שמונה דקות למייל

בתוך הימים הקשים שאופפים אותנו, התקיים בשבוע שעבר מרתון שיקגו. לא ממש רציתי לכתוב את הסיכום שלו בנסיבות הנוכחיות, אבל היות שהסיכום יכתב מתישהו, וימשיך להתקיים במרחב האינטרנטי לתמיד, מוטב שאכתוב אותו כבר עכשיו.

המטרה (ותקציר האירועים הקודמים)

השיא האישי שלי בריצת מרתון נקבע ב-2017 במרתון פריז והוא 3:30:35. המטרה באותו מרתון היתה לרדת משלוש שעות וחצי ופיספסתי אותה במעט. רוב הדרך רצתי בקצב מהיר יותר מקצב המטרה, מכוון בערך לתוצאה של 3:24. כעשרה ק"מ לסיום נגמרו לי הכוחות ונתקלתי ב"קיר" המפורסם שבו האנרגיה הזמינה אוזלת. גם נהיה מאוד חם והקצב הלך ודעך. התאמצתי מאוד לסיים בתוצאה טובה ככל האפשר ואכן סיימתי בתוצאה מכובדת, אך איטית במקצת מזו שרציתי. סיימתי את המרוץ במצב גופני מאוד ירוד ולא רציתי לחוות את הקושי שהייתי נתון בו שוב, ולכן קיבלתי בהשלמה שהתוצאה שהגעתי אליה היתה מיצוי היכולת שלי באותו זמן.

במשך תקופה ארוכה לוח השיאים האישיים שלי נותר ללא שינוי. הייתי עסוק באתגרים אחרים כמו ריצות שטח ואולטרה, שהן ריצות איטיות יותר. בנוסף, הכושר שלי כבר לא הייה בנקודת השיא שהוא היה בשנים 2016-2017, אחרי תקופת אימוני מהירות אינטנסיבית, שלא התחשק לי לחזור אליה. ואז, בסופה של שנת 2020, חלה הפתעה: עם המעבר לטבעונות ירדתי במשקל ופתאום התוצאות שלי השתפרו מאוד, מבלי שהעליתי את עומס האימונים. הימים היו ימי הקורונה ולא היו תחרויות, אבל כשאלו חזרו, במהלך 2021-2022, שמתי לעצמי למטרה לשפר את כל השיאים שלי, וכך היה. כולם חוץ מאחד.

לפני שנה רצתי במרתון סידני במטרה לשבור את חסם השלוש שעות וחצי. התאמנתי לבד ואת הריצה המסכמת, כולה בקצב התחרות (אך עם הפסקות שתיה ארוכות) רצתי בברלין, כי החום הקייצי בישראל היה בלתי נסבל. תכנית הריצה שלי היתה דומה למדי לזו של המרתון בפריז: לכוון לתוצאה של 3:24-3:26, ואם אתעייף בסיום עדיין יש שולי בטחון מספיק רחבים כדי לרדת מ-3:30. שוב, עשרה ק"מ לסיום, הגיע הכשלון. המסלול נכנס לעליה קצרה אך חדה מאוד ובסופה שרירי התאומים שלי התכווצו מאוד וכבר לא יכולתי לרוץ מהר. חישבתי בקרוב שאם אצליח לשמור על הקצב הנוכחי, עם הרגליים הכואבות, עדיין אפספס בשתי דקות את זמן המטרה, וקיבלתי החלטה להפסיק לסבול ולהמשיך בריצה קלה מאוד. סיימתי בתוצאה של 3:36, ובהכרה שעשיתי את המייטב שאני יכול, אבל את החלום הזה כנראה לא אגשים.

מספר חודשים לאחר מכן, התקבלתי למרתון שיקגו. זהו אחד מהמרתונים הגדולים בעולם ואחד מששת המייג'ורס (האחרים הם ניו יורק, בוסטון, לונדון, ברלין וטוקיו). הקבלה אליו, למי שאינו רץ עילית היא בהגרלה שדורשת רישום של כמעט שנה מראש. נרשמתי, בעיקר מתוך מטרה לסגור את הפינה של מרתון בצפון אמריקה, במסע שלי לרוץ מרתון אחד בכל יבשת. בחרתי בו מכיון שהתאריך שלו, בסוף חופשת הסמסטר האקדמית, התאים לי, ומכיוון שמדובר ביעד נוח (יחסית) ומרוץ עם ניחוח יוקרה. 

כשנודע לי שהתקבלתי, מכיוון שגם מדובר במסלול מהיר, התחלתי להרהר באפשרות לנסות, פעם אחרונה ודי, לתקוף את השיא האישי. ההתלבטות נבעה משני גורמים: הראשון, לא הייתי בטוח שיש לי את הכוחות הנפשיים להשריע ברצינות בתכנית אימונים. זה דבר אחד לצאת מהבית ולרוץ למרחקים, אבל גם לבצע אימונים בעצימות גבוהה זה מאמץ הרבה יותר גדול, בוודאי בשילוב עם אימוני קרוספיט שאני ממשיך לעשות. הגרם השני הוא העובדה שהמשקל שלי עלה. לא שמנתי, אבל אחרי המתרון בסידני התחלתי לצרוך אבקות חלבון אחרי אימוני כח ובתגובה, החלה עליה במשקל (שנעצרה) של כ-4-5 ק"ג . כל השיפור שלי בתוצאות הריצה נבע מזה שהמשקל שלי היה נמוך יותר, ועכשיו היתרון הזה נעלם וגם הרגשתי אותי בריצות קצרות יותר, אם כי 1-2 ק"ג ירדו במהלך תכנית האימונים האחרונה.

שיתפתי את נעמי, מאמנת הריצה בהתלבטויוות שלי, והיא היתה בטוחה מאוד שהיעד של 3:30 ריאלי מאוד. ביקשתי תכנית אימונים ולהתחיל בה כמה שיותר מהר. אצל רצים חובבים, מקובל להתחיל להעלות נפחי ריצה כארבעה חודשים לפני המרתון, אבל אני ביקשתי להתחיל חודש נוסף קודם.

האימונים

תכנית האימונים היתה מזעזעת. כלומר, התכנית היתה הגיונית, אבל לבצע אותה היה עינוי. זה דבר אחד לרוץ חמש פעמים בשבוע למרחקים שהולכים ועולים כל שבוע, אבל זה דבר אחר לרוץ אותם מהר. לא הייתי אפילו ריצה אחת קלה. כל האימונים כללו ריצות בקצבים מהירים, סביב קצב המטרה בתחרות או מהיר ממנו. אחרי כל ריצה הייתי שולח את הנתונים לנעמי, מדווח כמה היה לי קשה, והיא בתגובה היתה חולקת מחמאות כמה שהנתונים מצויינים ואז שולחת את התכנית לשבועיים הבאים עם מרחקים ארוכים יותר בקצב מהיר יותר.

במקביל, הקיץ הגיע ואיתו הטמפרטורות התחילו לעשות, וגם הלחות. אי אפשר היה להתחמק מהחום, אפילו כשהייתי רץ לפנות בוקר לפני הזריחה, הייתי מסיים ספוג כולי. התחלתי להישקל לפני הריצה ואחריה כדי לעקוב אחרי אובדן הנוזלים תוך כדי ריצה והתוצאות היו מלחיצות, והקצינו ככל שהזמן עבר.

במהלך חודש יולי, תוך כדי גל חום, נשברתי. סייימתי ריצה ממש גרועה וכתבתי לנעמי שאני לא רואה איך אני ממשיך מכאן ורץ את הריצה הארוכה של סוף השבוע בקצב שהיא מבקשת ממני. כתבתי גם שאני מסתכל קדימה ורואה שיש לי עוד חודשיים של ריצות כאלו ומתמלא בייאוש. בתגובה, נעמי שינתה את תכנית הריצה. לדבריה, היא סיימה "למדוד" את היכולות שלי ועכשיו אני בעומס יתר וצריך אתחול מחדש. קיבלתי שבוע של ריצות קלות וקצרות ולאחריו המרחקים חזרו אבל בלי הקצבים. במקומם, היו הנחיות כלליות כמו "קצב בינוני" או "קצב עבודה" שתורגמו לריצה לפי הרגשה, ובפועל לקצבים איטיים יותר מקודם, וגם איטיים יותר מקצב המטרה בתחרות, לעיתים איטיים בהרבה.

עם התמשכות הקיץ, גם זה לא תמיד הספיק, בייחוד בריצות הארוכות. עברתי לרוץ עם מנשא מים, ומילאתי אותו במשקה איזוטוני (תמיסת מלחים וסוכרים). בנוסף, בריצות הארוכות עברתי לרוץ לאט מאוד, בין היתר בגלל המשקל העודף של המנשא. רוב הריצות האלו הסתיימו כשאני חש בטוב, אבל עדיין בגירעון נוזלים עצום. חששתי מאוד מכך שהאימונים שלי כבר לא דומים בכלל למה שאני מתכנן במרוץ, ואין לי שום אינדיקציה לגבי היכולת שלי במרוץ אמיתי. נעמי הבטיחה שעם סיום התכנית וירידת הטמפרטורות, הגוף יתאושש והתוצאות ישתפרו, אבל לא היה לי ברור בכמה הן ישתפרו, ולמעשה כבר לא האמנתי שאני נמצא במקום קרוב ליכולת שאני רוצה להיות בה.

החלק הקשה של תכנית האימונים הסתיים בריצה מסכמת של 38 ק"מ. בשבוע שלפניה, היתה ריצה איומה של 36 ק"מ בעיצומו של גל חום שסיימתי בקושי. בריצה המסכמת התנאים היו מעט טובים יותר, וסיימתי אותה בהרגשה סבירה. לראשונה מאז שעברתי לרוץ לאט יותר, התבקשתי לשלב קטעים מהירים יותר בריצה, וכך היה, אם כי הם עדיין היו איטיים יותר מקצב המטרה שלי. בשבועות הבאים המרחקים התקצרו והטמפרוטורות ירדו מעט, אבל עדיין הרגשתי שאני מגיע לתחרות בלי לדעת מה היכולת שלי. בנוסף, גיבשתי כמה תובנות:

• נוזלים ומלחים: אני מאבד המון נוזלים בזמן ריצה, ובריצות ארוכות מגיע לפעמים לסף התיבשות וזו הסיבה שאני לא מסיים אותן בטוב. בשבועות שלפני התחרות הקפדתי לשתות הרבה יותר, ולא רק מים. הסתובבתי עם בקבוק איזוטון לכל מקום, כדי להגיע ליום התחרות כשאני רווי, כי המים בתחנות לא יספיקו לי.
• שירותים: שתיה מרובה זה חשוב, אבל לא הכל נספג בגוף. בריצות ארוכות הייתי חייב לעצור ולעיתים יותר מפעם אחת. באימונים זה לא ממש משנה, אבל למרוץ עצמו לא היה לי פתרון.
• נעליים: בשנים האחרונות התפתתחה טכנולוגיה של נעליים חדשניות עם לוחות פחמן בתוך הסוליה, שהובילו לשיפור תוצאות אצל רצי עילית. בתחילת הדרך, עלו סימני שאלה לגבי ההוגנות של שימוש בנעליים כאלו, בדומה לחליפות השחיה בהן נשברו שיאים באולימפיאדת בייג'ינג ושבהמשך הוכרו כאסורות לשימוש. בניגוד לחליפות, הנעליים כן מוכרות כעזר חוקי, בתנאים מסויימים, והן הפכו להיות זמינות גם לרצים חובבים. אחרי התלבטות רבה, החלטתי לשלם בערך כפול ממחירן של נעלי ריצה רגילות ולהצטייד בזוג כזה לעצמי.

שיקגו

הגעתי לשיקגו שלושה ימים לפני המרוץ. כלקח ממרוצים קודמים בחול, ריכזתי את כל המטלות הנלוות של הנסיעה כמו איסוף ערכת משתתף וקניות למשפחה ביום הראשון, כדי שאוכל לנוח ביומיים לפני המרוץ. בימים הבאים השתדלתי להגביל את השוטטות שלי בעיר לסביבת המלון, שממילא היה במרכז התיירותי והתרבותי של העיר. 

תזונה לפני המרוץ היא תמיד אתגר בחו"ל, בפרט בשילוב עם טבעונות. איתרתי שתי רשתות מזון, אחת מקסיקנית ואחת איטלקית, שבשתיהן יש לי מנה מתאימה להעמסת פחמימות לפני המרוץ והתמקדתי בהן.

מבט על העיר ממתחם האקספו

מעמיס פחמימות

לפני שהגעתי לשיקגו, הטמפרטורות היו חמות למדי, אבל ביום שהגעתי הן התחילו לצנוח, עם תחזית של 7-13 מעלות ליום המרוץ. יומיים לפני המרוץ יצאתי לריצה קלה ואחרונה, ומצאתי את עמי מוקף במאות רצים אחרים. מזג האויר היה קריר מאוד ונעים לריצה, ולמרות הקצב הקל, מצאתי את עצמי מגביר מבלי להתכוון ומגיע למהירויות שבחום הישראלי היו הרבה יותר מאתגרות. לראשונה, הרגשתי מעודד לגבי הסיכויים שלי לעמוד במשימה במרוץ עצמו.

אדריכלות ואמנות סביבתית בשיקגו

יום לאחר מכן התעוררתי ליום שבת השחור. הידיעות מישראל התחילו לזרום, גודל הזוועה רק התחיל להיחשף, והייתי מדוכא מאוד. חוץ מלעבור על אתרי החדשות והרשתות החברתיות, לא יכולתי לתפקד. מהמרחק לארץ, וגם בגלל אופי האנשים שאני עוקב אחריהם רשתות החברתיות, התמונות הבאמת קשות נחסכו ממני, אבל מהתיאורים הגראפיים לא יכולתי להתחמק. מהחדר במלון לא יכולתי לעשות שום דבר מועיל, אבל עדיין היה לי מאוד קשה עם המחשבה שביום הבא אני אמור להתנתק מהאקטואליה ולהתמקד במרוץ. באותו יום שבת, בשעות הצהריים, הלכתי להצגה כי כבר קניתי כרטיסים יקרים מאוד ביום הקודם, וכשישבתי באולם, שקוע בעלילה ובשירים, המציאות בישראל חזרה להזכיר את קיומה מדי פעם, מייצרת תחושה מאוד מבלבלת של חוסר אונים.

אסקפיזם בימים כואבים: המילטון

המרוץ

על הנייר, כדי לגמוע 42.2 ק"מ בפחות משלוש שעות וחצי, צריך לרוץ כל ק"מ בקצב של 4:58. במציאות, ה-GPS בשעון מודד מרחק קצת יותר ארוך, בין אם בגלל שהמסלול בפועל ארוך יותר ובין אם בגלל טעויות מדידה. מניסיון, תוספת המרחק היא סביב 200 עד 400 מטרים. רק בסידני התוספת היתה גדולה יותר (סביב 600 מטרים) אבל שם היתה שגיאה פתאומית מאוד גדולה במדידה, אז אני מתיחס למדידה הזו כמקרה חריג. כדי להתכונן לטווח ביטחון של 400 מטרים נוספים, הקצב צריך להיות סביב 4:55 לק"מ. בנוסף, לרוב אי הדיוקים במדידה מצטברים לאט לאט תוך כדי הריצה, וניתן להעריך אותם תוך כדי המרוץ כשמשווים בין סימוני הק"מ של המארגנים (אם הם שמו אותם במקום הנכון) לבין המדידה של השעון, ולפי זה להעריך את מצבי במרוץ.

ביום שבו אספתי את הערכה באקספו של המאגנים, עברתי בעמדה שמוקדשת לפייסרים (מכתיבי קצב) של המרוץ.  עוד קודם לכן, נטיית הלב שלי היתה לסטות מהאסטרטגיה של המרתונים בפריז ובסידני, ולא לנסות לבנות טווח ביטחון גדול על ידי ריצה מהירה בהרבה מקצב המטרה, פשוט מכיוון מכיוון שהיה לי ספק אם אוכל לעמוד בכך. יתכן שכל העיסוק הזה בשניות בודדות לכאן או ולכאן (4:58? 4:55? מה ההבדל) נראה שולי, אבל קצב ל 4:58 הוא קצב איטי מדי וקצב של 4:50 הוא קצב שאני לא בטוח שאוכל להתמיד בו. השניות הבודדות האלו מצטברות לזמן ניכר לאורך 42 ק"מ, וגם העייפות מכל הגברה זעירה מצטברת ויכולה לעשות את ההבדל בין לסיים את המרוץ כשיש עוד כח או להישאר בלי כח תוך כדי המרוץ.

בעמדת הפייסרים באקספו, הפייסר שאיתו דיברתי אישר שאכן יהיה פייסר לזמן של 3:30 במקצה שבו אתחיל לרוץ. הוא ציין גם שבגלל הבניינים הגבוהים בעיר, יש עיוותים רבים בקליטת GPS ואי אפשר לסמוך עליו. כחלופה, הוא הציע לבדוק את הזמן בכל פעם שעוברים ליד שלט עם ציון המרחק. שאלתי אם השלטים ממוקמים באופן מדויק והוא אמר שכן. ציינתי בפניו שאני רגיל לשיטה המטרית ולא יודע למדוד זמנים במיילים. הוא נתן לי מדבקה עם רשימה של כל הזמנים בהם יש לעמוד (אם הריצה בקצב קבוע) בכל מייל של המרוץ, כדי לסיים בזמן הנדרש, והוסיף שבמקרה שלי, פשוט מדובר בשמונה דקות לכל מייל (או ליתר דיוק, שמונה דקות וחצי שניה). במרוץ יש 26.2 מיילים, ואם אני אסתמך על השילוט, אני פשוט צריך לתזמן שמונה דקות משלט לשלט. בעקבות השיחה, השתכנעתי לדבוק באסטרטגיה של לסמוך על הפייסר ולא על השעון.

ביום המרוץ לקח המון זמן להגיע לאזור הכינוס, לעבור בדיקות בטחוניות, לעבור בעמדת שמירת החפצים, להספיק שירותים ולהגיע בזמן גבולי לאזור הכינוס של המקצה שלי. היה יום קריר עם עננות קלה, מזג אויר אידיאלי למרתון, גם בגלל הקור וגם מכיוון שהעננות היתה צפויה להסתיר את השמש בשעות המתקדמות של המרוץ. נעמדתי קרוב לקבוצת הפייסרים של 3:30, ושמעתי בחצי אוזן, בשל הצפיפות הרבה, את התדרוך שלהם. הם חזרו על דברים שכבר ידעתי (לא לסמוך על GPS, הקצב הוא ממוצע ולא מדויק, תחנות המים ארוכות ולא חייבים להצטופף בהתחלה) וגם את פריט המידע שהיה הכי חשוב עבורי, הם מכוונים לסיים טיפה יותר מהר, כחצי דקה לפני 3:30.

ממתינים להזנקה. תחילה, אופני היד, אחריהם רצי העילית, ואז שאר הרצים מחולקים ללא פחות משתיים עשרה קבוצות לפי זמני העבר שלהם. אני בקבוצה הרביעית, אבל עדיין מדובר בעוד עשרים דקות של המתנה. בינתיים, אני קופא מקור בטמפרטורה של שבע מעלות, ומרגיש שאני שוב צריך לשירותים, אבל אין שום אופציה זמינה. הקבוצה שלנו סוף סוף מזנקת, וברגע שמתחילים לרוץ, אני מתמקם מעט מאחורי אחד הפייסרים, בתוך הדבוקה שעוקבת אחריו. כמה מאות מטרים לתוך המסלול אנחנו נכנסים למנהרה, ושם, בצפיפות של המרוץ, אני נוגע קלות בעקב של הרצה לפני, והיא נופלת.

כשראיתי אותה נופלת, נבהלתי. בצפיפות של מרוצים גדולים יש לפעמים מגע מקרי בין רצים, איבודי שיווי משקל ולעיתים גם נפילות, אבל ממש הופתעתי מזה שהיא נפלה בגלל נגיעה כל כך קטנה. עצרתי וניסיתי לעזור לה לקום, והיה ניכר שהיא לא מצליחה לקום בכוחות עצמה. שאלתי אותה אם היא בסדר, והיא השיבה שלא. ראיתי שהיא גם נחבלה בפנים כשנפלה. בינתיים, רצה נוספת עצרה ועזרה לי לתמוך בה. היא נשענה על שנינו כשלקחנו אותה הצידה ולא הצליחה לעמוד בעצמה. השענו אותה על גדר הבטיחות והרצה השניה אמרה שתחפש עזרה, ומצאה שוטרת במרחק קצר מאיתנו. כשהשוטרת הגיעה, פניתי אליה וביקשתי שתקרא לעזרה רפואית. ראיתי את השוטרת קוראת בקשר וכאן החלטתי, ברגשות מעורבים, לעזוב את הזירה ולנסות להציל את המרוץ שלי. הרגשתי רע מזה שאותה רצה נפגעה בגללי וכנראה כבר לא חזרה למרוץ. מצד שני, עזרתי לה ככל שיכולתי ובשלב הזה היא היתה באחריות השוטרת ולי כבר לא היה איך להיות מועיל בסיטואציה. אחרי המרוץ, יצא לי לספר את הסיפור למספר אנשים ואף אחד מהם לא התרגש יותר מדי כי דברים כאלו קורים במרוצים צפופים, אבל עדיין לא הרגשתי נוח מהסיטואציה ומהאחריות שלי אליה.

כשחזרתי לרוץ, חשבתי שהמרוץ אבוד. הגברתי את הקצב מתוך תקווה שאולי אוכל להדביק את הקצב, אבל השתדלתי לרסן את עצמי כדי לא להישרף מוקדם מדי. כשהשעון דיווח ק"מ ראשון בזמן של 5:44, הופתעתי לטובה. לפי השעון אני בפיגור של פחות מדקה בגלל התקרית הזו, אם כי אני לא יודע איך השעון התמודד עם מדידות מרחקים במנהרה שבה גם התעכבתי. קצת לאחר מכן, שוב הפתעה: אני קולט פייסר לפני. אני בטוח שזה פייסר של קבוצה איטית יותר, אבל מתקרב ורואה שהוא מחזיק את השלט של 3:30. איך זה יכול להיות? הסימון של המייל הראשון מגיע והזמן הוא 8:17, כלומר, אני, וגם הפייסר שקצת לפני, בפיגור של 17 שניות בערך. 

מכאן נצמדתי לפייסר למשך עוד מספר קילומטרים. לדבוקה של 3:30 היו כמה פייסרים, מחולקים לכמה "תתי-דבוקות", אבל התמדקתי באחד מהם שסימנתי אותו בתור הפייסר "שלי". למרות זאת, לא אהבתי שאנחנו עדיין בפיגור קל בזמנים ועקפתי אותו, נצמד לפייסרים בתת הדבוקה שלפנינו. בינתיים, הלחץ לשירותים רק גדל, ואחרי שמונה קילומטרים, נכנסנו לפארק, נעלמו הצופים בצידי הדרך ובמקומם הופיעו שיחים ועוד כמה רצים שניצלו את ההזדמנות להתפנות, והחלטתי שאין ברירה ואני צריך להיצטרף אליהם.

חזרתי לריצה כשאני משוכנע שהפייסר "שלי" עדיין מאחורי. שמרתי על קצב שהוא במעט יותר מהיר מקצב המטרה ובכל פעם שהופיע שילוט של מייל נוסף, כפלתי את מספר המיילים בשמונה והשוויתי לזמן שלי. עד מהרה הדבקתי את הפער, ושוב ראיתי לפני פייסר. התקרבתי וגיליתי שזה הפייסר "שלי", שבדיעבד כן עבר אותי בעצירה האחרונה. מכאן החלטתי להמשיך איתו ולהישאר תמיד קצת מאחוריו. הקפדתי לעבור בכל תחנות השתיה במרוץ כדי לא להתייבש והיו די הרבה כאלו. בכל תחנה קיבלתי כוס חצי מלאה במים, וברובן, אחרי המים, חילקו משקה איזוטוני, וגם ממנו לקחתי. בקצב שבו רצתי לא ממש יכולתי לשתות בנחת ובערך חצי מכל מנה נשפכה עלי, אבל את השאר שתיתי.

המיילים הקתדמו מאוד לאט. מצד שני, היו רק 26 מהם. שלט עם 9 מייל אומר שעברתי יותר משליש מרוץ. משלב כלשהו התחילו גם להופיע שלטים עם המרחק בקילומטרים, מה שעזר לי להתקדם כל פעם "עד השלט הבא", לכל היותר ק"מ אחד בכל פעם ולפעמים הרבה פחות. בינתיים, עם הקור וכל תחנות השתיה, שוב הייתי צריך לשירותים. אחרי שכבר פעמיים הצלחתי לסגור פיגור מהפייסר, האמתי שאוכל לעשות זאת גם בפעם השלישית, אבל פשוט לא היה לאן ללכת. רצנו בעיר, התושבים עומדים בהמוניהם בצדדים, מסתכלים, מעודדים, מחזיקים שלטים, מציעים מים ומזון לרצים (העדפתי לא לקחת שום דבר ממקור לא רשמי). יצא לי לרוץ במרוצים גדולים בחול (ברלין ופריז, וגם סידני שהוא קטן יותר) ולראות את התושבים מעודדים, אבל כאן העידוד היה יוצר דופן ושידר אנרגיה מדהימה כמעט לאורך כל המרוץ.

קצת אחרי 13 מייל, הגיעה נקודת האמצע של המרוץ. לפי הזמן בשעון, יש לי חצי דקה שאני יכול לבזבז על עצירת שירותים... אבל איפה? אחרי בערך מייל נוסף, 23.5 ק"מ בתוך המרוץ, אני קולט שורה של שירותים ציבוריים ניידים מאחורי הקהל וחותך לשם. שוב, אני נאלץ לסגור פערים מהפייסר, והפעם זה כבר מתחיל להיות קשה, אבל בסופו של דבר אני מגיע אליו שוב.

צפוף

אחרי 30 ק"מ אני מנסה להתעודד. נשארה עוד שעה אחת ואחרונה למרוץ. מצד שני, יש אימרה לפיה המרתון רק מתחיל בק"מ ה-30. ק"מ 32, זה המקום שבו התחילו הצרות בסידני וגם בפריז. בינתיים אני בסדר, אם כי השרירים ברגליים מתחילים לכאוב. אני חושש שבכל רגע הם יכולים להיתפס, אבל מנסה להיות חזק מנטלית ובינתיים זה לא קורה. בק"מ ה-34 היתה תחנה של ביופריז, שזה חומר אלחוש שמגיע במשחה (היתה לי דוגמית בכיס) וגם בספריי. ראיתי מרחוק שהתחנה מתנהלת מאוד ביעילות, כמו במרוצי פורמולה 1: רץ יורד מהמסלול לתוך התחנה, המתנדבים מרססים אותו ואז הרץ ממשיך בדרכו. החתלטתי שאני יכול הקריב עשר שניות לטובת העניין, אבל לא ממש הרגשתי הקלה.

עדיין צפוף

הקילומטרים הבאים היו קצת קשים מנטלית. הייתי גבולי מבחינת הקצב (השעון הראה שאני סביב חמש דקות לקילומטר) והפייסר היה עוד לפני אבל המרחק בינינו גדל. לפי הזמנים בשלטי המיילים, הייתי 20 שניות מתחת לזמן המטרה. אם אני אמשיך להיחלש, זה לא יספיק. נלחמתי במחשבות כפירה של ויתור. לראשונה במרוץ, שהיה שטוח למדי על עכשיו, הופיעה עליה. הייתי בלחץ לשידור חוזר של התכווצות השרירים ממרתון סידני, ואכן ראיתי סביבי כמה קורבנות להתכווצות כזו, אבל הפעם לא הייתי אחד מהם. נותרו כחמישה ק"מ והתחלתי להרגיש מעודד יותר. כל שלט נוסף של ק"מ או מייל ציין שהמרחק שנשאר מצטמק באופן משמעותי.

הפער בין המדידה של השעון שלי לשלטי הק"מ הלך וגדל והגיע לכ-400 מטרים בשלב הזה. מכאן, שכשהשעון הראה 40 ק"מ, נותרו לו עוד 2.6 ק"מ (ולא 2.2). מעודד מזה שלא נשאר הרבה, מצאתי כוחות להגביר, ובהדרגה התקרבתי לפייסר. 25 מיילים עברו ואחריו שלט שמכריז על מייל אחרון. אני כבר מחשב בראש את מספר הדקות הבודדות שנותרו לסיום המרוץ. השלט הבא אומר "עוד 800 מטר". בהמשך, "עוד 400 מטר" ואז מופיעה עליה חדה. ידעתי מראש על העליה הזו כי קראתי עליה לקראת המרוץ. היא לא עליה תלולה במיוחד, אבל אחרי 42 ק"מ באמת קשה לעבור אותה. ראיתי רצים שנשברו ועמדו בעליה הזו, אבל אני הייתי ממוקד בלהגיע לסיום. ידעתי שהזמן שלי מספיק טוב שגם האטה בעליה הזו לא תעכב אותי יותר מדי. העליה מגיעה לסיומה והפייסר מסתובב וצועק לרצים שמאחוריו שרואים את קו הסיום. אני חולף על פניו ומגביר בעדינות. קו הסיום מגיע ואני מסתכל על השעון. 3:29:20. עשיתי את זה. מאוחר יותר, הגיעו התוצאות הרשמיות, 3:29:17.

בסיום

סיכום

תכנית האימונים, בקיץ החם והלח, היתה חוויה מאוד קשה ולא מהנה בכלל. רוב התכנית פשוט סבלתי. בתמורה, קיבלתי חוויה מאוד מוצלחת במרתון עצמו, אבל אף אחד לא הבטיח לי מראש שזה יקרה. באותה מידה יכלתי לדעוך במהלך הריצה כפי שקרה לי במרוצים קודמים. הגדרתי את המרתון הזה כ"ניסיון אחרון ודי" לרוץ מרתון מהיר, ואני שמח שלא אצטרך להעמיד את המשפט הזה במבחן. כמובן, ככה אני מרגיש עכשיו, הוכחתי לעצמי שאני יכול ולא צריך עוד מרתון מהיר, אבל אי אפשר לדעת איך ארגיש בעתיד. לפעמים עולות שאלות של "מה היה קורה אם לא הייתי עוצר שלוש וחצי פעמים במהלך הריצה?" התשובה הפשוטה היא שהייתי רץ כל הדרך עם הפייסר ומסיים בערך באותה תוצאה, בלי לדעת שיכולתי לרוץ מהר יותר. פוטנציאלית, התאונה בתחילת המרוץ מצביעה על זה שרצתי בפועל כדקה יותר מהר מהזמן הרשמי, אבל כרגע לא מציק לי שהשיא שלי הוא 3:29 כשהיה יכול להיות 3:28. את העצירות לשירותים אני לא יכול לכמת כי גם נחתי במהלכן וגם הן המחיר של מזג אויר קר ושתיה מרובה, שני גורמים שאני חייב להם את ההצלחה במרוץ. 

הדרך חזרה למלון היתה ארוכה מאוד. הרבה הליכה, המתנה ארוכה בעמדה לשמירה חפצים, שרירים כואבים, אבל אני הייתי מרוצה ולכמה שעות התנתקתי מהמציאות שמחכה לי בחזרה לישראל. גם המסע חזרה לא היה פשוט, אחת מהטיסות שלי בוטלה ומציאת טיסה חלופית דרשה מחשבה יצירתית. אבל לזמן קצר הייתי בעננים: שיא אישי חדש, יותר משש שנים אחרי שקבעתי את הקודם. מחסום ה-3:30 נשבר אחרי כל כך הרבה שנים. פעם ראשונה שאני מסיים מרתון כביש מהיר בהרגשה חזקה ולא בדעיכה. מרתון שמיני ויבשת שישית שאני רץ בה (נותרה רק דרום אמריקה) ועוד איזה מרתון: אחד מששת המיג'ורס, מעל 48 אלף משתתפים, שיא עולם מדהים שנקבע בגברים והתוצאה השניה בטיבה בעולם בנשים.

איפה הם היום? סיכום ראשון לרשימת היעדים

בחודש שעבר חגגתי יום הולדת. בשנים קודמות, בתקופה הזו נהגתי לעבור על רשימת היעדים, לספור כמה יעדים מימשתי בשנה החולפת (שלושה), כמה נותרו (אפס) ואילו מבין היעדים שנותרו אני שוקל לעשות השנה (אף אחד). בינתיים לא הכנתי רשימה חדשה. הקודמת היתה מאוד אינטנסיבית, וכרגע אני לא מעוניין בעוד אחת. יש יעדים שהייתי רוצה לחזור עליהם, אולי באופן קצת שונה, יש מקומות שהייתי רוצה לנסוע אליהם ויש מיומנויות שהייתי רוצה לרכוש, או לשפר, או לשמר. עם זאת, לא רק שאין מספיק יעדים למלא רשימה, הרבה מאוד מהם לא מוגדרים היטב ואין בהם יעדים בומבסטיים כמו ברשימה הקודמת. בנוסף, הפורמט של להתחייב שנים קדימה על הדברים שאעשה לא מתאים לי כרגע. לאשתי גם יש רשימה, ועד עכשיו היא התקדמה בה לא רע, אבל נותרו לה כמה יעדים שדורשים מאמץ, והפשרה שמצאתי לבינתיים הוא לעודד אותה לסיים את הרשימה שלה.

למרות שהרשימה הסתיימה לפני כמה חודשים בלבד, חלק מהיעדים הם כבר בני כמה שנים ומעניין לראות מה קרה איתם. ניסיתי לסווג את היעדים לפי קבוצות, וחילקתי אותם לשש קטגוריות, אם כי יש יעדים שמתאימים ליותר מקטגוריה אחת:

1. יעדים בחו"ל. באופן רשמי יש שלושה כאלו, קמבודיה, אוסטרליה ואנטארקטיקה, אם כי בפועל היו עוד שמונה שבחרתי לבצע בחו"ל אבל המהות שלהם אינה קשורה לנסיעה, ולכן קיבלו סיווג אחר.

2. ספורט. יש שישה יעדים כאלו, החל מאתגר עליות המתח וכלה בריצת מאה ק"מ, אבל שבעה נוספים שקיבלו סיווג אחר הם גם ספורטיביים באופיים, כמו לטפס על הר, או שבוצעו במסגרת ספורטיבית, כמו שילוב של תחרות עם נסיעה לחו"ל.

3. חוויה חד פעמית. עשרה יעדים. על פי רוב, משהו שאפשר פשוט לבצע כאן ועכשיו, או חוויה שאפשר לקנות בכסף. כדור פורח, שומע חופשי בקורס אקדמי כן הלאה. יעדים בהם החוויה היא העיקר, הם תחומים בזמן ויחסית ברור איך לבצע אותם, או ליתר דיוק איך לקנות אותם.

4. מיומנות. שמונה יעדים. מיומנות היא משהו שדרש ממני זמן ללמוד איך עושים אותו, או להשתפר בו עד לרמה מסויימת. לדוגמה: לפתור קוביה הונגרית, כל מיני יעדי בישול ונגינה.

5. אתגר. הקבוצה הגדולה ביותר עם חמישה עשר יעדים. להעז לעשות משהו שאני בהכרח יודע איך ניגשים אליו. לקבל תפקיד של פייסר (מכתיב קצב) במרוץ, להוריד במשקל וגם יעדים פחות שאפתניים כמו לקרוא ספרים, אבל עדיין דורשים מידה של השקעה והתמדה.

6. התנסות. שמונה יעדים.יעדים שהם לא ממש אתגר ולא ממש חוויה. ההתנסות היא חד פעמית אבל לא מדובר במשהו שקונים בכסף ולא בהכרח משהו שישאר חד פעמי. האתגר קיים אבל בעצימות נמוכה, כלומר אין כאן יותר מדי אלמנט של תעוזה או הליכה אל הבלתי נודע, אלא משהו שפשוט נמנעתי ממנו עד היום. כשאני מסתכל על היעדים שסיווגתי בקטגוריה הזו, זה מעין של של "כל מה שלא נכנס בקטגוריות האחרות", למשל לצום ביום כיפור, לקחת חל"ת או ללכת לשיעור היפ הופ.

חלק מהיעדים היו "זבנג וגמרנו" וחלק היו במטרה לעורר בעצמי שינוי. לפעמים, מדובר בהתנסות (לאו דווקא אלו שסייגתי בקטגוריה הזו) מתוך מחשבה שאם ימצא חן בעיני, ההתנסות תהפוך מדבר חד פעמי לקבוע, ולפעמים יש יעדים שמלכתחילה היו משהו חד פעמי אבל הפתיעו אותי באפקט המצטבר שלהם.

יעדים שהלכו כמו שבאו

יש יעדים שבזמן הכתיבה שלהם קיוויתי שתהיה להם השפעה ארוכה טווח, אבל זו לא התרחשה בכלל. יש גם יעדים שלא היו לי מהם ציפיות בכלל, ואכן הם הסתיימו בדיוק באופן הזה, אבל הרשימה הבאה מתמקדת באלו שהיו לי תקוות שהם לא משהו חד פעמי אבל בסופו של דבר זנחתי אותם זמן בסיום השלמת היעד:

התנדבות: התנדבתי במסגרת תכנית מנטורינג, ולאחר שה-mentee שלי מצאה עבודה, נותק הקשר. אני שמח שהיא קיבלה את ה-happy end שלה, אבל מכיון שהיתה מוכשרת מאוד אני נוטה להמעיט בחשיבות החלק שלי. גם העובדה שכל המפגשים היו וירטואליים בגלל הקורונה הקשתה על בניה של קשר בין אישי. לא המשכתי לסבב נוסף של מנטורינג ולא התנדבתי במסגרת אחרת. אני נוהג לספר לעצמי שהעבודה שלי במכללה מתוקצבת (כלומר, שכר לימוד אוניברסיטאי) היא תרומה לקהילה, וזה אפילו נכון: יש לנו בוגרים שבלי המכללה כנראה לא היו מגיעים לאן שהגיעו, אבל בשורה התחתונה עבודה איננה באמת התנדבות.

טיול בשביל ישראל: כשכתבתי את היעד חשבתי על טיול סטנדרטי עם קמפינג או אכסניה בלילה, בפועל היה מדובר בטיולי ריצה. בפעם הראשונה נעזרנו הרבה במכוניות לצורך הלוגיסטיקה. בפעם השניה הקמפינג היה בתחילת הטיול ולא באמצע. בקיצור, אני מרגיש שטיפה תחמנתי את היעד הזה כשהדבקתי אותו לריצות על שביל ישראל שהיינו עושים בכל מקרה. ממאז ועד היום, על שביל ישראל, בשביל אחר או אפילו בחו"ל, הטיולים שלי היו מותאמים לכל המשפחה ולא נמשכו יותר מיום אחד.

שיעור היפ הופ: הלכתי, ניסיתי, ניסיתי להתמיד אבל לא נהנייתי. הייתי גרוע וזו אחת מהסיבות שלא נהנייתי, וברור לי שאם הייתי מתמיד הייתי נהיה פחות גרוע, אבל בעצם למה לי? לא הרגשתי שיש מה שמחזיק אותי בתחום הזה כשאני לא נהנה ממנו. העובדה שבתחומים אחרים בחיים הצלחתי להתמיד גם אם לא הייתי טוב ישר על ההתחלה יצרה אצלי דילמה. מצד אחד, אולי עוד שבוע ועוד שבוע והכל יסתדר. מצד שני, לא חייבים להצליח בכל דבר, ומותר לי לוותר לעצמי מדי פעם. אחרי שיעור אחד קשוח במיוחד והתיעצות ארוכה עם המדריך החלטתי לצערי שהפעם, זה לא זה.

לדבר בישיבה של בעלי מניות: יעד מוזר שהצטערתי בדיעבד שכללתי אותו, ולכן אני לא ממש מרגיש אשם שסידרתי לעצמי חיים קלים בכדי לסיים אותו, ופשוט שאלתי שאלה בשיחת ועידה ולא בפגישה פיסית. גם הקורונה לא ממש אפשרה אחרת. המחשבה מאחורי היעד היתה שאהיה יותר מעורב בדברים שאני משקיע בהם, וזה לא קרה. לפחות למדתי שאין לי את הסבלנות שנדרשת כדי להתעמק כפי שרציתי, ועדיף לי להשקיע בתחומים שממילא דורשים ממני פחות מעורבות.

רכיבה על אופניים: הרכיבה הבודדת אך הארוכה היתה אמורה להכניס את האופניים לחיי, בין אם כספורט נוסף או כדרך להתנייד. בזמן הסגרים של הקורונה היתה תקופה שבה האופניים אפשרו לי להתנייד בזמן שהיה מותר להתרחק מהבית רק לצורך פעילות גופנית, אבל בסופו של דבר נטשתי אותם. אני נוטה לתרץ את זה בהיעדר תשתית מספקת שתאפשר לי רכיבה בטוחה, אבל גם חלק מהאשם עלי.

ללכת לקורס כשומע חופשי: במסגרת היעד לקחתי שני קורסים, אחד במדעי הרוח/החברה והשני באומנות, ומאוד נהנייתי, אבל לא חזרתי על החוויה שוב. אולי עוד יקרה בעתיד, אני מקווה שכן.

ללכת לפסטיבל מדע בדיוני / פנטזיה: קיוויתי לאיזשהי סגירת מעגל עם הילד שבי, ובעיקר גיליתי שגם הילד שהייתי כנראה לא היה מתחבר לזה יותר מדי. אני שמח על הניסיון, כי למדתי משהו על עצמי, גם אם היה שונה ממה שציפיתי

את היעדים האלו הגדרתי באופן שמאפשר לי לסיים אותם בזמן קצוב, אם כי קיוויתי שאמשיך לעסוק בהם עוד הרבה מעבר. בזמן כתיבת היעדים לא רציתי להפיל על עצמי העתידי התחייבות משמעותית מדי שלא ארצה להתמיד בה, ואכן ניצלתי את "נקודת היציאה" שסידרתי לעצמי. היעדים האלו מצטרפים לעוד הרבה יעדים שמלכתחילה חשבתי עליהם כמשהו חד פעמי (וכך הם נשארו) אבל לשניים מהם גם מגיע מקום כבוד ברשימה הזו:

לכתוב ערך בויקיפדיה ולכתוב משחק מחשב. שני היעדים האלו דרשו ממני השקעת זמן ניכרת, ובסיומם בהחלט קיוויתי שיהיה המשך כלשהו, אבל הזמן עבר וההמשך לא הגיע. כמו הרבה אנשים, אני יכול להשתמש בתרוץ של "אין לי זמן", וזה אפילו נכון במידת מה, אבל הסיבה שאין לי זמן היא שאני מעדיף לעשות איתו דברים אחרים. עובדה שהיה לי זמן להשקיע באותם שני יעדים כל עוד לא השלמתי אותם, ולאחר שסימנתי אותם ברשימה שלי, הזמן שלי מתועדף למשהו אחר.

הסיכום מתארך, ולכן החלק הראשון יסתיים פה. בהמשך, סקירת היעדים שהשאירו חותם.

בין שתי ערים

כשאני מספר לאנשים שאני מתאמן למרתון שיקגו, יש שני סוגים של תגובות אופייניות. אלו שפחות מתמצאים בעולם הריצה שואלים אותי לאיזה מרחק אני מתכוון לרוץ. "במרתון יש רק מרחק אחד", אני עונה באכזבה כשאני מגלה שהוונדטה שלי לחנך את הציבור שהמילה "מרתון" היא לא מילה נרדפת למרוץ נכשלה ואינה מתקדמת לשום מקום. אני מבין את זה שהציבור הרחב לא אמור להכיר פרטים טכניים של תחביב שלי שהוא אינו שותף לו, אבל פרט המידע שנקרא "איזה מרחק זה מרתון" הוא משהו שהייתי בטוח שהוא common knowledge, ואני מתאכזב מחדש כל פעם שאני מגלה שממש לא. שימו לב שלא כתבתי כאן את התשובה לשאלה, "איזה מרחק זה מרתון", כי אתם יודעים את התשובה. אתם יודעים אותה כי זה משהו שכולם יודעים. ואם אתם לא יודעים, תבדקו, ואז תחזרו לפה. בדקתם? יופי. עכשיו באמת כולם יודעים.

לוגו מרתון שיקגו

הסוג השני של התגובות מגיע מאנשים ששותפים לתחביב של ריצה למרחקים ארוכים. הם מתפעלים מהעובדה שהמרתון בשיקגו ומתמיאים לי על זה שהצלחתי להתקבל. שוב, בצער, אני נאלץ לתקן אותם שהם חושבים על בוסטון. הצער הוא הפעם לא על הטעות שלהם, שדווקא נובעת מרצון לא מוצלח להפגין ידע, אלא מהעובדה שבאמת הייתי שמח להחליף את שיקגו בבוסטון, אבל זה לא עומד על הפרק. המרתונים בשיקגו ובבוסטון הם שניים מבין ששת המרתונים המפורסמים בעולם שנקראים "ששת המייג'ורס". האחרים מתקיימים בניו יורק, לונדון, ברלין וטוקיו. הם נהנים מאיזשהי הילת יוקרה ולכן הרצים בטופ העולמי מעדיפים לרוץ בהם. את המעמד שלהם אפשר להקביל לארבעת טורנירי הגרנד סלאם של הטניס. יש עוד תחרויות אבל קיים מנגנון של היזון חוזר שגורם לכך שאלו נחשבים יוקרתיים יותר, לכן הטופ של הטניסאים בעולם מתחרים בהם, מה שמעלה את היוקרה שלהם עוד וחוזר חלילה.

להבדיל מתחרות טניס, במרתון יכולים להשתתף המון אנשים, אפילו עשרות אלפים. במייג'ורס הביקוש הוא אפילו גדול יותר מההיצע, ולכן לא כל אחד יכול להתקבל. רצי עילית שמציגים תוצאה עדכנית ממרתון אחר יכולים לקבל הזמנה למרוץ. כל השאר מתחרים על מספר מקומות מוגבל שמחולק בין סוכנויות נסיעות, רצי צדקה, קומבינות שונות ובעיקר מקומות שמוקצים בהגרלה, שזו היתה הדרך שלי לקבל כרטיס לשיקגו.

מרוץ המרתון הראשון בזמנים המודרנים נערך במשחקים האולימפיים הראשונים באתונה, בשנת 1896. בניגוד להטפה שלי מתחילת הפוסט, המרחק שרצו הרצים היה קצר מהתקן המקובל היום, שהתגבש כמה שנים מאוחר יותר. שנה לאחר מכן נערך מרתון בבוסטון, ומאז, למעט שנת הקורונה, הוא מתקיים בכל שנה והוא המרתון השנתי הותיק בעולם.

לוגו מרתון בוסטון

מבחינת רישום, מרתון בוסטון הוא חריג בנוף ואין בו הגרלה (אם כי חלק מהמסלולי קבלה האחרים עדיין קיימים). רוב הקצאת המקומות היא לפי תוצאה של הרץ ממרוץ קודם. מכאן שהרף הנדרש להתקבל הוא פחות מחמיר מהרף שקובע מהם רצי עילית, אבל עדיין מדובר בתוצאה מהירה מאוד. למעשה, עמידה ברף אינה מבטיחה השתתפות אלא רק מאפשרת רישום ראשוני, ולאחר שהמארגנים בדקו את הבקשות וראו כמה נרשמים יש, נקבע רף קבלה חדש, שהוא לרוב מעט מהיר יותר, בדרך סביב שתיים או שלוש דקות.

רף הקבלה הזה נקרא Boston Qualifier, והוא נחשב למעין תו תקן של מצויינות. רץ חובב כנראה לא יהפוך להיות רץ עילית, אבל יש רצים חובבים שיש להם Boston Qualifier והם נבדלים מפשוטי העם שאין להם. כיום, הרף לגברים עומד על שלוש שעות, שזו תוצאה שלא אשיג לעולם. עם זאת, ככל שהרץ מבוגר יותר, יש רף נמוך יותר. לקבוצת הגיל שלי, מספיק להציג תוצאה של 3:20 (כאמור, זה לא מבטיח קבלה, רק רישום ראשוני). על פניו, זו כבר תוצאה שלא כל כך רחוקה מהשיא שלי. קצת יותר מעשר דקות הפרש. מצד שני, עשר דקות זה המון, ויעידו הנסיונות שלי לשפר בכחצי דקה את השיא שלי מלפני שש שנים, שעדיין לא צלחו.

דרך אחרת להגיע לבוסטון היא פשוט להמתין לשנת 2031. הגיל יעשה את שלו, אני אחליף שתי קטגוריות גיל ותוצאת השיא שלי תהיה מספיק טובה, חוץ מזה שהיא כבר עכשיו מזמן לא בתוקף ואצטרך לשחזר אותה לכל המוקדם בשנת 2029. שש שנים זה המון זמן ואין שום וודאות שהכושר שלי יהיה באותו מקום שהוא נמצא היום. מצד שני, לפני שש שנים לא האמנתי שהיום אהיה בכושר שאני נמצא בו עכשיו. בוסטון היא לא באמת מטרה שאני מכוון אליה, אבל אם הנסיבות יסתדרו זה בהחלט יהיה נחמד לפחות להשיג Qualifier, גם אם לא להשתתף במרוץ. אפילו יותר מנחמד.

 

לחיים!

עברו כשבע שנים מאז למדי בעל פה מדריך לפתירת קוביה הונגרית, מה שהיה היעד הראשון והנה, רשימת היעדים הגיעה לסיומה. על הנייר נותרו לי יותר משנתיים עד גיל חמישים, שנקבע בתור תאריך היעד לסיום, אבל כבר מזמן החלטתי לזרז את הקצב ולסיים את הרשימה מהר יותר. היעד הלפני האחרון תועד כאן לפני כחודש, אבל רשמית הוא הושלם כבר לפני כמעט חצי שנה. בזמן הזה בעיקר חיכיתי לרגע הנכון להכריז על סיום הרשימה ביעד מספר 44 ברשימה שהושלם באופן סמלי כיעד החמישים והאחרון: לטעום אלכוהול שיושן לפחות חמישים שנה.

עד כמה שאני זוכר, הבחירה להוסיף את היעד הזה לרשימה היתה רעיון מקורי שלי, ובלי סיבה מיוחדת. הרעיון נראה נחמד וזה הספיק כדי להוסיף אותו לרשימה. לפני המיקום הנמוך שלו (44), זה כנראה היה בשלבי הכתיבה האחרונים כשכבר התקשיתי למצוא רעיונות ליעדים. לאחר מכן, כשיצא לי להקדיש מחשבה לגבי ביצוע היעד הזה, התברר שאני לא היחיד שחשב על משהו דומה. חמישים יעדים, גיל חמישים וגם האלכוהול בן חמישים. הקונספט של בקבוק אלכוהול כמתנה ליום הולדת עגול, כשגיל הבקבוק כגילו של החוגג כבר נהגה על ידי אחרים. במקור, סתם חשבתי על זה כעוד חוויה, אבל אחרי המחקר הקטן שלי החלטתי שהרגע הנכון לביצוע היעד יהיה חגיגות סיום הרשימה. אז נכון, אני לא בן חמישים, אבל כפי שתראו בהמשך, גם האלכוהול לא בדיוק בן חמישים.

למי שאינו מתמצא באלכוהול, ומתברר שיש כמה כאלו, יש שתי אפשרויות מרכזיות ליעד כזה. הראשון הוא בקבוק יין אדום, ואז ספירת השנים מתחילה ברגע שהוא נכנס לבקבוק, והוא ממשיך להתיישן בכל יום שעובר. האפשרות השניה היא ויסקי, ואז סופרים את השנים השנים בהן הוא מתיישן בחבית, והספירה מפסיקה כשהוא עובר מהחבית לבקבוק. יין מתקלקל זמן קצר אחרי פתיחת הבקבוק. אם הוא לא נשמר כמו שצריך, הוא עשוי להתקלקל עוד לפני שהבקבוק נפתח. לעומתו, ויסקי נשמר פחות או יותר לנצח. אף שביעד שלי כתבתי במכוון "אלכוהול" בלי להתחייב לסוג המשקה, האינטואיציה הראשונית שלי היתה לכוון לויסקי, ובמהשך העמדה שלי רק התחזקה.

נותרה השאלה, מי מגיש את אלכוהול כזה? אני בטוח שיש תשובה לשאלה, אבל אני לא מתמצא בתחום. די מהר עלתה המחשבה שאולי יותר פשוט לקנות את הבקבוק לעצמי. במקומות שמגישים אלכוהול, יש לרוב פרמיה משמעותית בתמחור ובמחיר של 3-4 כוסיות אפשר לקבל את כל הבקבוק. אם הבקבוק יהיה ברשותי תהיה בחירה מוחלטת מתי ואיפה לפתוח אותו, וגם אוכל לשמור את שאר הבקבוק לעצמי.

חיפוש ברשת הוביל אותי לחנות הבריטית Master of Malt שהציעה לא מעט אפשרויות במגוון גדול של מחירים. אני לא מבין גדול בויסקי, ואם נודה על האמת, זה טעם נרכש ואת הטעם של חלקם אני מעדיף לא לרכוש. מהסיבה הזו, בחרתי באסטרטגיה של לא לקנות את הבקבוק הכי זול אלא את זה שעולה רק טיפה יותר ממנו. מפה לשם, התקבעתי על הבקבוק הזה, ויסקי בן 52 שנה. החנות עושה משלוחים לישראל אבל קצת חששתי שהוא יתקע במכס ולכן ניצלתי את העובדה שאשתי נסעה ממקום העבודה שלה ללונדון ושלחתי את הבקבוק אליה למלון. היא מספרת שלשלוח את המזוודה עם הבקבוק לבטן המטוס היתה חוויה מלחיצה ביותר, אבל בסופו של דבר הוא הגיע בשלום לישראל. כל זה, אגב, קרה ב-2017, לפני כשש שנים. מאז הבקבוק ממתין לרגע הנכון. בעוד כשבוע אנחנו נוסעים, כמשפחה, ללונדון, ועדיין אפשר לקנות בקבוק זהה מאותה סדרה באותה חנות, אם כי המחיר עלה מעט.

Sovereign 52 years

ארבעים ותשעה יעדים הסתיימו כבר לפני כחצי שנה, אבל התיעוד שלהם בבלוג היה בפיגור. היתה הנסיעה למרתון במרוקו וגם עזבנו את הבית לתקופה ארוכה בשל שיפוץ. לאחרונה חזרנו לביתינו ואתמול, לרגל החג, כבר הזמנו אורחים. זו לא בדיוק היתה חנוכת בית מכיוון שעדיין ישנם מספר פריטים חסרים ומספר תיקונים, אבל זה תהליך שאף פעם לא מסתיים ממש. בכל אופן, זה היה מועד מתאים להכרזה על סיום הרשימה ולפתיחת הבקבוק.

לחיים

לטעמי לפחות, הבקבוק לא אכזב. מכיוון שבכל זאת בחרתי את אחד הבקבוקים הזולים ביותר שאפשר להשיג בקטגוריית הגיל של 50 פלוס, קצת חששתי ממה שאקבל. כאמור, ויסקי זה טעם נרכש, אבל את הטעם שלו אהבתי. מצד שני, באותו מחיר אפשר לקבל עשרה או חמישה עשר בקבוקים של מותג זול שאני גם אוהב, כך שכנראה הבקבוק הפתוח ימתין לארועים מיוחדים בלבד.

מה עכשיו? כתבתי בעבר רשימה על היום שאחרי סוף הרשימה ובעיקר על הכוונה להוריד הילוך בכתיבה כאן, מה שכבר קרה בפועל. אני רוצה לכתוב סיכום (כנראה יותר מאחד) על המסע שעברתי על הרשימה הזו, מכמה היבטים. אני מקווה שזה יעזור לי להחליט אם לכתוב רשימה חדשה או לחשוב על פורמט אחר. יש את המרתון בשיקגו שאכתוב עליו כאן ואולי גם על ריצות אחרות, אם כי הריצות המעניינות לכתיבה הן בעיקר בשטח ולפחות בתקופה הקרובה צפויות פחות כאלו. זהו לא פוסט פרידה אלא פוסט שמציין נקודת דרך משמעותית. תודה לכל העוקבים, ספורים ככל שהייתם. נתראה בפוסט הבא.

המטרה: שיקגו

מרתון שיקגו הוא אחד מששת ה"מייג'ורס", כלומר המרתונים הנחשבים בעולם. מי שאינו רץ עילית צריך להירשם כמעט שנה מראש ולקוות ששמו יעלה בהגרלה. סיכויי הזכיה אינם מפורסמים אבל השמועה אורת שבניגוד למרתונים בניו יורק ובלונדון אליהם מתקבלים אחוזים בודדים מהנרשמים, בשיקגו הסיכויים גדולים יותר. נרשמתי, המתנתי כחודשיים, ובדצמבר הגיעה הבשורה שזכיתי בגורל (כתבתי על כך בזמן אמת כאן). נשאר לקנות כרטיס טיסה לחודש אוקטובר, להזמין מלון ו...לרוץ. המרתון הזה גם יהיה הראשון שלי בצפון אמריקה ובכך אגיע לשש יבשות בהן רצתי מרתון.

כשנרשמתי להגרלה, הרהרתי בתוכנית הריצה שלי למרתון הזה. בשנים 2016-2017 הייתי בנקודת שיא ביכולת הריצה שלי, וקבעתי שיאים אישיים שחשבתי שלא אשפר יותר. התאמנתי אז יחסית הרבה והרגשתי שמיציתי את הריצות המהירות. עברתי גם לריצות אולטרה ולא עשיתי אימונים ייעודיים למרחקים הקצרים יותר. לפני כשנתים קיבלתי הפתעה משמחת: ירדתי במשקל וגיליתי שאני יכול שפר את תוצאות העבר יחסית בקלות. באותו זמן המרוצים טרם התחדשו בגלל הקורונה, אבל ברגע שהם חזרו, שמתי לעצמי יעד לשפר באופן רשמי את השיאים שלי בכל המרחקים. על התהליך הזה כתבתי לא מעט בבלוג הזה.

המרחק האחרון שנותר לשפר הוא המרתון. על הסטוריית המרתונים המהירים (יחסית) שלי כתבתי בעבר, אז הנה תקציר: בשנת 2017 רצתי את המרתון השני בפריז וסיימתי בתוצאה 3:30:35. זה היה שיא אישי אבל הייתי מעט מאוכזב מכיוון שפספסתי במעט את הזמן הכמעט עגול של שלוש שעות וחצי. את המרתון עצמו סיימתי בקושי רב ואחרי שחציתי את קו הסיום הייתי במצב פיסי ירוד. למרות האכזבה מהפספוס בתוצאה, לא התכוונתי לנסות לאתגר את התוצאה הזו שוב. הזיכרון של הקשיים באימונים הארוכים ושל הקילומטרים האחרונים במרתון עצמו היו משהו שלא רציתי לחוות שוב. 

לפני שנה, כשנרשמתי למרתון סידני, שיניתי את דעתי. חשבתי שאני יכול די בקלות לשפר את התוצאה שלי. בחודש לפני המרתון עשיתי ריצת ניסיון של 39 ק"מ, רק קצת פחות מהמרחק המלא, וסיימתי אותה מעודד. המרתון עצמו לא הלך כמתוכנן. כשעשרה קילומטרים לסיום חוויתי התכווצויות שרירים שהכריחו אותי להאט. ברגע שהבנתי שאין סיכוי לשבור את השיא, החלטתי לעבור לקצב קל כדי להגיע לקו הסיום במצב סביר.

ברגע שהגיעה התשובה החיובית משיקגו, עלתה הדילמה האם לנסות שוב, או לוותר מראש ולרוץ את המסלול בקצב קל. מצד אחד, לא הייתי בטוח כמה מוטיבציה יש לי לנסות שוב, להתאמן שעות ארוכות ולקחת את הסיכון ששוב אתפרק עשרה קילומטרים מקו הסיום ושכל המאמץ ירד לטמיון. מצד שני, אני לא כל כך אוהב להרהר בזה, אבל כמה הזדמנויות עוד יהיו לי? אני עדיין יכול לנצח במרדף אחרי הגיל שלי, אבל ברור לי שבסופו של דבר הגיל ינצח. בשנת 2024 כנראה ארצה להשלים את היבשת השביעית (דרום אמריקה) והתכנון כרגע הוא לא למרוץ מהיר שם, אז אחרי שיקגו לא תהיה הזדמנות נוספת בטווח בזמן הקרוב.

בתקופה האחרונה ארעו שני ארועים שדחפו את המטוטלת לכיוון הויתור. ראשית, עליתי קצת במשקל. לא, לא השמנתי, עליתי בעיקר במסת שריר, אבל במבחן התוצאה אני כבד יותר. התחלתי להוסיף אבקות חלבון לתזונה שלי ובתוך זמן קצר עליתי את רוב המשקל שאיבדתי מיד לאחר המעבר לטבעונות (עם זאת, נראה שהמשקל התיצב לאחרונה). את השינוי בתזונה עשיתי אחרי שהרגשתי שבמשך תקופה ארוכה, התוצאות שלי בקרוספיט תקועות במקום, ובאמת יחד עם העליה במשקל יש עליה בתוצאות, כך שאני מרוצה. המחיר הוא שאיבדתי את היתרון היחסי שהיה לי ביחס לעצמי משנת 2017, מה שאפשר לי לרוץ מהר יותר.

האירוע השני היה המרתון במרוקו. התקשיתי בו מאוד והלכתי חלקים ניכרים ממנו עם שרירים תפוסים. סיימתי אותו במצב קשה וקצת בטראומה. הרגשתי שבאותו מרוץ התקרבתי יותר מדי לקצה ושאני לא רוצה להעמיד את הגוף שני באתגרים כאלו יותר. התחלתי להרהר האם במקום שעבודת הכח בקרוספיט תהיה אימון משלים לריצה, להפוך את הסדר והריצה תהיה אימון משלים לקרוספיט. אני חושב שבכל מקרה זה הכיוון שאליו הדברים הולכים, אבל השאלה היא האם סדר העדיפיות שלי משתנה כבר עכשיו.

בחודש שעבר דיברתי עם נעמי, אחת משני המאמנים שלי, על המרתון ועל הדילמה האם לנסות לכוון לשלוש שעות וחצי או לוותר. היא היתה משוכנעת שהדבר אפשרי, למרות שאני לא רוצה לוותר על הקרוספיט. תוכנית למרתון נמשכת לרוב כארבעה חודשים, אבל מכיוון שבתקופה האחרונה רצתי רק שלוש פעמים בשבוע ובעיקר ריצות קלות, ביקשתי להתחיל באימונים ייעודיים חודש קודם. בשבועיים האחרונים אני בתכנית אימונים די קשוחה. חמישה אימוני ריצה בשבוע, רובם בקצבים לא קלים ובנוסף גם אימוני קרוספיט. בתכניות עבר כבר יצא לי לרוץ מרחקים מצטברים ארוכים יותר, אבל לקראת סוף התכנית וממש לא בשבועיים הראשונים, ובוודאי לא במקביל לספורט נוסף. בינתיים, אני בהחלט מרגיש את העומס ומרגיש פחות מהיר ממה שהייתי לפני שנה. יש חמישה חודשים לשנות את המצב. 

בזמן שהגיטרה שלי מיבבת בעדינות

יעד מספר 17 ברשימה הפך ליעד ה-49 שהשלמתי, כבר לפני ארבעה חודשים. כבר אז היה נראה לי שהרף שהצבתי לעצמי ליעד היה נמוך מדי ורציתי למשוך אותו עוד קצת לפני שאתעד אותו כאן. בינתיים יצאנו מהדירה לשיפוץ ארוך וההתקדמות ביעד (מעבר לרף המינימום שכבר חציתי אתו) הוקפאה. אני מרגיש שמשכתי את הכתיבה יותר מדי זמן, אז הנה לעיונכם היעד שהחזיק מעמד עד סוף הרשימה: ללמוד גיטרה חשמלית. הרף שהצבתי לגבי "ללמוד" היה חמישה שיעורים, כולל שיעורי אונליין / יוטיוב וכו', כדי לאפשר לי לסיים את היעד מוקדם אם אחליט שההתנסות הזו לא מתאימה לי, אבל כמובן שקיוויתי לעשות יותר מהמינימום.

יש לי קצת רקע בנגינה בפסנתר, אבל לא ממש בגיטרה, ובאחת חשמלית לא יצא לי לגעת מעולם. עם כל הכבוד לנגינה קלאסית או לשירים מסביב לקומזיץ, האפשרות לעשות המון רעש בחשמלית היא מה שקסמה לי. בהתחשב בעובדה שאפילו גישה לחשמלית לא היתה לי, ניסחתי את היעד כך שהדגש יהיה על התנסות. ברור שאחרי חמישה שיעורים לא מתחוללים ניסים, בוודאי אם ה"שיעורים" הם סרטונים מוקלטים ולא מורה בשר ודם, אבל אפילו נקודת ההתחלה הזו היא זינוק בשבילי.

גיטרה חשמלית לא היתה לי בבית, אבל גיטרה קלאסית כן. הגיטרה שייכת לגיסתי, שניסתה ללמוד לנגן והתיאשה, וכשעשתה רילוקיישן, נטשה אותה אצלנו בבית. זו גיטרה "למתחילים" שמתהדרת בחתימות של מאור כהן וחברי להקת מוניקה סקס, ושכבה ללא שימוש אצלנו. במשך תקופה ארוכה התלבטתי אם לקנות "חשמלית למתחילים" או לחפש מציאות (שאין) בשוק היד שניה, ולא הגעתי למסקנה. אם אקנה משהו, אז אתקע איתו, ולכן רציתי משהו קצת יותר upscale מקיט למתחילים. מצד שני, נרתעתי מלהוציא סכומים גבוהים על משהו שאין לי יכולת להעריך אם הוא מתאים לי.

זו הגיטרה

נסו לזהות את החתימות

כך היעד נדחה עוד ועוד, עד שהחלטתי שבינתיים, אשתמש בגיטרה הקלאסית. מבחינת היעד, אני לא סופר את השיעורים האלו, אבל בכל מקרה תכננתי להשקיע יותר מהמדד של חמישה שיעורים. ביעד המוזיקלי הקודם, של רענון היכולות שלי בפסנתר, כתבתי שביקרתי במשרדים של joytunes, מה שהוביל לשימוש באפליקציה שלהם ללימודי פסנתר, עד שהחלטתי להמשיך בלעדיה. מה שלא כתבתי שם הוא שהביקור היה כדי להתנסות באפליקציה שלהם ללימודי גיטרה. בביקור עצמו מאוד נהניתי מהשימוש בה, אבל אחרי היעד של הפסנתר החלטתי שאני מעדיף לנסות להסתדר בלעדיה ולתת הזדמנות למשהו אחר. בכל מקרה, יש להם פרסומות נהדרות, וזו האהובה עלי:

מה שהפריע לי כשלמדתי דרך אפליקציה, פרט לעובדה שהפיצ'ר המרכזי, העובדה שהאפליקציה "מקשיבה" לנגינה, לא מספיק יציב, הוא שלא הרגשתי שאני מנגן, אלא עוקב אחרי הוראות. אם אני מצליח "לשכנע" את האפליקציה שפרטתי נכון, אני עובר לשלב הבא, אבל זה לא באמת נשמע מלודי, ובעצם אני צריך להמשיך להתאמן על אותו קטע עד שהוא גם ישמע טוב יותר. כנראה שמורה אנושי שנותן פידבק הוא הפתרון המועדף, אבל מכיוון שבשלב הזה רק העברתי זמן עם גיטרה קלאסית עד שאמצא חשמלית, נשארתי בעולם של הפתרונות בחינם.

יש המון מדריכים אינטרנטיים לנגינה של שירים שונים, וחיפוש שעשיתי העלה שמות של שני חברה שנחשבים בתחום, מאוסטרליה Justin Guitar ומאנגליה Andy Guitar. כל אחד מהם מחזיק אתר עם כמות אדירה של תוכן, מחולקת לקורסים שונים, כשחלק מהחומר פתוח לשימוש חופשי. התחלתי מג'סטין, והורדתי את האפליקציה שלו. החלק הראשון של הקורס למתחילים היה בחינם, ובו לומדים שלושה אקורדים (בניגוד לסרטון של ג'ויטיונס מלמעלה, אקורד D הוא *כן* אחד מהם). ללמוד את האקורדים לא היה החלק הקשה, אלא לשלוט במעברים ביניהם. היו באפליקציה כמה שירים שאפשר לנגן ברקע שלהם, אבל כשכל מה שיש הוא פריטה פשוטה, זה לא הרגיש לי שאני מנגן משהו, אלא רק מצטרף מדי פעם לפי הוראות. הפריטה שלי לבד לא נשמעת כמו הקצב של השיר, ולא (רק) בגלל שאני מספיק טוב, אלא בגלל שהחלק שאני אמור לנגן עבר פישוט עד שהוא כבר לא מזכיר את המקור.

(בסרטון מעל: שיעור לדוגמה של ג'אסטין)

החלק החינמי הסתיים ועלתה השאלה "מה עכשיו?". שאלתי את עצמי מה אני מצפה מהיעד הזה. ראשית, עדיין לא היתה גיטרה חשמלית בתמונה. שנית, ציפיתי שאוכל לנגן משהו שבאמת ישמע כמו מנגינה. להחליף בין שני אקורדים במרווחים קבועים לפי הוראות פשוט לא מזכיר שום שיר. מה אני רוצה לנגן? התחלתי להיזכר בריפים ידועים ולנסות לחשוב אם קל לנגן אותם. באינטרנט אפשר למצוא תווים וטאבולציה לכל דבר, רק צריך לחפש ואז לנסות. במשך תקופה ארוכה עצרתי כאן ולא המשכתי לנגן, עד שנפלה לידי גיטרה חשמלית.

הרבה לפני כל הסיפור הזה, נזכרתי שיש לדוד שלי גיטרה חשמלית שהוא לא משתמש בה. הוא עבר לארצות הברית והגיטרה נשארה בארץ. הבעיה היא שעד שנזכרתי לבקש, הגיטרה יחד עם כל תכולת הדירה שלהם עברה לאכסון לטווח ארוך ולא היה ניתן להגיע אליה. רק אחרי תקופה ארוכה היא יצאה מהמחסן ועברה אלי. זוהי גיטרת Fender אמריקאית משנות השמונים. הדגם, Bullet הוא דגם פחות מוכר שאינו מיוצר יותר. במקור זו היתה גיטרת low cost, אבל כדגם שהופסק ובהתחשב בעובדה שמדובר בסדרה אמריקאית, היא בהחלט מושכת מבטים. הגיטרה הגיעה עם מגבר Rolland מאובק, שלאורך ביצוע היעד מילא את מטרתו, אם כי לא הייתי מאוד מרוצה ממנו.

איזו יפייפיה

ראשית, עוד לפני שניסיתי לנגן בה, לקחתי אותה לבדיקה, כיוונונים ושיפוצים. לאחר מכן, החלטתי לנסות ללמוד קצת לבד קטע מוכר. הפתיח של Stairway to Heaven הוא הקטע המפורסם ביותר שמתחילים מנסים לנגן, עד כדי כך שהפך למיתוס מרוב כמה שהוא מאוס. עם זאת, אני אישית פחות מתחבר לשיר וחיפשתי משהו אחר.

הקטע השני הכי מפורסם ופופולרי עד כדי מיאוס אצל גיטריסטים מתחילים הוא הריף של House of the Rising Sun. באותו זמן השיר חזר לכותרות כשהילטון ולנטיין, הגיטריסט של להקת ה-Animals, נפטר. נזכרתי כמה שאני אוהב את המנגינה הזו עם הפריטה המיוחדת והחלטתי שזה יהיה הדבר. יש לא פחות מחמישה אקורדים שונים בריף הזה ואחד מהם, אקורד F, קשה במיוחד. תקופה ארוכה הייתי מרים את הגיטרה מדי פעם רק כדי לחרוק שיניים בריף הזה, ועוד כמה יותר פשוטים כמו הפתיח של Plush (Stone Temple Pilots) וכמובן הריף של Smoke on the Water.

אחרי תקופה ארוכה של בזבוז זמן, נזכרתי שבעצם לא לקחתי שיעורים כמו שדרשתי מעצמי ביעד. אחרי כל האפליקציות למיניהן, אני מחזיק בדיעה שמורה בשר ודם עדיף. עם זאת, החלטתי לתת הזדמנות למורה הוירטואלי השני, Andy Guitar. אחד הדברים שמצא חן בעיני אצלו הוא שהוא כותב במפורש שהוא מתחבר הרבה יותר לגיטרה חשמלית. ההשראה שלו, עוד כשהיה ילד, היא לא גיטריסט מפורסם כמו אדי ואן הלן או סנטנה, אלא הקטע מ"בחזרה לעתיד" שבו מארטי מקפליי שוחט את Johnny B-Good. הכנות בוידוי הזה קנתה אותי, יחד עם העובדה שהוא הציע קורס מתחילים שמכוון לגיטרה חשמלית. בראייה לאחור, מרטי מקפליי נראה לחלוטין לא אמין, אבל גם אני ב-1985 הרגשתי בדיוק כמו בתיאור של אנדי על עצמו כילד.

עשיתי את השיעורים שלו. היחידה למתחילים מחולקת לעשרה שיעורים קצרים כשבכל אחד הוא מלמד משהו אחר. לא רק אקורד ועוד אקורד, אלא ממש מיומנות חדשה כל פעם: פעם זה אקורד, פעם זה אקורד פתוח (power chord), סגנון פריטה אחר וכו', כשבסוף כל סרטון מנגנים יחד איתו קטע קצר. חמשת החלקים הראשונים של הקורס הזה היו חופשיים, אבל בסיומם החלטתי להשקיע "דמי רצינות" ולשלם על מנוי לתוכן שלו. השלמתי את כל הקורס כשבשלב הזה בעצם מילאתי אחרי דרישות המינימום של היעד שלי. זה היה בדצמבר האחרון, אבל אישית הרגשתי שאני צריך עוד שיעורים ממנו. במקביל המשכתי להתאמן על הריף של "בית השמש העולה", ונראה לי שזייפתי אותו כבר מיליון פעם לפחות.

(בסרטון מעל: שיעור לדוגמה של אנדי)

עברתי לקורס מתחילים הכללי באתר של אנדי. למרות שעל פניו מדובר בדברים שאני כבר יודע, קראתי תגובות של משתמשים אחרים שכתבו שהחזרה ליסודות הועילה להם, ומהחוויה שלי אני מסכים איתם. הקורס מתחילים מחולק לכמה "פרקים", כשכל פרק חתוך לכמה שיעורים, ובכל אחד יש דגש אחר: אקורד חדש, חיבור שלו לאקורד שכבר מוכר, פריטה חדשה, המלצה לתרגול שוטף, טיפים מתקדמים וכו'. בסרטונים, אנדי אומר משהו בסגנון "בשלב הזה אני ממליץ להתאמן בעזרת השירים האלו והאלו". בהתחלה זה הרגיש כאילו הוא מנפנף אותי וזורק אותי להסתדר לבד, אבל אז גיליתי שיש לו מדריך מוקלט לכל אחד מהשירים האלו שמאפשר בהתחלה להתאמן במקביל להקלטה שלו, ורק אז לעבור לנגן מול השיר המקורי ביוטיוב. בנוסף, לרוב כדי לנגן שיר לא מספיק ללמוד רצף אחד של אקורדים ולחזור אליו לאורך כל השיר, כי יש בשיר מעברים ושינויים, והוא על פי רוב מלמד גם אותם, או לפחות גרסה מפושטת שלהם. זה עוזר להרגיש שבאמת מנגנים את רצועת הקצב של השיר.

לפני כחודשיים קצת נתקעתי. ראשית, הגעתי לשלב בשיעורים שאני קצת מתקשה, בגלל אקורד G הידוע לשמצה. האקורד עצמו הוא לא הבעיה אלא לעבור ממנו ואליו חזרה מאקורדים אחרים באופן נקי. אם עד עכשיו יכולתי להמשיך לסרטון הבא של אנדי למרות שהטכניקה שלי לא מהוקצעת, כרגע ברור שאני צריך לעצור את ההתקדמות ולהתמקד בלשפר את מה שלמדתי עד עכשיו והדריכה במקום טיפה מורידה מהמוטיבציה. דבר שני, אנחנו בשיפוץ שיצא משליטה ובחודשיים האחרונים הגיטרות במחסן אז כל הפרויקט בהקפאה. עם זאת, סוף השיפוץ באופק ואתמול הגיטרות יצאו מהמחסן. התמונות שלהן צולמו היום על רקע השיפוץ.

בחודש ינואר החלטתי לתעד את ההישגים שלי וגם לחנוך מגבר חדש שהחליף את המגבר הישן. אני רחוק מלהיות מרוצה אבל זה הטייק הכי טוב שהצלחתי להקליט:

הריף של בית השמש העולה

שיר בשלושה אקורדים, Wild Thing. למגבר החדש יש אפקט אוברדרייב הרבה יותר מוצלח מהקודם, מה שמאפשר לעשות הרבה רעש ולהנות ממנו. השיר מתנגן ברקע אבל לפי הזיופים אפשר לדעת שמה ששומעים זה אני ולא הפלייבק.

נכון לעכשיו, זה כמעט כל הרפרטואר המאוד מוגבל שלי, ואני נאלץ להודות שההתקדמות איטית מאוד. עם האקורדים שיש לי כרגע ויכולות פריטה מתחילות יש עוד כמה שירים שאני יכול ללמוד את מנגינת הקצב שלהם, אבל אלו שאנדי הציע לא מספיק מעניינים אותי. אם וכאשר אשתלט על אקורד G יתווספו עוד כמה אופציות.

ארבעים ותשעה יעדים הסתיימו. נותר עוד אחד.

יעד אחרון מן העבר: כשתאילנד פוגשת את פולין

לאחרונה לוקח לי המון זמן לכתוב בבלוג. מעבר לזה שאני מתקשה למצוא זמן איכות להקדיש לכתיבה, מרגיש לי מוזר ולא במקום לכתוב על חוויות אישיות בתקופה שבה המדינה סוערת, כאילו כל זה לא קשור אלי. התיעוד של רשימת היעדים הוא משימה שאני רוצה להשלים, למרות שלכתוב על זה עכשיו זה אסקפיזם מוקצן. הטור הפעם קצר כי אין לי הרבה מה לכתוב עליו. ממילא, בשל הנסיבות, לא מתאים לי להאריך בדברים. עם זאת, הוא נמצא בכתיבה הרבה זמן והתקשיתי להשלים את המלאכה, אז החלטתי לא להמתין לזמן מתאים יותר לפרסום, כי כנראה אאלץ לחכות הרבה.

כחלק מההחלטה שלי לתעד כאן את כל היעדים, אני משלים את סיפורם של היעדים שהתרחשו לפני שהבלוג עצמו היה קיים. המלאכה הזו מגיעה עתה לסיומה עם היעד השבעה עשר שהשלמתי, לפני ארבע שנים וחצי, שמיקומו ברשימה 29. לצערי, ולצערכם, לא מדובר ביעד מרתק ומסעיר. כידוע, המחשבה לתעד את היעדים האלו כדי שאחרים יוכלו לקרוא עליהם לא היתה בתכנון, וכך נכנסו לרשימה כמה יעדים מאוד "ארציים" שאולי עבורי היו הישג אבל עבור אחרים הם מאוד רגילים. הכתיבה עליהם היתה מלווה בחשש שאין באמת על מה לכתוב. בפעמים הקודמות, אני חושב שהצלחתי לנפק רשומות סבירות, אבל כאן אתם קוראים את פסקת ההתנצלות הזו שמטרתה למשוך זמן לפני הבלתי נמנע. 

להוציא מסאז' אחד שהזמנתי לפני מעל 25 שנים במלון באילת, לא הייתי אף פעם בספא. אני לא סופר מיני מסאז'ים של עשרים דקות, וגם כאלו לא היו יותר מדי. כשעבדתי בגוגל היה חדר טיפולים עם מחיר מסובסד, ואחד מטיולי הסגל של המכללה שאני עובד בה כיום כלל ביקור בחמי טבריה. בכל המקרים היה מדובר ב"טעימה" קצרה. זה נכון שבכל ביקור במלון אפשר היה להזמין טיפולים ארוכים יותר, אבל לטיול יש לוח זמנים משלו עם נטיה לאיחורים, את הטיפולים צריך להזמין מראש, ומעבר לזה ששני הדברים לא מסתדרים זה עם זה, אני פשוט לא אדם של ספא אז לא משך אותי להתעקש בכוח. בכל זאת, מתוך סקרנות, הכנסתי לרשימה את היעד ללכת לספא.

הגעתי לסיכום עם אשתי, שהיא אפילו עוד פחות חובבת ספא ממני, שנסגור את היעד שלי תוך כדי טיול בחו"ל. בסופו של דבר, בזמן טיול משפחתי בפולין, החלטנו לסיים שני יעדים, כשאי אפשר למצוא שני יעדים פחות קשורים זה לזה. יעד אחד מהרשימה שלי ויעד אחר מהרשימה שלה. באחד מימי הטיול נשארתי לבד עם הילדים בעוד אשתי נפגשה עם אחותה כדי להגשים יעד מהרשימה שלה: לבקר באושוויץ. ביום אחר השארנו את הילדים לבד והלכנו לספא תאילנדי שמצאנו בקרבת הדירה שנשארנו בה בקראקוב. לצערי, אין לי תמונות מהארוע, אז הנה תמונות של המקום שמצאתי ברשת:

על הגשמת היעד עצמו, להבדיל מהדרך אליו, אין הרבה מה לכתוב. בתקופה הארוכה עד ההגשמה שלו השתעשעתי ברעיון להזמין טיפול מיוחד, כמו אבנים חמות או שקר אחר, אבל ברגע האמת הסתפקתי במסאז' רגיל. היה נחמד, טיפלו בנו יפה ואז זה נגמר. 

ברשימת היעדים נותר היעד ה-49, שכבר הסתיים בדצמבר ועוד לא נחשף, והיעד ה-50, שהוא מעין סיומת חגיגית לפרויקט. מהצד השני של הרשימה, הפרויקט של תיעוד היעדים הראשונים, מהשנים 2016-2018, הגיע לסיומו בשורות אלו. תוך כדי הטיול בפולין, יצאתי לריצות ארוכות כהכנה לאולטרה מרתון סובב עמק למרחק של 66 ק"מ. המרוץ ההוא היה יעד ביניים למסע לריצת ה-100 ק"מ שפתחה את הדרך לבלוג הזה. הסקירה של היעדים שקדמו לבלוג הסתיימה, קצת בקול דממה דקה. נקווה לימים יותר רגועים ולדמוקרטיה לכולנו.

מסביב לאטלס בשש שעות

בחודש שעבר חזרתי מטיול מאורגן במרוקו, במסגרתו רצתי במרוץ Trail Takerkoust. המרוץ עצמו הוא המרתון התחרותי השביעי שלי, ומכיוון שעד עכשיו לא רצתי באפריקה, אז עכשיו אני מציין חמש יבשות בהן רצתי מרתון, כשנשארו רק שתי האמריקות. נסעתי בסגרת טיול/מחנה אימונים של קבוצת הריצה שלי, כשהמארחים של הקבוצה היו מארגני המרוץ.

הטיול נמשך כחמישה ימים נטו, אם לא סופרים את הלילה שבו נחתנו במרקש. ביום הראשון המלא שלנו במדינה טייילנו בעיר העתיקה, ה"מדינה", אליה גם חזרנו ביום האחרון, בעיקר לסיבוב מזכרות בשוק. את שלושת הימים האחרונים העברנו במלון מחוץ לעיר, ממנו יצאנו לפעילויות מדרום למרקש.

חנות תבלינים בכניסה לשוק

ארמון הבאהיה

סיור ברחובות ה"מלאח", לשעבר הרובע היהודי

בית הכנסת צלאת אל עזמה

בימים מחוץ לעיר ליווה אותנו סמיר, אחיינו של אחד ממארכני המרוץ. ביום השני הוא לקח אותנו לטרק בהרים, סמוך לעיירה אמיזמיז. אף שהלכנו רק קילומטרים בודדים, הטיפוס היה קשוח ונמשך כמעט שלוש שעות, בסיומן נסענו לארוחה בבקתת מטיילים השייכת למארחים שלנו. 

מנופי הטרק

ברקע הטרק, פסגות מושלגות בהרי האטלס

היום הבא היה יום לפני המרוץ, ולכן לא כלל הליכה רבה, אבל עדיין היה מאוד אתגרי. נסענו למדבר אגפי (Agafay) לטיול על אופני הרים חשמליות. מכיוון שהאופניים ממונעות, הנסיעה בהן כמעט דרשה מאמץ. עם זאת, המסלול היה אתגרי למדי והעובדה שכולם סיימו אותו שלמים לא היתה מובנת מאליה. באחת מהעצירות, סמיר הסביר לנו על שבטי הברברים ששוכנים בהרי האטלס, אליהם גם הוא משתייך.

בתחילת/סוף המסלול

אחד מהקטעים היותר רגועים

היום הרביעי היה היום עבורו נסענו, יום המרוץ. ההסעה לקחה אותנו לנקודת הזינוק, סמוך לאגם ללה טקרקוסט. רוב המשתתפים, גם מהקבוצה שלנו וגם בכלל, הסתפקו במקצים הקצרים יותר של 9 ק"מ ו-19 ק"מ, ורק קבוצה קטנה יחסית זינקה ראשונה למרחקים הארוכים של 29 ק"מ ו-42 ק"מ. זינקנו יחסית מאוחר, בשעה 9:30 בבוקר. עוד היה קריר אבל בהמשך הטמפרטורות עלו לסביבות 25 מעלות, בשטח פתוח עם קטעים רבים ללא צל.

אני רוצה להיזהר מסופרלטיביים כמו "זה המרוץ הכי קשה שאי פעם רצתי" כי קשה להשוות בין קושי אחד לאחר. במבחן התוצאה, לקח לי מעל שש שעות להשלים אותו ומשלב מוקדם יחסית עברתי לשילוב של הליכה וריצה איטית. בהשוואה למרותים אחרים, זה היה המרוץ הכי איטי שלי, בפער גדול. סיימתי אותו מותש וכנראה גם מיובש. לפחות עבורי, זה בהחלט היה אחד הקשים, ויכול להיות שהוא באמת היה הכי קשה. בהשוואה למרתון באנטארקטיקה, אין ספק שבמרוקו התקשיתי יותר.

מנופי המרוץ, יחסית בתחילת המסלול

מסלול המרוץ עזב את האגם די מהר והתפתל בשטחים פתוחים, עולה ויורד על גבעות ומדי פעם נכנס לאחד הכפרים. ברובו, היו שבילים מסומנים, אך פה ושם המרוץ עבר לדרך טרשים כשפה ושם סימון גרפיטי כתום על אבן מסמן שלא הלכתי לאיבוד. גם השבילים היו בחלקם נחלים יבשים זרועי אבנים. 

עידוד מהתושבים המקומיים

עד הקילומטר ה-17 הרגשתי חזק. לא רצתי מהר, ושילבתי הליכה בקטעי עליה, אבל זה היה במסגרת התכנון שלי במרוץ. הקילומטר הבא התחיל בתוך כפר במגמת עליה ארוכה מאוד. גרף הגבהים של המרוץ היה ידוע לי וממילא תכננתי ללכת את רוב העליה הזו, אבל אחרי כקילומטר, כשהכפר כבר מאחורי, הצעידה בעליה הפכה להיות טכנית מאוד ואז הרגשתי את שרירי התאומים בשתי הרגליים מתכווצים. מכאן, גם ההליכה התחילה להיות קשה, ובכל פעם שהייתי צריך לעבור מכשול כלשהו כמו לטפס או לרדת מסלע, הכאבים שיתקו אותי. פה ושם, כשהדרך התישרה, ניסיתי לעבור לריצה קלה אבל הייתי צריך לעצור כך הזמן לתרגילי מתיחות.

בתוך העליה הגדולה. מבט לאחור לכפר

לפי מה שידעתי על גרף הגבהים, המסלול היה אמור להתישר אחרי 21 ק"מ, אבל בפועל זה לא הרגיש ככה. עליות, ירידות, כולן טכניות מאוד כולל קטעים שגם בהליכה זהירה היו קשים, בלי קשר לכאבי השרירים. באחת מהירידות הטכניות עדר כבשים חסם את הדרך והייתי צריך לחכות שיתפנה משם. במקום אחר, אחד מהילדים הכפריים שעברתי בדרך הצטרף אלי בריצה כדי להראות לי את הדרך. הגענו לירידה תלולה והילד פשוט רץ בקלילות, בעוד אני יורד בזהירות, צעד אחרי צעד, כדי לא להתרסק. גם ראשוני המסיימים, שרצו את המסלול בכמחצית מהזמן שלי הוכיחו שבריצת הרים אפשר לעשות את מה שלי נראה בלתי אפשרי ולרוץ בקטעים שעל פניו לא ניתן לרוץ בהם.

גם ריצה בירידה יכולה להיות טכנית מאוד

אחרי 25 ק"מ סיימתי לטפס על גבעה נוספת והגעתי לתחנת תזונה. משם, המשך המסלול היה בירידה, אבל עד מהרה המסלול שוב הפך לטכני מאוד, ובמקום ריצה קלה (על שרירים כואבים), המסלול המשיך להתקיל אותי בדרכים שאינן דרכים. המצב השתפר זמנית כשנכנסתי לכפר נוסף אחרי 30 ק"מ וזכיתי סוף סוף לרוץ על כביש סלול, אבל בהמשך חזר השטח, אם כי ברובו יכולתי לרוץ ולהתחיל להגביר מעט את הקצב, בכפוף לזה שהייתי מרוקן לחלוטין מאנרגיה.

עוד כפר ועוד כפר, אבל איפה השביל?

הקילומטרים האחרונים חזרו להיות קשים. לא היו עליות משמעותיות, אבל הדרך היתה זרועה באבנים וכל צעד לא זהיר גרם לכאבים בשרירים המתוחים. אחרי 40 ק"מ התחלתי לטפס בהליכה איטית על גבעה גבוהה, כשסמיר הגיע אלי עם טרקטורון ואמר לי שאני בכלל לא בדרך הנכונה. ירדתי מהגבעה ובריצה משולבת הליכה עקבתי אחריו לנחל יבש. סמיר אמר שהסיום מעבר לפינה, אבל הפינה בוששה להגיע. 

בסופו של דבר, מקום הכינוס ובו קו הסיום סוף סוף הופיע. המטרים האחרונים היו בעליה אז גייסתי כוחות אחרונים כדי להגיע לסיום בריצה ולא בהליכה. חברי הקבוצה שהמתינו שם זינקו עלי בקריאות "כל הכבוד! אבל אני רק רציתי למצוא מושב מרופד לשכב עליו. רק אחרי מנוחה ארוכה הצלחתי לגייס כוחות ולעמוד. 

הגעתי למרוץ אחרי שהתאמנתי בריצות ארוכות, אבל בלי אימוני עליות וריצות שטח. גם הנפח השבועי הכללי שרצתי לפני המרוץ היה פחות מאשר במרתונים קודמים. אני לא יודע אם יותר אימונים היו מונעים מהשרירים שלי להתכווץ. אני יודע שאני לא מגיב טוב לריצות ארוכות במזג אויר חם. המסלול היה מיוחד מאוד ולא היה דומה לשום דבר שרצתי בעבר ולכן אני שמח שרצתי בו, אבל לא הייתי רוצה לעמוד באתגר כזה שוב. גם לפני המרוץ הזה היו מרוצי שטח ארוכים שלקחו אותי לקצה וכרגע אני חש רוויה מהקצה הזה וקצת חושש להגיע אליו שוב. 

המרוץ הגדול הבא הוא מרתון שיקגו באוקטובר. לפני חודש חשבתי לתכנן אותו כמרתון מהיר, אבל כרגע הכיוון הוא לרוץ אותו כחוויה בלבד. בשבעה חודשים הרבה יכול להשתנות, אבל נכון להיום המוטיבציה שלי לאתגר את עצמי היא יותר בתרגילי משקולות וקרוספיט ופחות בריצות בנפח שבועי גבוה.

יעד מן העבר: סטודנט חופשי

יש לי חמישה תארים אקדמיים.  נתקלתי באנשים עם הישג דומה ואפילו יותר, אבל את כל התארים שלי השלמתי בחלון זמן מצומצם, משנות העשרים שלי ועד גיל 31. שלושה מהתארים הם במדעי המחשב, תואר ראשון, שני ושלישי. במקביל לתואר השני למדתי לתואר ראשון נוסף במדעי הרוח. זה היה תואר בלימודים קלאסיים, וביליתי אינספור שעות בתרגום טקסטים ביוונים קלאסית. במקביל לתואר השלישי, העברתי זמן בפקולטה לניהול וסיימתי תואר שני במנהל עסקים. ככה הגעתי לחמישה תארים.

למעשה, בנסיבות אחרות אולי היו לי אפילו שישה תארים. במקביל לכל תקופת הלימודים שלי, לקחתי קורסים באוניברסיטה הפתוחה בתוכנית לתואר שני בלימודי דמוקרטיה. התואר הוא רב תחומי אבל עם דגש במדעי המדינה. למעשה, הייתי במרחק של קורס אחד ושתי עבודות סמינריוניות מלהשלים אותי, ואז פשוט נגמר לי האוויר. הרגשתי כאילו מישהו כיבה לי מתג בראש ואני פשוט לא יכול לקרוא יותר מאמרים בנושא ובוודאי לא לסכם אותם. השתדלתי מאוד אבל בסופו של דבר הודעתי שלא אסיים את העבודות שלי והתואר נכנס להקפאה. כמה שנים לאחר מכן פתחתי אותו מחדש ונרשמתי לקורס חדש על דמוקרטיה באפריקה מתוך ניסיון לסיים את התואר. את עבודת אמצע הסמסטר על דמוקרטיזציה בסנגל צלחתי בהצלחה אבל כשהגיע הזמן להגיש את העבודה המסכמת של הקורס הבנתי שזה פשוט לא יקרה. 

את התואר בלימודי דמוקרטיה התחלתי בעיקר מתוך אתגר של איסוף תארים. אף שלא סיימתי אותו, הוא העניק לי הרבה ידע בתחום: מודלים של דמוקרטיה, תרבות פוליטית דמוקרטית, השתתפות במשטרים דמוקרטים ותהליכי דמוקרטיזציה ודה-דמוקרטיזציה ברחבי העולם. אפשר היה לחשוב שאני כותב את הטקסט הזה בגלל המשבר שמדינת ישראל נמצאת בו בימים אלו, אבל למעשה כל זה מבוא ליעד מתוך הרשימה שהגיע תורו להיסקר כאן. אחרי שויתרתי על התואר הזה, הכרתי בזה שאין לי כוח יותר לחזור להיות סטודנט מן המניין, להגיש עבודות ולהיבחן בבחינות. מצד שני, התגעגעתי לאפשרות להרחיב אופקים בתחומי דעת רחוקים מאזור הנוחות שלי, וכך בחרתי את יעד מספר עשרים ברשימה, שהיה היעד הששה עשר שהשלמתי, לפני כמעט חמש שנים: ללכת לקורס אקדמי באומנות כשומע חופשי.

הבחירה בפקולטה לאומנות היתה טבעית. אני הגעתי מעולם המדעים ולכן כיוונתי בכוונה לתחומים שאינם באזור הנוחות שלי. במדעי הרוח ומדעי החברה כבר ביקרתי, אז עכשיו תורה של הפקולטה לאומנות. אוניברסיטת תל אביב היתה המקום הנבחר, גם בשל קרבתה למכללה שאני עובד בה וגם מכיוון שלמעט התואר בלימודי דמוקרטיה, את כל התארים שלי למדתי שם. כנראה שאם הייתי פשוט נכנס לשיעורים בלי הזמנה, אף אחד לא היה אומר לי כלום, אבל העדפתי לפעול באופן מסודר ולהירשם לקורסים, בתשלום, במעמד מיוחד של שומע שאינו נבחן בקורס. זה מסלול שהאוניברסיטה המציאה כדי להרוויח כסף מפנסיונרים. למרות שלא הייתי פנסיונר בעצמי, זה נראה הדבר ההגון לעשות.

ברשימת הקורסים שזמינים למסלול של שומע חופשי (בתשלום), לא מצאתי בסמסטר א' קורס באומנות שהתאים לאילוצים שלי ושגם עניין אותי. לכן, נרשמתי לקורס בפקולטה למדעי הרוח, למרות שהקורס עצמו היה יותר קרוב למדעי החברה. הקורס נקרא "חברה, מחאה ומדיניות: העידן הנאו ליברלי באמריקה הלטינית" והועבר על ידי ד"ר אפרים דוידי, מרצה ופעיל פוליטי. רגע משמעותי בקורס הגיע לקראת סיומו, כשהמרצה דיבר על העבודה המסכמת שצריך להגיש בקורס. כלומר, על העבודה שכולם חוץ ממני צריכים להגיש. שמחתי להיות פטור מהמטלה הזו, אבל אני חושב שהסטודנטים שכן נאלצו לכתוב אותה הרוויחו יותר ידע. ההרצאות בקורס נתנו רקע בסיסי (שלא היה לי) על חברה, כלכלה וגלובליזציה בדרום אמריקה, אבל מבלי להעמיק יותר מעבר להרצאות, הכל נשכח ממני. עכשיו, בזמן שאני כותב את המילים האלו, גיליתי על המחשב סיכומי שיעור שהכנתי לאורך כל הסמסטר, אז לפחות נשאר לי משהו מוחשי, מעבר לזיכורן המעומעם שמאוד נהניתי מההרצאות.

בסמסטר השני הגיע הקורס בחוג לקולנוע "תמטיקה ורטוריקה בסרטי טרנטיטו". המרצה, ד"ר הנרי אונגר, מרצה פופולרי מושך קהל. לדעתי, אף אחד בכיתה לא לקח את הקורס כסטודנט מן המניין, כי בשום שלב במהלך הסמסטר לא היתה התיחסות למטלות הקורס. עבודה? בחינה? לא שמעתי על זה. באותם ימים, אמא שלי למדה לתואר אחר בפקולטה, והצטרפה אלי לשיעורים, גם כן כשומעת חופשית.

נרשמתי לקורס כי אני מאוד אוהב את הסרטים של טרנטינו, ולפני הסמסטר דאגתי להשלים את אלו שלא ראיתי. בקורס עצמו צפינו בסרטים, במקטעים של כמה דקות כל פעם, ואז אונגר הסביר, או פתח לדיון את מה שראינו. מבחינתי, זה היה ממש בית ספר למבע קולנועי. התזה המרכזית של אונגר, שהוא הודה שהיא דעתו בלבד, היא שלמרות שטרנטינו נחשב ליוצר פוסט מודרני, כלומר, אין טוב ורע אלא רק סיטואציות מורכבות, זוהי רק מעטפת חיצונית לגישה הומניסטית, שדוגלת בתפישה שאדם צריך לבחור בטוב. בשיעור הראשון הוא הדגים את הטענה שלו דרך הדמות של בוץ' (ברוס ויליס) מ"ספרות זולה": בתחילת הסרט הוא מרמה מאפיונר ואז הורג אדם בקרב אגרוף ומגלה שהוא אדיש לכך שנטל חיים. בהמשך הוא עובר מסלול גאולה, ששיאו בהצלה של המאפיונר שניסה להרוג אותו.

בעוד שהשיעור הראשון עסק ב"ספרות זולה", כל שאר הסמסטר התחלק בין שני סרטים, אותם ראינו במלואם וניתחנו כל פסיק. הראשון היה "ממזרים חסרי כבוד" והשני "ג'נגו חסר מעצורים". את מה שלמדתי בקורס כבר יכולתי ליישם בסרט "היו זמנים בהוליווד", שיצא אחרי הקורס. אני יודע שצופים רבים השתעממו בסרט, אבל הם יכולים להאשים רק את עצמם בכך שלא לקחו קורס אצל אונגר, אז היו מבינים למה "לא קורה כלום" בסרט.

מתוך "ממזרים חסרי כבוד"

בהסתכלות לאחור, זה יעד שהייתי מאוד מרוצה ממנו. עם זאת, עברו כחמש שנים ולא חזרתי לקורס נוסף. לאחרונה אני מהרהר הרבה האם אני באמת צריך רשימת יעדים חדשה ולהתחייב שנים קדימה לגבי דברים שאולי אשנה את דעתי עליהם בעתיד, במקום פשוט לעשות מה שאני רוצה, כאן ועכשיו. העובדה שלא חזרתי לקורס נוסף היא נקודה לטובת כתיבת רשימה חדשה.