יעד מן העבר: כה אמר זרתוסטרא

עברו חמישה חודשים מאז שכתבתי על אחד מהיעדים ברשימה שכבר הוגשם לפני שהבלוג הזה היה קיים. אני מודה, מבחינת אופן הכתיבה בבלוג, היעדים האלו משמשים אותי בתור "סותמי חורים", כשאין לי משהו עדכני יותר לכתוב. המספר של היעדים האלו מוגבל ולכן אני נזהר מלשרוף אותם מהר מדי, אבל יש עניין נוסף: את הרשימה כתבתי לעצמי, כשהבלוג בכלל לא היה בתכנון ולא חשבתי שאתעד אותם באופן פומבי. מבחינת סדר ההשלמה של היעדים, הגיע תורם של מספר יעדים שפשוט יש פחות מה לכתוב עליהם. אקח את זה כאתגר ואנסה: לפני שלוש שנים וחצי, השלמתי יעד רביעי מהמקום ה-34 ברשימה שלי, לצפות ב-2001, אודיסאה בחלל, עד הסוף.

המסע אל רשימת היעדים. אילוסטרציה

בדומה לכמה יעדים נוספים, ההשראה לכתיבת היעד הזה היה להסתכל ברשימה המקבילה של אשתי ולהעתיק ממנה, בהתאמות נדרשות. למעשה, חבל שלא היא כותבת את הרשומה הזו כי אני בטוח שיש הרבה מה לכתוב על היעד המקביל שלה: לראות את הסרט ממזרים חסרי כבוד. אני אתמצת בפסקה אחת את עיקרי החוויה:

הבחירה ב"ממזרים חסרי כבוד" כסרט שמצדיק מקום ברשימת יעדים נובעת מהמתח שבין היותו של הסרט קלאסיקה מודרנית בכיכובו של השחקן בראד פיט, החביב עליה מאוד, לבין העובדה שהוא משתייך לז'אנר שהיא מכנה "סרטי שואה", שהיא מתקשה לצפות בהם. אני מאוד אוהב סרטים של טרנטינו ואת הסרט הזה בפרט, והוא מככב ביעד עבר אחר שלי (שטרם נכתב עליו), ולכן כבר לפני ארבע שנים מצאתי הזדמנות להזמין אותה לצפיה משותפת. למחרת היא סיפרה לי שחלמה שהנבל הראשי בסרט, הקולונל האנס לנדה, רודף אחריה :)

נבל קולנועי. אילוסטרציה

בחזרה אלי. אני אוהב מאוד את ז'אנר המדע בדיוני והפנטזיה. ליתר דיוק, כשהייתי צעיר מאוד אהבתי וזה בא לידי ביטוי בספרים שקראתי ובסרטים שראיתי, אם כי יש לי הרבה חורי ידע ויש הרבה קלאסיקות מדע בדיוני שדילגתי עליהן. "חולית", למשל, מאוד שעמם אותי ובקושי סיימתי את הספר הראשון. עם השנים העיסוק שלי בתחום הצטמצם מאוד, ולכן כתיבת רשימת היעדים היתה הזדמנות לתת לפרצי נוסטלגיה נוכחות בחיי, ושני יעדים הוקדשו לנושא מדע בדיוני, כשזה אחד מהם.

חזרה בזמן לסוף שנות השמונים. אלו היו הימים של ערוץ טלויזיה אחד, ולכן מאוד התרגשתי כשהסרט "2001: אודיסיאה בחלל" הגיע לטלויזיה. שמעתי כל כך הרבה על כמה הסרט הזה פורץ דרך. מנגד, לא ידעתי עליו שום דבר כמעט, אולי רק על המחשב הנבל "האל 9000". סוף סוף הזדמנות לצפות בפלא המדובר, אז התישבתי לצפות. מה רבה היתה אכזבתי. רבע שעה של קופים מקפצים. רבע שעה של חללית מסתובבת סביב עצמה לצלילי הדנובה הכחולה. שעמום המחץ, הסרט הכי אוברייטד אבר, פרשתי מרומה וממורמר באמצע.

קופים מתפעלים ממונולית

אני המשכתי בחיי, אבל מדי פעם הדיסוננס בין ההילה של הסרט לבין אי-חוויית הצפייה בו חזר להפריע לי. אני מוכן לתת לו קרדיטים היסטוריים בהיותו הסרט "הראשון ש...", כמו הראשון שמציג אפקטים מסויימים או הראשון שמציג תנועה בחלל באופן מדויק פיסיקלית, אבל הקרדיטים האלו אינם יכולים להיות תרוץ לחוסר עלילה. אני מכיר בכך שהמבע הקולנועי השתנה מאוד מאז 1968, אז יצא הסרט, ושסרטים ישנים נוטים להיות איטיים יותר בעלילה שלהם ולהתעכב על פרטים צדדיים הרבה יותר ממה שמקובל היום, אבל גם "הסנדק", עליו כתבתי כאן, יצא ב-1972, ובו האיטיות כמעט ולא מורגשת. קובריק עצמו ביים את "התפוז המכני" ב-1971, והוא הרבה פחות איטי מאודיסיאה בחלל.

מתוך רצון לסגור מעגל עם הסרט, נולד יעד ברשימה שלי. אני אצפה בסרט, ברצף, עד סופו, מבלי להישבר, ואבין מה סטנלי קובריק רוצה ממני. למה המחשב האל 9000 הוא נבל על, למרות שצפיתי בהזדמנות אחרת בסצנות שלו ונותרתי די אדיש. יום אחד פנוי ושקט החלטתי שזה זמן מצויין לצפיה נינוחה.

הסרט באמת איטי מאוד, אבל פחות ממה שזכרתי. קופים מקפצים, חלליות מסתובבות במקום, הרבה יותר זמן מהנדרש, אבל לא רבע שעה. עם מעט סלחנות כלפי הזמן הרב שעבר מאז 1968, רוב האפקטים והניחוש כיצד יראה ה"עתיד" (כן, אני מתעלם מכך ששנת 2001 היא עבר רחוק), עוברים מסך, למעט דקות ארוכות לקראת סיום הסרט, בסצנה בה האסטרונאוט נשאב עם רכב החלל שלו, והצופה מקבל אנימציה של משחקי אטארי עם מוזיקה תואמת. בשלב הזה נרדמתי והייתי צריך לחזור אחורה בסרט לתחילת הקטע הבא. חוץ מהתקרית הזו, הסרט איטי אבל לא מרדים.

המחשב האל 9000 הוא אכן נבל קולנועי, והמונולוג שבו הוא מנסה לשכנע את את האסטרונאוט האחרון לא לכבות אותו הוא מרשים ביותר. אבל "הנבל הקולנועי הגדול ביותר"? ממש לא. קולונל האנס לנדה עושה לו בית ספר, והוא לא היחיד. אולי הגדול ביותר בתולדות הקולנוע עד 1968, וגם זה מותנה בהכרות המצומצמת שלי עם סרטים ישנים יותר.

נבל קולנועי מדור קודם. אילוסטרציה

מה שהפריע לי במיוחד בסרט הוא שהעלילה, שגם ככה היא דלה מאוד, היא מחוררת ולא ברורה. אם יש קו מקשר בין רצף האירועים, הוא לא מופיע בסרט וכדי להבין אותו הייתי צריך לחפש הסברים באינטרנט. איך הקופים קשורים לכל שאר הסרט? מה התפקיד של המונוליט? מה המשמעות של כל הסצנה הסוריאליסטית בסוף הסרט שבו האסטרונאוט מביט בעצמו מזדקן במהירות? למה יש תינוק ענק בחלל? לכל שאלה תשובה, וממה שקראתי ברחבי הרשת, חלק מהתשובות מגיעות מהספר שכתב ארתור סי קלארק במקביל לתסריט, אבל אם סטנלי קובריק מתעקש להסתיר אותן ממני, מבחינתי התוצאה לא מספקת.

הגיוני מאוד מה שקורה כאן. לא?

עוד שנה ויום מ...עכשיו

גם היום לא עליתי על טיסה שיוצאת מהעיר פונטה ארנס בדרום צ'ילה, בדרכה ליוניון גליישר, אנטארקטיקה. עד עכשיו המשפט הזה היה נכון גם בכל יום אחר, אבל היום, 12.12.2020, באמת הייתי אמור להיות על הטיסה הזו, ולהשתתף במרתון למחרת.

צירפתי מפה של היבשת עם שתי נקודות מסומנות עליה. הדרומית יותר, שנמצאת בבסיסו של חצי אי שפונה לכיוון דרום אמריקה מסמנת את המחנה ביוניון גליישר. הנקודה הצפונית יותר מסמנת תחנת מחקר רוסית (לשעבר, סובייטית) בשם נובולזרובסקאיה (להלן, נובו). 

מרבית הטיולים מאנטארקטיקה הם בשייט מהעיר הארגנטינאית אושואיה, שנמצאת בארץ האש, ממש ב"שפיץ" של דרום אמריקה, ומגיעים לקצה של חצי האי של אנטארקטיקה או לאיים הסמוכים אליו (איי שטלנד הדרומיים). באזור הזה אפשר עוד לראות אדמה שאינה מכוסה בקרח, וגם בעלי חיים, כמו פינגוינים. ככל שמדרימים, למשל ביוניון גליישר, הנוף הופך למדבר של קרח וגם בעלי החיים כבר לא נמצאים שם.

כשהתחייבתי לעצמי על היעד הדרמטי של אנטארקטיקה, לא הייתי נעול על תוכנית איך להגיע לשם, אם בכלל. היו תקופות שחשבתי ללכת לתכנית ב', שהיא לוותר על אנטארקטיקה לטובת הזוהר הצפוני. יצא במקרה שלא מעט שמות של יעדים שנשקלו לטיול משפחתי (שנדחה גם הוא) יכלו לסדר אופציה לצפיה בזוהר הצפוני. אלסקה, נורבגיה, איסלנד... אחרי קצת קריאה ברשת הבנתי שבחודש אוגוסט אין מצב לראות את התופעה הזו, ולכן מה שלא יהיה היעד, אי אפשר לשלב אותו עם חופשת הקיץ.

על האפשרות לרוץ מרתון באנטארקטיקה למדתי במקרה, די מזמן. קצת אחרי חצי המרתון הראשון שלי, חיפשתי עם גיסי אופציה לחצי מרתון בחו"ל. בסוף בחרנו בבודפשט, אבל לפני הבחירה עשינו כל אחד בנפרד עבודת חיפוש ברשת וגילינו לראשונה את עולם תיירות המרתונים (וחצאי המרתונים) הענפה. במקביל, כל אחד מאיתנו הסתקרן לבדוק אם גם אנטארקטיקה היא אופציה, וגילה שכן. באותו זמן זה היה נראה כמו קוריוז, ומי בכלל המשוגעים שנרשמים לדבר כזה. בכל זאת, העובדה שאפשר להגיע כתייר למקום הזה נחרטה בזיכרון, ומשם חילחלה לרשימת היעדים.

כשחשבתי על אנטארקטיקה יותר ברצינות, הנטיה שלי היתה לבחור בקרוז שמגיע ליבשת ולא במרוץ. ראשית, האופציה הזו הרבה יותר זולה. שנית, הטיול ארוך יותר. שלישית, מקבלים גם פינגוינים כחלק מהחוויה. כשאני כותב "מרוץ", אני מתכוון למרוץ המסויים שמתקיים ביוניון גליישר, כי בהמשך גיליתי שיש עוד חברה או שתיים שמציעות מעין קרוז-מרוץ, שבו יורדים מהספינה על אי המלך ג'ורג' (האי הגדול באיי שטלנד, בקצה חצי האי של היבשת) כדי לרוץ ואז חוזרים חזרה.

יום אחד, גיליתי שקולגה שלי בעבודה היה בקרוז כזה (בלי מרוץ). הוא מטייל ותיק שלמרות גילו הלא צעיר לא נרתע מטיולי אקסטרים, ובזמן טיול בדרום אמריקה הגיע לנקודת היציאה של הקרוזים באושואיה, וניצל מקום פנוי על האוניה כדי לעלות עליה במחיר מוזל. חקרתי אותו על הטיול ולהפתעתי הוא לא נשמע נלהב במיוחד. במקום "פינגוינים", הוא אמר "תרנגולות", מרוב שמאס לראות אותם כל היום.

השיא היה כששאלתי אותו על ההפלגה במעבר דרייק, המיצר בן היבשות, שידוע כקטע קשה. הוא סיפר שסבל מבחילות כל כל חזקות, שנתנו לו זריקה ענקית בעקבותיה התמוטט וישן זמן ממושך, וכשהתעורר גילה שכל נוסעי הספינה סובלים מבחילות והקאות. הוא גם סיפר על חוויה חיובית, שבה הספינה עצרה במדף קרח, והנוסעים ירדו מהספינה ושיחקו כדורגל על המים הקפואים. ליף הסיפור על הכדורגל כבר לא שינה, ומכיוון שאני מקבל בחילות בקלות, החלטתי שאם אגיע לאנטארקטיקה זה רק בטיסה.

מרתון הקרח באנטארקטיקה מציע שהות של שני "לילות" באנטארקטיקה, עם טיסה מפונטה ארנס, צ'ילה. אני כותב "לילות" במרכאות, כי יוניון גליישר נמצא בתוך האזור האנטארקטי שבו, בעונה הזו, אין בכלל לילה. למעשה, הקמפינג הזה הוא חוויה די ייחודית שהקרוזים לא מציעים (עם מרתון או בלעדיו). ואם נהיה ממש קטנוניים, יש שיגידו שלהגיע לאי שסמוך לאנטארקטיקה זה כמעט להגיע לאנטארקטיקה, אבל לא ממש להגיע. ככל שחקרתי וחשבתי, הגעתי למסקנה שבעצם, למה לא? מצד אחד זו חווית אקטרים ייחודית, אבל מצד שני בכל החלקים המסובכים מטפלים אנשים שזה העבודה שלהם. אני רק צריך להגיע עם הרבה בגדים חמים לבית מלון בפונטה ארנס, שזו אמנם דרך ארוכה, אבל קצת יותר קלה מלהגיע לאושאויה בארגנטינה, משם מפליגות הספינות.

כידוע, ביום ראשון, 13.12.2020, לא יתקיים המרתון הזה. החברה המארגנת הציעה חלופה שכוללת הגעה לקייפטאון בדרום אפריקה ומשם טיסה לנובו(לזרובסקאיה). בעבר, זו היתה תחנת מחקר סובייטית שהתפרמה בתקרית שארעה בשנת 1961, אז ליאוניד רוגוזוב ששהיה שם חש ברע ונאלץ לעבור ניתוח להסרת התוספתן. הבעיה היתה שאיש הרפואה היחיד בתחנה היה הוא עצמו. מכיוון שלא היה זמן להמתין לפינוי, הוא ניתח את עצמו. הוא שרד את הניתוח בהצלחה, וחי כמעט 40 שנים נוספות.

תחנת המחקר בנובו

החברה שמארגנת את מרתון הקרח ביוניון גליישר מקיימת מדי שנה מרתון נוסף בנובו במסגרת אירוע שנקרא World Marathon Challenge, שבו המשתתפים רצים שבעה מרתון, בשבעה ימים, בשבע יבשות. בשל הלוגיסטיקה המורכבת, מסלול הטיסות מתחיל מדרום אפריקה ומבצע גיחה הלוך-חזור לנובו עבור המרתון הראשון מתוך שבעה. כמובן שגם האירוע הזה נדחה ולא מתקיים כסדרו.

אני הנחתי שהחלופה של נובו מבוססת על גיחת "הלוך-ריצה-חזור", מה שלא נראה כמו תחליף הולם. כשהגיעו פרטים נוספים, העסקה נראתה יותר מעניינת, וכללה שהות של "לילה" אחד בתחנת המחקר. נובו נמצאת בקו רוחב 70, שזה פחות דרומי מיוניות גליישר שנמצא בקו רוחב 79, אז מדובר רק במרתון השני הכי דרומי בעולם ולא בראשון, אבל בשניהם מסלול המרתון הוא במדבר קרח (למרות שלפי התמונות, נובו עצמה לא מכוסה קרח בתקופה הזו), ובשניהם נשארים ל"לילה" של אור (אבל רק לילה אחד בנובו, וגם המחנה ביוניון גליישר יותר אקזוטי), אז הייתי מוכן לשקול את החלופה הזו. בנובו גם פחות קר מביוניון גליישר, שזה כבר יתרון. יתרונות נוספים הם שיותר קל להגיע לקייפטאון מאשר לפונטה ארנס, ומכיוון שעכשיו אני ממילא נמצא בחל"ת, בעוד שבשנה הבאה אצטרך להשלים את ימי החופשה שאקח.

בזמן שבו היה צריך להודיע למארגנים האם אני יכול להתחייב לחלופה של נובו, ישראל נכנסה לסגר שני, אז הודעתי בצער שאני לא יכול להתחייב על שום דבר ומוותר על ההזדמנות הזו. מתכתובות נוספות שהגיעו מהמארגנים, התברר שאף משתתף לא היה מעוניין, כך שהאופציה ירדה מהפרק. במקומה, נקבע תאריך חדש לאירוע המקורי: 14.12.202. יומיים קודם צריך להגיע לפונטה ארנס, ב-13.12 הטיסה הלוך, וב-15.12 הטיסה חזור. הכל כפוף לאילוצי מזג אויר שיכולים לדחות את הטיסות מספר ימים קדימה. התאריכים החדשים הם בדיוק כמו המקוריים, בדחיה של שנה ויום אחד. הספירה לאחור מתחילה מחדש... עכשיו.

היעד הקשה ביותר הוא גם הקל ביותר

כשהדיו טרם יבש על גיליון האקסל שבו נכתבה רשימת היעדים, ניסיתי להחליט מהו היעד הקשה ביותר ברשימה. לא בחרתי באולטרה מרתון שהשלמתי לפני שנה, אם כי בדיעבד אולי הייתי הייתי צריך לבחור בו. היתה לי תכנית כללית איך להגיע אל היעד הזה, והמציאות פחות או יותר עקבה אחרי התכנית, אם כי באמת לא הערכתי את הקושי שבשעות האימון הארוכות. החשש העיקרי שלי היה שאם משהו היה משתבש בזמן הריצה, זה היה שובר אותי לא רק פיזית אלא גם מנטלית, ולא הייתי מוצא את הכוחות לנסות שוב.

גם אנטארקטיקה אינה היעד הקשה ביותר. ראשית, מבחינת היעד מדובר רק על להגיע לשם, כך שהתכניות שלי גם לרוץ שם לא רלונטיות להשלמת היעד. שנית, נתתי לעצמי פתח מילוט בדמות הזוהר הצפוני, שהוא יותר "עממי" ונגיש לקהל הרחב. שלישית, רוב הקושי הוא לוגיסטי, ובמרבית הלוגיסטיקה לא אני צריך לטפל, אלא חברות מסחריות שזה הייעוד שלהן.

בפוסט הקודם כתבתי על שני יעדים שמתנהלים ברקע על טייס אוטומטי ואני מעריך שיסתיימו בתוך מספר חודשים. לפני חודשיים, בהכרזה על הבליץ על הרשימה, סיווגתי את היעדים לקבוצות, ובקבוצה האחרונה של כל מיני יעדים שכרגע אני לא עוסק בהם היה אחד משני היעדים האלו, שתיארתי אותו כמסע אישי ארוך טווח. זהו היעד היעד שמספרו ברשימה 41, והיום החלטתי שלמרות שבאופן פעיל לא השקעתי בו מאמץ בכלל, יותר מדי מהזמן שלי מתבזבז בלחשוב עליו ובעיקר על מתי הוא מסתיים. רגע הניצחון הגיע והוא הופך להיות יעד מספר 36 שהושלם. להשיג בטן שטוחה, ליום אחד. בדיעבד, היעד הקשה מכולם היה גם אחד הקלים.

יעדים צריכים להיות מדידים, כדי שיהיה אפשר לדעת מתי הם הושלמו. היעד הזה הוגדר עם מדדים מאוד מסויימים באופן מכוון, אבל עם זאת הם לא ברורים מספיק ולכן יצרו ערפל סביב הרגע שבו היעד הושלם. הסיומת של היעד, "ליום אחד", פרושה שאני לא מתחייב לשמור על המשקל ומבנה הגוף שלי ברגע שהגעתי לנקודה הרצויה. כמובן שאשמח אם זה יקרה, אבל אז היעד לא יסתיים לעולם.

מדד שני הוא הבטן השטוחה. שימו לב שלא כתבתי משקל יעד. קילוגרמים ומדדים מספריים אחרים כמו BMI עוזרים למדוד שיפור והתקדמות, אבל כיעד הם מתאימים למי שכבר היה בנקודה רצויה כלשהי בעבר ולכן יודע לאן הוא רוצה לחזור. אני העדפתי להציב מדד של מראה חיצוני, שזה מה שהיה חשוב לי, אם כי בהמשך הסתבכתי עם ההגדרה הגמישה הזו. הדבר היחיד שהייתי בטוח בו הוא שלא מדובר על קוביות שרירניות בבטן, שדורשות אחוזי שומן מאוד נמוכים במיוחד, מה שהרגיש לי שאפתני מדי.

היסטוריה

מעולם לא הייתי באמת שמן, אבל תמיד היתה לי בטן קצת בולטת, והחל מגיל ההתבגרות, גם עודפי שומן בחזה. תמיד אכלתי מה שרציתי ורוב הזמן לא הייתי עוסק בספורט באופן קבוע. עם השנים בצבא ובאוניברסיטה המשקל עלה, אבל מעט מאוד והכל היה סביר, עד שהגעתי להיי טק. האפשרות להזמין כל יום ממסעדה, בתוספת של חטיפים שונים ומשונים שזמינים תמיד במטבחונים עמוסי כל טוב, עשו את שלהם. זה לא שנהייתי שמן, אבל ה-BMI שלי כן חצה לרגע את הגבול שבין משקל תקין לעודף משקל קל. כשנה לפני משקל השיא שלי עשיתי בדיקות דם והתוצאות היו רחוקות ממזהירות. הנה תמונה להמחשה, שצולמה לפני שמונה שנים:

אוקטובר 2012

מה שרואים בתמונה זה לא נורא בכלל, אבל זכותי לרצות משהו אחר. יש גם דברים שלא רואים בתמונה, כמו כולסטרול גבוה, כאבים חוזרים בשרירי הגב בגלל חוסר פעילות ודברים שלא קשורים כלל לתמונה כמו אוירה לא טובה במקום העבודה. זה היה הזמן לשינוי, ובמבט לאחור, זה מרגיש לי כאילו השינוי קרה מעצמו ואני רק השתדלתי לא להפריע לו.

מעט לאחר מכן פוטרתי (וטוב שכך) ובתוך חודשים ספורים ירדתי 4-5 ק"ג. לא עשיתי שום דבר מיוחד, פשוט נשארתי בבית בלי הפיתויים של המשרד ובלי משלוחים יומיים ממסעדות. לאחר מכן, הצטרפתי לקבוצת ריצה קטנה שלא שרדה זמן רב. בחודשים הבודדים שבהם הייתי בקבוצה המשקל שלי כמעט לא השתנה, אולי ירד בקילוגרם אחד, אבל דווקא בתקופה שבה המשקל שלי נשאר כמעט סטטי, רבים מהסובבים אותי שמו לב שרזיתי מאוד. מאז אני קצת מסוייג מההסתכלות על המשקל כחזות הכל. יש מתאם גבוה בין המשקל למראה והרגשה האישית, אבל הם יכולים גם לא להסכים ביניהם, למשל בגלל פעילות גופנית שבונה מסת שריר.

בשנתיים לאחר מכן, עם המשך הריצה במסגרות אחרות ולמרחקים הולכים וגדלים, הורדתי עוד כ-3-4 ק"ג לפני שהמשקל שלי התייצב. מכאן כבר לא ירדתי יותר במשקל, ולא משנה כמה התאמנתי. עד כדי נדנדות של 1-2 ק"ג לכל כיוון, הכל נשאר קבוע. כלפי חוץ נראיתי טוב, אבל עדיין היה צמיג קטן מעל המתניים שסירב להיעלם. זה גם היה הזמן שבו חיברתי את הרשימה שלי והקדשתי יעד להעלמת הצמיג. נכון שלא הגדרתי מדד מדוייק, אבל הנחתי שכשאגיע לאן שאני רוצה להגיע, אדע שהיעד הושלם. 

אם נשים דברים בפרופורציות, לא מדובר פה על מהפך שבו מישהו עם עודף משקל קיצוני יורד חמישים ק"ג. כבר בשלב הזה, לבשתי אותה מידת מכנסיים כמו בסוף התיכון, אפילו שהיו עלי עשרה קילוגרם יותר (עוד דוגמה למה המשקל הוא לא חזות הכל). זאת גם הסיבה שלא תראו פה תמונות סלפי מול המראה באמבטיה לתיעוד התהליך. יש מעט מאוד מה לראות, ולכן לא היתה לי מוטיבציה לצלם תמונות כאלו, ובכלל, הבודדות שצילמתי יצאו לא יפות. כשאני מסתכל על תמונות של עצמי מהשנים האחרונות, ברובן אני נראה בסדר, אפילו רזה. מדי פעם מתגנבת תמונה בזוית לא מחמיאה, שבה החולצה מתעקשת לקבל את הצורה של העור שמתחת. מכיוון שתמונות מאותו זמן מציגות אותי גם "טוב" וגם "כמעט טוב", אני מרגיש שאף אחת מהן לא מייצגת.

ניסיון ראשון: לרוץ יותר

לא היתה לי תכנית ברורה איך להשיג את היעד. ברור שאם רוצים לרדת במשקל, צריך להכניס פחות קלוריות ולשרוף יותר מהן. התקווה שלי היתה שזה יקרה מעצמו, תוך כדי האימונים לריצת ה-100. כמה חודשים לפני חיבור הרשימה שלי השתתפתי במרתון הראשון שלי ובמהלך האימונים ירדתי שני קילוגרם (שחזרו חזרה די מהר), ומכאן הנחתי שהאימונים לאולטרה מרתון יעשו את שלהם באופן טבעי.

זה לא קרה. בזמן האימונים לריצת ה-100 איבדתי בסך הכל שני קילוגרם, ואלו היו שני קילוגרם שהוספתי שנה או שנתיים קודם במהלך תקופת החגים ושנשארו תקועים עלי, כך שבעצם נשארתי במקום. את כל התהליך של השנים האחורנות עברתי בלי שום ליווי של איש מקצוע מתחום התזונה, אז אני קצת מסוייג מהדברים שאני כותב. אני מתאר כאן דברים שעשיתי ומה קרה (או לא קרה) בעקבותיהם, ומניח שיש קשר סיבתי בין הדברים, אבל יכול להיות שאני מניח לא נכון.

במשוואה של "להכניס פחות ולהוציא יותר", קיימתי רק את החלק השני. ההיגיון שלי אמר שזה צריך להספיק, ובאמת בתקופה שרק התחלתי לרוץ זה הוכיח את עצמו למשך זמן מוגבל, אבל לאכזבתי לא היה לזה המשך. אני בטוח שבתקופות שיא האימונים הייתי בגירעון קלורי, אבל הגוף סרב להתרשם.

מצד אחד, אכלתי מה שרציתי, ולפחות לא עליתי במשקל, אבל מצד שני לא באמת יכולתי להרשות לעצמי לאכול פחות. בוודאי לא בזמן האימונים לריצת ה-100, אבל גם לא לפני כל התחרויות שלפני. באותו זמן מה שהיה חשוב לי היה לרוץ יותר ויותר. יותר רחוק ויותר מהר וכדי לעשות את זה כל הזמן צריך לדחוף אנרגיה לגוף, ולהעמיס פחמימות בכל הזדמנות. זה פשוט לא היה הזמן הנכון לחשוב על תזונה אחרת.

מדד חדש: החולצה מדקטלון

תוך כדי כל האימונים האינטנסיביים, רשת ציוד הספורט האהובה דקטלון פתחה סניף ראשון בישראל. זה היה לפני שנתיים וחצי, כלומר תוך כדי האימונים שלי לריצת 66 ק"מ בסובב עמק. הקהל הנלהב הסתער על החנות ורוקן את כל המדפים, שנשארו ריקים תקופה ארוכה. אני הייתי צריך פנס חדש כי רוב הריצה שלה התכוננתי היתה בלילה, אבל לא התחשק לי לנסוע לחנות רק כדי לגלות שהיא ריקה לחלוטין. לכן, ביצעתי הזמנה באינטרנט עם איסוף עצמי בחנות, ובהזדמנות הזו קניתי עוד כמה בגדי ספורט. בפרט, קניתי חולצת ריצה. בדרך כלל רצים אינם צריכים לקנות לעצמם חולצות, כי יש להם מאגר בלתי נדלה של חולצות מתחרויות, אבל עדיין צריך כמה חולצות באיכות קצת יותר גבוהה. בחרתי בחולצה הזו כי היה לה עיצוב מקורי ויפה, לדעתי. היא גם שווקה כחולצה לריצות שטח, בין היתר בגלל שיש בה שני כיסים קטנים, וחלקים מבד רשת.

מדדתי את החולצה בבית וחשכו עיני. למרות שהזמנתי חולצה במידה שלי, החולצה צמודה, נדבקת לגוף ומבליטה כל בליטה בגוף שנמצאת מתחתיה. פשוט אי אפשר להיראות בציבור כשאני לובש את הדבר הזה. אפילו לא טרחתי להוריד את התוויות מהחולצה ודחפתי אותה לארון. מאוכזב מהקניה הלא מוצלחת, נזכרתי ביעד שלי ובמדד הלא ברור שלו להצלחה והגעתי להארה. יום יבוא, ואני אלבש את החולצה הזו. כשארגיש בנוח ללבוש אותה, סימן שהיעד הושג.

למען האמת, כן לבשתי את החולצה הזו פעם אחת לפני השלמת היעד, וזה היה ביום הכיפורים האחרון כשיצאתי לרכיבה ארוכה במסגרת יעד אחר, עליו כתבתי כאן, כשבסוף הפוסט יש גם תמונה של החולצה. החולצה מזכירה קצת חולצת רכיבה ולכן התאימה לנסיבות. באותו זמן היא כבר נראתה סביר עלי, למרות שעדיין לא מספיק טוב. היות שיצאתי לרכיבה לבד, ואף אחד לא ראה אותי ליותר מרגע קצרצר (וגם זה, כשאני כפוף על האופניים), אני מרשה לעצמי להחליט ש"זה לא נחשב" לללבוש את החולצה בציבור.

ניסיון שני: תרגילי כוח

לרוץ מאה קילומטר לא עזר לי לרזות, אבל יעד אחר שקיויתי שיביא אותי את המנוחה והנחלה היה היעד ללכת (ולהתמיד) למכון כושר, מה שבסופו של דבר הומר במועדון קרוספיט. נתתי לעצמי כמה הסברים למה האימונים האלו יכולים לעזור לי. ראשית, קראתי בכמה מקומות שתרגילי כוח, אפילו לזמן קצר, מובילים לשריפה קלורית מוגברת, גם אחרי האימון. שנית, אם אני אוסיף מסת שריר, המסה הזו צריכה אנרגיה כדי להתקיים, גם לא בזמן פעילות. שלישית, הגוף שלי כבר לא מתרשם מריצות אז אני אפתיע אותו בפעילות שהוא לא רגיל אליה. ורביעית, התקווה שמסת שריר תעזור "לארוז" את הגוף בצורה יותר הדוקה, אפילו מבלי להוריד רקמה שומנית.

יכול להיות שכל השיקולים האלו נכונים, אבל הם לא הובילו לתוצאות מיידות. מהסתכלות על מתאמנים אחרים, אפשר להיות חזק ושרירי אבל לא רזה בכלל. אפשר להיות חזק אבל עם מראה שדוף בלי שרירים נראים לעין. בכל מקרה, נראה שהתוצאות מגיעות אחרי הרבה יותר זמן, ודורשות הרבה יותר אימונים ממה שאני עושה. הסיבות שלי להתחיל בתרגילי כוח הן מגוונות ולא עשיתי את זה רק כדי להתחטב, אבל קיויתי גם להתקדמות בגזרה הזו, מה שבינתיים לא קרה.

ניסיון שלישי: לא לעשות כלום

בשלושת החודשים האחרונים ירדתי חמישה קילוגרמים, בלי לנסות בכלל. יש דברים שהשתנו בשגרה שלי, כך שאני משער שהם הסיבה לירידה המהירה במשקל, אבל אני לא בטוח. כתבתי בכותרת המשנה "לא לעשות כלום" אפילו שכן עשיתי (שיניתי שגרה), כי המעבר לשגרה חדשה היה מהיר עם מעט קשיי הסתגלות וברגע שהמעבר הושלם, השגרה החדשה היא פשוט שגרה. אם אני אסכם את השינויים, אני כנראה אוכל פחות, אם כי לא באופן מכוון. אני בוודאות אוכל אחרת מה שבסופו של דבר מתורגם לפחות קלוריות, אפילו שאני לא סופר אותן ולא מודד כמויות.

השינוי המשמעותי ביותר החל עם היעד שביצעתי לפני שלושה חודשים, להתנסות בטבעונות. בסיום שבוע הניסיון החלטתי לראות אם אני מסוגל למשוך עוד, ובינתיים אני מחזיק מעמד. כפי שאמרו לי לא מעט אנשים, אין קשר ישיר בין טבעונות לירידה במשקל. זו טענה נכונה ולכן היא דורשת, מצד אחד, הסבר, ומצד שני, הסבר מדוע הדברים שונים לגבי.

אסטרטגיות רבות להורדה במשקל דרך שינוי תזונתי כוללות הפחתה בפחממות. זה אומר להתמקד במאכלים מסויימים ולהימנע ככל האפשר מאחרים. הבעיה היא שהמאכלים המומלצים כמו סוגים מסויימים של בשר, דגים, ביצים וחלק מהגבינות נמצאים ברשימה האסורה על טבעונים. התחליפים של טבעוניים למקור בחלבון כמו כל מיני סוגי עדשים ודגנים הם עתירי פחמימות. מלכוד. 

למרות תנאי הפתיחה האלו, אני חושב שהמעבר לטבעונות וההחלטה להימנע מסוגי מזון מסוימים גרם לי בסופו של דבר לאכול באופן יותר מגוון. מי שקרא את פוסט הטבעונות התרשם מהמצוקה שהייתי בה מבחינת מציאת פתרונות לאוכל. הייתי מרכיב ארוחות מחלבון שמגיע ממנה מעובדת כלשהי, פחמימה שחלקתי עם שאר בני הבית (אורז, פסטה, תפוח אדמה) וקצת סלט לגיוון. ברגע שהניסוי המשיך יותר משבוע, כדי לא להשתעמם התחלתי לקנות מוצרי יסוד שאני לא רגיל אליהם ולנסות להתמודד איתם, אחד בכל פעם. טופו, סייטן, עדשים כתומות, קינואה, כוסמת וכן הלאה. הדרך עוד ארוכה ומתסכלת, במיוחד מכיוון שמתכונים שאמורים להיות "בקלי קלות! רק עשרים דקות הכנה" לוקחים לי שעתיים, אבל מה שזה לא יהיה מה שאני עושה, כנראה שמשהו מתוך זה עובד. אני יכול להגיד בוודאות שבתפריט החדש יש הרבה יותר ירקות, ויכול להיות שאלו תורמים להרגשת שובע מהירה יותר.

כטבעוני מתחיל, אני לא יכול להימנע מפחמימות, אבל התחלתי להסתכל על סוג הפחמימות שאני אוכל, ובעיקר להיזהר מסוכר. אם בעבר, כשהייתי רואה אם העיגולים האדומים על אריזות מזון שאומרים "סוכר בכמות גבוהה" וחושב לעצמי, "ממממ... טעים", האם אני יותר מהוסס. אחרי שלא הצלחתי למצוא קורנפלקס נורמלי לארוחת בוקר וגיליתי שאפילו הסוגים הכי חסרי טעם הם לא בריאים, חתכתי את המוצר הזה כמעט לחלוטין. גיליתי שאני לא צריך משהו גדול בבוקר ופרוסה או שתיים עם ממרח מספיקה. אגב פרוסה, לחם נחשב לפריט מושמץ בתזונה, אבל אצלי הוא מחליף פיתות, כך שהשינוי הוא לטובה. קפה ותה למדתי לשתות בלי סוכר בכלל (וגם בלי ממתיקים מלאכותיים, שיש להם טעם לוואי שאני לא אוהב).

משהו אחד טוב שיצא מהקורונה הוא ביטול של אירועי ריצה תחרותיים, מה שהפחית את הצורך במבצעי העמסת פחמימות. עדיין יש לי ריצות ריצות ארוכות ומתישות עם חברי ל"שביל השרון", אבל מכיוון שלא מדובר באירוע תחרותי אני מתפשר על ההכנה התזונתית מתוך השלמה שיהיה לי קשה יותר.

סוף דבר

לצד מחמאות שאני תמיד שמח לשמוע כמו "איזה יופי! ממש רזית!", התחלתי לקבל תגובות פחות אוהדות, כמו "אוי ואבוי! ממש רזית!". אין לי כל כך מה לעשות עם האמירות האלה, הרי ממילא לא עשיתי שום דבר מיוחד כדי להגיע למצב הזה, חוץ מלאמץ שגרה חדשה. מדי פעם מדדתי את החולצה המפורסמת, ומפעם לפעם היא מתחילה להיראות סביר. הבטן קטנה וכמעט שטוחה אבל לא ממש ממש שטוחה. אם מפעילים המון דמיון מודרך, אפשר אפילו לראות חלק מהקוביות שמנסות לפרוץ מתחת (אבל באמת צריך הרבה דמיון). אני יכול להגיד לעצמי שעשיתי מספיק, אבל מכיוון שכל הירידה האחרונה במשקל היתה בלי להתכוון, אולי היא עוד תמשיך? ממילא אני לא יכול לרדת למשקל אפס, אז ברור שהירידה תיעצר מתישהו ואני אגיע לשיווי משקל חדש. החלטתי לחכות להתייצבות ואז להכריז על ניצחון. החלטתי? לא ממש. אם בזמן ההמתנה להתייצבות אני רק מחכה ולא עושה שום דבר מיוחד, אולי כבר אפשר להכריז על סיום הדרך?

השבוע, נעמי, מאמנת הריצה שלי תכננה לרוץ את ריצת היום ההולדת שלה, שנדחתה בגלל הסגר השני. זה ארוע שנתי שעל המופע הקודם שלו כתבתי כאן. בגלל מזג האויר הסוער, הארוע נדחה שוב וכתחליף התקיימה ריצה חברתית קצרה יותר לעשרים קילומטרים בבוקר יום שישי, שבו היתה הפוגה בגשם. ערב קודם הזמנתי משלוח ממסעדה ואכלתי קצת הרבה, וכדי להוסיף חטא על פשע, פתחתי קופסה של מיני אוראו ואכלתי את רובה. למרות זאת, כשניסיתי למחרת את החולצה הידועה לשמצה, הסתכלתי במראה ואמרתי לעצמי, "זה נראה מספיק טוב", אני נשאר עם החולצה הזו. הנה, תראו בעצמכם:

אין על החולצה הזו

יום הולדת שנה

היום לפני שנה רצתי 100 ק"מ באולטרה מרתון דרך הערבה שנערך במסגרת תחרות האולטראמן. הבלוג הזה נפתח לפני כעשרים ואחד חודשים ברגע שהתחייבתי לתכנית אימונים, עוד לפני שידעתי באיזה מרוץ אשתתף. רגע השיא היה כמובן יום המרוץ שתועד כאן. במלאת שנה לארוע, כשהארוע כבר רחוק אבל לא ממש, הגיע הזמן להסתכל על השנה שחלפה.

הקורונה

כל השנה הזו היתה נראית אחרת אם הקורונה לא היתה מפציעה לחיינו. חודש אחרי המרוץ הופיעו הידיעות על המקרים הראשונים בסין. מרתון תל אביב בסוף פברואר כמעט בוטל והיה המרוץ האחרון שהשתתפתי בו. מאז חודש מרץ אין יותר מרוצים ואירועים. החדשות האחרונות על חיסונים ראשונים מעוררים תקווה שבעוד שנה החיים יהיו יותר דומים לכפי שהיו לפני שנה מאשר להווה. אני לא חושב שמסכות פנים והנחיות ריחוק חברתי יעלמו מחיינו כל כך מהר, אבל אני מקווה שיתאפשר לחדש אירועים רבי משתתפים (בכל תחום, לא רק בספורט) בפורמט חדש כלשהו.

אולטראמן 2020

בסיום האולטרה, הייתי בהרגשת עילוי. כל כך הרבה שעות מאמץ, קשיים ומשברים התנקזו ליום אחד של שיא, שלא דמה בכלל לתקופת האימונים. החוויה היתה כל כך חיובית שהחלטתי לקשור את עצמי למרוץ הספציפי הזה, כפי שתיארתי בפוסט הזה, שבו אני סוקר את המדבקות על פגוש הרכב שלי ואת התוספת החדשה של מדבקת 100 ק"מ, כשבנוסף בחרתי בעיצוב שכולל את לוגו המרוץ כקעקוע למזכרת שישאר איתי גם כשהרכב כבר לא יהיה ברשותי. לפני יומיים הרכב נמכר ונמסר, יחד עם כל המדבקות שעליו. עוד מעגל נסגר.

החלטה שקיבלתי עוד לפני המרוץ עצמו היתה להתנדב במרוץ של השנה הבאה. כשהתקרב הרגע שבו צריך להודיע למארגנים שאני מעוניין לעזור, הרוח התחילה לצאת מהמפרשים, והמשכתי לעקוב אחרי ההכנות למרוץ הבא בשקט ומרחוק. אני חושב שלבאסה הכללית שהקורונה השרתה על שנת 2020 יש השפעה על הפאסיביות שהפגנתי, אבל אני עדיין מאוכזב מעצמי. המרוץ היה אמור להתקיים לפני כשבוע, אך קצת לפני כן המארגנים הודיעו שהם נאלצים לבטל אותו. בינתיים, אני מוצף בסיפורים של המשתתפים שמאלתרים תחליפים ורצים באופן עצמאי את המרחקים שנרשמו אליהם. 

אישית, אני לא יודע איך הייתי מתמודד עם אכזבה כזו אם הייתי רשום למרוץ השנה ורואה איך שמונה חודשים של אימונים יורדים לטמיון, וממש שמח שהספקתי להשלים את היעד הזה רגע לפני שכל העולם השתגע. אם העולם לא היה משתגע והמרוץ היה מתקיים כמתוכנן, החל"ת שאני נמצא בו היה אמור לאפשר לי למצוא את הזמן להתנדב ולעזור. בשנה הבאה יהיו לי מחוייבויות למקום העבודה שלי ולכן אני לא מנצל את הבמה של הבלוג הזה כדי להתחייב לסגור מעגל ולהתנדב במרוץ של 2021, אלא רק מקווה שהאפשרות הזו תהיה זמינה ואמצא בעצמי את הכוח לממש אותה.

שביל השרון

בתקופת האימונים לאולטרה היו הרבה ריצות ארוכות מאוד שאותן רצתי בקצב איטי במיוחד, שלא השתלב עם התכניות של הפרטנרים הרגילים שלי לריצות, ויטלי, דימה ואילת. את פרויקט הריצה של שביל השרון, שעל שמו נקראת החבורה שלנו, הצלחתי לשלב עם האימונים שלי, אבל בהמשך רוב האימונים שלי היו לבד.

אחרי סיום האולטרה שלי התאפשר איחוד מחדש עם החבורה. תחילה נטשנו את השטח למען ריצות כביש בשביל מרתון הבכורה של אילת, ובהמשך חזרנו לשטח עם מקטעים משביל ישראל וחופי ישראל. סגרים, קשיים לוגיסטיים, נסיעות שהולכות ומתארכות וסתם תוכניות אחרות האטו מאוד את ההתקדמות בפרוייקטים האלו, אבל שלושת חברי הקבוצה שאינם אני נחושים להמשיך בהם ולגרור אותי איתם.

שביל השרון עצמו עבר שדרוג שכולל סימון מחדש ושינוי חלק מהתוואי שלו, במחצית הדרומית שלו. בעבר כתבתי על הריצה בחלק הזה של השביל שלא התרשמתי ממנו לטובה. דגמנו את התוואי החדש שעובר בפארק הוד השרון והשינוי הוא בהחלט מבורך.

שינויי אקלים ושינויים אחרים

הפוסט הזה נכתב בערב של יום קריר שהחל לאחר בוקר גשום מאוד. כל כך גשום, שהוא משכיח את הקיץ הארוך במיוחד שעבר עלינו, כולל גלי חמסין עוד מחודש אפריל. לא מעט כתבתי בבלוג הזה שאני מתקשה במיוחד בריצה בחום ולחות, אבל כנראה שהגיע הזמן לכתוב זאת שוב. הרבה מהריצות הארוכות שרצתי בשנה האחרונה היו לי קשות מאוד. מרתון תל אביב היה המרתון הכי חלש שלי, גם כחוויה וגם בשורה התחתונה של התוצאה. ברוב הריצות בשביל ישראל ובריצות החוץ מצאתי את עצמי נגרר מאחור, ובמקום מסויימים אפילו מוותר על הקילומטר האחרון. בסוף ריצה ארוכה יש תחושת סיפוק של "היה קשה מאוד אבל דווקא בגלל הקושי היה כיף". לי היה כל כך קשה שלא תמיד נשאר לי מקום בפנים בשביל החלק של הכיף.

העובדה שריצות שטח של 20-30 ק"מ קשות לי כל כך עומדת בניגוד לכך שרק לפני שנה רצתי 100 ק"מ במסלול שהוא בתוואי די ידידותי, אבל כלל ריצה באור יום, כולל בשעות צהריים חמות, אם כי בלחות נמוכה. הקשיים שאני חווה היום בריצה מעלים חששות שאולי אני לא רק צריך להאשים את מזג האויר בקשיים שלי. אולי אחרי שהייתי ממוקד בריצות איטיות במיוחד במשך תקופה ארוכה, אני משלם מחיר על היכולת שלי לרוץ ריצות אחרות? אולי העובדה שהורדתי מעט מתדירות האימונים שלי ומהעצימות שלהם אני מאבד מהכושר שלי? אולי הגוף נכנע לגיל והביולוגיה עושה את שלה?

ומצד שני, מגיע יום כמו היום, בו ויתרתי על החוויה המפוקפקת של לרוץ במבול בבוקר, ויצאתי לריצה לא מאוד ארוכה בערב. בשליש האחרון של הריצה המסלול שלי התלכד עם רץ מהיר שהיה לפני. רצתי בקצב שלו ושמתי לב שהוא באמת מהיר. רציתי לעקוף אותי אבל פחדתי שברגע שהוא יראה אותי חולף על פניו הוא רק יגביר יותר וישבור אותי, אז החלטתי להישאר מעט מאחוריו. בינתיים הוא רק הגביר יותר ויותר עד שלאחר כקילומטר וחצי נאלץ לעצור ברמזור, שם הודיתי לו על שבלי לשים לב הכתיב לי קצב מהיר ושם גם התפצלנו כל אחד לדרכו. נותרו לי שני קילומטרים לסיום הריצה שלי שאותם רצתי בקצב החדש, והופתעתי שלא היה לי קשה בכלל. אז אולי בכל זאת זה הכל בגלל הרגישות שלי לחום וללחות.

היום שבו חציתי את קו הסיום של ריצת מאה הקילומטרים היה גם היום שבו נותרתי ללא אופק משל עצמי בנוגע למטרות שלי בריצה. תמיד רציתי לרוץ יותר. בדרך כלל "יותר" היה למרחק יותר גדול, אבל היו גם תקופות של אותו מרחק אבל יותר מהר. כשהגעתי למאה קילומטרים, נגמר ה"יותר". לקראת סוף הדרך, האימונים היו כל כך ארוכים ומתישים שרק חיכיתי למרוץ כדי שכל זה יהיה מאחורי. במרוץ עצמו זכיתי לחוויה נהדרת שמפצה בגדול על כל הקשיים שעברתי, אבל עדיין אני לא יכול לשכוח אותם, ולפחות נכון להיום לא מרגיש צורך לעבור שוב תקופה כזו קשה. אני נזהר בבחירת המילים שלי ולא נכנס לאמירות חדות כמו "לעולם לא", אבל כרגע, כמו גם לאורך השנה שחלפה, זה מה שאני מרגיש.

בלי מטרות משל עצמי, הפתרון הקל היה להתחבר למטרות של אחרים ולאמץ אותם לעצמי, שזה מה שעשיתי בשנה החולפת, במרתון תל אביב ובכל ריצות השטח. אם המרחקים היו קצרים יותר והקצבים קלים יותר, זה כנראה היה עובד טוב יותר עבורי. כשאני מגיע סחוט ורצוץ לסיום, העובדה שלא רצתי מתוך להט שלי כנראה משפיעה על זה שאני בעיקר חש סחוט ורצוץ, ופחות להוט.

ניסיתי לחשוב איפה עכשיו נמצא הלהט שלי בריצה ועדיין לא מצאתי תשובה. אני רוצה חוויה מתקנת למרתון האחרון ולסיים מרתון בתוצאה סבירה עבורי, לא תוצאת שיא, כשאני לא מסיים אותו ממוטט. זה משהו שעוד לא קרה אבל אני לא יודע כמה אני להוט להפוך את הרצון למציאות. מעבר לזה, אני צריך עוד זמן לחשוב על מערכת היחסים שלי עם ריצה.

קרוספיט

בפוסט הקודם חשפתי שבמרבית השנה האחרונה אני מפתח תחביב ספורטיבי חדש, קרוספיט. חלק מהבחירה שלי להפחית באימוני ריצה היא בגלל הקושי שנוצר בעקבות הוספה של אימונים נוספים מסוג חדש. בזמן האימונים למרתון תל אביב ניסיתי להחזיק את החבל משני קצותיו ולבצע, אם צריך, שני אימונים בזה אחר זה, אבל העומס הכריע אותי. מחמישה אימוני ריצה שבועיים בזמן ההכנות למרתון וארבעה אימוני ריצה שבועיים בזמני "שגרה", ירדתי לשלושה, ובהחלט יכול להיות שבכך הקרבתי חלק מיכולת הריצה שלי על מזבח התחביב החדש. 

אנטארקטיקה

הטיול ליבשת הדרומית היה צריך להתרחש בקרוב, ובחצי השנה האחרונה הייתי אמור לתעד את תהליך ההכנות. כל זה לא קרה תודות למגפה עולמית, נדחה בשנה אחת וכולי תקווה שלא יותר מכך. בחודשים האחרונים היו מספר עדכונים, ואף שהם אינם מרעישים במיוחד, אני מעדיף לעדכן במרוכז בפוסט נפרד שייוחד למסע הזה, בעוד כחודש.

רשימת היעדים

ריצת מאה הקילומטרים היתה גם אחד מהיעדים היותר דרמטיים ברשימת חמישים היעדים שלי. כשהיעד הזה סוף סוף הושלם, הוא היה היעד העשרים ואחד שמגיע לסיומו. כעבור שנה, ברשימה מסומנים כבר שלושים וחמישה יעדים. זה אומר חמישה עשר יעדים בתוך שנה אחת, מאמצע נובמבר עד אמצע נובמבר. קצב מטורף, אם זוכרים שמספיק לסיים חמישה יעדים בשנה כדי לסיים את כל הרשימה בעשור אחד.

חמשיה עשר זה גם מספר היעדים שנותרו לי להשלים. בגלל הקורונה, רק שישה הם רלוונטים כרגע. שניים פעילים כרגע על אש נמוכה ואני צריך להחליט מתי התקדמתי בהם מספיק כדי להכריז על הגעה לקו הגמר. אני מעריך שבשני המקרים זה יקח מספר חודשים. שניים דורשים ממני להתחייב כשבוע לכל אחד מהם שבו אעסוק בעיקר ביעד בודד ולהימנע ככל האפשר מהסחות דעת. נשמע פשוט אבל בינתיים דחיתי אותם שוב ושוב. בשני היעדים הנוספים אני רוצה ללמוד או להתנסות במיונות חדשה. אני מעריך שמדובר בכחודש עד שלושה חודשים לכל אחד, בבהתחייבות של מספר שעות לא גדול במיוחד בכל שבוע. גם כאן אני מתקשה לצלול למים ופשוט להתחיל. 

יתר תשעת היעדים מתחלקים כך: שלושה ממתינים לחידוש אירועים שאפשר להתקהל בהם; שלושה, כולל אנטארקטיקה, ממתינים להקלות בכל הנוגע לנסיעות לחול; שני יעדים הם גם וגם, אבל באופן גמיש: יותר קל לבצע אותם בלי קורונה, ואני מעדיף לבצע אותם בחו"ל, אבל אין הכרח קשיח; היעד האחרון נשמר לחגיגות הסיום של הרשימה.

תרבות השרירים

בשבועות האחרונים נוצר לי מלאי של יעדים שהושלמו ולא דווחו כאן, ומדי שבוע כתבתי בבלוג על אחד מהם. הפוסט הזה מתאר את האחרון שבהם, מה שאומר שעכשיו אין ברירה אלא לחזור לרשימה שלי ולמצוא יעדים חדשים לביצוע. או להעלות מן האוב 14 יעדים שהושלמו עוד לפני שהבלוג הזה היה קיים ולכתוב עליהם. או לרוץ במקומות מעניינים. צרות של העולם הראשון.

היעד שהושלם ממוקם די גבוה ברשימה שלי, בשורה מספר 14, אבל הושלם אחרי הרבה יעדים אחרים, כיעד מספר 35. ללכת למכון כושר לפחות פעם בשבוע, 40 שבועות בשנה. בדומה ליעד שבו רכבתי הרבה מאוד (עבורי, לפחות) על אופניים, היעד הזה שייך לקבוצה אקסקלוסיבית של יעדים שמשרתים מטרה להתנסות בסוגים אחרים של ספורט. בשונה ממנו, אין כאן "זבנג וגמרנו", כי בתוך היעד הגדרתי מדד של התמדה במשך שנה.

כשכתבתי את הרשימה שלי, בחרתי בחדר כושר בתור ספורט נוסף מכמה סיבות. ראשית, "חדר כושר" זה מקום ולא פעילות, כך שיש מגוון די רחב של פעילויות שאפשר לבצע במסגרת שלו, מבלי להתחייב כבר בזמן כתיבת הרשימה. שנית, הספורט היחיד שלי עד לאחרונה, ריצה, עובד בעיקר על שרירי הרגליים. רציתי להכניס איזון לפעילות שלי מבחינת קבוצות שריר שאני עובד עליהן, ובעיקר לחזק את פלג הגוף העליון. בזמן כתיבת הרשימה חדר כושר נראה כמו הדרך הזמינה ביותר להשיג את המטרה הזו. הסיבה השלישית היא שריטה מהעבר, וכאן נדרש פירוט שלדעתי רבים יזדהו איתו.

מנוי לחדר כושר היה לי רק בשתי תקופות, והאחרונה מהן היתה לפני יותר מעשרים שנה. מאז לא עשיתי מנוי כי על בסיס ניסיון העבר, הגעתי למסקנה שאין שום טעם לעשות מנוי כזה. כאמור, לא הייתי בתוך חדר כושר יותר מעשרים שנה (טוב, לא מדוייק. הייתי, אבל פשוט עברתי דרכו וזה לא היה חלק מאימון), אבל ממה שאני זוכר, הם מתחלקים לשלושה אזורים. יש את המכשירים האירוביים כמו מסילות הריצה, שלא באמת מספקים לי את מה שאני מחפש. יש את מכשירי הכוח, שאופן השימוש בהם די ברור, ואזור של משקולות חופשיות שאין לי מושג מה לעשות בו בלי להיהרג. חדרי כושר גדולים גם מחזיקים סטודיו לחוגים, אבל לפני עשרים שנה זה היה פחות נפוץ.

מכאן שיש אזור אחד בלבד, של מכשירי כוח, שיש לי מה לעשות בו, וזה לעבור ממכשיר למכשיר עד שנגמרים המכשירים. יום אחרי זה, לקום עם התכווצות שרירים ולחכות שבוע שהיא תעבור כדי ללכת שוב. ובפעם הבאה אני מגלה שאותם אנשים שראיתי בפעם הקודמת נמצאים גם עכשיו, ויהיו גם בפעם הבאה, בעוד שבוע. זה מכיוון שהם מעולם לא הלכו הביתה. כשהמקום נפתח עשר שנים קודם, הוא נפתח עם האנשים האלו בפנים, ומאז הם מתאמנים, וככה הם גם נראים. אם אחד מהם במקרה עזב את המשקולות החופשיות ורוצה להשתמש במכשיר שאני כרגע משתמש בו, אז בסוף הסט שלי הוא משנה את המשקל שהמכשיר מכוון עליו מ-25 ק"ג, ל-225 ק"ג, ומה לעשות. זה קצת מוריד לי. בשבוע שאחרי אני עסוק ולא מגיע, ופתאום אחרי חודש נזכר שמזמן לא הייתי. אז אני הולך עוד פעם אחת, וזו הפעם האחרונה שאני שם.

מן הסתם, ביעד הזה רציתי לנצח את הנאחס של חדרי הכושר, ולכן קבעתי ליעד מדד של התמדה לאורך שנה. קבעתי לעצמי ללכת לפחות פעם בשבוע, שזה רף נמוך יחסית אבל עדיין מצביע על מינימום של התמדה. בנוסף, הנחתי שמדי פעם לא אוכל ללכת שבוע שלם, למשל אם אהיה בחו"ל (כן, חו"ל. היה פעם דבר כזה). אם אפספס כמה פעמים במהלך השנה, עדיין נותרים ארבעים ומשהו שבועות, אז עיגלתי כלפני מטה לארבעים שבועות.

מאז שהיעד הזה נכתב עבר המון זמן, ודחיתי אותו עוד ועוד. התירוץ היה שאני עסוק יותר מדי בפרוייקטים של ריצה, ואני לא רוצה להכניס סוג חדש של אימון. בהתחלה התאמנתי לכל מיני מרוצים שבהם רציתי לשפר תוצאות, כולל המרתון השני שלי בפאריז. אחר כך עברתי למרוצי אולטרה ופשוט לא היה זמן להיכנס להתחייבות ספורטיבית חדשה. לא רק שלא היה לי זמן, גם לא רציתי להסתכן בפציעה בגלל עומס יתר.

מה שכן עשיתי בכל השנים האלו היה להרהר איך ומתי אני רוצה להתחיל את היעד. לגבי איך, ברירת המחדל היתה לעשות מנוי לחדר הכושר הקרוב לביתי. מכיוון שהוא גם מציע חוגים, חשבתי לבחור אחד מהם בתור "עוגן" שיקל עלי להתמיד ללכת מדי שבוע. עם הזמן, שמעתי תגובות מעורבות על חדר הכושר וגם לא התחברתי רגשית לאף אחד מהחוגים שהוא הציע, אז החלטתי להיות פתוח לאופציות אחרות.

לגבי מתי להתחיל את היעד, תקופה ארוכה התשובה היתה "לא עכשיו". בזמן האימונים האינטנסיביים לאולטרה מרתון דרך הערבה, חלחלה בי ההכרה שאחרי שאשלים 100 ק"מ ריצה, לא ישארו לי יעדי ריצה חדשים. נכון שאחרי האולטרה רצתי מרתון, והיו את כל ריצות השטח בשביל ישראל וחופי הים, אבל לא היתה כוונה לקבוע שיאים חדשים מבחינת מרחק או מהירות. התשובה ל"מתי?" הפכה להיות "אחרי שארוץ 100 ק"מ".

קרוספיט

עוד לפני שאסביר מה זה, אסביר איפה שמעתי על זה, כי זה הסדר הנכון של הדברים. במכללה שלי היתה קבוצת ריצה שהצטרפה לליגה למקומות עבודה (עליה כתבתי כאן). אחת מחברות הקבוצה, שבאותו זמן גם עבדתי איתה מקצועית לא מעט, דיברה הרבה על אימוני הקרוספיט שלה. קרוספיט פה, קרוספיט שם, המאמן אמר ככה, וכן הלאה. היא לא נידבה שום פרט על מה זה קרוספיט (עד ששאלתי), אבל המונח חילחל, גם אם לא ידעתי מה הוא אומר.

באותו זמן מערכת הפרסום של פייסבוק החלה לקרוא את המחשבות שלי והציגה לי פרסומת של מכון קרוספיט ברעננה. אני כותב "מכון" כי עוד לא הסברתי מה זה קרוספיט, אבל בז'רגון של אנשי הקרוספיט משתמשים במונח אחר שיופיע בהמשך ההסבר. שני דברים מצאו חן בעיני בפרסומת. הראשון, שבניגוד למכוני כושר שהפרסומת שלהם מורכבת מתמונת סטודיו של דוגמנית, כאן היתה תמונה לא מקצועית בכלל של כמה גברים מקריחים. הדבר השני שקנה אותי היה הסלוגן: "יש כאלו שבוחרים להזדקן. אנחנו בוחרים להתחזק".

פניתי לאותה קולגה מהעבודה וביקשתי שתסביר לי מה זה קרוספיט. היא מאוד שמחה והראתה לי המון תמונות וסרטונים מהמועדון שלה. למרות כל ההסבר, עדיין לא הבנתי מה זה קרוספיט. נכנסתי לרשת ומצאתי שני מקומות קרובים אלי שמציעים אימונים כאלו, אותו אחד מהפרסומת בפייסבוק ואחד נוסף. קראתי בעיון את האתרים שלהם, ועדיין לא הבנתי כלום. ובכל זאת, החלטתי ללכת על זה. אחרי שהסתיימה סאגת ריצת ה-100 ק"מ שלי, נכנסתי לאתר של מועדון הקרוספיט השני שמצאתי והשארתי פרטי קשר. הם חזרו אחרי זמן קצר ואמרו שהם כרגע בתפוסה מלאה. השארתי פרטים במועדון הראשון (אותו אחד מהפרסומת), וחיכיתי.

אף אחד לא חזר אלי אז הרמתי טלפון. המדריך שענה אמר שעכשיו מתקיימת סדנה שבה מלמדים מתאמנים חדשים את היסודות של האימון. הגעתי, ונשארתי. עד היום.

אז מה זה קרוספיט? זו שיטת אימון שלוקחת אלמנטים מהרבה תחומים, יחסית הרבה מהרמת משקולות, אבל גם תחומים אחרים, ריצה, קפיצות בחבל, תרגילי בטן, כל דבר אחר שתוכלו לחשוב עליו וגם כמה שלא. האימונים מתקיימים במתחם שנקרא "בוקס" (box). זה לא מכון כושר אלא סטודיו שיש בו בעיקר משקולות חופשיות ומעט ציוד נוסף (חבלים, מכונת חתירה ועוד, אבל לא את המכשירים שיש בחדרי כושר). שימו לב שאני קצת מגמיש את היעד שלי, שבמפורש אמר "חדר כושר", אבל אם הסטודיו של חדר כושר נחשב לחלק מחדר כושר, אז גם בוקס של קרוספיט נחשב. 

אימון קרוספיט נמשך שעה ומורכב מחימום, עבודה איטית על תרגיל או שניים, שהם בדרך כלל עם משקולות, ואז סדרה של תרגילים שנעשים בדופק גבוה וכמה שיותר מהר. חלק מהתרגילים בחלק האחרון של האימון יכולים לכלול גם משקולות, אבל אז המשקלים יהיו נמוכים יותר, בגלל שצריך לבצע הרבה חזרות בזמן קצר. התרגילים עצמם בדרך כלל מפורסמים מראש, ומשתנים בכל יום. יש דגש על הרכיב החברתי, כי כל המתאמנים מבצעים את האימון במקביל, אם כי כל אחד מתאים את המשקלים והתנועות ליכולת שלו. בניגוד לחדר כושר, אין מראות על הקירות והאוירה היא שיתופית ולא תחרותית.

בהתחלה בחלק מהאימונים הייתי מקבל התכווצות שרירים ביום הבא, אבל מכיוון שהאימון היה קצר יחסית הייתי מתאושש די מהר. עם הזמן הגוף התרגל וההתכווצויות נהיו נדירות. יצא שבחודשים הראשונים הייתי מגיע להתאמן בשעה שבה בעיקר מגיעים כל השרירנים, שזה מה שהיה מדכא אותי בחדר כושר. ראשית, קרוספיט זה לא פיתוח גוף אבל לא באמת מדובר בשרירנים אלא בחזקים. שנית, הם היו מאוד נחמדים ומפרגנים. שלישית, לי, כרץ ותיק, יש יתרון אירובי על פני חלקם, מה שהרגיע את האגו שלי.

התמדתי יפה באימונים, כשאני משתדל להגיע לשלושה אימונים בשבוע. בהתחלה, האימונים היו במקביל לאימונים למרתון תל אביב, מה שהיה מתיש במיוחד, אבל בהמשך החלטתי להתפשר וצמצמתי מעט את כמות אימוני הריצה (מה שללא ספק השפיע על איכות הריצה שלי, לרעה). השבוע של המרתון היה השבוע היחיד בו לא הלכתי לקורספיט. בתחילת אותו שבוע שבוע הייתי בחו"ל, בסופו רצתי מרתון, ובמהלכו לא רציתי לקחת סיכונים. בנוסף, באותו זמן סבלתי מכאבים בצלעות בגלל מכה שקיבלתי, אז ממילא העדפתי לנוח.

אחר כך התחיל הסגר הראשון והבוקס נאלץ לסגור את שעריו. הבעלים העביר שיעורי קרוספיט בזום, והקפדתי להשתתף בלפחות אחד כל שבוע, אבל בהמשך החלטתי לא לספור את השבועות האלו כחלק מהיעד. סך הכל הפסדתי שישה שבועות בתקופת הסגר.

בהמשך המקום שוב פתח את שעריו במתכונת של ריחוק חברתי, ונראה שהחיים שבו למסלולם, עד הסגר השני. החל מהסגר ועד היום מוצעים שיעורי זום, אבל הבעלים החליט להציע גם חלופי של "אימון יחידני", שבה הבוקס פתוח וניתן להוציא ממנו ציוד ולהתאמן לבד. בתקופת הסגר השני היתה מגבלת מרחק שבגללה אפשר היה להגיע למקום רק במסגרת פעילות ספורטיבית אחרת, אז הייתי מגיע ברכיבה על אופניים. כיום המגבלה הזו הוסרה. האימון היחידני הוא לא "ברוח" הקרוספיט, אלא מזכיר קצת יותר חדר כושר.

לפני שבועיים ספרתי ארבעים שבועות, מתוך ארבעים ושבעה שחלפו, בהם לפחות פעם אחת הלכתי (או נסעתי, או רכבתי) ל"מכון", כדי להתאמן בו. מאז אני ממשיך ואין ספק שזו אהבה חדשה. זה ספורט ממכר, והדבר שאני הכי מרוצה ממנו הוא שהתגברתי על הפחד שלי מאותו חלק של חדר הכושר שבו נמצאות המשקולות החופשיות. בגלל זה רוב התמונות שצילמתי ושמתי כאן מראות בדיוק את זה. 

אחרי כמעט שנה, יש תוצאות, אם כי לא מדובר במהפך. זה מחזק ומחטב, אבל אין ספק שצריך להתאמן יותר אם רוצים יותר תוצאות. יותר פעמים בשבוע ויותר זמן. תרגילים שדורשים טכניקה ולא רק כוח מצריכים אימון מיוחד ולא רק להגיע לאימון הקבוצתי כדי ללמוד לעשות אותם כמו שצריך, וזה משהו שאני לא ממש עושה. בנוסף, לא מדובר בפיתוח גוף, אז מתאמנים ותיקים הם אולי חזקים אבל אינם בהכרח בעלי מראה חטוב ושרירי ובוודאי לא מנופחים, אם כי יש גם כאלו.

בדיוק ביום שבו סיימתי את היעד, התקיים היום האחרון של ה-crossfit games, שזו אליפות העולם בקרוספיט. שמות כמו מת'יו פרייזר וטיה קלייר טומי, שלא שמעתם עליהם מעולם, הם המלך והמלכה הבלתי מעורערים של התחום ואתלטים מעוררי השראה, שמסוגלים לסיים כל סדרת עינויים במסווה של תרגילי כושר בלי למצמץ. יש למה לשאוף.

לך אל הנמלה

אחד מהפידבקים שקיבלתי על תיעוד כל היעדים שאני מנסה להשלים, הוא שכנראה יש לי המון פנוי. בדיוק בגלל זה קיים היעד הבא: בלי לעשות הרבה, היעד שחותם את הרשימה במקום החמישים והאחרון, הושלם לפני כשבועיים. מספר היעדים שהושלמו עומד כעת על שלושים וארבעה (נכון ללפני שבועיים. חכו לעדכון בפוסט הבא). היעד קיבל את המקום האחרון ברשימה עוד הרבה לפני שמרביתה נכתבה, מתוך כבוד למהות שלו, להוריד אחוזי משרה, לקחת חל"ת, להחליף תפקיד או להפסיק לעבוד.

בכדי לכתוב את הרשימה, הייתי צריך לחפש רעיונות, ואחד מהמקומות שבהם חיפשתי אותם היה הרשימה המקבילה של אשתי. אצלה, איפשהו במרכז הרשימה, הופיע יעד הרבה יותר דרמטי, "להתפטר מהעבודה". בלי להרחיב יותר מדי, אסתפק בהסבר שהיה הרבה היגיון מאחורי היעד שלה. היא עבדה שנים ארוכות באותו מקום עבודה, שסבל מסטגנציה במשך תקופה ארוכה. בכל יום, הבחירה להמשיך ולהישאר במקום העבודה הזה היתה מצד אחד הבחירה הטבעית, אך מצד שני, היתה התחושה שיום אחד מקום העבודה הזה לא יהיה יותר, או שישתנה יותר מדי, לרעה. כיום היא עובדת בתפקיד דומה, במיקום דומה, בתחום דומה, עם בערך אותם אנשים, אבל בחברה אחרת, שצומחת במקום להתכווץ, ונראה שהמעבר היה לטובה. מקום העבודה הקודם, לעומת זאת, נסגר לאחרונה ואחרוני העובדים פוטרו.

אני בחרתי לנסח את היעד שלי באופן הרבה יותר מתון, ולתת לעצמי מרחב גדול באופנים שבהם אפשר להתמודד איתו. כשהרשימה נכתבה הייתי פחות משלוש שנים באותו מקום עבודה, כך שכל סוג של שינוי, ובוודאי עזיבה, לא היו על הפרק. יתר על כן, כבר הייתי אחרי שינוי קריירה לא פשוט, ולא היתה שום סיבה לחפש בכח שינוי, כאן ועכשיו. עם זאת היעד נכתב מתוך מחשבה על רשימה שתהיה בתוקף כמעט עשר שנים קדימה, ושלוש עשרה שנים באותו מקום עבודה זה פרק זמן שבו צריך לעצור ולחשוב מדי פעם האם אפשר וכדאי לעשות משהו אחר. מכיוון שהתשובה יכולה להיות גם "לא", היעד נוסח באופן מעורפל שאינו מחייב צעדים דרסטיים.

בנקודה הזו אני חייב להכניס דיסקליימר חשוב מבחינתי. אני מודע לגמריי שהבחירה שלי לחשוב מחשבות פילוסופיות עמוקות, יותר או פחות, על קריירה, היא פריוילגיה שלא נתונה לכל אחד. אני חושב שהתרגיל המחשבתי הזה כדאי, אבל הוא לא זמין לכולם במידה שווה. בנוסף, לאנשים שונים יש לא רק העדפות שונות, אלא גם נסיבות חיים שונות, אז אני יכול לכל היותר לתאר את הניסיון האישי, מבלי לטעון שהוא דוגמה לאיזשהו אופן נכון או מומלץ לאחרים.

אנחנו חיים בעולם שבו הקריירה מגדירה את האדם. "מה אתה עושה בחיים?" זו אחת השאלות הראשונות שנשאל מישהו שפגשנו, ובשאלה הזו בעצם התכוונו לשאול אותו במה הוא עובד, ולא מה הוא עושה בשאר הזמן שלו. מכאן מגיע היעד שהחלטתי שיחתום את הרשימה שלי, והמהות שלו היא בעצם לאתגר את קו המחשבה הזה, לפחות לזמן מוגבל ולא להגדיר את עצמי לפי הפרנסה שלי, בין אם מדובר בהחלפת תפקיד ובין אם מדובר בלקחת חופש לעשות דברים אחרים, שאינם קריירה.

באקדמיה קיימת הטבה מופלאה שנקראת "שבתון", אולם כחבר סגל במכללה ולא באוניברסיטה, המצב מורכב יותר. בכל מכללה יש תנאים שונים, כשיש מעטות שמאפשרות שבתונים, ויש אחרות שאינן מציעות דבר. מקום העבודה שלי נמצא איפשהו באמצע. ראשית, לא מדובר בשנה שלמה אלא בסמסטר בודד. שנית, לא מדובר בזכות נצברת ונשמרת. כל עוד לא לוקחים את השבתון, לא מתחילה צבירת זכויות לשבתון הבא. שלישית, והכי חשוב, כלל לא מדובר בשבתון, אלא באחת משתי אופציות. הראשונה, שדומה יותר לשבתון, נקראת "השתלמות ממושכת", ובה מגישים בקשה לצאת להשתלמות, ומציגים הצעה מה מתוכנן לאותה השתלמות. האפשרות השניה היא פשוט לצאת לחופשה ללא תשלום (חל"ת).

הניסיון מראה שבמכללה שלי רוב הסגל כלל לא מנצל את הזכויות האלו, ולא יוצא לחופשה (או השתלמות ממושכת) אף פעם. אני לא חושב שנעשתה בדיקה מקיפה מדוע זה המצב, אבל לדעתי בשורש הדברים עומדת העובדה שהדגש במכללות הוא על הוראה, וחברי הסגל חוששים למעמדם אם יתנתקו ממנה. ראשית, כשהם יחזרו מהחופשה אחרי שמישהו אחר לימד במקומם את הקורסים הקבועים שלהם, אולי המעמד שלהם יפגע. שנית, מלכתחילה אפשרויות ההשתכרות פחות טובות במכללות, ואף אחד לא מתנדב לוותר על שכר. אפילו במסלול ההשתלמות הארוכה, שבו כן משולם שכר במשך תקופת ההשתלמות, יש אובדן של האפשרות לעבוד שעות נוספות במשך תקופה ארוכה.

קו המחשבה שלי ביעד הזה היה לא לשכוח לקחת חופשה. מלכתחילה תכננתי לבקש לצאת להשתלמות, כשהרעיון היה "להתאחד" עם שותפי המחקר שלי מתקופת התואר השלישי. למעשה, זה היה צריך לקרות כבר לפני שנה, אבל מכיוון שקיבלתי על עצמי תחום אחריות חדש וגם הגשתי בקשה לקידום, זה לא הצטייר טוב להיעלם במקביל. למעשה, תכננתי לבקש גם יציאה להשתלמות ולאחריו חל"ת ולהיעלם לשנה שלמה. ניהול הקריירה גרר בחירה לדחות הכל בשנה. בנוסף, עם תחום אחריות חדש כבר לא הרגשתי בנוח להיעלם לשנה שלמה אז הגשתי בקשה לסמסטר אחד בלבד, שאושרה.

במהלך השנה שבה המתנתי להשתלמות שתתחיל, היו הרבה התפתחויות. ראשית, התכנית לבצע מחקר התקדמה, אם כי על אש נמוכה, ועם פרוץ הקורונה נתקעה. שנית, התכנית להיות בחופשה בתקופה הזו היתה אמורה להסתנכרן באופן מופלא עם הנסיעה לאנטארקטיקה, שגם אותה הקורונה הקפיאה. העבודה במכללה היא גמישה להפליא ואני יכול לבחור אם להשקיע יותר, או פחות, וגם מתי, אבל יש מערכת שעות שהיא מאוד לא גמישה ומאוד מקשה על יציאה לחופשה בזמן הלימודים ומכאן הפוטנציאל של האפשרות להיות בחופשה שלא על פי לוח השנה האקדמי. פוטנציאל שרובו נמחק בשל הקורונה. 

הקורונה קלקלה הרבה דברים סביב היעד הזה. ברגע שקורסים, סמינרים ומפגשי מחקר נעשים מרחוק, היכולת לבצע את ההשתלמות באופן אפקטיבי פוחתת. היכולת המשופרת לנצל זמן חופשי מכך שאני לא אהיה כבול למערכת שעות מחייבת מאבדת לערכה כשרוב פעילויות הפנאי אינן מתקיימות בזמן הקורונה. אם להוסיף על הצרות האלו, לאחרונה הודיעו לי שהאוצר אינו מעביר את תקציבי המחקר שמהם תמומן ההשתלמות שלי. מדובר במאבקי כוח במסגרת משאים ומתנים, שאין לי שליטה עליהם ואני מעדיף שלא להרחיב במסגרת הרשומה הזו. הוצע לי לוותר לחלוטין על ההשתלמות ולקבל ברגע האחרון שיבוץ לשעות הוראה. אני החלטתי לסרב וביקשתי שבמידה ולא יאושר מקור תקציבי, לצאת לחופשה ללא תשלום. 

לפני שבועיים התחילה שנת הלימודים, בלעדי. אני עדיין מוזמן לכל מיני ישיבות זום ומקבל מיילים מקצועיים שדורשים התיחסות, אבל העיקר הוא שאני לא נכנס לכיתות. למעשה, מכיוון שגם בתקופת הקיץ לא לימדתי, החופשה שלי דווקא גוררת טיפה יותר עבודה מקודם, מכיוון שכששאר הקולגות שלי חזרו לעבוד, יש יותר רעש במערכת שלוקח את תשומת הלב שלי. למרות שאני לא מחוייב משפטית לתוכנית ההשתלמות שלי יותר, אני כן מנסה, במסגרת המגבלות, לפעול לפיה, גם אם בהיקף מופחת, ולהוציא את המיטב שאפשר מהנסיבות. הנה, עוד יעד ברשימה נכבש.

מוצרט נגד בטהובן

היעד ה-33 ברשימת היעדים הוא גם היעד ה-33 שאני משלים, ומסיים את שבוע ה"בליץ" על הרשימה שבו הושלמו ארבעה יעדים. על היעד הזה עבדתי תקופה ארוכה ואני מאוד גאה בו. היעד הוא לנגן באופן סביר יצירה מוכרת בפסנתר. 

המעטים שזכו להציץ לקובץ האקסל שלי שבו נמצאת הרשימה לא תמיד מבינים את הקונטקסט של היעד, רק מלקרוא את השם שלו, מה שיכול להוביל לאי הבנה. גם "יונתן הקטן" זו יצירה מוכרת, ורבים חושבים שהיא מאוד קלה, אם כי יש כאלו החולקים עליהם, כמו בסרטון הבא (ניתן גם לצפות בו ביוטיוב, משם הוא הגיע אלי):

אם אתם מהקוראים הקבועים של הבלוג אז כנראה אנחנו מכירים גם בעולם האמיתי. מכאן אני מסיק בזהירות שכבר הראיתי לכם את הסרטון  שלמעלה בהזדמנות אחרת. בכל זאת, קחו 3:44 דקות לצפות בו שוב. ראשית, כי הוא ממש מצחיק. שנית, כי הוא רלוונטי להבנת חלק מהדקויות בהמשך הפוסט.

אני אוהב שליעדים שלי יש מדדים ברורים. אם יש מדד אז אפשר למדוד מתי היעד מושג. ליעד הזה יש מדדים, אבל הם לא מאוד ברורים. מה זו "יצירה מוכרת" ומה זה "באופן סביר"? התשובה הלא כל כך מספקת היא שזה היעד שלי ולכן אני אדע מתי הוא הושלם, אם כי המשך הפוסט יפרט קצת יותר.

אז למה לא "יונתן הקטן"? פשוט כי את זה אני יודע לנגן, מזמן (למרות שאת המובמנט השלישי... פחות). גדלתי בבית שהיה בו פסנתר, וגם למדתי לנגן במשך שלוש שנים וחצי. מאז עברו כמעט שלושה עשורים שברובם לא היה לי פסנתר בבית ושכחתי כמעט הכל. קצת אחרי שהפסקתי ללמוד באופן רשמי ניסיתי ללמד את עצמי יצירות מוכרות חדשות (עבורי). ניסיתי ללמוד את הטוקטה ופוגה ברה מינור של באך, יצירה שגרסה מקוצרת שלה מוכרת לרבים בתור נעימת הפתיח את הסדרה "היה היה", ואת רצועת הפסנתר בשיר "רפסודיה בוהמית" של להקת Queen. בשניהם הגעתי בערך לאמצע הדרך לפני שנתקעתי והתיאשתי. היום אני מסוגל לנגן בערך 30 שניות מכל אחד מהם שאני מסוגל לשחזר מתוך הזיכרון.

אם כך, ביעד הזה רציתי לחזור לנגן בערך ברמה שבה הייתי, ולהצליח ללמד את עצמי יצירה שלא ניגנתי בעבר. לגבי "באופן סביר", זה נתון לשיקול דעתי, אבל כבסיס רציתי להצליח לנגן לפחות פעם אחת, כשאני מרשה לעצמי שגיאות קטנות בדרך, כל עוד הן לא גורמות לי לעצור. מכיוון שאני מתעד את היעדים בבלוג, הוספתי לדרישות גם לתעד את הנגינה בוידאו.

נותרו כמה שאלות פתוחות בדרך אל היעד, כמו איזה יצירה מוכרת תתאים לי? לפני כמה שנים הייתי מכור למשחק לטלפון בשם piano tiles, שבו השחקן מקיש על מלבנים שחולפים על המסך לצלילי יצירות קלאסיות. זו לא היתה רק השחתה של זמן, אלא הזדמנות לבחון מועמדים לתפקיד היצירה הנבחרת, גם מוכרת, גם ערבה לאוזן (שלי), גם כזו שאני מעריך שאני יכול ללמוד, וגם לגלות איך קוראים ליצירה, היות שליצירות קלאסיות רבות יש שם גנרי ובלתי זכיר כמו "סונאטה מספר 14", או "אופוס 53". אל קו הגמר הזמני והלא סופי הגיעו שתי יצירות, פרק מתוך סונאטה של מוצרט (עליה ארחיב בהמשך) ונעימת האריה "הבנרה" מתוך האופרה "כרמן", של ביזה.

שאלה פתוחה נוספת היתה איפה לנגן, היות שלא היה לי פסנתר בבית. החלטתי לנצל את העובדה שמקום העבודה שלי סמוך לבית הורי ולנגן אצלהם. זה לא היה סידור כל כך נוח, ולכן דחיתי את היעד לא מעט, אבל קצת אחרי תחילת 2020 התחלתי במשימה. די מהר נתקעתי כי לא הצלחתי לנגן את היצירות האלו בכלל. בסונאטה של מוצרט, עוד איכשהו הצלחתי לנגן את התיבות הראשונות, כל יד בנפרד, אבל לא יותר מזה, וגם ב"הבנרה" התקשיתי לסנכרן נגינה בשתי הידיים. ניסיתי לקחת צעד אחורה, לתרגל יסודות ופתחתי חוברת עם תרגילי נגינה למתחילים אבל השתעממתי מהר מאוד ועזבתי את הכיוון הזה אחרי ניסיון בודד.

באותו זמן יצא לי לבקר במשרדי הסטארט אפ joytunes, שמפתחים אפליקציות (בתשלום) ללימוד נגינה. כדי לא להעמיס יותר מדי על הפוסט הזה, את נסיבות הביקור אשאיר להזדמנות אחרת, רק אציין שלמרבה הפתעתי, אור ותום, שני היוטיוברים שמככבים בסרטון שלמעלה עובדים שם. הנה דוגמה למשהו שהם הפיקו שם, לכבוד האחד באפריל.

החלטתי לתת לאפליקציה שלהם הזדמנות. חוויות המשתמש מזכירה את המשחק "guitar hero", שבו השחקן "מנגן" כדי לגרום למשחק להשמיע מנגינה. באפליקציה של ג'וי טיונס, simply piano, באמת מנגנים לפי תווים שמתרוצצים על המסך, כשהאפליקציה מקשיבה ומגיבה בהתאם לכמות השגיאות, אבל היא מוסיפה כלי נגינה נוספים בחלק מהשירים, כדי שגם הנגן המתחיל ממש ירגיש שהוא מנגן שיר פופ קצבי ומוכר ולא תרגילי סולמות. באופן הזה, במקום לנגן תרגילי אצבעות מונוטוניים ולהשתעמם מהם, אפשר לנגן תרגילי אצבעות שנשמעים כמו שירים מודרניים פופולריים.

עם זאת, על הפסנתר הקלאסי נתקלתי במספר בעיות, למרות שיכול להיות שחלקן קשורות לכך שהסמארטפון שלי יחסית ישן. ראשית, המוזיקה שהאפליקציה משמיעה מפריעה לה להקשיב לנגינה שלי. האפליקציה מזהה את הבעיה ומנסה להתגבר עליה, אך לא באמת מצליחה, אלא אם כן מחרישים לגמרי את הרמקול של הטלפון, מה שפוגם בחוויית המשתמש. שנית, ברגע שהגעתי לאקורדים, האפליקציה התקשתה לזהות אותם ו"פסלה" אותי על לא עוול בכפי.

עם כל זה הסתדרתי, אבל כשבועיים אחרי שהתחלתי להתאמן פרץ הסגר הראשון והורחקתי מהפסנתר. קיבלתי מייל אוטומטי מג'וי טיונס בנוסח "שמנו לב שהפסקת לנגן, הכל בסדר?", ועניתי עליו, ולהפתעתי קיבלתי מענה אנושי, בעקבותיו האריכו לי את המנוי. בנקודה הזו החלטתי לא להמתין לקורונה וקניתי פסנתר חשמלי לבית. מכיוון שהפסנתר חשמלי, אפשר לחבר את הסמארטפון ישירות לפסנתר כך שהאפליקציה לא צריכה "להקשיב" לנגינה יותר, מה ששיפר פלאים את חוויית המשתמש. כדאי לדעת שכדי לחבר סמארטפון ליציאת midi של כלי נגינה חשמלי נדרש כבל לא סטנדרטי שקצת קשה להשיג. יתרון נוסף של כלי נגינה דיגיטלי הוא שאפשר לחבר אליו אוזניות ולחסוך הפרעות בנוסח "אני לומד עכשיו וזה מפריע לי", מבני הבית שגודשים אותו מאז הסגר הראשון. הבדל נוסף הוא שהקלידים של הפסנתר החשמלי רכים יותר למגע, וקל לי להפיק מהם צלילים אחידים יותר, ביחס לפסנתר רגיל.

במקביל לאימונים בעזרת האפליקציה, חזרתי ליצירות שלי יניסיתי להתמודד איתן, אבל ביצעתי שינוי ברפרטואר. ויתרתי על "הבנרה" ובמקומו, בהשראת הסרטון מלמעלה, החלטתי לנסות את הפרק הראשון (לא, ממש לא השלישי) מתוך סונטת ליל ירח של בטהובן. עדיין היה לי קשה מאוד עם שתי היצירות, אבל הצלחתי להתקדם מעט בשתיהן בנגינה עם שתי הידיים, ונוצרה מעין תחרות, בין מוצרט לבטהובן, באיזו יצירה אגיע לשליטה (סבירה, כן? לא יותר) קודם.

3, 2, 1, fight!

היצירה של מוצרט היא הפרק הראשון מתוך סונטה מספר 16, יצירה ששמעתי לראשונה בחטיבת הביניים, כשחבר שהיה פסנתרן מחונן ניגן אותה כשהייתי אצלו בבית. היא מאוד מהירה ולמי שלא יודע לנגן היא נשמעת קשה, אבל יש גם ילדים שמצליחים לנגן אותה (כמו אותו חבר). נתקעתי בערך בשליש היצירה ואז קראתי עליה קצת והתאכזבתי לגלות שמוצרט בעצמו הגדיר אותה כיצירה קלה מאוד שמיועדת לילדים. רציתי לשמוע ביצוע שלה כדי לדעת אם אני מנגן נכון והגעתי לסרטון של הפסנתרן הסיני לאנג לאנג, שבו הוא מספר על היצירה. בפרט, הוא מספר שהוא ניגן אותה ברסיטל הראשון שלו בגיל 5 (!). תודה רבה לכם, באמת, מוצרט ולאנג לאנג, ממש עזרתם להערכה העצמית שלי.

גם בסונטת ליל ירח נתקעתי בערך ברבע עד שליש הדרך. בכל זאת, התאמנתי באופן די קבוע, ואחרי כשלושה חודשים החלטתי לזנוח את האפליקציה של ג'וי טיונס. הגעתי בערך לחצי הדרך בלומדה שלהם והתחלתי להרגיש שהיא כבר לא עוזרת לי יותר, ואני לא ממש מנגן איתה אלא "עוקב אחרי הוראות" בזמן שבעוד שאני מנגן קצב פשוט מדי, האפליקציה משמיעה לי שיר שלם ש-90% לא באמת אני מנגן. בצד החיובי אני חושב שהאפליקציה הזו עוזרת מאוד למתחילים ממש לעשות צעדים ראשונים, וגם לי היא עזרה לריענון ולהיזכר לקרוא תווים. מצד שני, אני חושב שהיא מבטיחה יותר ממה שהיא יכולה באמת לקיים.

בשתי היצירות התחלתי לפרוץ את המחסום שהיה לי ולנגן אותן (עם הרבה שגיאות ועצירות) עד הסוף. במקביל שלאימון על הטכניקה, את שתיהן נאלצתי ללמוד בעל פה, כי לא יכולתי להעביר עמודי תווים תוך כדי נגינה. הפרק הראשון בסונטת ליל ירח הוא איטי ורובו מורכב מתבנית פשוטה שחוזרת על עצמה בשינויים קלים, אבל הוא דורש למתוח מאוד את כפות הידיים כדי להגיע לקלידים הנכונים, מה שהיה קשה לי מאוד בהתחלה, ועדיין קשה בקטעים מסויימים. מנגד, הסונטה של מוצרט מורכבת מאלמנטים פשוטים טכנית כמו סולמות ואקורדים שבורים אבל מאוד מהירים. גם אחרי המון אימון קורה שהאצבע מחליקה לתו הלא נכון, או שאחד הקלידים לא נלחץ.

לאורך כל הדרך של ה"תחרות" הזו, לסונטה של מוצרט היה יותר פוטנציאל לניצחון. דווקא מכיוון שהיצירה מהירה יותר, אפשר להחליק שגיאות יותר בקלות. לעומת זאת, כשטועים ביצירה איטית כמו בפרק הראשון של סונטת ליל ירח, השגיאה ממש בולטת ואי אפשר להתעלם ממנה. מדי פעם ניסיתי לצלם את עצמי מנגן, כשהאתגר המשמעותי היה למקם את המצלמה של הסמארטפון מעל הפסנתר. הפתרון שמצאתי היה לקשור את הסמארטפון לידית של החלון הממ"ד, שממוקם מעל לפסנתר. בדיעבד, במקום להשתמש במקרופון של הסמארטפון ולהקליד סאונד באיכות נמוכה עם רעשי רקע יכולתי להשתמש באחת מהיציאות הדיגיטליות של הפסנתר כדי להקליד צליל נקי, אבל עד עכשיו עדיין לא התנסיתי באפשרות הזו.

אחרי כמה נסיונות שעדיין לא עמדו בציפיות שלי מעצמי, הגיע ביצוע של הפרק הראשון של סונטה מספר 16 של מוצרט לקו הגמר, באופן מתועד, אם כי עשיתי לעצמי כמה ויתורים בביצוע. הפרק מחולק לשני חלקים שכל אחד מהם מבוצע פעמיים. בתווים שמהם למדתי לא הופיע שום דבר על לחזור פעמים אז ניגנתי אותו פעם אחת, כדי להגדיל את הסיכויים שלי לשרוד עד הסוף. יש כמה שגיאות בביצוע, אחת מהן קצת צורמת לקראת הסיום, אבל היות שאני קובע לעצמי מה זה "ביצוע סביר", ויתרתי לעצמי. דבר אחרון והכי חשוב, אחרי חגיגות הניצחון הקשבתי לביצוע של לאנג לאנג לאותה יצירה, ולצערי, למרות ששנינו מקישים רוב הזמן על אותם קלידים, מרגישים שזו לא אותה יצירה. 

קראתם עד לכאן, ועכשיו הביצוע שלי:

ומה לגבי המובמנט הראשון של המונלייט סונטה? בגלל שהיצירה איטית וכל טעות היא מאוד בולטת, עד לרגע שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, לא הצלחתי לנגן אותה, עם או בלי צילום, בלי לעשות לפחות טעות אחת, אם כי לרוב לא הרבה יותר מאחת. עם זאת, ברור שאי אפשר לסיים את הפוסט הזה בלי ביצוע. אחרי שהתחלתי לכתוב את הפוסט לקחתי הפסקה ונסעתי להורים שלי, שם החלטתי לנסות לנגן את היצירה על הפסנתר שלהם, והנה, ביצוע מושלם, בסטנדרטים הצנועים שלי. מה לעשות שאין תיעוד לזה, אז תאלצו להסתפק בביצוע שצולם משתי מצלמות, כך שיכולתי לחתוך החוצה, באופן די גס, טעויות בביצוע לקראת סוף היצירה. חוץ, מזה, כמו אור מהסרטון שפתח את הפוסט הזה, בזכות זווית הצילום הנוספת תוכלו להתרשם מזה שגם אני לובש חולצה חדשה.

הצעה שאי אפשר לסרב לה

לפוסטים שעוסקים ברשימת היעדים יש מבנה קבוע שבדרך כלל חוזר על עצמו. אני מתחיל בפרטים הטכניים, של איזה יעד זה, מספרית, שהושלם, ועובר לסיפור כרונולוגי שמתחלק לשניים. החלק הראשון מסביר מדוע בחרתי להכניס את היעד לרשימה על בסיס אירועים מהעבר והחלק השני עוסק בהגשמה של היעד.

היעד שרשמתי במיקום 37 ברשימה שלי, שהפך לאחרונה להיות היעד ה-32 שאני משלים, מציב בעיה. היעד עצמו הוא מאוד פשוט ולמעשה בסך הכל דרש ממני לפנות זמן לשבת מול הטלויזיה. הבעיה היא לא במילוי של היעד אלא בעובדה שבשנה וחצי האחרונות אני מתעד את היעדים האלו בבלוג וכדי להסביר בבלוג למה היעד הזה נמצא ברשימה ברשימה אני קודם כל צריך להסביר לעצמי למה לראות את טרילוגיית הסנדק נמצא ברשימה הזו.

מייקל קורליאונה, צופה בעצמו בטרילוגיית הסנדק

יש ברשימה שלי שני יעדים נוספים שקשורים לצפיה בטלויזיה (ועוד אחד אחר שגם עוסק בטלויזיות, בהיבט שונה למדי) שמופיעים גבוה יותר ברשימה שלי. אחד מהם בוצע מזמן (ומתישהו יקבל חשיפה בבלוג)  והשני, אני מקווה, יושלם בקרוב. מאחורי שניהם יש איזשהו סיפור, אבל מאחורי היעד הזה, למרות שאני מצליח לשחזר את הרגע שהכנסתי אותו לרשימה, לדעתי לא היתה שום מחשבה עמוקה מאחוריו. אני חושב שהייתי ב"שוונג" של הוספת יעדים לרשימה והיעד הזה פשוט החליק פנימה.

למעשה, ראיתי כבר את טרילוגיית הסנדק, אבל מזמן, ובאופן מבולגן. את הסרט השלישי בסדרה ראיתי בקולנוע, כשיצא. את הראשון ראיתי באחת הפעמים בהן שודר בטלויזיה, כשהייתי ילד. לא חושב שראיתי הכל והדבר היחיד שזכרתי ממנו היה החיסול של סאני (ג'יימס קאן). את הסרט השני בסדרה ראיתי אחרון (וגם זה, לפני עשרים שנה), קצת השתעממתי ולדעתי גם פספסתי את ההתחלה וגם לא שרדתי עד הסוף. מכיוון שמדובר בקלאסיקה, רציתי לראות אותה "כמו שצריך", וכנראה שחשבתי שמוצדק לשרוף "סלוט" ברשימה כדי להבטיח שזה יקרה.

לפני למעלה משלוש שנים ישבתי לראות את הסרט הראשון בסדרה ואז עצרתי לחשוב. היו לי מעט יעדים שהשלמתי והייתי עמוק בתסביך "לא לעשות על ההתחלה את כל היעדים הקלים ולהתקע עם הקשים" אז החלטתי לעשות הפסקה לפני שאראה את ההמשך. לפני שנתיים צפיתי בסרט השני, תוך כדי שאני אומר לעצמי שאם אמתין שנה נוספת לפני שאראה את השלישי, אעמוד בתנאי של לא להתפתות רק ליעדים קלים. 

חלפה עוד שנה, ואז אמרתי לעצמי, "מה בעצם אני עושה כאן?" נשאר לי לראות את הסרט השלישי, שאותו למעשה כבר ראיתי ובערך זכרתי מה קורה בו, מה שגרם לי לשאול את עצמי מה אני רוצה מהיעד הזה, חוץ מלשים עליו "וי". החלטתי להתחיל מחדש את היעד הזה ובמקום פשוט לצפות בשלושה סרטים, לראות את כולם ברצף, בזה אחר זה.

כל אחד מסרטי הטרילוגיה אורך כשלוש שעות, ויחד עם הפסקות שירותים ואוכל, צריך לפנות כעשר שעות למבצע. באותו זמן היו לי דברים אחרים שהעסיקו אותי ושמתי את היעד בצד, אחר כך פרצה הקורונה ולמרות ששהיתי הרבה בבית, היה קשה לקבל עשר שעות רצופות בלי הפרעה. לפני קצת יותר יותר משבועיים, במסגרת אירועי ה"בליץ" על הרשימה נוצרה הזדמנות כזו. בפועל התפניתי לצפיה מול הנטפליקס רק בצהריים, כך שהיעד נמשך עד אחרי חצות.

מכיוון שהסרטים מאוד מוכרים אני לא רואה טעם לכתוב על הסרטים עצמם, אבל כן קצת על ההתרשמות שלי. מקובל להגיד שהסרט השלישי בסדרה הוא חלש משמעותית מהשניים הראשונים, ואני נוטה להסכים. מכיוון שיש פער של 16 שנים בין הסרט השני לשלישי, הסרט השלישי מבזבז זמן על רפרנסים מיותרים לסרטים הקודמים, במקום לקדם את העלילה של עצמו. למשל, רוברט דובאל, ששיחק בשני הסרטים הראשונים את העורך דין המשפחתי טום הייגן לא מופיע בסרט השלישי, ולכן "בכוח" דוחפים לנו את בנו שלא מועיל לעלילה. אנדי גרסיה וסופיה קופולה שמייצגים את "הדור הבא" בשושלת הסנדק משחקים דמויות שטחיות מדי. לדוגמה, וינסנט (גרסיה) הופך בסרט מבריון לא מתוחכם לדון הבא, אבל המעבר הוא פתאומי ולא אמין. הוא פשוט מחליף את מעיל העור שלו בחליפה ואז גם האישיות שלו משתנה. אין לו את העומק של מייקל קורליאונה (פצ'ינו) שהוא אמור להחליף.

לכל הסרטים יש תבנית חוזרת. הם מתמקדים במייקל קורליאונה, שמחפש הכרה מהעולם החוקי והלגיטימי, אבל בעקבות המרדף אחרי כוח, כבוד וכסף מוצא את עצמו נשאב חזרה אל עולם הפשע. עלילתית, כל הסרטים מגיעים לשיא שבו הוא נוקם במקביל בכל מי שרצה ברעתו ומחזק את מעמדו עוד יותר, אבל השיא אינו מסיים את הסרט. הסרט תמיד ממשיך הלאה ומראה לנו את המחיר שמייקל משלם על הבחירות שעשה, כשהוא מאבד חלק ממשפחתו (גם גשמית, כשאלו מוצאים את מותם, אבל גם רוחנית, כשאחרים מתרחקים ממנו). 

כשצפיתי בסרטים קו המחשבה הראשוני שלי היה זה שהסרט מספר לנו, שמייקל הוא בבסיסו הכבשה הלבנה של המשפחה (סליחה על הביטוי הלא פוליטיקלי קורקט, לא מצאתי משהו הולם יותר) אבל הנסיבות מושכות אותו אל ליבת עולם הפשע. התזה הזו לא הסתדרה עם אירועים שונים בהם הוא משקר לקרובים אליו או נוהג בנקמנות שלא לצורך, בפרט לאור הרצון שלו להכרה של העולם החוקי שמחוץ לפשע. אחרי הצפיה, הגעתי למסקנה שהסיפור הוא אחר. מייקל תמיד היה באופיו טיפוס שלילי. הוא מתחיל את הטרילוגיה כגיבור מלחמה כי זה התפקיד שנבחר בשבילו, אבל האופי שתמיד היה לו, ולא הנסיבות, דוחף אותו אל תפקיד ראש משפחת הפשע. מכיוון שאלו מעשיו שלו ולא הנסיבות, האובדן שהוא חווה בסוף כל סרט עד שבסופו של דבר הוא נשאר לבד הוא העונש על הבחירות שלו, עונש שהוא מביא על עצמו ולא גורל של נסיבות חיצוניות.

משהו שהפריע לי בכל הסרטים היא קפיצה עלילתית בזיהוי מי שעומד מאחורי הקשר נגד משפחת קורליאונה, שאותו צריך לחסל בהמשך. "מי שיציע לך את הפגישה הוא הבוגד", אומר ויטו למייקל לפני פטירתו. אם אתה יודע בדיוק מה הולך לקרות, איך לא חזית את כל המהלכים שנעשו נגדך עד עכשיו? קפיצה לוגית דומה יש גם בסרט השני, כשמייקל נמצא בהוואנה ויודע בדיוק איך ינסו להתנקש בו, ובסרט השלישי כשמייקל מבין שמי שמושך בחוטים הוא דמת שהסרט כלל לא התמקד בה ואנחנו לא יודעים הרבה על האינטרסים שלה.

לפני שהתחלתי את מרתון הצפייה, חששתי מתופעה שמאפיינת סרטים סרטים ישנים בעידן המודרני, והיא שהעלילה בסרטים ישנים מתקדמת הרבה יותר לאט ממה שהצופה בימינו רגיל אליו, מה שגורם לסרט להימתח כמו מסטיק. העובדה שהסרטים מאוד ארוכים היתה סיגנל שלילי מאוד משמעותי, אבל להפתעתי הסרטים מאוד זורמים, ולכל סצינה יש תפקיד ברור שמקדם את העלילה או מספק מידע חשוב לצופים. נכון שאם הסרטים היו נעשים היום, כנראה סצנות מסיבה בהן זמר מבצע שיר שלם כנראה היו מתקצרות משמעותית, אבל גם ב-2020 הקצב לא איטי מדי.

לאחר מעשה, זה קצת מתיש לצפות 9 שעות, כמעט ברצף, ב"סנדק", אבל מקבלים הבנה הרבה יותר טובה של הסרטים. בין שני החלקים הראשונים יש קו המשכיות מאוד ברור. סביר להניח שהקו הזה נשבר אצל מי שצפה בסרטים בהפרשי זמן ניכרים יותר. הקו הזה פחות משמעותי במעבר מהסרט השני לשלישי, אבל היות שהסרט השני מסתיים עם הרבה קצוות עלילה פתוחים, השלישי נדרש כדי לסגור אותם ולתת סוף לסיפור, גם אם הביצוע טעון שיפור.

מתגלגלים

יום כיפור האחרון נוצל להשלמה של יעד מהרשימה בפעם ה-31. היעד ממוקם בחצי העליון של הרשימה, במקום 18, מה שאומר שלא לקח לי הרבה זמן לחשוב עליו כשכתבתי את הרשימה. אני מציין את זה כי כשהרשימה נכתבה כנראה ראיתי בו יעד חשוב, ואילו עכשיו..., פחות. היעד הוא לרכב על אופניים 100 ק"מ ביום אחד.

בין ברי מזל שקיבלו הזדמנות להציץ ברשימה המלאה שלי היה מי ששם לב לפער בין שני יעדי ה-100: לרוץ 100 ק"מ ולרכב 100 ק"מ וציין את המובן מאליו, "זה בכלל לא באותה ליגה". זה נכון, לא כל היעדים שווים. כתבתי את הרשימה אחרי שכבר רצתי את המרתון הראשון שלי, וכדי לרוץ מאה ק"מ התאמנתי שמונה חודשים למרוץ אחד, ועוד שנה קודם לכן השקעתי בריצות ארוכות בשטח. זה פרק זמן של כמעט שנתיים שבו הראש שלי היה ביעד הזה, ובחלק מהזמן באופן אינטנסיבי ביותר. רוב הרשימה פשוט לא מורכבת מדברים כאלו אלא מדברים שלא עשיתי (אף פעם, או לפחות הרבה זמן) והם ברשימה כדי להזכיר לי שאני רוצה לעשות אותם.

אני מחובר דרך רשת חברתית לספורטאים (סטראבה) לכמה קולגות, שחלקם גם רוכבים על אופניים, ויוצא לי לראות שרכיבות של מעל 50 ק"מ הן לא נדירות. עכשיו, בתקופת הסגר, כשהכבישים ריקים, יצא לי גם לראות רכיבות של מעל 100 ק"מ אצל הרוכבים הקצת יותר רציניים. לדוגמה, מרוץ בית השאנטי, כשהוא לא מתבטל, הוא אירוע עממי שפתוח לרוכבים חובבים, ורוכבים בו לא פחות מ-180 ק"מ. ובכל זאת, יש הבדל אחד משמעותי בין הרכיבות שלהם לרכיבה שלי, וזה האופניים שאיתם ביצעתי את המשימה. הנה תמונה שלהם שצילמתי באחת מהעצירות שלי, ביום ביצוע היעד:

האופניים. נעים להכיר

התקווה שלי, בזמן כתיבת הפוסט הזה, היא שהקוראים יתחלקו לשני מחנות. מחנה אחד יכלול את אלו שפחות מכירים את עולם הרכיבה ויחשבו לעצמם "אוקי, יש כאן תמונה של אופניים. מה מיוחד בזה?". המחנה השני יכלול בעלי רקע של רכיבה שיספקו כפיים ויזעקו: "אוי ואבוי! למה הוא עשה את זה לעצמו!". אישית, אני הרבה יותר קרוב למחנה הראשון והרבה ממה שאני כותב עכשיו בפוסט הזה מבוסס על שיחות עם חברי המחנה השני. לכן, חברי המחנה השני, אני מתנצל מראש אם יש אי דיוקים ומקווה שלא כתבתי יותר מדי שטויות על העולם שלכם.

לטובת חברי המחנה הראשון, האופניים בתמונה הם אופני שטח (נדמה לי שככה קוראים לזה, אני לא באמת יודע). מה שחשוב הוא שהם לא אופני כביש, ולכן לא מתאימים למשימה שלקחתי על עצמי. הרכיבה עליהם פחות יעילה ויותר איטית. קניתי אותם לפני כעשר שנים כי שיקרתי לעצמי שאסע איתם לעבודה לפעמים (מה שבאמת קרה, לפני שעברתי דירה, אבל פעמים ספורות). ביקשתי ממישהו שעבד איתי והתנייד בעיקר על אופניים שיעזור לי לקנות אותם, וזה מה שיצא. זה הזוג היחיד שיצא לי לרכב עליו מאז שהייתי ילד כך שאין לי מושג איך הן ביחס לאופני שטח אחרות, אבל הן היו יחסית זולות אז כנראה שזה אמור לקנות לי נקודות אצל חברי המחנה שהשני, שיתפעלו עוד יותר מהקושי של המשימה. כשכן רכבתי עליהן לפני עשור, שמתי לב שבעיקר עוקפים אותי בקלילות רוכבים אחרים, אבל אין לי דרך לדעת אם זה בגלל האופניים שלי או בגלל מי שרכב עליהם.

לטובת חברי המחנה השני, שכן מבינים משהו באופניים, הנה עוד כמה פרטים שאמורים לעורר אצלכם תגובות חזקות. אני רק לא בטוח איזה תגובות. מן הסתם, הרכיבה היתה בכבישים ולא בשטח, אחרת היא לא היתה מסתיימת לעולם. חוץ מכל מיני פנסים ומחזירי אור שהוספתי לאופניים, לא היו שום שיפורים לציוד. הדוושות הן הדוושות הרגילות ולא הדוושות הקטנות  שאתם מחברים לנעליים מיוחדות, המושב הוא מה שמכרו לי וגם מכנסי רכיבה אין לי, אלא טייץ ריצה רגיל. לקחתי איתי משאבה קטנה שיש לי, ובצמיג הקדמי יש ג'ל נגד פנצ'רים, אבל באחורי אין. לא לקחתי ערכה לתיקון תקרים, לא רק מכיוון שלדעתי כבר זרקתי אותה, אלא בעיקר מכיוון שממילא לא הייתי מצליח להשתמש בה. במקום חולצת הרכיבה המשוכללת שלכם עם המקום בגב לבקבוקי מים לקחתי ציוד של רצי שטח: מנשא מים, ג'לים, תמרים וקצת לחם.

יעד הרכיבה הוא אחד מכמה יעדים ספורטיביים ברשימה הבאים מעולמות שאינם ריצה והבסיס המשותף לכולם, בזמן כתיבת הרשימה, היה ההרגשה שהפעילות הספורטיבית שלי לא מאוזנת כי היא מורכבת רק מריצה. אחרי שהרשימה נכתבה הפעילות הספורטיבית שלי נהיתה עוד יותר מוטה לריצה, ומכיוון שהייתי מאוד ממוקד בריצת ה-100 העדפתי לדחות פעילויות שיכולות להסיט אותי מיעד מאוד תובעני. ברגע שחציתי את קו הסיום, לפני פחות משנה, התפניתי לחשוב על היעדים האלו.

אני חושב שאם יש ברשימה יעד ספורטיבי שאיננו ריצה, ויש לי אופניים בבית שכמעט ולא נעשה בהן שימוש, הבחירה ביעד של רכיבה לא זקוקה ליותר מדי הסברים. אני מודה שקשה לי מנטלית להתחבר לרכיבה ולא משנה מאיזה סוג. רכיבת כביש מפחידה אותי, בטיחותית. בנוסף, זה עולם שלם של ציוד יקר שאני לא מבין בו ולא מרגיש בנוח להיכנס להתחייבויות אליו. רכיבת שטח גם לא מדברת אלי. ביחס לריצת שטח, אני רואה את היתרון הברור ברכיבה שמאפשר לכסות מרחקים גדולים יותר בפחות מאמץ, אבל אני כבר רגיל לחוש את השטח דרך הרגליים ולא דרך הדוושות ולא מרגיש שחסר לי משהו. גם מפגשים אקראיים בשטח עם רוכב חובב שנתקע עם זוג תקול או סובל בשטח לא עביר (עבורו) כמו חול עמוק או שטח סלעי במיוחד מחזקים אצלי את ההרגשה שבחרתי נכון. 

סוג הרכיבה השלישי הוא רכיבה עירונית לצרכי תחבורה. אם זה רחוק מדי להגיע ברגל אבל בכל זאת אפשר להגיע באופניים במקום במכונית, למה לא? בפרט, בשנים האחרונות יש שיפור (לא מספק) בתשתיות לרכיבת אופניים, מה שמוריד תרוצים. ניסיתי כמה פעמים בעבר להחליף נסיעות ברכיבות, וגם עכשיו אני מנסה, אבל היות שאני לא מסוגל לרכב רגוע ואחרי כל רכיבה אני צריך מקלחת, מדובר במספר יעדים מצומצם ביותר, ובעיקר רכיבה לצורך הגעה לנקודת התחלה של אימון ספורט אחר. אני עדיין מקווה להשתפר בכיוון הזה, אבל בהחלט עלול גם להישבר ולא להתמיד.

אז למה בכל זאת בחרתי להכריח את עצמי לרכב? כנראה שאירוע מהעבר עומד מאחורי ההחלטה. כשנה או שנתיים אחרי שקניתי את האופניים, יצאתי עם בן משפחה לרכיבה ביום כיפור, מכפר סבא לתל אביב ובחזרה, עם עצירה למנוחה באמצע. זה היה עוד לפני שנכנסתי לעולם שעוני ה-GPS, אז אין לי איך לשחזר את המסלול, אבל מדובר בבערך 40 ק"מ, אולי קצת יותר. אף שאין הפרש גבהים מהותי בין כפר סבא לתל אביב, ישנה מגמת עליה קלה בכביש 4 לכיוון צפון מצומת מורשה. לא מדובר במשהו משמעותי והרוכבים מהמחנה השני שבוודאי רגילים לעלות לירושליים כל שבוע יצחקו, אבל לי זה היה מאוד קשה, ב(אין) כושר שהייתי מצוי בו אז, ובפרט שהיה מדובר בסוף הרכיבה. שנה לאחר מכן עשינו רכיבה דומה, והפעם כבר לא יכולתי להמשיך לפני שעצרתי לנוח בצד הדרך, פעמיים.

קשה לי לזכור מה היה ה-mind set שלי על כל אחד מהיעדים, כשרשמתי אותם ברשימה לפני כמה שנים, אבל כנראה שרציתי סגירת מעגל. להוכיח לעצמי שאני יכול, ולא סתם 40 ק"מ אלא 100. בגלל זה גם היה חשוב לי לבצע את הרכיבה על אותו זוג אופניים, למרות שקיבלתי המלצות לנסות לשאול זוג אחר.

תוך כדי כתיבת הפוסט הזה גיליתי שכשנה לפני כתיבת הרשימה שלי יצאתי ביום כיפור לרכיבה של 46 ק"מ. גם הפעם בין כפר סבא לתל אביב, אבל נמנעתי מרכיבה על כבישים ראשיים. שכחתי מהרכיבה הזו לחלוטין אבל אני מעריך שרציתי לבדוק את ההיתכנות של רכיבה למקום העבודה שלי ובחזרה, בשתי דרכים אפשריות תוך המנעות מכבישים מסוכנים וגם עם התברברות קלה בחיבור שבין הוד השרון לירקון. מדובר במרחק שיש אנשים שמסתדרים איתו, אבל הרכיבה שלי לקחה די הרבה זמן (כשלוש שעות, הלוך וחזור) אז אין פלא שויתרתי על הרעיון. מה שכן, זה מסביר מה כנראה חשבתי שנה לאחר מכן כשבחרתי את היעד. אם מריצה של 42 ק"מ הגעתי ליעד של 100, אז באופניים זה אותו סיפור. לסקרנים, זה המסלול:

הרכיבה הנשכחת

באופן טבעי, תכננתי לבצע את היעד ביום כיפור, שהוא היום הנוח ביותר למבצע כזה. השנה נפל על כולנו הסגר, מה שמצד אחד העלה חששות שאצטרך לדחות את היעד, או לתכנן מסלול רכיבה במעגלים קטנים, עד שנודע על ההחרגה של ספורט יחידני. העובדה שהכבישים יחסית ריקים איפשרה גם רכיבות בימים אחרים, אבל מכיוון שמדובר ברכיבה ארוכה במיוחד שהתכוונתי להתחיל אותה בלילה ולרכב בעיקר על כבישים ראשיים שיהיו נוחים יותר ומהירים יותר דחפה אותי להיצמד ליום כיפור.

בשבועות לפני היום הגדול יצאתי לרכיבת אימון אחת בשבוע. מצאתי מסלול בשכונה שמורכב בעיקר משבילי אופניים וקטעים סלולים אחרים ואורכו מעט יותר מחמישה ק"מ, וחזרתי עליו שוב ושוב, כשבשיא הגעתי ל-50 ק"מ. זו לא היתה רכיבה קלה כי המסלול היה זרוע בפניות, עליות וירידות. כמעט ולא היה ניתן לפתח בו מהירות, אבל זו היתה הזדמנות להכיר את האופניים יותר טוב, ללמוד להתאים את ההליך לתוואי ולהתחיל להשתמש גם במעביר הילוכים הקדמי. החלק הכי קשה באימון היה מתחיל בשעה שש בבוקר, כששביל האופניים היה מתמלא ברצים וצועדים. מילא, גם אני אוהב לרוץ על שבילי אופניים, אז אני סולח לכם. מי שאני לא סולח להם הם בעלי הכלבים, ובפרט אלו שמתעקשים להיצמד לקצה אחד של השביל כשהכלב שלהם דווקא רוצה ללכת בצד השני של השביל והרצועה נמתחת ביניהם וחוסמת לי את כל הדרך. בושו והיכלמו. הנה דוגמה לרכיבה כזו:

שוב ושוב ושוב

לקראת היום הגדול הכנתי מסלול רכיבה. האפליקציה שהשתמשתי בה (גארמין קונקט) לא הסכימה לתת לי לרכב על כבישים ראשיים, אז עברתי לאפליקציה אחרת (komoot). גם היא התעקשה מדי פעם להוריד אותי מהדרך לטובת כביש צדדי, אז תכננתי מסלול מעט יותר ארוך של 107 ק"מ מתוך הנחה שבפועל ארכב פחות. הנה מפה של הרכיבה בפועל, 101.9 ק"מ:

מפת המבצע

יצאתי לדרך בארבע ורבע, עם פנס ראש, פנס אחורי ועוד כמה פנסי לד, צפונה בכביש 4. התוכנית היתה לרדת מכביש 4 מזרחה בכביש 553 ואז להמשיך צפונה בכביש 562 עד כביש 57. ראיתי באפליקציית סטראבה שה-562 הוא כביש פופולרי לרוכבים, וגם כשנסעתי בו (ברכב) שמתי לב שיש שביל אופניים לרוב אורכו. נכון, ביום כיפור זה מיותר, אבל עדיין רציתי לנסות אותו. בנוסף, כפי שאפשר לראות מהמפה, חלק מהדרך חזרה (דרומה) עוברת גם בכביש 4 ולכן הייתי צריך את הירידה מזרחה כדי לקבל מסלול מעגלי בלי קטעים של "הלוך-חזור".

כתבתי את כל הסיפור על כביש 562 כי מתברר שלא הייתי עירני כשהכנתי את המסלול ולא שמתי לב שהמסלול שיצרתי מוריד אותי מהכביש בשלב מסויים. גיליתי את זה רק תוך כדי ניווט בלילה, וזרמתי עם הדרך החדשה שעברה ברחובות של הישובים שם, צורן, גאולים וינוב. המסלול המתוכנן עובר בעיקר בכבישים ראשיים ולכן אין בו נופים מרשימים והרכיבה היא בעיקר טכנית עם ראש מרוקן ממחשבות. נסיעה דרך ישובים כפריים היתה יכולה להיות נחמדה, אם לא היתה בחושך. הזיכרון היחיד שלי הוא כלב שהתחיל לנבוח מאחד החצרות ו"הדליק" את כל כלבי הרחוב שכנראה העירו את כל היישוב. 

בכביש 57, אחרי כ-20 ק"מ, היתה עצירה לא צפויה בגלל שני רוכבים מטירה שהגיעה מהכיוון השני ורצו לדעת אם נתקלתי בחסימות כבישים. קצת אחרי זה, בק"מ ה-26, עצרתי ליד בת חפר להפסקת אוכל ושירותים. עוד משהו שנתקלתי בו בכביש 57 הוא חבורה של בני נוער משוטטים חסרי מעש על הכביש, ראשונה מבין שתיים. בהמשך, עם הזריחה, הגעתי לקטע הכי צפוני של המסלול שלי, כביש 581 וממנו, דרך קיבוצי גבעת חיים התחברתי חזרה לכביש 4 לכיוון דרום. שם גם פגשתי בחבורה המשוטטת השניה, כמו גם ברוכבים ורצים ראשונים.

מכאן המשכתי דרומה, תחילה על כביש 4 אחר כך, בחיתוך דרך נתניה, בכביש 2. פגשתי לא מעט קבוצות של רוכבי כביש מקצוענים (יותר או פחות) שעברו אותי כמו נחילי זבובים. כאן גם היתה העצירה השניה שלי, אחרי 53 ק"מ. אפליקציית הניווט כל הזמן ניסתה להוריד אותי מכביש החוף לטובת כל מיני כבישי שירות מקבילים, אבל סירבתי בתוקף. בצפון תל אביב חתכתי מערבה כדי להתחבר לשביל ישראל מחוף תל ברוך אל פארק הירקון. בהתחלה היה עמוס מאוד ברצים, רוכבים וסתם מטיילים, אבל בהמשך העומס נרגע והרכיבה היתה נוחה יותר, בלי חשש תמידי לדרוס מישהו.

בפארק הירקון התחלתי להרגיש את העייפות המצטברת. במקור, תכננתי להגיע עד רמת החיל, אבל הערכתי שגם אם אצא מהפארק קודם באזור גני התערוכה עדיין המסלל יצא מעל 100 ק"מ. כך עשיתי, ועצרתי בפעם השלישית והאחרונה ביציאה מהפארק, 83 ק"מ מהזינוק.

מכאן, רכיבה על רחוב בני אפריים בתל אביב עד צומת הפיל ושם לכפר הירוק. האפליקציה רצתה שאעשה מעקף מוזר דרך הוד השרון ותע"ש, אבל אני חתכתי לכביש 5 ובמורשה פניתי צפונה לכביש 4, לקטע האחרון והנמסיס שלי מהרכיבות לפני כמעט עשור. אכן, יש שם עליה, גם אם לא משמעותית במיוחד, ואחרי 90 ק"מ נאלצתי להוריד מהירות וגם להוריד הילוכים, מצד אחד, אבל עדיין נסעתי בדופק גבוה יותר מקודם, מצד שני. לא היה קל, אבל לא נורא, וגם הקטע הזה נגמר. בכניסה לכפר סבא השעון הראה 100 ק"מ, ובכמה מאות מטרים האחרונים קידמו את פני כל הפעוטות של השכונה שיצאו לשוטט על הכביש. נגמר, הללויה.

בעצירה האחרונה, 83 ק"מ

הסיפור כולו לקח 5:36 שעות ברוטו, ו-5:20 ללא עצירות. ההערכה שלי לפני היציאה לדרך, על סמך הרכיבות שעשיתי בשכונה היתה 6-7 שעות, אז בהחלט שמחתי להפתיע את עצמי לטובה. לא יפתיע אתכם לקרוא שהייתי עייף וכאבו לי הרגליים, אבל אין מה להשוות לתשישות של ריצות ארוכות. ברכיבות האימון שלי, בגלל תנוחת הישיבה, היה לי בהתחלה קשה להתישר וללכת בסיום הרכיבה. כאן זה היה פחות מורגש, ואני מניח שהעצירות בדרך עזרו, אם כי בשליש האחרון של הרכיבה הייתי צריך להתמתח הרבה פעמים על המושב כדי לשחרר את הגב.

אני מודה שבעיקר רציתי למחוק את היעד הזה מהרשימה ולגמור אותו. כפי שכתבתי קודם, כנראה שרציתי להוכיח לעצמי משהו כשכתבתי אותו, אבל עכשיו זה פחות חשוב לי. כל ההתנסות הזו לא גרמה לי להתחבר לאופניים שלי יותר, אז גם המטרה של להתחבר לסוגי ספורט אחרים שאינם ריצה לא קידמתי דרך היעד הזה. אולי זה יעזור לי להתנייד יותר בעזרת האופניים במקום ברכב, אבל אני קצת סקפטי. אני עדיין לא מצליח לרכב באופן רגוע, וכל רכיבה אני מסיים מיוזע כמו אחרי ריצה, בפרט אם יש עליה (ולו הקלה ביותר) במסלול. אני מתנחם בזה שכשקראתי את ספרו של הרוקי מורקמי, "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", יש פרק שמוקדש לתחרות טריאתלון איש ברזל שהוא השתתף בה, והוא מעיד על עצמו שאת הרכיבה הוא הכי פחות אוהב. אם מורקמי חושב ככה, מי אני שאתווכח.