איפה הם היום? סיכום שלישי ואחרון לרשימת היעדים

הרשימה עשתה את שלה, והבלוג שליווה אותה במשך רוב חייה גם הגיע למיצוי. כששואלים אותי מתי אעשה רשימה חדשה, אני אומר שכרגע אני לא מרגיש צורך באחת כזאת. החוויה של השנים האחרונות היתה מאוד עוצמתית, והיו ברשימה כמה יעדים שממש שינו אותי ובנו אותי מחדש. ניסיתי לכתוב רשימה חדשה וגיליתי שאין לי משהו מיוחד לרשום בה, רק עוד מאותו דבר. אחרי שכתבתי על יעדים שהרגשתי שהם פספוס, וכאלו שיצרו אימפקט אבל קטן, הגיע תורם של היעדים הגדולים באמת. לא מדובר על ריצת ה-100 ולא על אנטארקטיקה. אלו היו יעדים מופלאים עם מסע מפרך ומעצים, אבל אחרי שהסתיימו, החיים שבו למסלולם. וממילא, כתבתי עליהם מספיק. זה זמנם של היעדים שממש שינו את מי שאני:

להיות טבעוני: אני מכין את הרשימה הזו על פי סדר ביצוע של היעדים, וזה יעד 28, כלומר אחרי אמצע הרשימה. בכל החצי הראשון היה פוקוס גדול על האולטרה מרתון, אבל כל שאר היעדים הם זיכרון וזהו. הטבעונות היא היעד הראשון ששינה את מי שאני, כבר יותר מארבע שנים. ביעד עצמו התחייבתי לשבוע, אבל זה מכיוון שלא רציתי "לנעול" את עצמי בהתחייבות שאולי לא אוכל לעמוד בה. האמת, שכבר בעת הכנת הרשימה קיוויתי שאתמיד יותר, וכך היה. אם יש משהו שאני מצטער עליו הוא שחיכיתי עד גיל 45 עם השינוי הזה. בשבוע הראשון לא ממש ידעתי מה לאכול, אבל עם הזמן למדתי כמה תבשילים ולעבוד עם חומרים שונים. 

הסיבה שרציתי לנסות טבעונות היתה מצפונית, אבל בדיעבד יש השלכות בריאותיות משמעותיות: ירדתי במשקל, בדיקות הדם שלי ממש טובות, ובשר כבר לא חסר לי יותר. גם כשיש קינוחים מפתים... התרגלתי ואני עובר הלאה. בצד החסרונות, יש להחלטה הזו גם מחיר: ראשית, אני מקפיד על כדורי B12. שנית, הרבה אופציות טבעוניות דלות בחלבון, או שהחלבון פחות איכותי. לדעתי היו תקופות ארוכות שאיבדתי מסת שריר בגלל הקושי לכלול מספיק חלבון בכל ארוחה. מדי פעם ניסיתי להשלים חלבון בעזרת אבקות שונות (גם כאן, ההיצע הטבעוני מוגבל), ובחודשים האחרונים נראה לי שמצאתי תוסף תזונה שמשלים את החסר והוא גם טעים. עדיין, בתור הטבעוני היחיד במשפחה, אני לא יכול לאכול את "האוכל של כולם" והצורך לבשל לעצמי גוזל לא מעט זמן ודורש תכנון מראש של הארוחה הבאה, כל הזמן.

ללכת למכון כושר: זה השם שנתתי ליעד, אבל בסוף לא הלכתי למכון אלא "לבוקס" שזה מקום שבו מתקיימים אימוני קרוספיט, סוג של אימונים פונקציונליים. נהוג ללעוג למתאמני הקרוספיט כאילו שהם חברים בכת, ואני מודה באשמה. זו כת אבל בקטע טוב. האימון מאוד ממכר, ולמרות שתקופת האימונים שלי לא תמיד לוותה בשיפור ביכולות, אני הרבה יותר חזק ממה שהייתי לפני שהתחלתי בפעילות הזו. לצערי, לקח לי הרבה מאוד זמן להבין את החשיבות של תזונה טובה והתאוששות אחרי אימון ושהעומס המצטבר משילוב של המון ריצות ארוכות והמון אימוני קרוספיט הוא משהו שהגוף שלי כבר מתקשה להחזיק. בשנה האחרונה (מאז הסתיים המרתון האחרון) אני גם מטפל בפציעות שונות וגם הפחתתי מאוד מנפח הריצות שלי לטובת אימוני הכוח. הפציעות יחלפו ואני מצטער שלא גיליתי את הספורט הזה הרבה קודם, בגיל שיכולתי להעמיס על עצמי יותר.

להשיג בטן שטוחה: היעד הזה קרה מעצמו ברגע שעברתי לטבעונות. מאז, עליתי קצת במשקל, ירדתי חזרה ושוב עליתי, אבל כל העלייות והירידות הן סביב תקופות בהן צרכתי יותר או פחות חלבון ממקורות משלימים. הבטן אף פעם לא היתה באמת שטוחה, אבל בכל נדנדת המשקל הזו מצבה לא השתנה ואני עדיין יכול ללבוש חולצות במידה S. הן נראות קצת יותר הדוקות עלי, אך באופן מחמיא. על פניו אולי זה יעד מאוד שטחי, אבל דימוי גוף זה תסביך שרבים מתמודדים איתו. אפשר להשתחרר מהתסביך אבל אם במקום להילחם בתסביך מצליחים לקבל את הגוף שרוצים זו תחושת סיפוק בכל פעם שפוגשים מראה.

להתנדב למען אנשים: היעד הזה הופיע ברשימת הסיכום של יעדים שהצליחו הרבה פחות ממה שקיוויתי. התנדבתי בארגון צופן והייתי מנטור של סטודנטית ערביה בזמן שחיפשה עבודה. לשמחת שנינו היא מצאה עבודה יחסית מהר ולא המשכתי לסטודנט נוסף. אני חושב שהעובדה שההתנדבות היתה בזמן הקורונה וכל הפגישות היו בזום הפחיתה מההרגשה של כמה אני באמת תורם לתהליך. בנוסף, לדעתי היא נתנה לי יותר מדי קרדיט על התרומה שלי לתהליך והיתה מגיעה בדיוק לאותו מקום עבודה שמצאה גם ללא ליווי.

לפני כשנה, מעט אחרי פרוץ המלחמה, הגעתי דרך אילת, שותפתי לריצות, לעמותת אית"ן. העמותה עוסקת בהעצמה של אנשים עם צרכים מיוחדים דרך אימוני ספורט, ויחד עם ויטלי התחלנו להתנדב כעוזרי מאמנים. אני מודה שבהתחלה מאוד חששתי. אין לי ניסיון באימון ובטח אין לי ניסיון בעבודה עם אנשים עם צרכים מיוחדים והייתי בטוח שלא ארגיש נוח בסיטואציה. כמה טעיתי. השעת התנדבות הזו פעם בשבוע היא השעה הכי חשובה לי. אני מחכה כל השבוע שהיא תגיע וכשהיא נגמרת אני מחכה לשעה הבאה. במקרה ובאופן בלתי תלוי, ויטלי ואני נרשמנו לקורס מאמני יחידים וקבוצות outdoor, שזה בדיוק מה שאנחנו עושים בעמותה. הקורס הסתיים בשבוע שעבר וכבר השבוע המאמן הקבוע של הקבוצה שלי היה חולה ואני העברתי את האימון במקומו. כרגע עוד לא ברור אם אוכל להיקלט כמאמן קבוע בעמותה, אבל אני ממשיך כעוזר ומרגיש גם מועצם וגם מעצים.

מה הלאה?

ברשימה של היעדים שהאימפקט שלהם מוגבל רשמתי את הנגינה בפסנתר ובגיטרה. לגיטרה לא חזרתי אבל לפסנתר, כרגע כן. את היצירות שלמדתי אני כבר לא מסוגל לנגן בשלמותן, והאמת שאני לא נמשך ללמוד משהו קלאסי חדש. מצאתי אתר עם מאגר של תווים ליצירות שונות כולל שירים מודרניים, ונראה לי שאני יכול להעריך מתי הרמה היא קלה מספיק כך שגם אני אצליח ללמוד את העיבוד. בינתיים למדתי יצירה אחת (She - Charles Aznavour), והתחלתי ללמוד אחת חדשה. בנוסף, גם הבת הקטנה שלי התחילה ללמוד לנגן בפסנתר, אז עכשיו יש לו מעט יותר ביקוש. יכול להיות שאף אחד מאיתנו לא יתמיד, אבל לפחות כרגע יש צלילים בבית (או באוזניות).

ריצת המרתון בשיקאגו סגרה מבחינתי את התוצאה שרדפתי אחריה במשך שנים (פחות משלוש שעות וחצי למרתון) וחתמה את הצורך שלי להשתפר במהירות. בנוסף, ההכרה שאימוני הריצה והכוח באים אחד על חשבון השני גרמה לי לקבל החלטה שאני מעדיף להתמקד בשני, להקריב קצת סיבולת לב ריאה, להעלות גם במשקל, ולהיות איטי יותר. יש כמה תרגילים מעולם הקרוספיט שאני מנסה להשתפר בהם או להצליח אותם לראשונה. למדתי לעשות קפיצות כפולות בחבל (double unders) ואני מצליח לעשות פיסטול, שזה סקווט ברגל אחת (אבל רק ברגל שמאל), שזה תרגיל שלא האמנתי שאי פעם אצליח. כל עוד הגוף שלי מסוגל, אני רוצה להשתפר בדברים האלו, ללמוד סוף סוף לעשות עליית כוח (muscle up) ולהרים דברים כבדים יותר. כל זה אומר להוסיף מסה ולרוץ פחות מהר, ופחות באופן כללי.

מצד שני, הריצה בשיקאגו גם הביאה אותי למרחק של מרתון אחד מההישג של שבעה מרתונים בשבע יבשות. במקור, תכננתי להשלים את היעד השנה, אבל עם פרוץ המלחמה החלטתי לדחות את התכניות בשנה אחת לפחות, ואולי יותר. מרתון מהיר זה כבל לא יהיה אלא ריצה לכיף בלבד, וכרגע אני מאוד רחוק ביכולת שלי לרוץ מרחקים כאלו, אפילו לאט. בנוסף, היבשת החסרה היא דרום אמריקה, היא רחוקה, היצע המרוצים בה מוגבל ויחד עם הנכונות שלי לנסוע רק למקומות שארגיש בהם בטוח ואילוצים של שנת הלימודים האקדמית, האופציות מצומצמות. לשנה הבאה יש לנו תכניות משפחתיות ויתכן שאמתין שנה נוספת.

כל פרויקט הרשימה שלי התחיל כשהעתקתי את הרעיון מאשתי. היא היתה הרבה פחות פנאטית למימוש הרשימה שלה, וגם יש מספר קטן של יעדים שהיא שינתה בדיעבד, אבל בסופו של דבר היא התקדמה בה יפה. היא גם צעירה ממני אז יש לה שנה נוספת, אך חלק מהיעדים שנותרו הם קשים למימוש, ובפרט כל יעדי חו"ל אצלה עדיין ממתינים לביצוע. כרגע, אני שמח ללוות אותה בתהליך השלמת הרשימה שלה, ומכיוון שאני מעריך שהסיום יגלוש קצת מעבר לתאריך היעד (גיל 50 שלה), לא חסרים לי יעדים, גם אם הם לא היעדים שלי.

איפה הם היום? סיכום שני לרשימת היעדים

רשימת היעדים הסתיימה מזמן ואני לא חש צורך להכין אחת חדשה. בינתיים אני חי מצויין עם יעדים "ספונטניים". כלומר, אני חי את חיי השגרה ומדי פעם מבליחים רעיונות, ובסופו של דבר חלקם מבשילים למשהו שאני מקדיש לו זמן כדי להשלים אותו. פחות או יותר כמו כל אחד שיש לו מדי פעם זמן פנוי. אני לא מרגיש שאני צריך להתחייב לעשרות דברים שאבצע בשנים הבאות, אבל אולי פורמט קליל יותר יש רשימת מטרות לשנה הקרובה ורשימת משאלות לעתיד היותר רחוק, כשכל אחת מהן מכילה יעדים בודדים, יכולה לעבוד יותר טוב. בינתיים, אני לא שם.

לפני כמה חודשים הכנתי סיכום ראשון על הרשימה שלי. שמתי בצד יעדים שלכל אורך הדרך היו one and done, והתמקדתי בכאלו שבאיזה שלב, בין אם ברגע שנכתבו ברשימה או בעקבות הביצוע שלהם, חשבתי שיהיה להם אימפקט מתמשך. הסיכום הראשון התמקד באלו שלמרות הציפיות הגבוהות, הכזיבו, ובסופו של דבר, למעט זיכרון, לא השאירו חותם ארוך טווח. הסיכום הנוכחי כולל יעדים שכן הצליחו להשפיע, אבל מעט. יש כאלו שתוכננו כיעדים חד פעמיים אבל יצרו אימפקט כלשהו, אם כי לא משהו משנה חיים, ויש כאלו שחשבתי שיהיו משמעותיים מאוד אבל בסופו של דבר השפיעו פחות מהמצופה.

לסדר קוביה הונגרית: מה שפעם נראה לי כמו אתגר גדול, הפל להיות היעד הראשון ולמעשה התגלה כהרבה יותר קל ממה שחשבתי. מדי פעם אני בודק שאני עדיין זוכר איך מסדרים את הקוביה. גם קניתי לעצמי קוביה איכותית יותר שמאפשרת לסדר אותה הרבה יותר מהר. מדי פעם אני משתעשע ברעיון ללמד מיומנות נוספת שקשורה לקוביה, כמו לסדר אותה מהר במיוחד, ביד אחת, להשתמש בקוביה גדולה יותר של 4x4x4, או אפילו ללמוד לסדר אותה בעיניים עצומות, משהו שבאמת ניסיתי ללמוד לפני שנטשתי אותו. אולי יום אחד משהו מהדברים האלו יקרה, ואולי אני אסתפק בלסדר קוביה רגילה.

לעשות 20 עליות מתח, לעשות 50 שכיבות סמיכה: מאז שהיעדים הסתיימו, תוך זמן קצר הם ננטשו, כך שמה שהושג אז לא נשמר. מצד שני, לאחר מכן התחלתי להתאמן בקרוספיט, ושם עושים לא מעט עליות מתח ושכיבות סמיכה, אם כי לא ברצף, כדי שאפשר יהיה לעשות יותר. בנוסף, בכל הנוגע לעליות מתח שאינן strict, כלומר מכילות רכיב של נדנוד כדי להקל על הביצוע, הטכניקה שלי השתפרה מאוד. לפני מספר חודשים התחלתי לסבול מפציעה בכתף שבעקבותיה אני נזהר מתרגילים שמעמיסים עליה (מאז עברתי הרבה טיפולים והמצב השתפר מאוד). לפני שזה קרה, בדקתי פעם אחת אם אני יכול לעשות 20 עליות מתח (עם נדנוד) והגעתי ל-21. באשר לשכיבות סמיכה, מצד אחד, אין לי ספק שאני לא קרוב לשחזר את אותם מספרים. מצד שני, אני משוכנע שאיכות שכיבות הסמיכה שביצעתי באותו היעד רחוקות מאיך שאני מבצע אותן היום. בשכיבות סמיכה, אפשר לכופף את המרפקים פחות ואז הן יותר מהירות ויותר קלות. הסטנדרט בקרוספיט הוא להגיע עם החזה עד הרצפה, אם כי לפעמים אני מחפף קצת ורק מגיע קרוב מאוד אליה. אין לי ספק ששכיבות הסמיכה של תקופת היעד לא היו קרובות לזה. עשיתי כמה ניסויים של שכיבות סמיכה ברצף כשאני מקפיד יותר או פחות על האיכות שלהן, ולמרות שאני לא מתקרב למספר 50 בשום צורה, יש פערים עצומים בין התוצאות, בהתאם לאיכות התנועה. 

לסיכום, אי אפשר להשוות תפוחים לתפוזים, והמדד שקבעתי אז כבר לא רלוונטי לאיך שאני מודד אותו היום.

ללכת למופע של ה-WWE: מאז אותו אירוע, במשך תקופה ארוכה הבן שלי ואני צפינו בקביעות בתכנית, עם הזמן שינינו את הטעם שלנו ונדדנו לחברה מתחרה בשם AEW, אולם לאט לאט תחום העניין הזה ננטש. עדיין אני סבור שמדובר בתחום מרתק, ולאלו שאומרים ש"זה לא אמיתי" אני אומר ש"חתונה ממבט ראשון" זה עוד פחות אמיתי, ובכל זאת אנשים צופים בו. במקרה של היאבקות מקצוענית, לעיתים המוצר הטלויזיוני לא מספיק טוב, וכדי לעקוב אחרי ה"עלילה" נדרשת השקעת זמן ניכרת. מדי פעם אני עוד מתחבר לתחום בעקיפין, למשל דרך תכנית תעודה. בפרט, אני ממליץ מאוד על המיני סדרה "המתאבקים" בנטפליקס, אבל החיבה שלי לתחום עברה לאש מאוד נמוכה. 

לבשל משהו חדש, לאפות משהו: מאז יעדי הבישול הפכתי לטבעוני, כך שמצד אחד אני נאלץ לבשל לעצמי די הרבה, ומצד שני אין לי כח להשקעת זמן הנדרשת. המתכון המנצח שלי הוא איזשהי וריאציה על טופו וירקות מבושלים, לרוב עם קארי, בדרך כלל על מצע של אורז אבל יכול להית גם משהו אחר כמו עדשים או כוסמת. זה לא יוצא אסטטי במיוחד אבל מזין ואכיל. עוגה טבעונית עוד לא יצא לי לנסות להכין. אני מקווה לגוון יותר בעתיד, אבל תכלס מדובר בהשקעת זמן שאני מתקשה להתפנות לה. כל המתכונים בעשר דקות הם שקר. אפילו להוציא משהו מהמקפיא לוקח יותר זמן. ראשית, אם עכשיו צהריים ואני רוצה לאכול, אני צריך להסתדר עם מה שיש בבית, ומה שיש בבית זה לא מצרכים למתכון חדש. עד שחותכים, מטגנים, מבשלים... עברו 30-45 דקות. אם החלטתי להכין יותר ממנה אחת כדי לחסוך בישולים בימים הקרובים, אז להכין כמויות גדולות לוקח עוד זמן, ואוכל שהוקפא ואז הופשר בכלל נראה כמו הצרות שלי.

בקיצור, הייתי רוצה להיות בנקודה אחרת, אבל כרגע לא מתפנה לזה.

לקרוא עשרה ספרי ספרות יפה: כשהיעד הסתיים עוד הייתי ב"שוונג" והמשכתי להחליף ספרים בספריה. עם הקורונה זה נהיה יותר קשה, ואז נתקעתי על ספר משעמם, ואז עברתי להשקיע ביעדים אחרים, ידה ידה ידה, כמעט לא קראתי מאז. בדרך כלל לוקח איתי ספר לנסיעות לחו"ל, מתחיל אותו ולפעמים גם מסיים. רשימת היעדים נתנה לי תמריץ להשקיע בקריאה, ונראה שבלי תמריצים קשה לי לחזור לזה.

לגדל צמח או תבלין: מאז ההצלחה עם פלאפי 7 ופלאפי 8, הרבה שמש עברה במרפסת. שניהם כבר לא איתנו, לצערי, וגם לא שיחי העגבניות. הם למעשה קורבן של ההצלחה. זמן מה אחרי היעד, אשתי יזמה תוספת של מספר גדול של אדניות פרחים למרפסת. כל העציצים החדשים האלו כבר לא היו הצמחים שלי, ודרשו כבר לא מעט השקעה. עכשיו גם אשתי טיפלה בהם אז כבר לא הרגשתי מחויב להם, למעט אולי פלאפי 7 ו-8. שיחי העגבניות התיבשו, ובניסיון להעביר את פלאפי 7 ו-8 מהמרפסת הקטנה בבית למרפסת הגדולה שם היו כל שאר האדניות, אחד מהגבעולים של פלאפי 8 נשבר. הגבעול האחרון שלו התארך עוד ובסופו של דבר הוא קרס תחת המשקל שלו ונשבר.

פלאפי 7 היה עמיד בהרבה, אבל כבר השארתי את הטיפול בו לאשתי עם כל שאר האדניות, ובקיץ חם אחד כל העציצים התיבשו ובזה נפרדנו ממנו. לאחר מכן חידשנו את האדניות (מבלי שטיפלנו בהן), שוב כל הצמחים מתו בזמן שנטשנו את הדירה לצורך שיפוץ ומאז האדניות ריקות. לאשתי יש כמה עציצים שקיבלה מתנה ושניים מהם שורדים יפה במקום מוצלל בכניסה לדירה שלנו, אבל אלו העציצים שלה, לא שלי.

לנגן בפסנתר, ללמוד גיטרה חשמלית: אלו היו יעדים מהנים מאוד, והמשכתי לנגן גם אחריהם, אם כי אני מתקשה מאוד להתקדם ברמה וללמוד דברים חדשים. מזה תקופה הנגינה שלי פחתה מאוד, כמעט על לאפס, וזה חסר לי. מעבר לזה שגם אני בתקופה קצת עמוסה, "חדר המוזיקה" שלנו הוא קודם כל חדר עבודה, ואי אפשר לנגן בלי להפריע. מאז עידן העבודה מהבית עובדים בו די הרבה. נכון שיש אוזניות אבל אני שונא להשתמש בהן וגם עם אוזניות אי אפשר לנגן כשמישהו עובד בחדר, עדיין שומעים פריטות ולחיצות על הקלידים. אני גם אוהב להיות לבד עם עצמי כשאני מתאמן וזה כמעט לא קורה.

אני יודע, הכל תרוצים. זה באמת תחביב שחסר לי.  

ליזום מפגשים עם חמישה אנשים שלא הייתי בקשר איתם שלוש שנים: זה היה יעד נהדר, ובסיומו הבטחתי לעצמי להמשיך אותו. כמובן שבינתיים זה לא קרה. עם אחת מבין המשתתפות ביעד הזה אני עוד שומר על קשר, אך רובו מתבצע מרחוק דרך הרשתות החברתיות, בין היתר בגלל סיבות יצוניות שאינן תלויות בי. למרות שאין המשכיות, אני שמח על מה שהיה. זה יעד שחשבתי עליו לבד, ועל הנייר הוא מאוד לא מרגש או מלהיב, אבל במציאות הוא היה אחד מהיעדים שהתחברתי אליהם מאוד. 

שמונה דקות למייל

בתוך הימים הקשים שאופפים אותנו, התקיים בשבוע שעבר מרתון שיקגו. לא ממש רציתי לכתוב את הסיכום שלו בנסיבות הנוכחיות, אבל היות שהסיכום יכתב מתישהו, וימשיך להתקיים במרחב האינטרנטי לתמיד, מוטב שאכתוב אותו כבר עכשיו.

המטרה (ותקציר האירועים הקודמים)

השיא האישי שלי בריצת מרתון נקבע ב-2017 במרתון פריז והוא 3:30:35. המטרה באותו מרתון היתה לרדת משלוש שעות וחצי ופיספסתי אותה במעט. רוב הדרך רצתי בקצב מהיר יותר מקצב המטרה, מכוון בערך לתוצאה של 3:24. כעשרה ק"מ לסיום נגמרו לי הכוחות ונתקלתי ב"קיר" המפורסם שבו האנרגיה הזמינה אוזלת. גם נהיה מאוד חם והקצב הלך ודעך. התאמצתי מאוד לסיים בתוצאה טובה ככל האפשר ואכן סיימתי בתוצאה מכובדת, אך איטית במקצת מזו שרציתי. סיימתי את המרוץ במצב גופני מאוד ירוד ולא רציתי לחוות את הקושי שהייתי נתון בו שוב, ולכן קיבלתי בהשלמה שהתוצאה שהגעתי אליה היתה מיצוי היכולת שלי באותו זמן.

במשך תקופה ארוכה לוח השיאים האישיים שלי נותר ללא שינוי. הייתי עסוק באתגרים אחרים כמו ריצות שטח ואולטרה, שהן ריצות איטיות יותר. בנוסף, הכושר שלי כבר לא הייה בנקודת השיא שהוא היה בשנים 2016-2017, אחרי תקופת אימוני מהירות אינטנסיבית, שלא התחשק לי לחזור אליה. ואז, בסופה של שנת 2020, חלה הפתעה: עם המעבר לטבעונות ירדתי במשקל ופתאום התוצאות שלי השתפרו מאוד, מבלי שהעליתי את עומס האימונים. הימים היו ימי הקורונה ולא היו תחרויות, אבל כשאלו חזרו, במהלך 2021-2022, שמתי לעצמי למטרה לשפר את כל השיאים שלי, וכך היה. כולם חוץ מאחד.

לפני שנה רצתי במרתון סידני במטרה לשבור את חסם השלוש שעות וחצי. התאמנתי לבד ואת הריצה המסכמת, כולה בקצב התחרות (אך עם הפסקות שתיה ארוכות) רצתי בברלין, כי החום הקייצי בישראל היה בלתי נסבל. תכנית הריצה שלי היתה דומה למדי לזו של המרתון בפריז: לכוון לתוצאה של 3:24-3:26, ואם אתעייף בסיום עדיין יש שולי בטחון מספיק רחבים כדי לרדת מ-3:30. שוב, עשרה ק"מ לסיום, הגיע הכשלון. המסלול נכנס לעליה קצרה אך חדה מאוד ובסופה שרירי התאומים שלי התכווצו מאוד וכבר לא יכולתי לרוץ מהר. חישבתי בקרוב שאם אצליח לשמור על הקצב הנוכחי, עם הרגליים הכואבות, עדיין אפספס בשתי דקות את זמן המטרה, וקיבלתי החלטה להפסיק לסבול ולהמשיך בריצה קלה מאוד. סיימתי בתוצאה של 3:36, ובהכרה שעשיתי את המייטב שאני יכול, אבל את החלום הזה כנראה לא אגשים.

מספר חודשים לאחר מכן, התקבלתי למרתון שיקגו. זהו אחד מהמרתונים הגדולים בעולם ואחד מששת המייג'ורס (האחרים הם ניו יורק, בוסטון, לונדון, ברלין וטוקיו). הקבלה אליו, למי שאינו רץ עילית היא בהגרלה שדורשת רישום של כמעט שנה מראש. נרשמתי, בעיקר מתוך מטרה לסגור את הפינה של מרתון בצפון אמריקה, במסע שלי לרוץ מרתון אחד בכל יבשת. בחרתי בו מכיון שהתאריך שלו, בסוף חופשת הסמסטר האקדמית, התאים לי, ומכיוון שמדובר ביעד נוח (יחסית) ומרוץ עם ניחוח יוקרה. 

כשנודע לי שהתקבלתי, מכיוון שגם מדובר במסלול מהיר, התחלתי להרהר באפשרות לנסות, פעם אחרונה ודי, לתקוף את השיא האישי. ההתלבטות נבעה משני גורמים: הראשון, לא הייתי בטוח שיש לי את הכוחות הנפשיים להשריע ברצינות בתכנית אימונים. זה דבר אחד לצאת מהבית ולרוץ למרחקים, אבל גם לבצע אימונים בעצימות גבוהה זה מאמץ הרבה יותר גדול, בוודאי בשילוב עם אימוני קרוספיט שאני ממשיך לעשות. הגרם השני הוא העובדה שהמשקל שלי עלה. לא שמנתי, אבל אחרי המתרון בסידני התחלתי לצרוך אבקות חלבון אחרי אימוני כח ובתגובה, החלה עליה במשקל (שנעצרה) של כ-4-5 ק"ג . כל השיפור שלי בתוצאות הריצה נבע מזה שהמשקל שלי היה נמוך יותר, ועכשיו היתרון הזה נעלם וגם הרגשתי אותי בריצות קצרות יותר, אם כי 1-2 ק"ג ירדו במהלך תכנית האימונים האחרונה.

שיתפתי את נעמי, מאמנת הריצה בהתלבטויוות שלי, והיא היתה בטוחה מאוד שהיעד של 3:30 ריאלי מאוד. ביקשתי תכנית אימונים ולהתחיל בה כמה שיותר מהר. אצל רצים חובבים, מקובל להתחיל להעלות נפחי ריצה כארבעה חודשים לפני המרתון, אבל אני ביקשתי להתחיל חודש נוסף קודם.

האימונים

תכנית האימונים היתה מזעזעת. כלומר, התכנית היתה הגיונית, אבל לבצע אותה היה עינוי. זה דבר אחד לרוץ חמש פעמים בשבוע למרחקים שהולכים ועולים כל שבוע, אבל זה דבר אחר לרוץ אותם מהר. לא הייתי אפילו ריצה אחת קלה. כל האימונים כללו ריצות בקצבים מהירים, סביב קצב המטרה בתחרות או מהיר ממנו. אחרי כל ריצה הייתי שולח את הנתונים לנעמי, מדווח כמה היה לי קשה, והיא בתגובה היתה חולקת מחמאות כמה שהנתונים מצויינים ואז שולחת את התכנית לשבועיים הבאים עם מרחקים ארוכים יותר בקצב מהיר יותר.

במקביל, הקיץ הגיע ואיתו הטמפרטורות התחילו לעשות, וגם הלחות. אי אפשר היה להתחמק מהחום, אפילו כשהייתי רץ לפנות בוקר לפני הזריחה, הייתי מסיים ספוג כולי. התחלתי להישקל לפני הריצה ואחריה כדי לעקוב אחרי אובדן הנוזלים תוך כדי ריצה והתוצאות היו מלחיצות, והקצינו ככל שהזמן עבר.

במהלך חודש יולי, תוך כדי גל חום, נשברתי. סייימתי ריצה ממש גרועה וכתבתי לנעמי שאני לא רואה איך אני ממשיך מכאן ורץ את הריצה הארוכה של סוף השבוע בקצב שהיא מבקשת ממני. כתבתי גם שאני מסתכל קדימה ורואה שיש לי עוד חודשיים של ריצות כאלו ומתמלא בייאוש. בתגובה, נעמי שינתה את תכנית הריצה. לדבריה, היא סיימה "למדוד" את היכולות שלי ועכשיו אני בעומס יתר וצריך אתחול מחדש. קיבלתי שבוע של ריצות קלות וקצרות ולאחריו המרחקים חזרו אבל בלי הקצבים. במקומם, היו הנחיות כלליות כמו "קצב בינוני" או "קצב עבודה" שתורגמו לריצה לפי הרגשה, ובפועל לקצבים איטיים יותר מקודם, וגם איטיים יותר מקצב המטרה בתחרות, לעיתים איטיים בהרבה.

עם התמשכות הקיץ, גם זה לא תמיד הספיק, בייחוד בריצות הארוכות. עברתי לרוץ עם מנשא מים, ומילאתי אותו במשקה איזוטוני (תמיסת מלחים וסוכרים). בנוסף, בריצות הארוכות עברתי לרוץ לאט מאוד, בין היתר בגלל המשקל העודף של המנשא. רוב הריצות האלו הסתיימו כשאני חש בטוב, אבל עדיין בגירעון נוזלים עצום. חששתי מאוד מכך שהאימונים שלי כבר לא דומים בכלל למה שאני מתכנן במרוץ, ואין לי שום אינדיקציה לגבי היכולת שלי במרוץ אמיתי. נעמי הבטיחה שעם סיום התכנית וירידת הטמפרטורות, הגוף יתאושש והתוצאות ישתפרו, אבל לא היה לי ברור בכמה הן ישתפרו, ולמעשה כבר לא האמנתי שאני נמצא במקום קרוב ליכולת שאני רוצה להיות בה.

החלק הקשה של תכנית האימונים הסתיים בריצה מסכמת של 38 ק"מ. בשבוע שלפניה, היתה ריצה איומה של 36 ק"מ בעיצומו של גל חום שסיימתי בקושי. בריצה המסכמת התנאים היו מעט טובים יותר, וסיימתי אותה בהרגשה סבירה. לראשונה מאז שעברתי לרוץ לאט יותר, התבקשתי לשלב קטעים מהירים יותר בריצה, וכך היה, אם כי הם עדיין היו איטיים יותר מקצב המטרה שלי. בשבועות הבאים המרחקים התקצרו והטמפרוטורות ירדו מעט, אבל עדיין הרגשתי שאני מגיע לתחרות בלי לדעת מה היכולת שלי. בנוסף, גיבשתי כמה תובנות:

• נוזלים ומלחים: אני מאבד המון נוזלים בזמן ריצה, ובריצות ארוכות מגיע לפעמים לסף התיבשות וזו הסיבה שאני לא מסיים אותן בטוב. בשבועות שלפני התחרות הקפדתי לשתות הרבה יותר, ולא רק מים. הסתובבתי עם בקבוק איזוטון לכל מקום, כדי להגיע ליום התחרות כשאני רווי, כי המים בתחנות לא יספיקו לי.
• שירותים: שתיה מרובה זה חשוב, אבל לא הכל נספג בגוף. בריצות ארוכות הייתי חייב לעצור ולעיתים יותר מפעם אחת. באימונים זה לא ממש משנה, אבל למרוץ עצמו לא היה לי פתרון.
• נעליים: בשנים האחרונות התפתתחה טכנולוגיה של נעליים חדשניות עם לוחות פחמן בתוך הסוליה, שהובילו לשיפור תוצאות אצל רצי עילית. בתחילת הדרך, עלו סימני שאלה לגבי ההוגנות של שימוש בנעליים כאלו, בדומה לחליפות השחיה בהן נשברו שיאים באולימפיאדת בייג'ינג ושבהמשך הוכרו כאסורות לשימוש. בניגוד לחליפות, הנעליים כן מוכרות כעזר חוקי, בתנאים מסויימים, והן הפכו להיות זמינות גם לרצים חובבים. אחרי התלבטות רבה, החלטתי לשלם בערך כפול ממחירן של נעלי ריצה רגילות ולהצטייד בזוג כזה לעצמי.

שיקגו

הגעתי לשיקגו שלושה ימים לפני המרוץ. כלקח ממרוצים קודמים בחול, ריכזתי את כל המטלות הנלוות של הנסיעה כמו איסוף ערכת משתתף וקניות למשפחה ביום הראשון, כדי שאוכל לנוח ביומיים לפני המרוץ. בימים הבאים השתדלתי להגביל את השוטטות שלי בעיר לסביבת המלון, שממילא היה במרכז התיירותי והתרבותי של העיר. 

תזונה לפני המרוץ היא תמיד אתגר בחו"ל, בפרט בשילוב עם טבעונות. איתרתי שתי רשתות מזון, אחת מקסיקנית ואחת איטלקית, שבשתיהן יש לי מנה מתאימה להעמסת פחמימות לפני המרוץ והתמקדתי בהן.

מבט על העיר ממתחם האקספו

מעמיס פחמימות

לפני שהגעתי לשיקגו, הטמפרטורות היו חמות למדי, אבל ביום שהגעתי הן התחילו לצנוח, עם תחזית של 7-13 מעלות ליום המרוץ. יומיים לפני המרוץ יצאתי לריצה קלה ואחרונה, ומצאתי את עמי מוקף במאות רצים אחרים. מזג האויר היה קריר מאוד ונעים לריצה, ולמרות הקצב הקל, מצאתי את עצמי מגביר מבלי להתכוון ומגיע למהירויות שבחום הישראלי היו הרבה יותר מאתגרות. לראשונה, הרגשתי מעודד לגבי הסיכויים שלי לעמוד במשימה במרוץ עצמו.

אדריכלות ואמנות סביבתית בשיקגו

יום לאחר מכן התעוררתי ליום שבת השחור. הידיעות מישראל התחילו לזרום, גודל הזוועה רק התחיל להיחשף, והייתי מדוכא מאוד. חוץ מלעבור על אתרי החדשות והרשתות החברתיות, לא יכולתי לתפקד. מהמרחק לארץ, וגם בגלל אופי האנשים שאני עוקב אחריהם רשתות החברתיות, התמונות הבאמת קשות נחסכו ממני, אבל מהתיאורים הגראפיים לא יכולתי להתחמק. מהחדר במלון לא יכולתי לעשות שום דבר מועיל, אבל עדיין היה לי מאוד קשה עם המחשבה שביום הבא אני אמור להתנתק מהאקטואליה ולהתמקד במרוץ. באותו יום שבת, בשעות הצהריים, הלכתי להצגה כי כבר קניתי כרטיסים יקרים מאוד ביום הקודם, וכשישבתי באולם, שקוע בעלילה ובשירים, המציאות בישראל חזרה להזכיר את קיומה מדי פעם, מייצרת תחושה מאוד מבלבלת של חוסר אונים.

אסקפיזם בימים כואבים: המילטון

המרוץ

על הנייר, כדי לגמוע 42.2 ק"מ בפחות משלוש שעות וחצי, צריך לרוץ כל ק"מ בקצב של 4:58. במציאות, ה-GPS בשעון מודד מרחק קצת יותר ארוך, בין אם בגלל שהמסלול בפועל ארוך יותר ובין אם בגלל טעויות מדידה. מניסיון, תוספת המרחק היא סביב 200 עד 400 מטרים. רק בסידני התוספת היתה גדולה יותר (סביב 600 מטרים) אבל שם היתה שגיאה פתאומית מאוד גדולה במדידה, אז אני מתיחס למדידה הזו כמקרה חריג. כדי להתכונן לטווח ביטחון של 400 מטרים נוספים, הקצב צריך להיות סביב 4:55 לק"מ. בנוסף, לרוב אי הדיוקים במדידה מצטברים לאט לאט תוך כדי הריצה, וניתן להעריך אותם תוך כדי המרוץ כשמשווים בין סימוני הק"מ של המארגנים (אם הם שמו אותם במקום הנכון) לבין המדידה של השעון, ולפי זה להעריך את מצבי במרוץ.

ביום שבו אספתי את הערכה באקספו של המאגנים, עברתי בעמדה שמוקדשת לפייסרים (מכתיבי קצב) של המרוץ.  עוד קודם לכן, נטיית הלב שלי היתה לסטות מהאסטרטגיה של המרתונים בפריז ובסידני, ולא לנסות לבנות טווח ביטחון גדול על ידי ריצה מהירה בהרבה מקצב המטרה, פשוט מכיוון מכיוון שהיה לי ספק אם אוכל לעמוד בכך. יתכן שכל העיסוק הזה בשניות בודדות לכאן או ולכאן (4:58? 4:55? מה ההבדל) נראה שולי, אבל קצב ל 4:58 הוא קצב איטי מדי וקצב של 4:50 הוא קצב שאני לא בטוח שאוכל להתמיד בו. השניות הבודדות האלו מצטברות לזמן ניכר לאורך 42 ק"מ, וגם העייפות מכל הגברה זעירה מצטברת ויכולה לעשות את ההבדל בין לסיים את המרוץ כשיש עוד כח או להישאר בלי כח תוך כדי המרוץ.

בעמדת הפייסרים באקספו, הפייסר שאיתו דיברתי אישר שאכן יהיה פייסר לזמן של 3:30 במקצה שבו אתחיל לרוץ. הוא ציין גם שבגלל הבניינים הגבוהים בעיר, יש עיוותים רבים בקליטת GPS ואי אפשר לסמוך עליו. כחלופה, הוא הציע לבדוק את הזמן בכל פעם שעוברים ליד שלט עם ציון המרחק. שאלתי אם השלטים ממוקמים באופן מדויק והוא אמר שכן. ציינתי בפניו שאני רגיל לשיטה המטרית ולא יודע למדוד זמנים במיילים. הוא נתן לי מדבקה עם רשימה של כל הזמנים בהם יש לעמוד (אם הריצה בקצב קבוע) בכל מייל של המרוץ, כדי לסיים בזמן הנדרש, והוסיף שבמקרה שלי, פשוט מדובר בשמונה דקות לכל מייל (או ליתר דיוק, שמונה דקות וחצי שניה). במרוץ יש 26.2 מיילים, ואם אני אסתמך על השילוט, אני פשוט צריך לתזמן שמונה דקות משלט לשלט. בעקבות השיחה, השתכנעתי לדבוק באסטרטגיה של לסמוך על הפייסר ולא על השעון.

ביום המרוץ לקח המון זמן להגיע לאזור הכינוס, לעבור בדיקות בטחוניות, לעבור בעמדת שמירת החפצים, להספיק שירותים ולהגיע בזמן גבולי לאזור הכינוס של המקצה שלי. היה יום קריר עם עננות קלה, מזג אויר אידיאלי למרתון, גם בגלל הקור וגם מכיוון שהעננות היתה צפויה להסתיר את השמש בשעות המתקדמות של המרוץ. נעמדתי קרוב לקבוצת הפייסרים של 3:30, ושמעתי בחצי אוזן, בשל הצפיפות הרבה, את התדרוך שלהם. הם חזרו על דברים שכבר ידעתי (לא לסמוך על GPS, הקצב הוא ממוצע ולא מדויק, תחנות המים ארוכות ולא חייבים להצטופף בהתחלה) וגם את פריט המידע שהיה הכי חשוב עבורי, הם מכוונים לסיים טיפה יותר מהר, כחצי דקה לפני 3:30.

ממתינים להזנקה. תחילה, אופני היד, אחריהם רצי העילית, ואז שאר הרצים מחולקים ללא פחות משתיים עשרה קבוצות לפי זמני העבר שלהם. אני בקבוצה הרביעית, אבל עדיין מדובר בעוד עשרים דקות של המתנה. בינתיים, אני קופא מקור בטמפרטורה של שבע מעלות, ומרגיש שאני שוב צריך לשירותים, אבל אין שום אופציה זמינה. הקבוצה שלנו סוף סוף מזנקת, וברגע שמתחילים לרוץ, אני מתמקם מעט מאחורי אחד הפייסרים, בתוך הדבוקה שעוקבת אחריו. כמה מאות מטרים לתוך המסלול אנחנו נכנסים למנהרה, ושם, בצפיפות של המרוץ, אני נוגע קלות בעקב של הרצה לפני, והיא נופלת.

כשראיתי אותה נופלת, נבהלתי. בצפיפות של מרוצים גדולים יש לפעמים מגע מקרי בין רצים, איבודי שיווי משקל ולעיתים גם נפילות, אבל ממש הופתעתי מזה שהיא נפלה בגלל נגיעה כל כך קטנה. עצרתי וניסיתי לעזור לה לקום, והיה ניכר שהיא לא מצליחה לקום בכוחות עצמה. שאלתי אותה אם היא בסדר, והיא השיבה שלא. ראיתי שהיא גם נחבלה בפנים כשנפלה. בינתיים, רצה נוספת עצרה ועזרה לי לתמוך בה. היא נשענה על שנינו כשלקחנו אותה הצידה ולא הצליחה לעמוד בעצמה. השענו אותה על גדר הבטיחות והרצה השניה אמרה שתחפש עזרה, ומצאה שוטרת במרחק קצר מאיתנו. כשהשוטרת הגיעה, פניתי אליה וביקשתי שתקרא לעזרה רפואית. ראיתי את השוטרת קוראת בקשר וכאן החלטתי, ברגשות מעורבים, לעזוב את הזירה ולנסות להציל את המרוץ שלי. הרגשתי רע מזה שאותה רצה נפגעה בגללי וכנראה כבר לא חזרה למרוץ. מצד שני, עזרתי לה ככל שיכולתי ובשלב הזה היא היתה באחריות השוטרת ולי כבר לא היה איך להיות מועיל בסיטואציה. אחרי המרוץ, יצא לי לספר את הסיפור למספר אנשים ואף אחד מהם לא התרגש יותר מדי כי דברים כאלו קורים במרוצים צפופים, אבל עדיין לא הרגשתי נוח מהסיטואציה ומהאחריות שלי אליה.

כשחזרתי לרוץ, חשבתי שהמרוץ אבוד. הגברתי את הקצב מתוך תקווה שאולי אוכל להדביק את הקצב, אבל השתדלתי לרסן את עצמי כדי לא להישרף מוקדם מדי. כשהשעון דיווח ק"מ ראשון בזמן של 5:44, הופתעתי לטובה. לפי השעון אני בפיגור של פחות מדקה בגלל התקרית הזו, אם כי אני לא יודע איך השעון התמודד עם מדידות מרחקים במנהרה שבה גם התעכבתי. קצת לאחר מכן, שוב הפתעה: אני קולט פייסר לפני. אני בטוח שזה פייסר של קבוצה איטית יותר, אבל מתקרב ורואה שהוא מחזיק את השלט של 3:30. איך זה יכול להיות? הסימון של המייל הראשון מגיע והזמן הוא 8:17, כלומר, אני, וגם הפייסר שקצת לפני, בפיגור של 17 שניות בערך. 

מכאן נצמדתי לפייסר למשך עוד מספר קילומטרים. לדבוקה של 3:30 היו כמה פייסרים, מחולקים לכמה "תתי-דבוקות", אבל התמדקתי באחד מהם שסימנתי אותו בתור הפייסר "שלי". למרות זאת, לא אהבתי שאנחנו עדיין בפיגור קל בזמנים ועקפתי אותו, נצמד לפייסרים בתת הדבוקה שלפנינו. בינתיים, הלחץ לשירותים רק גדל, ואחרי שמונה קילומטרים, נכנסנו לפארק, נעלמו הצופים בצידי הדרך ובמקומם הופיעו שיחים ועוד כמה רצים שניצלו את ההזדמנות להתפנות, והחלטתי שאין ברירה ואני צריך להיצטרף אליהם.

חזרתי לריצה כשאני משוכנע שהפייסר "שלי" עדיין מאחורי. שמרתי על קצב שהוא במעט יותר מהיר מקצב המטרה ובכל פעם שהופיע שילוט של מייל נוסף, כפלתי את מספר המיילים בשמונה והשוויתי לזמן שלי. עד מהרה הדבקתי את הפער, ושוב ראיתי לפני פייסר. התקרבתי וגיליתי שזה הפייסר "שלי", שבדיעבד כן עבר אותי בעצירה האחרונה. מכאן החלטתי להמשיך איתו ולהישאר תמיד קצת מאחוריו. הקפדתי לעבור בכל תחנות השתיה במרוץ כדי לא להתייבש והיו די הרבה כאלו. בכל תחנה קיבלתי כוס חצי מלאה במים, וברובן, אחרי המים, חילקו משקה איזוטוני, וגם ממנו לקחתי. בקצב שבו רצתי לא ממש יכולתי לשתות בנחת ובערך חצי מכל מנה נשפכה עלי, אבל את השאר שתיתי.

המיילים הקתדמו מאוד לאט. מצד שני, היו רק 26 מהם. שלט עם 9 מייל אומר שעברתי יותר משליש מרוץ. משלב כלשהו התחילו גם להופיע שלטים עם המרחק בקילומטרים, מה שעזר לי להתקדם כל פעם "עד השלט הבא", לכל היותר ק"מ אחד בכל פעם ולפעמים הרבה פחות. בינתיים, עם הקור וכל תחנות השתיה, שוב הייתי צריך לשירותים. אחרי שכבר פעמיים הצלחתי לסגור פיגור מהפייסר, האמתי שאוכל לעשות זאת גם בפעם השלישית, אבל פשוט לא היה לאן ללכת. רצנו בעיר, התושבים עומדים בהמוניהם בצדדים, מסתכלים, מעודדים, מחזיקים שלטים, מציעים מים ומזון לרצים (העדפתי לא לקחת שום דבר ממקור לא רשמי). יצא לי לרוץ במרוצים גדולים בחול (ברלין ופריז, וגם סידני שהוא קטן יותר) ולראות את התושבים מעודדים, אבל כאן העידוד היה יוצר דופן ושידר אנרגיה מדהימה כמעט לאורך כל המרוץ.

קצת אחרי 13 מייל, הגיעה נקודת האמצע של המרוץ. לפי הזמן בשעון, יש לי חצי דקה שאני יכול לבזבז על עצירת שירותים... אבל איפה? אחרי בערך מייל נוסף, 23.5 ק"מ בתוך המרוץ, אני קולט שורה של שירותים ציבוריים ניידים מאחורי הקהל וחותך לשם. שוב, אני נאלץ לסגור פערים מהפייסר, והפעם זה כבר מתחיל להיות קשה, אבל בסופו של דבר אני מגיע אליו שוב.

צפוף

אחרי 30 ק"מ אני מנסה להתעודד. נשארה עוד שעה אחת ואחרונה למרוץ. מצד שני, יש אימרה לפיה המרתון רק מתחיל בק"מ ה-30. ק"מ 32, זה המקום שבו התחילו הצרות בסידני וגם בפריז. בינתיים אני בסדר, אם כי השרירים ברגליים מתחילים לכאוב. אני חושש שבכל רגע הם יכולים להיתפס, אבל מנסה להיות חזק מנטלית ובינתיים זה לא קורה. בק"מ ה-34 היתה תחנה של ביופריז, שזה חומר אלחוש שמגיע במשחה (היתה לי דוגמית בכיס) וגם בספריי. ראיתי מרחוק שהתחנה מתנהלת מאוד ביעילות, כמו במרוצי פורמולה 1: רץ יורד מהמסלול לתוך התחנה, המתנדבים מרססים אותו ואז הרץ ממשיך בדרכו. החתלטתי שאני יכול הקריב עשר שניות לטובת העניין, אבל לא ממש הרגשתי הקלה.

עדיין צפוף

הקילומטרים הבאים היו קצת קשים מנטלית. הייתי גבולי מבחינת הקצב (השעון הראה שאני סביב חמש דקות לקילומטר) והפייסר היה עוד לפני אבל המרחק בינינו גדל. לפי הזמנים בשלטי המיילים, הייתי 20 שניות מתחת לזמן המטרה. אם אני אמשיך להיחלש, זה לא יספיק. נלחמתי במחשבות כפירה של ויתור. לראשונה במרוץ, שהיה שטוח למדי על עכשיו, הופיעה עליה. הייתי בלחץ לשידור חוזר של התכווצות השרירים ממרתון סידני, ואכן ראיתי סביבי כמה קורבנות להתכווצות כזו, אבל הפעם לא הייתי אחד מהם. נותרו כחמישה ק"מ והתחלתי להרגיש מעודד יותר. כל שלט נוסף של ק"מ או מייל ציין שהמרחק שנשאר מצטמק באופן משמעותי.

הפער בין המדידה של השעון שלי לשלטי הק"מ הלך וגדל והגיע לכ-400 מטרים בשלב הזה. מכאן, שכשהשעון הראה 40 ק"מ, נותרו לו עוד 2.6 ק"מ (ולא 2.2). מעודד מזה שלא נשאר הרבה, מצאתי כוחות להגביר, ובהדרגה התקרבתי לפייסר. 25 מיילים עברו ואחריו שלט שמכריז על מייל אחרון. אני כבר מחשב בראש את מספר הדקות הבודדות שנותרו לסיום המרוץ. השלט הבא אומר "עוד 800 מטר". בהמשך, "עוד 400 מטר" ואז מופיעה עליה חדה. ידעתי מראש על העליה הזו כי קראתי עליה לקראת המרוץ. היא לא עליה תלולה במיוחד, אבל אחרי 42 ק"מ באמת קשה לעבור אותה. ראיתי רצים שנשברו ועמדו בעליה הזו, אבל אני הייתי ממוקד בלהגיע לסיום. ידעתי שהזמן שלי מספיק טוב שגם האטה בעליה הזו לא תעכב אותי יותר מדי. העליה מגיעה לסיומה והפייסר מסתובב וצועק לרצים שמאחוריו שרואים את קו הסיום. אני חולף על פניו ומגביר בעדינות. קו הסיום מגיע ואני מסתכל על השעון. 3:29:20. עשיתי את זה. מאוחר יותר, הגיעו התוצאות הרשמיות, 3:29:17.

בסיום

סיכום

תכנית האימונים, בקיץ החם והלח, היתה חוויה מאוד קשה ולא מהנה בכלל. רוב התכנית פשוט סבלתי. בתמורה, קיבלתי חוויה מאוד מוצלחת במרתון עצמו, אבל אף אחד לא הבטיח לי מראש שזה יקרה. באותה מידה יכלתי לדעוך במהלך הריצה כפי שקרה לי במרוצים קודמים. הגדרתי את המרתון הזה כ"ניסיון אחרון ודי" לרוץ מרתון מהיר, ואני שמח שלא אצטרך להעמיד את המשפט הזה במבחן. כמובן, ככה אני מרגיש עכשיו, הוכחתי לעצמי שאני יכול ולא צריך עוד מרתון מהיר, אבל אי אפשר לדעת איך ארגיש בעתיד. לפעמים עולות שאלות של "מה היה קורה אם לא הייתי עוצר שלוש וחצי פעמים במהלך הריצה?" התשובה הפשוטה היא שהייתי רץ כל הדרך עם הפייסר ומסיים בערך באותה תוצאה, בלי לדעת שיכולתי לרוץ מהר יותר. פוטנציאלית, התאונה בתחילת המרוץ מצביעה על זה שרצתי בפועל כדקה יותר מהר מהזמן הרשמי, אבל כרגע לא מציק לי שהשיא שלי הוא 3:29 כשהיה יכול להיות 3:28. את העצירות לשירותים אני לא יכול לכמת כי גם נחתי במהלכן וגם הן המחיר של מזג אויר קר ושתיה מרובה, שני גורמים שאני חייב להם את ההצלחה במרוץ. 

הדרך חזרה למלון היתה ארוכה מאוד. הרבה הליכה, המתנה ארוכה בעמדה לשמירה חפצים, שרירים כואבים, אבל אני הייתי מרוצה ולכמה שעות התנתקתי מהמציאות שמחכה לי בחזרה לישראל. גם המסע חזרה לא היה פשוט, אחת מהטיסות שלי בוטלה ומציאת טיסה חלופית דרשה מחשבה יצירתית. אבל לזמן קצר הייתי בעננים: שיא אישי חדש, יותר משש שנים אחרי שקבעתי את הקודם. מחסום ה-3:30 נשבר אחרי כל כך הרבה שנים. פעם ראשונה שאני מסיים מרתון כביש מהיר בהרגשה חזקה ולא בדעיכה. מרתון שמיני ויבשת שישית שאני רץ בה (נותרה רק דרום אמריקה) ועוד איזה מרתון: אחד מששת המיג'ורס, מעל 48 אלף משתתפים, שיא עולם מדהים שנקבע בגברים והתוצאה השניה בטיבה בעולם בנשים.

איפה הם היום? סיכום ראשון לרשימת היעדים

בחודש שעבר חגגתי יום הולדת. בשנים קודמות, בתקופה הזו נהגתי לעבור על רשימת היעדים, לספור כמה יעדים מימשתי בשנה החולפת (שלושה), כמה נותרו (אפס) ואילו מבין היעדים שנותרו אני שוקל לעשות השנה (אף אחד). בינתיים לא הכנתי רשימה חדשה. הקודמת היתה מאוד אינטנסיבית, וכרגע אני לא מעוניין בעוד אחת. יש יעדים שהייתי רוצה לחזור עליהם, אולי באופן קצת שונה, יש מקומות שהייתי רוצה לנסוע אליהם ויש מיומנויות שהייתי רוצה לרכוש, או לשפר, או לשמר. עם זאת, לא רק שאין מספיק יעדים למלא רשימה, הרבה מאוד מהם לא מוגדרים היטב ואין בהם יעדים בומבסטיים כמו ברשימה הקודמת. בנוסף, הפורמט של להתחייב שנים קדימה על הדברים שאעשה לא מתאים לי כרגע. לאשתי גם יש רשימה, ועד עכשיו היא התקדמה בה לא רע, אבל נותרו לה כמה יעדים שדורשים מאמץ, והפשרה שמצאתי לבינתיים הוא לעודד אותה לסיים את הרשימה שלה.

למרות שהרשימה הסתיימה לפני כמה חודשים בלבד, חלק מהיעדים הם כבר בני כמה שנים ומעניין לראות מה קרה איתם. ניסיתי לסווג את היעדים לפי קבוצות, וחילקתי אותם לשש קטגוריות, אם כי יש יעדים שמתאימים ליותר מקטגוריה אחת:

1. יעדים בחו"ל. באופן רשמי יש שלושה כאלו, קמבודיה, אוסטרליה ואנטארקטיקה, אם כי בפועל היו עוד שמונה שבחרתי לבצע בחו"ל אבל המהות שלהם אינה קשורה לנסיעה, ולכן קיבלו סיווג אחר.

2. ספורט. יש שישה יעדים כאלו, החל מאתגר עליות המתח וכלה בריצת מאה ק"מ, אבל שבעה נוספים שקיבלו סיווג אחר הם גם ספורטיביים באופיים, כמו לטפס על הר, או שבוצעו במסגרת ספורטיבית, כמו שילוב של תחרות עם נסיעה לחו"ל.

3. חוויה חד פעמית. עשרה יעדים. על פי רוב, משהו שאפשר פשוט לבצע כאן ועכשיו, או חוויה שאפשר לקנות בכסף. כדור פורח, שומע חופשי בקורס אקדמי כן הלאה. יעדים בהם החוויה היא העיקר, הם תחומים בזמן ויחסית ברור איך לבצע אותם, או ליתר דיוק איך לקנות אותם.

4. מיומנות. שמונה יעדים. מיומנות היא משהו שדרש ממני זמן ללמוד איך עושים אותו, או להשתפר בו עד לרמה מסויימת. לדוגמה: לפתור קוביה הונגרית, כל מיני יעדי בישול ונגינה.

5. אתגר. הקבוצה הגדולה ביותר עם חמישה עשר יעדים. להעז לעשות משהו שאני בהכרח יודע איך ניגשים אליו. לקבל תפקיד של פייסר (מכתיב קצב) במרוץ, להוריד במשקל וגם יעדים פחות שאפתניים כמו לקרוא ספרים, אבל עדיין דורשים מידה של השקעה והתמדה.

6. התנסות. שמונה יעדים.יעדים שהם לא ממש אתגר ולא ממש חוויה. ההתנסות היא חד פעמית אבל לא מדובר במשהו שקונים בכסף ולא בהכרח משהו שישאר חד פעמי. האתגר קיים אבל בעצימות נמוכה, כלומר אין כאן יותר מדי אלמנט של תעוזה או הליכה אל הבלתי נודע, אלא משהו שפשוט נמנעתי ממנו עד היום. כשאני מסתכל על היעדים שסיווגתי בקטגוריה הזו, זה מעין של של "כל מה שלא נכנס בקטגוריות האחרות", למשל לצום ביום כיפור, לקחת חל"ת או ללכת לשיעור היפ הופ.

חלק מהיעדים היו "זבנג וגמרנו" וחלק היו במטרה לעורר בעצמי שינוי. לפעמים, מדובר בהתנסות (לאו דווקא אלו שסייגתי בקטגוריה הזו) מתוך מחשבה שאם ימצא חן בעיני, ההתנסות תהפוך מדבר חד פעמי לקבוע, ולפעמים יש יעדים שמלכתחילה היו משהו חד פעמי אבל הפתיעו אותי באפקט המצטבר שלהם.

יעדים שהלכו כמו שבאו

יש יעדים שבזמן הכתיבה שלהם קיוויתי שתהיה להם השפעה ארוכה טווח, אבל זו לא התרחשה בכלל. יש גם יעדים שלא היו לי מהם ציפיות בכלל, ואכן הם הסתיימו בדיוק באופן הזה, אבל הרשימה הבאה מתמקדת באלו שהיו לי תקוות שהם לא משהו חד פעמי אבל בסופו של דבר זנחתי אותם זמן בסיום השלמת היעד:

התנדבות: התנדבתי במסגרת תכנית מנטורינג, ולאחר שה-mentee שלי מצאה עבודה, נותק הקשר. אני שמח שהיא קיבלה את ה-happy end שלה, אבל מכיון שהיתה מוכשרת מאוד אני נוטה להמעיט בחשיבות החלק שלי. גם העובדה שכל המפגשים היו וירטואליים בגלל הקורונה הקשתה על בניה של קשר בין אישי. לא המשכתי לסבב נוסף של מנטורינג ולא התנדבתי במסגרת אחרת. אני נוהג לספר לעצמי שהעבודה שלי במכללה מתוקצבת (כלומר, שכר לימוד אוניברסיטאי) היא תרומה לקהילה, וזה אפילו נכון: יש לנו בוגרים שבלי המכללה כנראה לא היו מגיעים לאן שהגיעו, אבל בשורה התחתונה עבודה איננה באמת התנדבות.

טיול בשביל ישראל: כשכתבתי את היעד חשבתי על טיול סטנדרטי עם קמפינג או אכסניה בלילה, בפועל היה מדובר בטיולי ריצה. בפעם הראשונה נעזרנו הרבה במכוניות לצורך הלוגיסטיקה. בפעם השניה הקמפינג היה בתחילת הטיול ולא באמצע. בקיצור, אני מרגיש שטיפה תחמנתי את היעד הזה כשהדבקתי אותו לריצות על שביל ישראל שהיינו עושים בכל מקרה. ממאז ועד היום, על שביל ישראל, בשביל אחר או אפילו בחו"ל, הטיולים שלי היו מותאמים לכל המשפחה ולא נמשכו יותר מיום אחד.

שיעור היפ הופ: הלכתי, ניסיתי, ניסיתי להתמיד אבל לא נהנייתי. הייתי גרוע וזו אחת מהסיבות שלא נהנייתי, וברור לי שאם הייתי מתמיד הייתי נהיה פחות גרוע, אבל בעצם למה לי? לא הרגשתי שיש מה שמחזיק אותי בתחום הזה כשאני לא נהנה ממנו. העובדה שבתחומים אחרים בחיים הצלחתי להתמיד גם אם לא הייתי טוב ישר על ההתחלה יצרה אצלי דילמה. מצד אחד, אולי עוד שבוע ועוד שבוע והכל יסתדר. מצד שני, לא חייבים להצליח בכל דבר, ומותר לי לוותר לעצמי מדי פעם. אחרי שיעור אחד קשוח במיוחד והתיעצות ארוכה עם המדריך החלטתי לצערי שהפעם, זה לא זה.

לדבר בישיבה של בעלי מניות: יעד מוזר שהצטערתי בדיעבד שכללתי אותו, ולכן אני לא ממש מרגיש אשם שסידרתי לעצמי חיים קלים בכדי לסיים אותו, ופשוט שאלתי שאלה בשיחת ועידה ולא בפגישה פיסית. גם הקורונה לא ממש אפשרה אחרת. המחשבה מאחורי היעד היתה שאהיה יותר מעורב בדברים שאני משקיע בהם, וזה לא קרה. לפחות למדתי שאין לי את הסבלנות שנדרשת כדי להתעמק כפי שרציתי, ועדיף לי להשקיע בתחומים שממילא דורשים ממני פחות מעורבות.

רכיבה על אופניים: הרכיבה הבודדת אך הארוכה היתה אמורה להכניס את האופניים לחיי, בין אם כספורט נוסף או כדרך להתנייד. בזמן הסגרים של הקורונה היתה תקופה שבה האופניים אפשרו לי להתנייד בזמן שהיה מותר להתרחק מהבית רק לצורך פעילות גופנית, אבל בסופו של דבר נטשתי אותם. אני נוטה לתרץ את זה בהיעדר תשתית מספקת שתאפשר לי רכיבה בטוחה, אבל גם חלק מהאשם עלי.

ללכת לקורס כשומע חופשי: במסגרת היעד לקחתי שני קורסים, אחד במדעי הרוח/החברה והשני באומנות, ומאוד נהנייתי, אבל לא חזרתי על החוויה שוב. אולי עוד יקרה בעתיד, אני מקווה שכן.

ללכת לפסטיבל מדע בדיוני / פנטזיה: קיוויתי לאיזשהי סגירת מעגל עם הילד שבי, ובעיקר גיליתי שגם הילד שהייתי כנראה לא היה מתחבר לזה יותר מדי. אני שמח על הניסיון, כי למדתי משהו על עצמי, גם אם היה שונה ממה שציפיתי

את היעדים האלו הגדרתי באופן שמאפשר לי לסיים אותם בזמן קצוב, אם כי קיוויתי שאמשיך לעסוק בהם עוד הרבה מעבר. בזמן כתיבת היעדים לא רציתי להפיל על עצמי העתידי התחייבות משמעותית מדי שלא ארצה להתמיד בה, ואכן ניצלתי את "נקודת היציאה" שסידרתי לעצמי. היעדים האלו מצטרפים לעוד הרבה יעדים שמלכתחילה חשבתי עליהם כמשהו חד פעמי (וכך הם נשארו) אבל לשניים מהם גם מגיע מקום כבוד ברשימה הזו:

לכתוב ערך בויקיפדיה ולכתוב משחק מחשב. שני היעדים האלו דרשו ממני השקעת זמן ניכרת, ובסיומם בהחלט קיוויתי שיהיה המשך כלשהו, אבל הזמן עבר וההמשך לא הגיע. כמו הרבה אנשים, אני יכול להשתמש בתרוץ של "אין לי זמן", וזה אפילו נכון במידת מה, אבל הסיבה שאין לי זמן היא שאני מעדיף לעשות איתו דברים אחרים. עובדה שהיה לי זמן להשקיע באותם שני יעדים כל עוד לא השלמתי אותם, ולאחר שסימנתי אותם ברשימה שלי, הזמן שלי מתועדף למשהו אחר.

הסיכום מתארך, ולכן החלק הראשון יסתיים פה. בהמשך, סקירת היעדים שהשאירו חותם.

בין שתי ערים

כשאני מספר לאנשים שאני מתאמן למרתון שיקגו, יש שני סוגים של תגובות אופייניות. אלו שפחות מתמצאים בעולם הריצה שואלים אותי לאיזה מרחק אני מתכוון לרוץ. "במרתון יש רק מרחק אחד", אני עונה באכזבה כשאני מגלה שהוונדטה שלי לחנך את הציבור שהמילה "מרתון" היא לא מילה נרדפת למרוץ נכשלה ואינה מתקדמת לשום מקום. אני מבין את זה שהציבור הרחב לא אמור להכיר פרטים טכניים של תחביב שלי שהוא אינו שותף לו, אבל פרט המידע שנקרא "איזה מרחק זה מרתון" הוא משהו שהייתי בטוח שהוא common knowledge, ואני מתאכזב מחדש כל פעם שאני מגלה שממש לא. שימו לב שלא כתבתי כאן את התשובה לשאלה, "איזה מרחק זה מרתון", כי אתם יודעים את התשובה. אתם יודעים אותה כי זה משהו שכולם יודעים. ואם אתם לא יודעים, תבדקו, ואז תחזרו לפה. בדקתם? יופי. עכשיו באמת כולם יודעים.

לוגו מרתון שיקגו

הסוג השני של התגובות מגיע מאנשים ששותפים לתחביב של ריצה למרחקים ארוכים. הם מתפעלים מהעובדה שהמרתון בשיקגו ומתמיאים לי על זה שהצלחתי להתקבל. שוב, בצער, אני נאלץ לתקן אותם שהם חושבים על בוסטון. הצער הוא הפעם לא על הטעות שלהם, שדווקא נובעת מרצון לא מוצלח להפגין ידע, אלא מהעובדה שבאמת הייתי שמח להחליף את שיקגו בבוסטון, אבל זה לא עומד על הפרק. המרתונים בשיקגו ובבוסטון הם שניים מבין ששת המרתונים המפורסמים בעולם שנקראים "ששת המייג'ורס". האחרים מתקיימים בניו יורק, לונדון, ברלין וטוקיו. הם נהנים מאיזשהי הילת יוקרה ולכן הרצים בטופ העולמי מעדיפים לרוץ בהם. את המעמד שלהם אפשר להקביל לארבעת טורנירי הגרנד סלאם של הטניס. יש עוד תחרויות אבל קיים מנגנון של היזון חוזר שגורם לכך שאלו נחשבים יוקרתיים יותר, לכן הטופ של הטניסאים בעולם מתחרים בהם, מה שמעלה את היוקרה שלהם עוד וחוזר חלילה.

להבדיל מתחרות טניס, במרתון יכולים להשתתף המון אנשים, אפילו עשרות אלפים. במייג'ורס הביקוש הוא אפילו גדול יותר מההיצע, ולכן לא כל אחד יכול להתקבל. רצי עילית שמציגים תוצאה עדכנית ממרתון אחר יכולים לקבל הזמנה למרוץ. כל השאר מתחרים על מספר מקומות מוגבל שמחולק בין סוכנויות נסיעות, רצי צדקה, קומבינות שונות ובעיקר מקומות שמוקצים בהגרלה, שזו היתה הדרך שלי לקבל כרטיס לשיקגו.

מרוץ המרתון הראשון בזמנים המודרנים נערך במשחקים האולימפיים הראשונים באתונה, בשנת 1896. בניגוד להטפה שלי מתחילת הפוסט, המרחק שרצו הרצים היה קצר מהתקן המקובל היום, שהתגבש כמה שנים מאוחר יותר. שנה לאחר מכן נערך מרתון בבוסטון, ומאז, למעט שנת הקורונה, הוא מתקיים בכל שנה והוא המרתון השנתי הותיק בעולם.

לוגו מרתון בוסטון

מבחינת רישום, מרתון בוסטון הוא חריג בנוף ואין בו הגרלה (אם כי חלק מהמסלולי קבלה האחרים עדיין קיימים). רוב הקצאת המקומות היא לפי תוצאה של הרץ ממרוץ קודם. מכאן שהרף הנדרש להתקבל הוא פחות מחמיר מהרף שקובע מהם רצי עילית, אבל עדיין מדובר בתוצאה מהירה מאוד. למעשה, עמידה ברף אינה מבטיחה השתתפות אלא רק מאפשרת רישום ראשוני, ולאחר שהמארגנים בדקו את הבקשות וראו כמה נרשמים יש, נקבע רף קבלה חדש, שהוא לרוב מעט מהיר יותר, בדרך סביב שתיים או שלוש דקות.

רף הקבלה הזה נקרא Boston Qualifier, והוא נחשב למעין תו תקן של מצויינות. רץ חובב כנראה לא יהפוך להיות רץ עילית, אבל יש רצים חובבים שיש להם Boston Qualifier והם נבדלים מפשוטי העם שאין להם. כיום, הרף לגברים עומד על שלוש שעות, שזו תוצאה שלא אשיג לעולם. עם זאת, ככל שהרץ מבוגר יותר, יש רף נמוך יותר. לקבוצת הגיל שלי, מספיק להציג תוצאה של 3:20 (כאמור, זה לא מבטיח קבלה, רק רישום ראשוני). על פניו, זו כבר תוצאה שלא כל כך רחוקה מהשיא שלי. קצת יותר מעשר דקות הפרש. מצד שני, עשר דקות זה המון, ויעידו הנסיונות שלי לשפר בכחצי דקה את השיא שלי מלפני שש שנים, שעדיין לא צלחו.

דרך אחרת להגיע לבוסטון היא פשוט להמתין לשנת 2031. הגיל יעשה את שלו, אני אחליף שתי קטגוריות גיל ותוצאת השיא שלי תהיה מספיק טובה, חוץ מזה שהיא כבר עכשיו מזמן לא בתוקף ואצטרך לשחזר אותה לכל המוקדם בשנת 2029. שש שנים זה המון זמן ואין שום וודאות שהכושר שלי יהיה באותו מקום שהוא נמצא היום. מצד שני, לפני שש שנים לא האמנתי שהיום אהיה בכושר שאני נמצא בו עכשיו. בוסטון היא לא באמת מטרה שאני מכוון אליה, אבל אם הנסיבות יסתדרו זה בהחלט יהיה נחמד לפחות להשיג Qualifier, גם אם לא להשתתף במרוץ. אפילו יותר מנחמד.

 

לחיים!

עברו כשבע שנים מאז למדי בעל פה מדריך לפתירת קוביה הונגרית, מה שהיה היעד הראשון והנה, רשימת היעדים הגיעה לסיומה. על הנייר נותרו לי יותר משנתיים עד גיל חמישים, שנקבע בתור תאריך היעד לסיום, אבל כבר מזמן החלטתי לזרז את הקצב ולסיים את הרשימה מהר יותר. היעד הלפני האחרון תועד כאן לפני כחודש, אבל רשמית הוא הושלם כבר לפני כמעט חצי שנה. בזמן הזה בעיקר חיכיתי לרגע הנכון להכריז על סיום הרשימה ביעד מספר 44 ברשימה שהושלם באופן סמלי כיעד החמישים והאחרון: לטעום אלכוהול שיושן לפחות חמישים שנה.

עד כמה שאני זוכר, הבחירה להוסיף את היעד הזה לרשימה היתה רעיון מקורי שלי, ובלי סיבה מיוחדת. הרעיון נראה נחמד וזה הספיק כדי להוסיף אותו לרשימה. לפני המיקום הנמוך שלו (44), זה כנראה היה בשלבי הכתיבה האחרונים כשכבר התקשיתי למצוא רעיונות ליעדים. לאחר מכן, כשיצא לי להקדיש מחשבה לגבי ביצוע היעד הזה, התברר שאני לא היחיד שחשב על משהו דומה. חמישים יעדים, גיל חמישים וגם האלכוהול בן חמישים. הקונספט של בקבוק אלכוהול כמתנה ליום הולדת עגול, כשגיל הבקבוק כגילו של החוגג כבר נהגה על ידי אחרים. במקור, סתם חשבתי על זה כעוד חוויה, אבל אחרי המחקר הקטן שלי החלטתי שהרגע הנכון לביצוע היעד יהיה חגיגות סיום הרשימה. אז נכון, אני לא בן חמישים, אבל כפי שתראו בהמשך, גם האלכוהול לא בדיוק בן חמישים.

למי שאינו מתמצא באלכוהול, ומתברר שיש כמה כאלו, יש שתי אפשרויות מרכזיות ליעד כזה. הראשון הוא בקבוק יין אדום, ואז ספירת השנים מתחילה ברגע שהוא נכנס לבקבוק, והוא ממשיך להתיישן בכל יום שעובר. האפשרות השניה היא ויסקי, ואז סופרים את השנים השנים בהן הוא מתיישן בחבית, והספירה מפסיקה כשהוא עובר מהחבית לבקבוק. יין מתקלקל זמן קצר אחרי פתיחת הבקבוק. אם הוא לא נשמר כמו שצריך, הוא עשוי להתקלקל עוד לפני שהבקבוק נפתח. לעומתו, ויסקי נשמר פחות או יותר לנצח. אף שביעד שלי כתבתי במכוון "אלכוהול" בלי להתחייב לסוג המשקה, האינטואיציה הראשונית שלי היתה לכוון לויסקי, ובמהשך העמדה שלי רק התחזקה.

נותרה השאלה, מי מגיש את אלכוהול כזה? אני בטוח שיש תשובה לשאלה, אבל אני לא מתמצא בתחום. די מהר עלתה המחשבה שאולי יותר פשוט לקנות את הבקבוק לעצמי. במקומות שמגישים אלכוהול, יש לרוב פרמיה משמעותית בתמחור ובמחיר של 3-4 כוסיות אפשר לקבל את כל הבקבוק. אם הבקבוק יהיה ברשותי תהיה בחירה מוחלטת מתי ואיפה לפתוח אותו, וגם אוכל לשמור את שאר הבקבוק לעצמי.

חיפוש ברשת הוביל אותי לחנות הבריטית Master of Malt שהציעה לא מעט אפשרויות במגוון גדול של מחירים. אני לא מבין גדול בויסקי, ואם נודה על האמת, זה טעם נרכש ואת הטעם של חלקם אני מעדיף לא לרכוש. מהסיבה הזו, בחרתי באסטרטגיה של לא לקנות את הבקבוק הכי זול אלא את זה שעולה רק טיפה יותר ממנו. מפה לשם, התקבעתי על הבקבוק הזה, ויסקי בן 52 שנה. החנות עושה משלוחים לישראל אבל קצת חששתי שהוא יתקע במכס ולכן ניצלתי את העובדה שאשתי נסעה ממקום העבודה שלה ללונדון ושלחתי את הבקבוק אליה למלון. היא מספרת שלשלוח את המזוודה עם הבקבוק לבטן המטוס היתה חוויה מלחיצה ביותר, אבל בסופו של דבר הוא הגיע בשלום לישראל. כל זה, אגב, קרה ב-2017, לפני כשש שנים. מאז הבקבוק ממתין לרגע הנכון. בעוד כשבוע אנחנו נוסעים, כמשפחה, ללונדון, ועדיין אפשר לקנות בקבוק זהה מאותה סדרה באותה חנות, אם כי המחיר עלה מעט.

Sovereign 52 years

ארבעים ותשעה יעדים הסתיימו כבר לפני כחצי שנה, אבל התיעוד שלהם בבלוג היה בפיגור. היתה הנסיעה למרתון במרוקו וגם עזבנו את הבית לתקופה ארוכה בשל שיפוץ. לאחרונה חזרנו לביתינו ואתמול, לרגל החג, כבר הזמנו אורחים. זו לא בדיוק היתה חנוכת בית מכיוון שעדיין ישנם מספר פריטים חסרים ומספר תיקונים, אבל זה תהליך שאף פעם לא מסתיים ממש. בכל אופן, זה היה מועד מתאים להכרזה על סיום הרשימה ולפתיחת הבקבוק.

לחיים

לטעמי לפחות, הבקבוק לא אכזב. מכיוון שבכל זאת בחרתי את אחד הבקבוקים הזולים ביותר שאפשר להשיג בקטגוריית הגיל של 50 פלוס, קצת חששתי ממה שאקבל. כאמור, ויסקי זה טעם נרכש, אבל את הטעם שלו אהבתי. מצד שני, באותו מחיר אפשר לקבל עשרה או חמישה עשר בקבוקים של מותג זול שאני גם אוהב, כך שכנראה הבקבוק הפתוח ימתין לארועים מיוחדים בלבד.

מה עכשיו? כתבתי בעבר רשימה על היום שאחרי סוף הרשימה ובעיקר על הכוונה להוריד הילוך בכתיבה כאן, מה שכבר קרה בפועל. אני רוצה לכתוב סיכום (כנראה יותר מאחד) על המסע שעברתי על הרשימה הזו, מכמה היבטים. אני מקווה שזה יעזור לי להחליט אם לכתוב רשימה חדשה או לחשוב על פורמט אחר. יש את המרתון בשיקגו שאכתוב עליו כאן ואולי גם על ריצות אחרות, אם כי הריצות המעניינות לכתיבה הן בעיקר בשטח ולפחות בתקופה הקרובה צפויות פחות כאלו. זהו לא פוסט פרידה אלא פוסט שמציין נקודת דרך משמעותית. תודה לכל העוקבים, ספורים ככל שהייתם. נתראה בפוסט הבא.

המטרה: שיקגו

מרתון שיקגו הוא אחד מששת ה"מייג'ורס", כלומר המרתונים הנחשבים בעולם. מי שאינו רץ עילית צריך להירשם כמעט שנה מראש ולקוות ששמו יעלה בהגרלה. סיכויי הזכיה אינם מפורסמים אבל השמועה אורת שבניגוד למרתונים בניו יורק ובלונדון אליהם מתקבלים אחוזים בודדים מהנרשמים, בשיקגו הסיכויים גדולים יותר. נרשמתי, המתנתי כחודשיים, ובדצמבר הגיעה הבשורה שזכיתי בגורל (כתבתי על כך בזמן אמת כאן). נשאר לקנות כרטיס טיסה לחודש אוקטובר, להזמין מלון ו...לרוץ. המרתון הזה גם יהיה הראשון שלי בצפון אמריקה ובכך אגיע לשש יבשות בהן רצתי מרתון.

כשנרשמתי להגרלה, הרהרתי בתוכנית הריצה שלי למרתון הזה. בשנים 2016-2017 הייתי בנקודת שיא ביכולת הריצה שלי, וקבעתי שיאים אישיים שחשבתי שלא אשפר יותר. התאמנתי אז יחסית הרבה והרגשתי שמיציתי את הריצות המהירות. עברתי גם לריצות אולטרה ולא עשיתי אימונים ייעודיים למרחקים הקצרים יותר. לפני כשנתים קיבלתי הפתעה משמחת: ירדתי במשקל וגיליתי שאני יכול שפר את תוצאות העבר יחסית בקלות. באותו זמן המרוצים טרם התחדשו בגלל הקורונה, אבל ברגע שהם חזרו, שמתי לעצמי יעד לשפר באופן רשמי את השיאים שלי בכל המרחקים. על התהליך הזה כתבתי לא מעט בבלוג הזה.

המרחק האחרון שנותר לשפר הוא המרתון. על הסטוריית המרתונים המהירים (יחסית) שלי כתבתי בעבר, אז הנה תקציר: בשנת 2017 רצתי את המרתון השני בפריז וסיימתי בתוצאה 3:30:35. זה היה שיא אישי אבל הייתי מעט מאוכזב מכיוון שפספסתי במעט את הזמן הכמעט עגול של שלוש שעות וחצי. את המרתון עצמו סיימתי בקושי רב ואחרי שחציתי את קו הסיום הייתי במצב פיסי ירוד. למרות האכזבה מהפספוס בתוצאה, לא התכוונתי לנסות לאתגר את התוצאה הזו שוב. הזיכרון של הקשיים באימונים הארוכים ושל הקילומטרים האחרונים במרתון עצמו היו משהו שלא רציתי לחוות שוב. 

לפני שנה, כשנרשמתי למרתון סידני, שיניתי את דעתי. חשבתי שאני יכול די בקלות לשפר את התוצאה שלי. בחודש לפני המרתון עשיתי ריצת ניסיון של 39 ק"מ, רק קצת פחות מהמרחק המלא, וסיימתי אותה מעודד. המרתון עצמו לא הלך כמתוכנן. כשעשרה קילומטרים לסיום חוויתי התכווצויות שרירים שהכריחו אותי להאט. ברגע שהבנתי שאין סיכוי לשבור את השיא, החלטתי לעבור לקצב קל כדי להגיע לקו הסיום במצב סביר.

ברגע שהגיעה התשובה החיובית משיקגו, עלתה הדילמה האם לנסות שוב, או לוותר מראש ולרוץ את המסלול בקצב קל. מצד אחד, לא הייתי בטוח כמה מוטיבציה יש לי לנסות שוב, להתאמן שעות ארוכות ולקחת את הסיכון ששוב אתפרק עשרה קילומטרים מקו הסיום ושכל המאמץ ירד לטמיון. מצד שני, אני לא כל כך אוהב להרהר בזה, אבל כמה הזדמנויות עוד יהיו לי? אני עדיין יכול לנצח במרדף אחרי הגיל שלי, אבל ברור לי שבסופו של דבר הגיל ינצח. בשנת 2024 כנראה ארצה להשלים את היבשת השביעית (דרום אמריקה) והתכנון כרגע הוא לא למרוץ מהיר שם, אז אחרי שיקגו לא תהיה הזדמנות נוספת בטווח בזמן הקרוב.

בתקופה האחרונה ארעו שני ארועים שדחפו את המטוטלת לכיוון הויתור. ראשית, עליתי קצת במשקל. לא, לא השמנתי, עליתי בעיקר במסת שריר, אבל במבחן התוצאה אני כבד יותר. התחלתי להוסיף אבקות חלבון לתזונה שלי ובתוך זמן קצר עליתי את רוב המשקל שאיבדתי מיד לאחר המעבר לטבעונות (עם זאת, נראה שהמשקל התיצב לאחרונה). את השינוי בתזונה עשיתי אחרי שהרגשתי שבמשך תקופה ארוכה, התוצאות שלי בקרוספיט תקועות במקום, ובאמת יחד עם העליה במשקל יש עליה בתוצאות, כך שאני מרוצה. המחיר הוא שאיבדתי את היתרון היחסי שהיה לי ביחס לעצמי משנת 2017, מה שאפשר לי לרוץ מהר יותר.

האירוע השני היה המרתון במרוקו. התקשיתי בו מאוד והלכתי חלקים ניכרים ממנו עם שרירים תפוסים. סיימתי אותו במצב קשה וקצת בטראומה. הרגשתי שבאותו מרוץ התקרבתי יותר מדי לקצה ושאני לא רוצה להעמיד את הגוף שני באתגרים כאלו יותר. התחלתי להרהר האם במקום שעבודת הכח בקרוספיט תהיה אימון משלים לריצה, להפוך את הסדר והריצה תהיה אימון משלים לקרוספיט. אני חושב שבכל מקרה זה הכיוון שאליו הדברים הולכים, אבל השאלה היא האם סדר העדיפיות שלי משתנה כבר עכשיו.

בחודש שעבר דיברתי עם נעמי, אחת משני המאמנים שלי, על המרתון ועל הדילמה האם לנסות לכוון לשלוש שעות וחצי או לוותר. היא היתה משוכנעת שהדבר אפשרי, למרות שאני לא רוצה לוותר על הקרוספיט. תוכנית למרתון נמשכת לרוב כארבעה חודשים, אבל מכיוון שבתקופה האחרונה רצתי רק שלוש פעמים בשבוע ובעיקר ריצות קלות, ביקשתי להתחיל באימונים ייעודיים חודש קודם. בשבועיים האחרונים אני בתכנית אימונים די קשוחה. חמישה אימוני ריצה בשבוע, רובם בקצבים לא קלים ובנוסף גם אימוני קרוספיט. בתכניות עבר כבר יצא לי לרוץ מרחקים מצטברים ארוכים יותר, אבל לקראת סוף התכנית וממש לא בשבועיים הראשונים, ובוודאי לא במקביל לספורט נוסף. בינתיים, אני בהחלט מרגיש את העומס ומרגיש פחות מהיר ממה שהייתי לפני שנה. יש חמישה חודשים לשנות את המצב.