הרשימה עשתה את שלה, והבלוג שליווה אותה במשך רוב חייה גם הגיע למיצוי. כששואלים אותי מתי אעשה רשימה חדשה, אני אומר שכרגע אני לא מרגיש צורך באחת כזאת. החוויה של השנים האחרונות היתה מאוד עוצמתית, והיו ברשימה כמה יעדים שממש שינו אותי ובנו אותי מחדש. ניסיתי לכתוב רשימה חדשה וגיליתי שאין לי משהו מיוחד לרשום בה, רק עוד מאותו דבר. אחרי שכתבתי על יעדים שהרגשתי שהם פספוס, וכאלו שיצרו אימפקט אבל קטן, הגיע תורם של היעדים הגדולים באמת. לא מדובר על ריצת ה-100 ולא על אנטארקטיקה. אלו היו יעדים מופלאים עם מסע מפרך ומעצים, אבל אחרי שהסתיימו, החיים שבו למסלולם. וממילא, כתבתי עליהם מספיק. זה זמנם של היעדים שממש שינו את מי שאני:
להיות טבעוני: אני מכין את הרשימה הזו על פי סדר ביצוע של היעדים, וזה יעד 28, כלומר אחרי אמצע הרשימה. בכל החצי הראשון היה פוקוס גדול על האולטרה מרתון, אבל כל שאר היעדים הם זיכרון וזהו. הטבעונות היא היעד הראשון ששינה את מי שאני, כבר יותר מארבע שנים. ביעד עצמו התחייבתי לשבוע, אבל זה מכיוון שלא רציתי "לנעול" את עצמי בהתחייבות שאולי לא אוכל לעמוד בה. האמת, שכבר בעת הכנת הרשימה קיוויתי שאתמיד יותר, וכך היה. אם יש משהו שאני מצטער עליו הוא שחיכיתי עד גיל 45 עם השינוי הזה. בשבוע הראשון לא ממש ידעתי מה לאכול, אבל עם הזמן למדתי כמה תבשילים ולעבוד עם חומרים שונים.
הסיבה שרציתי לנסות טבעונות היתה מצפונית, אבל בדיעבד יש השלכות בריאותיות משמעותיות: ירדתי במשקל, בדיקות הדם שלי ממש טובות, ובשר כבר לא חסר לי יותר. גם כשיש קינוחים מפתים... התרגלתי ואני עובר הלאה. בצד החסרונות, יש להחלטה הזו גם מחיר: ראשית, אני מקפיד על כדורי B12. שנית, הרבה אופציות טבעוניות דלות בחלבון, או שהחלבון פחות איכותי. לדעתי היו תקופות ארוכות שאיבדתי מסת שריר בגלל הקושי לכלול מספיק חלבון בכל ארוחה. מדי פעם ניסיתי להשלים חלבון בעזרת אבקות שונות (גם כאן, ההיצע הטבעוני מוגבל), ובחודשים האחרונים נראה לי שמצאתי תוסף תזונה שמשלים את החסר והוא גם טעים. עדיין, בתור הטבעוני היחיד במשפחה, אני לא יכול לאכול את "האוכל של כולם" והצורך לבשל לעצמי גוזל לא מעט זמן ודורש תכנון מראש של הארוחה הבאה, כל הזמן.
ללכת למכון כושר: זה השם שנתתי ליעד, אבל בסוף לא הלכתי למכון אלא "לבוקס" שזה מקום שבו מתקיימים אימוני קרוספיט, סוג של אימונים פונקציונליים. נהוג ללעוג למתאמני הקרוספיט כאילו שהם חברים בכת, ואני מודה באשמה. זו כת אבל בקטע טוב. האימון מאוד ממכר, ולמרות שתקופת האימונים שלי לא תמיד לוותה בשיפור ביכולות, אני הרבה יותר חזק ממה שהייתי לפני שהתחלתי בפעילות הזו. לצערי, לקח לי הרבה מאוד זמן להבין את החשיבות של תזונה טובה והתאוששות אחרי אימון ושהעומס המצטבר משילוב של המון ריצות ארוכות והמון אימוני קרוספיט הוא משהו שהגוף שלי כבר מתקשה להחזיק. בשנה האחרונה (מאז הסתיים המרתון האחרון) אני גם מטפל בפציעות שונות וגם הפחתתי מאוד מנפח הריצות שלי לטובת אימוני הכוח. הפציעות יחלפו ואני מצטער שלא גיליתי את הספורט הזה הרבה קודם, בגיל שיכולתי להעמיס על עצמי יותר.
להשיג בטן שטוחה: היעד הזה קרה מעצמו ברגע שעברתי לטבעונות. מאז, עליתי קצת במשקל, ירדתי חזרה ושוב עליתי, אבל כל העלייות והירידות הן סביב תקופות בהן צרכתי יותר או פחות חלבון ממקורות משלימים. הבטן אף פעם לא היתה באמת שטוחה, אבל בכל נדנדת המשקל הזו מצבה לא השתנה ואני עדיין יכול ללבוש חולצות במידה S. הן נראות קצת יותר הדוקות עלי, אך באופן מחמיא. על פניו אולי זה יעד מאוד שטחי, אבל דימוי גוף זה תסביך שרבים מתמודדים איתו. אפשר להשתחרר מהתסביך אבל אם במקום להילחם בתסביך מצליחים לקבל את הגוף שרוצים זו תחושת סיפוק בכל פעם שפוגשים מראה.
להתנדב למען אנשים: היעד הזה הופיע ברשימת הסיכום של יעדים שהצליחו הרבה פחות ממה שקיוויתי. התנדבתי בארגון צופן והייתי מנטור של סטודנטית ערביה בזמן שחיפשה עבודה. לשמחת שנינו היא מצאה עבודה יחסית מהר ולא המשכתי לסטודנט נוסף. אני חושב שהעובדה שההתנדבות היתה בזמן הקורונה וכל הפגישות היו בזום הפחיתה מההרגשה של כמה אני באמת תורם לתהליך. בנוסף, לדעתי היא נתנה לי יותר מדי קרדיט על התרומה שלי לתהליך והיתה מגיעה בדיוק לאותו מקום עבודה שמצאה גם ללא ליווי.
לפני כשנה, מעט אחרי פרוץ המלחמה, הגעתי דרך אילת, שותפתי לריצות, לעמותת אית"ן. העמותה עוסקת בהעצמה של אנשים עם צרכים מיוחדים דרך אימוני ספורט, ויחד עם ויטלי התחלנו להתנדב כעוזרי מאמנים. אני מודה שבהתחלה מאוד חששתי. אין לי ניסיון באימון ובטח אין לי ניסיון בעבודה עם אנשים עם צרכים מיוחדים והייתי בטוח שלא ארגיש נוח בסיטואציה. כמה טעיתי. השעת התנדבות הזו פעם בשבוע היא השעה הכי חשובה לי. אני מחכה כל השבוע שהיא תגיע וכשהיא נגמרת אני מחכה לשעה הבאה. במקרה ובאופן בלתי תלוי, ויטלי ואני נרשמנו לקורס מאמני יחידים וקבוצות outdoor, שזה בדיוק מה שאנחנו עושים בעמותה. הקורס הסתיים בשבוע שעבר וכבר השבוע המאמן הקבוע של הקבוצה שלי היה חולה ואני העברתי את האימון במקומו. כרגע עוד לא ברור אם אוכל להיקלט כמאמן קבוע בעמותה, אבל אני ממשיך כעוזר ומרגיש גם מועצם וגם מעצים.
מה הלאה?
ברשימה של היעדים שהאימפקט שלהם מוגבל רשמתי את הנגינה בפסנתר ובגיטרה. לגיטרה לא חזרתי אבל לפסנתר, כרגע כן. את היצירות שלמדתי אני כבר לא מסוגל לנגן בשלמותן, והאמת שאני לא נמשך ללמוד משהו קלאסי חדש. מצאתי אתר עם מאגר של תווים ליצירות שונות כולל שירים מודרניים, ונראה לי שאני יכול להעריך מתי הרמה היא קלה מספיק כך שגם אני אצליח ללמוד את העיבוד. בינתיים למדתי יצירה אחת (She - Charles Aznavour), והתחלתי ללמוד אחת חדשה. בנוסף, גם הבת הקטנה שלי התחילה ללמוד לנגן בפסנתר, אז עכשיו יש לו מעט יותר ביקוש. יכול להיות שאף אחד מאיתנו לא יתמיד, אבל לפחות כרגע יש צלילים בבית (או באוזניות).
ריצת המרתון בשיקאגו סגרה מבחינתי את התוצאה שרדפתי אחריה במשך שנים (פחות משלוש שעות וחצי למרתון) וחתמה את הצורך שלי להשתפר במהירות. בנוסף, ההכרה שאימוני הריצה והכוח באים אחד על חשבון השני גרמה לי לקבל החלטה שאני מעדיף להתמקד בשני, להקריב קצת סיבולת לב ריאה, להעלות גם במשקל, ולהיות איטי יותר. יש כמה תרגילים מעולם הקרוספיט שאני מנסה להשתפר בהם או להצליח אותם לראשונה. למדתי לעשות קפיצות כפולות בחבל (double unders) ואני מצליח לעשות פיסטול, שזה סקווט ברגל אחת (אבל רק ברגל שמאל), שזה תרגיל שלא האמנתי שאי פעם אצליח. כל עוד הגוף שלי מסוגל, אני רוצה להשתפר בדברים האלו, ללמוד סוף סוף לעשות עליית כוח (muscle up) ולהרים דברים כבדים יותר. כל זה אומר להוסיף מסה ולרוץ פחות מהר, ופחות באופן כללי.
מצד שני, הריצה בשיקאגו גם הביאה אותי למרחק של מרתון אחד מההישג של שבעה מרתונים בשבע יבשות. במקור, תכננתי להשלים את היעד השנה, אבל עם פרוץ המלחמה החלטתי לדחות את התכניות בשנה אחת לפחות, ואולי יותר. מרתון מהיר זה כבל לא יהיה אלא ריצה לכיף בלבד, וכרגע אני מאוד רחוק ביכולת שלי לרוץ מרחקים כאלו, אפילו לאט. בנוסף, היבשת החסרה היא דרום אמריקה, היא רחוקה, היצע המרוצים בה מוגבל ויחד עם הנכונות שלי לנסוע רק למקומות שארגיש בהם בטוח ואילוצים של שנת הלימודים האקדמית, האופציות מצומצמות. לשנה הבאה יש לנו תכניות משפחתיות ויתכן שאמתין שנה נוספת.
כל פרויקט הרשימה שלי התחיל כשהעתקתי את הרעיון מאשתי. היא היתה הרבה פחות פנאטית למימוש הרשימה שלה, וגם יש מספר קטן של יעדים שהיא שינתה בדיעבד, אבל בסופו של דבר היא התקדמה בה יפה. היא גם צעירה ממני אז יש לה שנה נוספת, אך חלק מהיעדים שנותרו הם קשים למימוש, ובפרט כל יעדי חו"ל אצלה עדיין ממתינים לביצוע. כרגע, אני שמח ללוות אותה בתהליך השלמת הרשימה שלה, ומכיוון שאני מעריך שהסיום יגלוש קצת מעבר לתאריך היעד (גיל 50 שלה), לא חסרים לי יעדים, גם אם הם לא היעדים שלי.
