה מעלים חששות שאולי אני לא רק צריך להאשים את מזג האויר בקשיים שלי. אולי אחרי שהייתי ממוקד בריצות איטיות במיוחד במשך תקופה ארוכה, אני משלם מחיר על היכולת שלי לרוץ ריצות אחרות? אולי העובדה שהורדתי מעט מתדירות האימונים שלי ומהעצימות שלהם אני מאבד מהכושר שלי? אולי הגוף נכנע לגיל והביולוגיה עושה את שלה?

ומצד שני, מגיע יום כמו היום, בו ויתרתי על החוויה המפוקפקת של לרוץ במבול בבוקר, ויצאתי לריצה לא מאוד ארוכה בערב. בשליש האחרון של הריצה המסלול שלי התלכד עם רץ מהיר שהיה לפני. רצתי בקצב שלו ושמתי לב שהוא באמת מהיר. רציתי לעקוף אותי אבל פחדתי שברגע שהוא יראה אותי חולף על פניו הוא רק יגביר יותר וישבור אותי, אז החלטתי להישאר מעט מאחוריו. בינתיים הוא רק הגביר יותר ויותר עד שלאחר כקילומטר וחצי נאלץ לעצור ברמזור, שם הודיתי לו על שבלי לשים לב הכתיב לי קצב מהיר ושם גם התפצלנו כל אחד לדרכו. נותרו לי שני קילומטרים לסיום הריצה שלי שאותם רצתי בקצב החדש, והופתעתי שלא היה לי קשה בכלל. אז אולי בכל זאת זה הכל בגלל הרגישות שלי לחום וללחות.

היום שבו חציתי את קו הסיום של ריצת מאה הקילומטרים היה גם היום שבו נותרתי ללא אופק משל עצמי בנוגע למטרות שלי בריצה. תמיד רציתי לרוץ יותר. בדרך כלל "יותר" היה למרחק יותר גדול, אבל היו גם תקופות של אותו מרחק אבל יותר מהר. כשהגעתי למאה קילומטרים, נגמר ה"יותר". לקראת סוף הדרך, האימונים היו כל כך ארוכים ומתישים שרק חיכיתי למרוץ כדי שכל זה יהיה מאחורי. במרוץ עצמו זכיתי לחוויה נהדרת שמפצה בגדול על כל הקשיים שעברתי, אבל עדיין אני לא יכול לשכוח אותם, ולפחות נכון להיום לא מרגיש צורך לעבור שוב תקופה כזו קשה. אני נזהר בבחירת המילים שלי ולא נכנס לאמירות חדות כמו "לעולם לא", אבל כרגע, כמו גם לאורך השנה שחלפה, זה מה שאני מרגיש.

בלי מטרות משל עצמי, הפתרון הקל היה להתחבר למטרות של אחרים ולאמץ אותם לעצמי, שזה מה שעשיתי בשנה החולפת, במרתון תל אביב ובכל ריצות השטח. אם המרחקים היו קצרים יותר והקצבים קלים יותר, זה כנראה היה עובד טוב יותר עבורי. כשאני מגיע סחוט ורצוץ לסיום, העובדה שלא רצתי מתוך להט שלי כנראה משפיעה על זה שאני בעיקר חש סחוט ורצוץ, ופחות להוט.

ניסיתי לחשוב איפה עכשיו נמצא הלהט שלי בריצה ועדיין לא מצאתי תשובה. אני רוצה חוויה מתקנת למרתון האחרון ולסיים מרתון בתוצאה סבירה עבורי, לא תוצאת שיא, כשאני לא מסיים אותו ממוטט. זה משהו שעוד לא קרה אבל אני לא יודע כמה אני להוט להפוך את הרצון למציאות. מעבר לזה, אני צריך עוד זמן לחשוב על מערכת היחסים שלי עם ריצה.

קרוספיט

בפוסט הקודם חשפתי שבמרבית השנה האחרונה אני מפתח תחביב ספורטיבי חדש, קרוספיט. חלק מהבחירה שלי להפחית באימוני ריצה היא בגלל הקושי שנוצר בעקבות הוספה של אימונים נוספים מסוג חדש. בזמן האימונים למרתון תל אביב ניסיתי להחזיק את החבל משני קצותיו ולבצע, אם צריך, שני אימונים בזה אחר זה, אבל העומס הכריע אותי. מחמישה אימוני ריצה שבועיים בזמן ההכנות למרתון וארבעה אימוני ריצה שבועיים בזמני "שגרה", ירדתי לשלושה, ובהחלט יכול להיות שבכך הקרבתי חלק מיכולת הריצה שלי על מזבח התחביב החדש. 

אנטארקטיקה

הטיול ליבשת הדרומית היה צריך להתרחש בקרוב, ובחצי השנה האחרונה הייתי אמור לתעד את תהליך ההכנות. כל זה לא קרה תודות למגפה עולמית, נדחה בשנה אחת וכולי תקווה שלא יותר מכך. בחודשים האחרונים היו מספר עדכונים, ואף שהם אינם מרעישים במיוחד, אני מעדיף לעדכן במרוכז בפוסט נפרד שייוחד למסע הזה, בעוד כחודש.

רשימת היעדים

ריצת מאה הקילומטרים היתה גם אחד מהיעדים היותר דרמטיים ברשימת חמישים היעדים שלי. כשהיעד הזה סוף סוף הושלם, הוא היה היעד העשרים ואחד שמגיע לסיומו. כעבור שנה, ברשימה מסומנים כבר שלושים וחמישה יעדים. זה אומר חמישה עשר יעדים בתוך שנה אחת, מאמצע נובמבר עד אמצע נובמבר. קצב מטורף, אם זוכרים שמספיק לסיים חמישה יעדים בשנה כדי לסיים את כל הרשימה בעשור אחד.

חמשיה עשר זה גם מספר היעדים שנותרו לי להשלים. בגלל הקורונה, רק שישה הם רלוונטים כרגע. שניים פעילים כרגע על אש נמוכה ואני צריך להחליט מתי התקדמתי בהם מספיק כדי להכריז על הגעה לקו הגמר. אני מעריך שבשני המקרים זה יקח מספר חודשים. שניים דורשים ממני להתחייב כשבוע לכל אחד מהם שבו אעסוק בעיקר ביעד בודד ולהימנע ככל האפשר מהסחות דעת. נשמע פשוט אבל בינתיים דחיתי אותם שוב ושוב. בשני היעדים הנוספים אני רוצה ללמוד או להתנסות במיונות חדשה. אני מעריך שמדובר בכחודש עד שלושה חודשים לכל אחד, בבהתחייבות של מספר שעות לא גדול במיוחד בכל שבוע. גם כאן אני מתקשה לצלול למים ופשוט להתחיל. 

יתר תשעת היעדים מתחלקים כך: שלושה ממתינים לחידוש אירועים שאפשר להתקהל בהם; שלושה, כולל אנטארקטיקה, ממתינים להקלות בכל הנוגע לנסיעות לחול; שני יעדים הם גם וגם, אבל באופן גמיש: יותר קל לבצע אותם בלי קורונה, ואני מעדיף לבצע אותם בחו"ל, אבל אין הכרח קשיח; היעד האחרון נשמר לחגיגות הסיום של הרשימה.

תרבות השרירים

בשבועות האחרונים נוצר לי מלאי של יעדים שהושלמו ולא דווחו כאן, ומדי שבוע כתבתי בבלוג על אחד מהם. הפוסט הזה מתאר את האחרון שבהם, מה שאומר שעכשיו אין ברירה אלא לחזור לרשימה שלי ולמצוא יעדים חדשים לביצוע. או להעלות מן האוב 14 יעדים שהושלמו עוד לפני שהבלוג הזה היה קיים ולכתוב עליהם. או לרוץ במקומות מעניינים. צרות של העולם הראשון.

היעד שהושלם ממוקם די גבוה ברשימה שלי, בשורה מספר 14, אבל הושלם אחרי הרבה יעדים אחרים, כיעד מספר 35. ללכת למכון כושר לפחות פעם בשבוע, 40 שבועות בשנה. בדומה ליעד שבו רכבתי הרבה מאוד (עבורי, לפחות) על אופניים, היעד הזה שייך לקבוצה אקסקלוסיבית של יעדים שמשרתים מטרה להתנסות בסוגים אחרים של ספורט. בשונה ממנו, אין כאן "זבנג וגמרנו", כי בתוך היעד הגדרתי מדד של התמדה במשך שנה.

כשכתבתי את הרשימה שלי, בחרתי בחדר כושר בתור ספורט נוסף מכמה סיבות. ראשית, "חדר כושר" זה מקום ולא פעילות, כך שיש מגוון די רחב של פעילויות שאפשר לבצע במסגרת שלו, מבלי להתחייב כבר בזמן כתיבת הרשימה. שנית, הספורט היחיד שלי עד לאחרונה, ריצה, עובד בעיקר על שרירי הרגליים. רציתי להכניס איזון לפעילות שלי מבחינת קבוצות שריר שאני עובד עליהן, ובעיקר לחזק את פלג הגוף העליון. בזמן כתיבת הרשימה חדר כושר נראה כמו הדרך הזמינה ביותר להשיג את המטרה הזו. הסיבה השלישית היא שריטה מהעבר, וכאן נדרש פירוט שלדעתי רבים יזדהו איתו.

מנוי לחדר כושר היה לי רק בשתי תקופות, והאחרונה מהן היתה לפני יותר מעשרים שנה. מאז לא עשיתי מנוי כי על בסיס ניסיון העבר, הגעתי למסקנה שאין שום טעם לעשות מנוי כזה. כאמור, לא הייתי בתוך חדר כושר יותר מעשרים שנה (טוב, לא מדוייק. הייתי, אבל פשוט עברתי דרכו וזה לא היה חלק מאימון), אבל ממה שאני זוכר, הם מתחלקים לשלושה אזורים. יש את המכשירים האירוביים כמו מסילות הריצה, שלא באמת מספקים לי את מה שאני מחפש. יש את מכשירי הכוח, שאופן השימוש בהם די ברור, ואזור של משקולות חופשיות שאין לי מושג מה לעשות בו בלי להיהרג. חדרי כושר גדולים גם מחזיקים סטודיו לחוגים, אבל לפני עשרים שנה זה היה פחות נפוץ.

מכאן שיש אזור אחד בלבד, של מכשירי כוח, שיש לי מה לעשות בו, וזה לעבור ממכשיר למכשיר עד שנגמרים המכשירים. יום אחרי זה, לקום עם התכווצות שרירים ולחכות שבוע שהיא תעבור כדי ללכת שוב. ובפעם הבאה אני מגלה שאותם אנשים שראיתי בפעם הקודמת נמצאים גם עכשיו, ויהיו גם בפעם הבאה, בעוד שבוע. זה מכיוון שהם מעולם לא הלכו הביתה. כשהמקום נפתח עשר שנים קודם, הוא נפתח עם האנשים האלו בפנים, ומאז הם מתאמנים, וככה הם גם נראים. אם אחד מהם במקרה עזב את המשקולות החופשיות ורוצה להשתמש במכשיר שאני כרגע משתמש בו, אז בסוף הסט שלי הוא משנה את המשקל שהמכשיר מכוון עליו מ-25 ק"ג, ל-225 ק"ג, ומה לעשות. זה קצת מוריד לי. בשבוע שאחרי אני עסוק ולא מגיע, ופתאום אחרי חודש נזכר שמזמן לא הייתי. אז אני הולך עוד פעם אחת, וזו הפעם האחרונה שאני שם.

מן הסתם, ביעד הזה רציתי לנצח את הנאחס של חדרי הכושר, ולכן קבעתי ליעד מדד של התמדה לאורך שנה. קבעתי לעצמי ללכת לפחות פעם בשבוע, שזה רף נמוך יחסית אבל עדיין מצביע על מינימום של התמדה. בנוסף, הנחתי שמדי פעם לא אוכל ללכת שבוע שלם, למשל אם אהיה בחו"ל (כן, חו"ל. היה פעם דבר כזה). אם אפספס כמה פעמים במהלך השנה, עדיין נותרים ארבעים ומשהו שבועות, אז עיגלתי כלפני מטה לארבעים שבועות.

מאז שהיעד הזה נכתב עבר המון זמן, ודחיתי אותו עוד ועוד. התירוץ היה שאני עסוק יותר מדי בפרוייקטים של ריצה, ואני לא רוצה להכניס סוג חדש של אימון. בהתחלה התאמנתי לכל מיני מרוצים שבהם רציתי לשפר תוצאות, כולל המרתון השני שלי בפאריז. אחר כך עברתי למרוצי אולטרה ופשוט לא היה זמן להיכנס להתחייבות ספורטיבית חדשה. לא רק שלא היה לי זמן, גם לא רציתי להסתכן בפציעה בגלל עומס יתר.

מה שכן עשיתי בכל השנים האלו היה להרהר איך ומתי אני רוצה להתחיל את היעד. לגבי איך, ברירת המחדל היתה לעשות מנוי לחדר הכושר הקרוב לביתי. מכיוון שהוא גם מציע חוגים, חשבתי לבחור אחד מהם בתור "עוגן" שיקל עלי להתמיד ללכת מדי שבוע. עם הזמן, שמעתי תגובות מעורבות על חדר הכושר וגם לא התחברתי רגשית לאף אחד מהחוגים שהוא הציע, אז החלטתי להיות פתוח לאופציות אחרות.

לגבי מתי להתחיל את היעד, תקופה ארוכה התשובה היתה "לא עכשיו". בזמן האימונים האינטנסיביים לאולטרה מרתון דרך הערבה, חלחלה בי ההכרה שאחרי שאשלים 100 ק"מ ריצה, לא ישארו לי יעדי ריצה חדשים. נכון שאחרי האולטרה רצתי מרתון, והיו את כל ריצות השטח בשביל ישראל וחופי הים, אבל לא היתה כוונה לקבוע שיאים חדשים מבחינת מרחק או מהירות. התשובה ל"מתי?" הפכה להיות "אחרי שארוץ 100 ק"מ".

קרוספיט

עוד לפני שאסביר מה זה, אסביר איפה שמעתי על זה, כי זה הסדר הנכון של הדברים. במכללה שלי היתה קבוצת ריצה שהצטרפה לליגה למקומות עבודה (עליה כתבתי כאן). אחת מחברות הקבוצה, שבאותו זמן גם עבדתי איתה מקצועית לא מעט, דיברה הרבה על אימוני הקרוספיט שלה. קרוספיט פה, קרוספיט שם, המאמן אמר ככה, וכן הלאה. היא לא נידבה שום פרט על מה זה קרוספיט (עד ששאלתי), אבל המונח חילחל, גם אם לא ידעתי מה הוא אומר.

באותו זמן מערכת הפרסום של פייסבוק החלה לקרוא את המחשבות שלי והציגה לי פרסומת של מכון קרוספיט ברעננה. אני כותב "מכון" כי עוד לא הסברתי מה זה קרוספיט, אבל בז'רגון של אנשי הקרוספיט משתמשים במונח אחר שיופיע בהמשך ההסבר. שני דברים מצאו חן בעיני בפרסומת. הראשון, שבניגוד למכוני כושר שהפרסומת שלהם מורכבת מתמונת סטודיו של דוגמנית, כאן היתה תמונה לא מקצועית בכלל של כמה גברים מקריחים. הדבר השני שקנה אותי היה הסלוגן: "יש כאלו שבוחרים להזדקן. אנחנו בוחרים להתחזק".

פניתי לאותה קולגה מהעבודה וביקשתי שתסביר לי מה זה קרוספיט. היא מאוד שמחה והראתה לי המון תמונות וסרטונים מהמועדון שלה. למרות כל ההסבר, עדיין לא הבנתי מה זה קרוספיט. נכנסתי לרשת ומצאתי שני מקומות קרובים אלי שמציעים אימונים כאלו, אותו אחד מהפרסומת בפייסבוק ואחד נוסף. קראתי בעיון את האתרים שלהם, ועדיין לא הבנתי כלום. ובכל זאת, החלטתי ללכת על זה. אחרי שהסתיימה סאגת ריצת ה-100 ק"מ שלי, נכנסתי לאתר של מועדון הקרוספיט השני שמצאתי והשארתי פרטי קשר. הם חזרו אחרי זמן קצר ואמרו שהם כרגע בתפוסה מלאה. השארתי פרטים במועדון הראשון (אותו אחד מהפרסומת), וחיכיתי.

אף אחד לא חזר אלי אז הרמתי טלפון. המדריך שענה אמר שעכשיו מתקיימת סדנה שבה מלמדים מתאמנים חדשים את היסודות של האימון. הגעתי, ונשארתי. עד היום.

אז מה זה קרוספיט? זו שיטת אימון שלוקחת אלמנטים מהרבה תחומים, יחסית הרבה מהרמת משקולות, אבל גם תחומים אחרים, ריצה, קפיצות בחבל, תרגילי בטן, כל דבר אחר שתוכלו לחשוב עליו וגם כמה שלא. האימונים מתקיימים במתחם שנקרא "בוקס" (box). זה לא מכון כושר אלא סטודיו שיש בו בעיקר משקולות חופשיות ומעט ציוד נוסף (חבלים, מכונת חתירה ועוד, אבל לא את המכשירים שיש בחדרי כושר). שימו לב שאני קצת מגמיש את היעד שלי, שבמפורש אמר "חדר כושר", אבל אם הסטודיו של חדר כושר נחשב לחלק מחדר כושר, אז גם בוקס של קרוספיט נחשב. 

אימון קרוספיט נמשך שעה ומורכב מחימום, עבודה איטית על תרגיל או שניים, שהם בדרך כלל עם משקולות, ואז סדרה של תרגילים שנעשים בדופק גבוה וכמה שיותר מהר. חלק מהתרגילים בחלק האחרון של האימון יכולים לכלול גם משקולות, אבל אז המשקלים יהיו נמוכים יותר, בגלל שצריך לבצע הרבה חזרות בזמן קצר. התרגילים עצמם בדרך כלל מפורסמים מראש, ומשתנים בכל יום. יש דגש על הרכיב החברתי, כי כל המתאמנים מבצעים את האימון במקביל, אם כי כל אחד מתאים את המשקלים והתנועות ליכולת שלו. בניגוד לחדר כושר, אין מראות על הקירות והאוירה היא שיתופית ולא תחרותית.

בהתחלה בחלק מהאימונים הייתי מקבל התכווצות שרירים ביום הבא, אבל מכיוון שהאימון היה קצר יחסית הייתי מתאושש די מהר. עם הזמן הגוף התרגל וההתכווצויות נהיו נדירות. יצא שבחודשים הראשונים הייתי מגיע להתאמן בשעה שבה בעיקר מגיעים כל השרירנים, שזה מה שהיה מדכא אותי בחדר כושר. ראשית, קרוספיט זה לא פיתוח גוף אבל לא באמת מדובר בשרירנים אלא בחזקים. שנית, הם היו מאוד נחמדים ומפרגנים. שלישית, לי, כרץ ותיק, יש יתרון אירובי על פני חלקם, מה שהרגיע את האגו שלי.

התמדתי יפה באימונים, כשאני משתדל להגיע לשלושה אימונים בשבוע. בהתחלה, האימונים היו במקביל לאימונים למרתון תל אביב, מה שהיה מתיש במיוחד, אבל בהמשך החלטתי להתפשר וצמצמתי מעט את כמות אימוני הריצה (מה שללא ספק השפיע על איכות הריצה שלי, לרעה). השבוע של המרתון היה השבוע היחיד בו לא הלכתי לקורספיט. בתחילת אותו שבוע שבוע הייתי בחו"ל, בסופו רצתי מרתון, ובמהלכו לא רציתי לקחת סיכונים. בנוסף, באותו זמן סבלתי מכאבים בצלעות בגלל מכה שקיבלתי, אז ממילא העדפתי לנוח.

אחר כך התחיל הסגר הראשון והבוקס נאלץ לסגור את שעריו. הבעלים העביר שיעורי קרוספיט בזום, והקפדתי להשתתף בלפחות אחד כל שבוע, אבל בהמשך החלטתי לא לספור את השבועות האלו כחלק מהיעד. סך הכל הפסדתי שישה שבועות בתקופת הסגר.

בהמשך המקום שוב פתח את שעריו במתכונת של ריחוק חברתי, ונראה שהחיים שבו למסלולם, עד הסגר השני. החל מהסגר ועד היום מוצעים שיעורי זום, אבל הבעלים החליט להציע גם חלופי של "אימון יחידני", שבה הבוקס פתוח וניתן להוציא ממנו ציוד ולהתאמן לבד. בתקופת הסגר השני היתה מגבלת מרחק שבגללה אפשר היה להגיע למקום רק במסגרת פעילות ספורטיבית אחרת, אז הייתי מגיע ברכיבה על אופניים. כיום המגבלה הזו הוסרה. האימון היחידני הוא לא "ברוח" הקרוספיט, אלא מזכיר קצת יותר חדר כושר.

לפני שבועיים ספרתי ארבעים שבועות, מתוך ארבעים ושבעה שחלפו, בהם לפחות פעם אחת הלכתי (או נסעתי, או רכבתי) ל"מכון", כדי להתאמן בו. מאז אני ממשיך ואין ספק שזו אהבה חדשה. זה ספורט ממכר, והדבר שאני הכי מרוצה ממנו הוא שהתגברתי על הפחד שלי מאותו חלק של חדר הכושר שבו נמצאות המשקולות החופשיות. בגלל זה רוב התמונות שצילמתי ושמתי כאן מראות בדיוק את זה. 

אחרי כמעט שנה, יש תוצאות, אם כי לא מדובר במהפך. זה מחזק ומחטב, אבל אין ספק שצריך להתאמן יותר אם רוצים יותר תוצאות. יותר פעמים בשבוע ויותר זמן. תרגילים שדורשים טכניקה ולא רק כוח מצריכים אימון מיוחד ולא רק להגיע לאימון הקבוצתי כדי ללמוד לעשות אותם כמו שצריך, וזה משהו שאני לא ממש עושה. בנוסף, לא מדובר בפיתוח גוף, אז מתאמנים ותיקים הם אולי חזקים אבל אינם בהכרח בעלי מראה חטוב ושרירי ובוודאי לא מנופחים, אם כי יש גם כאלו.

בדיוק ביום שבו סיימתי את היעד, התקיים היום האחרון של ה-crossfit games, שזו אליפות העולם בקרוספיט. שמות כמו מת'יו פרייזר וטיה קלייר טומי, שלא שמעתם עליהם מעולם, הם המלך והמלכה הבלתי מעורערים של התחום ואתלטים מעוררי השראה, שמסוגלים לסיים כל סדרת עינויים במסווה של תרגילי כושר בלי למצמץ. יש למה לשאוף.

לך אל הנמלה

אחד מהפידבקים שקיבלתי על תיעוד כל היעדים שאני מנסה להשלים, הוא שכנראה יש לי המון פנוי. בדיוק בגלל זה קיים היעד הבא: בלי לעשות הרבה, היעד שחותם את הרשימה במקום החמישים והאחרון, הושלם לפני כשבועיים. מספר היעדים שהושלמו עומד כעת על שלושים וארבעה (נכון ללפני שבועיים. חכו לעדכון בפוסט הבא). היעד קיבל את המקום האחרון ברשימה עוד הרבה לפני שמרביתה נכתבה, מתוך כבוד למהות שלו, להוריד אחוזי משרה, לקחת חל"ת, להחליף תפקיד או להפסיק לעבוד.

בכדי לכתוב את הרשימה, הייתי צריך לחפש רעיונות, ואחד מהמקומות שבהם חיפשתי אותם היה הרשימה המקבילה של אשתי. אצלה, איפשהו במרכז הרשימה, הופיע יעד הרבה יותר דרמטי, "להתפטר מהעבודה". בלי להרחיב יותר מדי, אסתפק בהסבר שהיה הרבה היגיון מאחורי היעד שלה. היא עבדה שנים ארוכות באותו מקום עבודה, שסבל מסטגנציה במשך תקופה ארוכה. בכל יום, הבחירה להמשיך ולהישאר במקום העבודה הזה היתה מצד אחד הבחירה הטבעית, אך מצד שני, היתה התחושה שיום אחד מקום העבודה הזה לא יהיה יותר, או שישתנה יותר מדי, לרעה. כיום היא עובדת בתפקיד דומה, במיקום דומה, בתחום דומה, עם בערך אותם אנשים, אבל בחברה אחרת, שצומחת במקום להתכווץ, ונראה שהמעבר היה לטובה. מקום העבודה הקודם, לעומת זאת, נסגר לאחרונה ואחרוני העובדים פוטרו.

אני בחרתי לנסח את היעד שלי באופן הרבה יותר מתון, ולתת לעצמי מרחב גדול באופנים שבהם אפשר להתמודד איתו. כשהרשימה נכתבה הייתי פחות משלוש שנים באותו מקום עבודה, כך שכל סוג של שינוי, ובוודאי עזיבה, לא היו על הפרק. יתר על כן, כבר הייתי אחרי שינוי קריירה לא פשוט, ולא היתה שום סיבה לחפש בכח שינוי, כאן ועכשיו. עם זאת היעד נכתב מתוך מחשבה על רשימה שתהיה בתוקף כמעט עשר שנים קדימה, ושלוש עשרה שנים באותו מקום עבודה זה פרק זמן שבו צריך לעצור ולחשוב מדי פעם האם אפשר וכדאי לעשות משהו אחר. מכיוון שהתשובה יכולה להיות גם "לא", היעד נוסח באופן מעורפל שאינו מחייב צעדים דרסטיים.

בנקודה הזו אני חייב להכניס דיסקליימר חשוב מבחינתי. אני מודע לגמריי שהבחירה שלי לחשוב מחשבות פילוסופיות עמוקות, יותר או פחות, על קריירה, היא פריוילגיה שלא נתונה לכל אחד. אני חושב שהתרגיל המחשבתי הזה כדאי, אבל הוא לא זמין לכולם במידה שווה. בנוסף, לאנשים שונים יש לא רק העדפות שונות, אלא גם נסיבות חיים שונות, אז אני יכול לכל היותר לתאר את הניסיון האישי, מבלי לטעון שהוא דוגמה לאיזשהו אופן נכון או מומלץ לאחרים.

אנחנו חיים בעולם שבו הקריירה מגדירה את האדם. "מה אתה עושה בחיים?" זו אחת השאלות הראשונות שנשאל מישהו שפגשנו, ובשאלה הזו בעצם התכוונו לשאול אותו במה הוא עובד, ולא מה הוא עושה בשאר הזמן שלו. מכאן מגיע היעד שהחלטתי שיחתום את הרשימה שלי, והמהות שלו היא בעצם לאתגר את קו המחשבה הזה, לפחות לזמן מוגבל ולא להגדיר את עצמי לפי הפרנסה שלי, בין אם מדובר בהחלפת תפקיד ובין אם מדובר בלקחת חופש לעשות דברים אחרים, שאינם קריירה.

באקדמיה קיימת הטבה מופלאה שנקראת "שבתון", אולם כחבר סגל במכללה ולא באוניברסיטה, המצב מורכב יותר. בכל מכללה יש תנאים שונים, כשיש מעטות שמאפשרות שבתונים, ויש אחרות שאינן מציעות דבר. מקום העבודה שלי נמצא איפשהו באמצע. ראשית, לא מדובר בשנה שלמה אלא בסמסטר בודד. שנית, לא מדובר בזכות נצברת ונשמרת. כל עוד לא לוקחים את השבתון, לא מתחילה צבירת זכויות לשבתון הבא. שלישית, והכי חשוב, כלל לא מדובר בשבתון, אלא באחת משתי אופציות. הראשונה, שדומה יותר לשבתון, נקראת "השתלמות ממושכת", ובה מגישים בקשה לצאת להשתלמות, ומציגים הצעה מה מתוכנן לאותה השתלמות. האפשרות השניה היא פשוט לצאת לחופשה ללא תשלום (חל"ת).

הניסיון מראה שבמכללה שלי רוב הסגל כלל לא מנצל את הזכויות האלו, ולא יוצא לחופשה (או השתלמות ממושכת) אף פעם. אני לא חושב שנעשתה בדיקה מקיפה מדוע זה המצב, אבל לדעתי בשורש הדברים עומדת העובדה שהדגש במכללות הוא על הוראה, וחברי הסגל חוששים למעמדם אם יתנתקו ממנה. ראשית, כשהם יחזרו מהחופשה אחרי שמישהו אחר לימד במקומם את הקורסים הקבועים שלהם, אולי המעמד שלהם יפגע. שנית, מלכתחילה אפשרויות ההשתכרות פחות טובות במכללות, ואף אחד לא מתנדב לוותר על שכר. אפילו במסלול ההשתלמות הארוכה, שבו כן משולם שכר במשך תקופת ההשתלמות, יש אובדן של האפשרות לעבוד שעות נוספות במשך תקופה ארוכה.

קו המחשבה שלי ביעד הזה היה לא לשכוח לקחת חופשה. מלכתחילה תכננתי לבקש לצאת להשתלמות, כשהרעיון היה "להתאחד" עם שותפי המחקר שלי מתקופת התואר השלישי. למעשה, זה היה צריך לקרות כבר לפני שנה, אבל מכיוון שקיבלתי על עצמי תחום אחריות חדש וגם הגשתי בקשה לקידום, זה לא הצטייר טוב להיעלם במקביל. למעשה, תכננתי לבקש גם יציאה להשתלמות ולאחריו חל"ת ולהיעלם לשנה שלמה. ניהול הקריירה גרר בחירה לדחות הכל בשנה. בנוסף, עם תחום אחריות חדש כבר לא הרגשתי בנוח להיעלם לשנה שלמה אז הגשתי בקשה לסמסטר אחד בלבד, שאושרה.

במהלך השנה שבה המתנתי להשתלמות שתתחיל, היו הרבה התפתחויות. ראשית, התכנית לבצע מחקר התקדמה, אם כי על אש נמוכה, ועם פרוץ הקורונה נתקעה. שנית, התכנית להיות בחופשה בתקופה הזו היתה אמורה להסתנכרן באופן מופלא עם הנסיעה לאנטארקטיקה, שגם אותה הקורונה הקפיאה. העבודה במכללה היא גמישה להפליא ואני יכול לבחור אם להשקיע יותר, או פחות, וגם מתי, אבל יש מערכת שעות שהיא מאוד לא גמישה ומאוד מקשה על יציאה לחופשה בזמן הלימודים ומכאן הפוטנציאל של האפשרות להיות בחופשה שלא על פי לוח השנה האקדמי. פוטנציאל שרובו נמחק בשל הקורונה. 

הקורונה קלקלה הרבה דברים סביב היעד הזה. ברגע שקורסים, סמינרים ומפגשי מחקר נעשים מרחוק, היכולת לבצע את ההשתלמות באופן אפקטיבי פוחתת. היכולת המשופרת לנצל זמן חופשי מכך שאני לא אהיה כבול למערכת שעות מחייבת מאבדת לערכה כשרוב פעילויות הפנאי אינן מתקיימות בזמן הקורונה. אם להוסיף על הצרות האלו, לאחרונה הודיעו לי שהאוצר אינו מעביר את תקציבי המחקר שמהם תמומן ההשתלמות שלי. מדובר במאבקי כוח במסגרת משאים ומתנים, שאין לי שליטה עליהם ואני מעדיף שלא להרחיב במסגרת הרשומה הזו. הוצע לי לוותר לחלוטין על ההשתלמות ולקבל ברגע האחרון שיבוץ לשעות הוראה. אני החלטתי לסרב וביקשתי שבמידה ולא יאושר מקור תקציבי, לצאת לחופשה ללא תשלום. 

לפני שבועיים התחילה שנת הלימודים, בלעדי. אני עדיין מוזמן לכל מיני ישיבות זום ומקבל מיילים מקצועיים שדורשים התיחסות, אבל העיקר הוא שאני לא נכנס לכיתות. למעשה, מכיוון שגם בתקופת הקיץ לא לימדתי, החופשה שלי דווקא גוררת טיפה יותר עבודה מקודם, מכיוון שכששאר הקולגות שלי חזרו לעבוד, יש יותר רעש במערכת שלוקח את תשומת הלב שלי. למרות שאני לא מחוייב משפטית לתוכנית ההשתלמות שלי יותר, אני כן מנסה, במסגרת המגבלות, לפעול לפיה, גם אם בהיקף מופחת, ולהוציא את המיטב שאפשר מהנסיבות. הנה, עוד יעד ברשימה נכבש.