חמישים יעדים עד גיל חמישים - הרשימה המלאה

רשימה מרוכזת של כל היעדים, כולל הפניות לפוסטים הרלוונטים. הרשימה מסודרת לפי סדר השלמת היעדים, המספר בסוגריים מציין את הסדר ברשימה המקורית, שהוא בקירוב, הסדר בו היעדים נכתבו ברשימה.

1. לסדר קוביה הונגרית בלי עזרה (38), 09/07/2016.
2. לבקר במקדש אנגקור ואט בקמבודיה (1),  16/02/2017.
3. לעשות 20 עליות מתח (39), 26/03/2017.
4. לצפות באודיסיאה בחלל, עד הסוף (34), 13/06/2017.
5. להכין סטייקים על הגריל (26), 03/07/2017.
6. לעבור טיפול ברפואה אלטרנטיבית, כמו דיקור (46), 10/08/2017.
7. שבוע בלי חדשות ובלי פייסבוק (35), 13/08/2017.
8. לטוס במסוק (21), 15/08/2017
9. ללכת למופע של ה-WWE. וואו. (4), 20/08/2017
10. לצום ביום כיפור (36), 30/09/2017
11. ללכת לפסטיבל מדע בדיוני / פנטזיה (24), 08/10/2017
12. להיות פייסר במרוץ (27), 11/11/2017
13. לשים דיבל בקיר בטון (22), 04/12/2017
14. להשתתף במרוץ מכשולים (30), 15/03/2018
15. לקנות חפץ במכירה פומבית בלפחות $1000 (12), 19/03/2018
16. ללכת לקורס אקדמי באומנות כשומע חופשי (20), 21/06/2018
17. ללכת לספא (29), 18/8/2018
18. לבשל משהו חדש (42), 26/03/2019.
19. לעשות 50 שכיבות סמיכה (40), 01/04/2019.
20. לטפס על הר בגובה 1000 מטר לפחות (חלק א', חלק ב') (47), 12/08/2019.
21. לעשות אולטרה מרתון (100+ ק"מ) (7), 21/11/2019. לקריאת כל הפוסטים בדרך הארוכה לשם.
22. לשבור משהו בכוונה (פטיש בטלוויזיה, וכו') (32), 29/12/2019. פוסט נוסף בנושא.
23. לקרוא עשרה ספרי ספרות יפה (25), 23/01/2020.
24. לקבל רשות דיבור (כולל שאלה) בישיבה של בעלי מניות של חברה בורסאית (16), 19/03/2020.
25. לכתוב ערך בויקיפדיה (6), 22/04/2020.
26. לאפות משהו (כמו עוגה) (43), 21/05/2020.
27. טיול בשביל ישראל עם לפחות לילה אחד בשטח (כולל אכסניה, מלאך שביל) (9), 25/06/2020. היה עוד אחד כזה, קצת אחרת.
28. להיות טבעוני במשך שבוע (13), 22/08/2020.
29. למכור ב-ebay משהו (31), 24/09/2020.
30. לגדל צמח או תבלין שישרוד 6 חודשים (48), 27/09/2020.
31. לרכב על אופניים 100 ק"מ ביום אחד (18), 28/09/2020.
32. לראות את טרילוגיית הסנדק (37), 02/10/2020.
33. לנגן באופן סביר יצירה מוכרת לפסנתר (33), 02/10/2020.
34. להוריד אחוזי משרה, לקחת חל"ת, להחליף תפקיד או להפסיק לעבוד (50), 18/10/2020.
35. ללכת למכון כושר, לפחות פעם בשבוע, 40 שבועות בשנה (14), 25/10/2020.
36. להשיג בטן שטוחה, ליום אחד (41), 27/11/2020.
37. לכתוב משחק מחשב (ב-unity, או משהו בסגנון, ברמה של tutorial פלוס) (8), 06/01/2021.
38. לצפות בסדרה בבינג', לפחות 40 פרקים בעשרה ימים (11), 19/02/2021.
39. להשתתף באירוע ספורט שאינו ריצה (חלק א', חלק ב', חלק ג') (23), 28/03/2021. בהמשך, היה עוד אירוע נוסף.
40. להתנדב למען אנשים, לפחות פעם אחת (5), 14/06/2021.
41. לטוס בכדור פורח (45), 15/08/2021.
42. להשתתף במרוץ מחופש (28), 10/09/2021. פעם אחת לא הספיקה.
43. לראות את הזוהר הצפוני או את אנטארקטיקה (2), 17/12/2021. לקריאת כל הפוסטים על הדרך לאנטארקטיקה.
44. ללכת לשיעור אירובי, זומבה, היפ הופ או משהו דומה (15), 27/03/2022.
45. לשחק משחק אסטרטגי כמו Civilization לפחות 4 ימים רצופים, 5 שעות ביום (10), 04/04/2022
46. ליזום מפגשים עם חמישה אנשים שלא הייתי בקשר איתם שלוש שנים (19), 31/07/2022
47. לאכול במסעדה עם כוכב מישלן (49), 17/08/2022
48. לטייל באוסטרליה או בניו זילנד (3), 23/09/2022
49. ללמוד גיטרה חשמלית (לפחות 5 שיעורים, כולל אונליין / יוטיוב) (17) 07/12/2022.
50. לטעום אלכוהול שיושן לפחות 50 שנה (44), 25/05/2023.

עוד תמונות מאנטארקטיקה

תמונות המרוץ המקצועיות בידי, ואני מפרסם אותן כאן. על פי הנחיות המארגנים, לא ניתן לעשות שימוש מסחרי מבלי לבקש רשות (אם זה רלוונטי, פנו אלי לפרטים). יש כמובן תמונות נוספות, אני סיננתי לפי תמונות שאני מופיע בהן. הקרדיט לכל התמונות הוא ל- Mark Conlon / Antarctic Ice Marathon.

אני מעריך שהפוסט הזה סוגר את הפרק של אנטארקטיקה, מבחינת הבלוג. חוץ מהזכרונות ופידבקים שאני עדיין מקבל מאנשים, פה ושם, נותרה קבוצת הוואצאפ שרוב חברי המסע חברים בה. למדתי ממנה שכל המסע הזה היה בספק, ורק באוקטובר האחרון, כחודשיים לפני הנסיעה, החברה הלוגיסטית נתנה אור ירוק לצאת לדרך. עכשיו, תוך כדי גל נוסף של קורונה, אין ספק שזה פלא שהמסע הזה הצליח להתקיים בעת הזו.

חמש עשרה דקות של תהילה

שבועיים עברו מהמרתון, ונראה שהחגיגה הסתיימה, אבל איזו חגיגה זו היתה! זה התחיל עוד בשדה התעופה בסנטיאגו, בהמתנה ארוכה לטיסה לסאו פאולו, משם אטוס לפרנקפורט ומשם לישראל. תוך כדי ההמתנה קיבלתי פניה בפייסבוק, ואחרי שעתיים התחברתי בזום לראיון בתכנית "מגרש פתוח" בערוץ ספורט5.

הגעתי לישראל, ומשם פולו-אפ לכתבה בשוונג, שנערך דרך הוואצאפ. קיבלתי שאלות, עניתי עליהן, שלחתי תמונות, והכתבה עלתה באתר, בעברית ובתרגום לאנגלית.

בינתיים, פניה מתחקירנית של תכנית הבוקר בערוץ 13. האייטם עצמו התעכב בכמה ימים ועד שהגיע, הספקתי להתראיין טלפונית בגלי צהל בתכנית נכון להבוקר (ליד הנגן, גללו למטה לאייטם האחרון). למחרת, המאמנים שלי, נעמי ורוני, אירחו אותי באולפן רדיו סול לתכנית שלמה שמוקדשת רק לי. הפעם הגעתי ממש לאולפן עצמו, ואין ספק שזו היתה החוויה הביתית ביותר.

יום לאחר מכן, התקיים הראיון בתכנית הבוקר של ערוץ 13. שימו לב, נדרש להוריד חוסם פרסומות, אם יש לכם, ולצפות בפרסומת, לפני שהקטע מתחיל. מכיוון שהראיון היה באולפן, היה מוזר לראות את "פס הייצור" של המרואיינים בפעולה. לפני, הכבאי שפינה את הבנין בחולון לפני שהתמוטט, אחרי, מיקי חיימוביץ'. רגע לפני הראיון, הפוקוס עלי, מתעניינים בי, ברגע שיוצאים למבזק חדשות הקונטרול מסמן לי לצאת וכל הנוכחים כבר באייטם הבא. נראה שבכך נחתמו 15 דקות התהילה שאנדי וורהול הבטיח לי, והגיע הזמן לחזור למציאות.

בנוסף, סרטון המרוץ יצא, והוא מופיע כאן בהמשך. לא רואים אותי מהפנים, אבל ב-1:01, בסצנת הזינוק, אפשר לראות אותי עם מספר החזה 1. בהמשך, בתמונת רחפן של הדבוקה המובילה במרוץ, אני נמצא בחלק האחורי של הדבוקה, אם כי הצילום מרחוק ואי אפשר באמת לזהות מישהו שם. לקראת הסיום, 2:23, הרגע הגדול.

Antarctic Ice Marathon 2021 (Official Video) from Global Running Adventures on Vimeo.

מאז שחזרתי אני מקבל די הרבה פידבקים. הרוב הם מהסוג הצפוי של "איך היה?" ו"כל הכבוד". היו מספר קטן של פניות של אנשים שמתעניינים במסעות לאנטארקטיקה ורצו לקבל מידע. הסוג האחרון מגיע מאנשים שמציינים איזו השראה המסע שלי מעורר בהם. אני מודה שאני קצת נבוך מהמחמאות האלו. בסוף סרטון המרוץ, המרואיין, ג'ורדן ווילי, שהוא הרפתקן שמסעות האקסטרים שלו מתועדים בתכנית טלוויזיה בריטית, פותח משפט בהצהרה "I've been very fortunate to travel most of the world". אז במקרה שלי, טרם יצא לי לטייל ברוב העולם, אבל גם אני חש שאני בר מזל שיכולתי לעשות את המסע הזה, אותו עשיתי בשביל עצמי, מבלי לחשוב על אימפקט אפשרי על אנשים אחרים. התגלית שמשהו שעשיתי לחלוטין בשביל עצמי מסמל משהו גם לאנשים אחרים היא נקודת מבט שאני עדיין מסתגל אליה.

עד סוף העולם

מאיפה מתחילים? כנראה מהפתיח הרגיל: היעד השני ברשימה הוא הארבעים ושלושה שהושלם, לראות את אנטארקטיקה. מי זוכר שלפני שנים, כשהרשימה נכתבה בכלל לא התכוונתי לרוץ שם, רק לגעת בקצה היבשת, בוודאי לא להגיע כמעט עד קו רוחב 80 דרום. בכלל לא העזתי להתחייב להגיע לאנטארקטיקה. היעד בכלל היה לראות את הזוהר הצפוני או את אנטארקטיקה. כן, אנטארקטיקה היתה רק חלופה, למרות שתמיד היא היתה מספר אחת בלב, פשוט לפני חמש או שש שנים לא האמנתי שזה יקרה.

את הפוסט הזו התחלתי לכתוב מפונטה ארנס, צ'ילה, תוך כדי המסע הארוך חזרה לישראל ואני שולח אותן לפרסום מסאו פאולו, ברזיל, באמצע המסע שלי חזרה. הפוסט ממוקד בשהות הקצרה במחנה ביוניון גליישר, אנטארקטיקה, ולמרוץ עצמו. בקרוב, צוות הצילום יעביר למשתתפים את התמונות המקצועיות ואני מעריך שאמצא שם חומרים לפוסט נוסף. בזה יגיע לסופו המסע הגרנדיוזי הזה. המסע ברשימת היעדים עצמה עוד לא הסתיים, יש עוד שבעה יעדים ויש גם אחד עשר עשרה מהעבר שלא כתבתי עליהם עדיין, אבל אין עוד משהו שומט לסתות כמו היעד הזה. מצטער, מכאן והלאה תסתפקו במה שיש :)

מטוס בואינג רגיל לגמרי של חברת איסלנדאייר המריא בטיסה רגילה לגמרי. תא הנוסעים היה לא אופייני, כשבכל שורה ישב נוסע אחד עם המון ביגוד חורפי סביבו והשורות האחוריות היו עמוסות בשקי שינה. המטוס הגיע למשטח קרח באמצע שום מקום ונחת עליו בלי מגדל פיקוח או טרמינל. העובדה שהנחיתה נעשתה ללא סיוע של בקרים היא זו שדרשה מזג אויר מושלם כדי שיהיה אפשר לבצע אותה.

קצת לפני הנחיתה התבקשנו להתלבש ליציאה מהמטוס. שמעתי הרבה על הרגע הזה שבו יוצאים למקום פתוח לגמרי ונתקלים ברוח חזקה ובטמפרטורות קרות במיוחד והתחלתי להעמיס ביגוד. חוץ מהמכנסיים, המעיל והמגפיים היעודיים, שמתי שתי זוגות כפפות והתחלתי להעמיס כל מה שאפשר על הראש: מחמם צוואר, כיסוי פנים, מחמם אוזניים, כובע, מסכת סקי. יצאתי החוצה וגיליתי שהקור לא כזה נורא. רכבים שיסיעו אותנו למחנה כבר חיכו שם, אבל לפני שעליתי על אחד מהם צילמתי כמה תמונות

מבט מהמטוס על הרכבים במנחת

סלפי עם המטוס

סלפי עם הרכבים

הנסיעה ארכה רבע שעה עד שהגענו למחנה יוניון גליישר לתדרוך הכרת המחנה. למדנו מהם גבולות הגזרה שאסור לעזוב בשל סכנת בולענים, הכרנו את האוהלים השונים שרלוונטים עבורנו, חדר אוכל, חדר תקשורת, מרפאה, אוהל מחומם לייבוש בגדים אחרי המרוץ ואת מתחם האוהלים של האורחים. למדנו איך משתמשים בשירותים: מפרידים בין מספר אחת לשתיים, כי כל אחד מהם נאסף בנפרד ומוטס חזרה לצ'ילה (כן, קראתם נכון). בשום פנים ואופן לא עושים כלום בשטח, ואם ממש צריכים בלילה באוהל ולא רוצים להתלבש במיוחד, משתמשים בבקבוק. למדנו איך עובדת המקלחת של אחרי המרוץ: עובדי המקום ממיסים קרח שמחומם, אותו ממלאים בדלי ואז מפעילים משאבה ששואבת מים מהדלי ומוציאה אותם דרך ראש מקלחת שנראה רגיל בהחלט. 

האזור התפעולי על רקע הר אלזוורת

אוהלי האורחים

האטרקציה המרכזית: פסל הקרח ושלט הכיוונים

חדר האוכל, מבט מבפנים

עוד תמונה של ההר

מכיוון שהביקור שלנו קוצר, קיבלנו לוח זמנים צפוף. נשלחנו לאכול בזמן שאנחנו ממתינים לתיקים שלנו, ואז נקבל את הציוות שלנו לאוהלים. אחר כך, תדרוך לפני מרוץ ואז המרוץ. הארוחה היתה ממש טובה ולשם שינוי היה לי מה לאכול. המנות היו מסומנות לפי אלרגנים והתאמה לטבעונים. בצ'ילה כמעט לא ראיתי ירקות, וזה כנראה מכיוון ששלחו את כולן לאנטארקטיקה.

באופן לא מפתיע, קיבלתי בתור שותף לאוהל את פיני, ישראלי לשעבר שמתגורר בארצות הברית משנות השמונים. כבר נפגשנו בפונטה ארנס והכרנו היטב במהלך ימי ההמתנה שם.

פיני על רקע האוהל שלנו

האוהלים נראים די תמימים, אבל בפנים היה די נעים. כל אוהל הכיל שתי מיטות, עליהן פרסנו את שקי השינה. קצת לפני שעזבנו, אחרי שפינינו את הציוד מהאוהלים, צילמתי סרטון של מבט מבפנים:

בתדרוך קיבלנו תיאור של המסלול, ארבע הקפות של 10.55 ק"מ, כשיש תחנת תזונה בתחילת ההקפה ועוד אחת אחרי 4 ק"מ. בשתי התחנות יש שירותים, ורק שם אפשר להתפנות. ג'לים וציוד תזונה אישי אחר אפשר להשאיר בתחנה בתחילת ההקפה. ביגוד להחלפה אפשר להשאיר באוהל לייבוש בגדים, שהוא טיפה מרוחק מהמסלול. חוץ מזה ניתנו הוראות בטיחות כדי להישמר מכל צרה אפשרית, כוויות קור, התיבשות וכו'. תחזית מזג האויר למרוץ היתה רגועה, רוחות חלשות וטמפרטורה סביב מינוס 7 או מינוס 8, אם כי בהמשך היא היתה צפויה לרדת עוד לסביבות מינוס 12.

שער הזינוק והסיום

מהסערה שעכבה את ההגעה שלנו לא נותר זכר. מכיוון שלא ממש סבלתי מהקור, החלטתי שאפשר לצמצם בשכבות ביגוד. עדיין נדרשת שכבת בסיס ושכבה חיצונית, אבל אפשר לוותר על הריפוד בפנים. שמתי בגדים נוספים בעמדת ההחלפה למקרה שיהיה לי קר, אבל החלטתי להתחיל את המרוץ בלי חלק מפרטי הלבוש.

בזמן ההתארגנות למרוץ יצאתי לריצה קצרה כדי לבחון את המסלול ולתאם ציפיות עם עצמי לקראת המרוץ. הריצה על השלג היתה מאוד לא נוחה והרגישה כמו ריצה על חול עמוק. גם קשה לרוץ מהר על משטח כזה וגם כל צעד גוזל הרבה יותר אנרגיה מהגוף, כך שהיייתי צפוי להתעיף הרבה יותר מהר. בתנאים כאלו, ומתוך הכרות עם עצמי, ידעתי שיהיה לי קשה מאוד במהלך הריצה. תוצאה של פחות מחמש שעות נראתה לי שאפתנית מאוד במצב הזה, אבל קיוויתי שזה בגבולות האפשרי.

את הזינוק למרוץ ביצענו שלוש פעמים, כשהפעמיים הראשונות הן רק לצרכי צילום, ואחרי כמה עשרות מטרים של ריצה חוזרים לקו הזינוק. בזינוק השני נעמדתי מקדימה ושעטתי במהירות כדי לצאת ראשון בתמונות. התוצאה לפניכם:

זינוק פלסבו

בפעם השלישית זינקנו באמת. ניסיתי להתיצב על קצב שהרגיש לי נוח, למרות שהמילה נוח לא מתארת את המגע של כף הרגל עם השלג. לפעמים השלג מהודק אבל לפעמים הרגל שוקעת פנימה וצריך למשוך אותה החוצה ורוב הצעדים הם בין לבין. די מהר הרצים הסתדרו באופן טבעי בטור לפי המהירות שלהם. אין כאן ניסים ומי שהגיע עם תוצאות טובות יותר במרוצי כביש היה, באופן יחסי, מהיר יותר גם כאן. הייתי יחסית מקדימה מההתחלה, ואחרי כשני קילומטרים בהן עברתי שניים שלושה רצים, כבר לא היו שינויים מהותיים במיקום שלי. בסיבוב וחצי הראשונים החלפתי מקומות עם שני רצים אחרים כמה פעמים בעצירות בתחנות, כשבסופו של דבר אני מסיים ביניהם ורץ נוסף עבר אותי בסיבוב השני, כשהייתי מופתע מכך שהוא לא היה לפני מההתחלה, כי הוא נראה לי מהיר.

אחרי הזינוק, עדיין כולם קרובים זה לזה

הסיבוב הראשון עבר יחסית חלק בטיפה יותר משעה אבל בסיבוב השני התחלתי להתעייף ולהאט, וגם הייתי צריך לעצור פעמיים בשרותים. באמצע הסיבוב השני הרגשתי את האצבעות קופאות. זו היתה טעות להסתפק בכפפות דקות כי עכשיו הן נרטבו מהזיעה שלי והתחילו לקפוא. המחנה נבנה ליד הר כיוון ששם הרוחות חלשות יותר, אבל בחלק של המסלול שרחוק מהמחנה הרגשתי את הקור בכפות הידיים ממש חזק. כשסיימתי את הסיבוב השני, קרוב להגנה של ההר, כבר לא כאבו לי הידיים, אבל החלטתי לא להסתכן והחלפתי את הכפפות הרטובות בשני זוגות חדשים, אחד על השני.

הסיבוב השלישי היה עוד יותר איטי ושוב נאלצתי לעצור בשרותים בשתי התחנות. גם האוכל בתחנות, הג'לים שהכנתי לעצמי, בננות, קולה, הושפעו מהקור. הג'לים נהיו צמיגיים, הבננות קרות, הקולה עם גושי קרח. בתחילת הסיבוב כבר רצתי לבד לגמרי, כבר לא ראיתי את הרץ שלפני ולא את זה שמאחורי, אבל מאמצע הסיבוב התחלתי לפגוש את הרצים האיטיים יותר שעקפתי בסיבוב שלם.

בתדרוך, ריצ'רד, מנהל המרוץ, המליץ למי שמרגיש שלא יוכל לרוץ לשלב הליכה. לא חשבתי שההמלצה תקפה לגבי אבל כשהעייפות נתנה אותותיה חשבתי על זה שלמרוץ כזה צריך באמת להתיחס כמו מרוץ אולטרה. כשרצתי את ה-100 ק"מ, עצרתי בכל תחנה (כמו כאן) וגם הלכתי קצת כל חמישה ק"מ החל מהקילומטר ה-25. הקילומטר ה-25 כאן היה תחנת התזונה בסיבוב השלישי, אבל כשהגעתי ל-30 ק"מ הלכתי קצת. כבר אחרי 50 מטרים הרגשתי יותר טוב וחזרתי לרוץ.

תוך כדי המרוץ ניסיתי להעריך האם אוכל לסיים אותו בפחות מחמש שעות. על פניו, לכל אורך הדרך נראה שהתשובה חיובית, אבל מכיוון שכל הזמן איבדתי מהירות לא הייתי בטוח בזה. גם העצירות בתחנות היו ארוכות ואיבדתי שם זמן יקר. בנוסף, נראה היה שהמרוץ יצא יותר מ-42.2 ק"מ והייתי צריך לקחת מרווח ביטחון. 

הסיבוב השלישי הסתיים ב-32 ק"מ ותחנת התזונה בתוך הסיבוב הרביעי והאחרון היתה בקילומטר ה-36, אז החלטתי שהמעבר היזום הבא להליכה יהיה ב-40 ק"מ. לכל אורך המרוץ הקיפו אותי רוכבים על אופנועי שלג, על פי רוב כדי לבדוק אם אני בסדר, ובשעתיים הראשונות של המרוץ גם צוות הצילום עבר בין המשתתפים. מי שאיישו את תחנת התזונה באמצע ההקפה לבשו תחפושות ועודדו כל רץ שהגיע. גם סמוך לנקודת ההתחלה/סיום היה צוות מעודדים.

הק"מ ה-40 הסתיים בדיוק כשהגעתי לרץ נוסף שאותו עברתי בסיבוב. הלכתי איתו כמאה מטרים לפני שחזרתי לרוץ. לפי ההערכה שלי, נותרו לי עוד 2.6 ק"מ (ולא 2.2 ק"מ), ובדיעבד אפילו קצת יותר. הרגליים שלי היו מאוד עייפות וכבר חשבתי ללכת קצת גם בקילומטר ה-41 וה-42, כי ראיתי שיש לי מספיק זמן. לאורך המסלול היו שלטים שציינו את המרחק שעברתי, במיילים, אבל מכיוון שהמסלול היה ארבע הקפות, אז כל הזמן פגשתי שלטים. בשלב הז רצתי משלט לשלט כדי לחלק את המאמץ למנות קטנות ככל האפשר.

כבר לא עצרתי בקילומטר ה-41. ראיתי את אחד הרצים שעקפתי בסיבוב לפני, וחשבתי על זה שאם אלך, נגיע לקו הסיום ביחד. כל רץ שמסיים מצולם ולא רציתי שמישהו אחר יכנס לי לפריים, אז המשכתי לרוץ כדי להשאיר אותו מאחור. ראיתי את שער הסיום, אבל מכיוון שהשטח פתוח ושטוח, רואים כל דבר ממרחק עצום. עדיין הייתי במרחק קילומטר וחצי ממנו. המשכתי לחפש סימני דרך כמו שלטים ודגלים ולרוץ עד הסימן הבא, וזה שאחריו, וזה שאחריו, עד שראיתי שפורסים את הסרט בנקודת הסיום ורצתי לתוכו.

סיימתי, והצלחתי לעמוד בהערכה שלי לגבי התוצאה, 4:54:21, מקום תשיעי בין הגברים ועשירי כללי. קיבלתי את המשליה מריצ'רד, הצטלמתי עוד קצת בנקודת הסיום וצלעתי לאיטי לאוהל, כדי לקחת בגדים למקלחת. ההליכה בשלג בין כל המקומות שהייתי צריך לעבור בהם, האוהל שלי, המקלחות, השירותים, האוהל לייבוש בגדים, היו קשים ולקחו לי המון זמן. כשסיימתי, התלבטתי אם לחכות לרצים הבאים ליד קו הסיום, אבל החלטתי שעדיף לישון קצת.

היה לי קצת להירדם, גם מהתרגשות, גם הרגליים כאבו וגם האור מהיום התמידי ששורר בקיץ האנטארקטי נכנס לאוהל. בנוסף, מדי פעם שמעתי את צעקות העידוד כשעוד רץ סיים את המסלול. בתוך שק השינה היה חם ונעים והצלחתי לישון שלוש שעות עד שפיני הגיע לאוהל. נרדמתי והתעוררתי עוד כמה פעמים עד שהחלטתי שהגיע הזמן לצאת.

בחדר האוכל, ששימש נקודת התכנסות של הרצים, קיבלנו עדכון שהמטוס בדרך, ולכן אנחנו צריכים לפנות את האוהלים כדי שאפשר יהיה להכשיר אותם לאנשים שמגיעים למחנה עם המטוס שיקח אותנו חזרה לצ'ילה. את שאר הזמן עד הטיסה, בערך חצי יום, העברתי במינגלינג עם הרצים האחרים ובשיתוף החוויות שלנו.

מזכרת מהנסיעה

בגלל ההמתנה הארוכה בפונטה ארנס לטיסה, יצא לי להכיר טוב חלק מהרצים, במיוחד את אלו ששהו במלון שלי. אני מניח שכל מי שיצא לטיול מאורגן גילה שנוצר בונדינג עם חלק ממהמשתתפים, אז כאן, בגלל המחנה המשותף היוצא דופן שמאחד בין כולם, האפקט הוא עוצמתי פי כמה. לכל אחד יש סיפור רקע מיוחד משלו, ובכל זאת לכולנו יש משהו שמאחד אותנו ומבדל אותנו משאר העולם, בוודאי אחרי שסיימנו את המרוץ.

הרצים שסיימו אחרי סיפרו שהשהות הארוכה בקור היתה קשה, במיוחד מכיוון שהטמפרטורות ירדו אחרי שסיימתי. חלק היו צריכים להחליף בגדים, ולפעמים גם להיכנס לאחד האוהלים ולהתחמם, לפני שיכלו להמשיך.

בצהריים נערך טקס הסיום, בו חולקו צלחות לשלושת המקומות הראשונים בכל מגדר. המנצח, בזמן של 3:53 מפולין והמנצחת, עם שיא מסלול לנשים של 4:06 מלטביה. חולקו גם מדליות למי שסיים שבעה מרתונים בשבע יבשות, ומדליית גראנד סלאם אחת, למשתתף שבנוסף לשבע יבשות גם רץ מרתון בקוטב הצפוני. אחרי הטקס שוחחתי קצת עם המנצח, והוא סיפר שהוא בן 48 וכבר סבא. וואו. 

גם פיני קיבל את מדליית 7 היבשות

אחרי הצהריים נסענו למטוס שלקח אותנו חזרה לפונטה ארנס. החוויה הגיעה לסיומה. חלום של שנים, המתנה של שנתיים וחצי מאז הרישום, שבועיים נסיעה שמתרכזים ביממה וקצת, אלף קילומטרים מהקוטב הדרומי, חוויה של פעם בחיים.

איך מסיימים רשומה כזו? בהפתעה. אחרי טקס חלוקת המדליות יצאנו החוצה לכמה תמונות, ואחד מהמשתתפים הפתיע בהופעה. אחרי שחזרנו לפונטה ארנס נפגשנו במסעדה והוא סיפר לי על עצמו והרקע להופעה הזו, אבל לדעתי כל מילה מיותרת. אם חשבתם שמרתון באנטארקטיקה זה משהו יוצא דופן, תראו את התמונה הבאה:

המלך חי וקיים

אנטארקטיקה היא מדבר קפוא עם מזג אויר אכזרי, אבל אין ספק שהיא מלאה בהפתעות. יש גם סרטון קצר עם טעימה מהאירוע:

רגע אופטימי לפני ההמראה

אם אתם קוראים את הרשומה הזו עכשיו, סימן ששלחתי אותה לפרסום כשאני על ההסעה בדרך לשדה התעופה, שעתיים לפני ההמראה לאנטארקטיקה. את הרשומה הזו התחלתי לכתוב ביום רביעי לפנות בוקר, מתוך אמונה שהרגע הזה אכן יגיע, ואני מעדכן אותה תוך כדי האירועים.

נכון לרגע כתיבת הפסקה הזו, המצב די מתסכל. אני כבר שבוע בצ'ילה ומתוכו שישה ימים בפונטה ארנס. על פי הנחיות המארגנים, הגעתי ארבעה ימים לפני מועד הטיסה המשוער ויומיים לפני המועד הנדרש המקורי, כפי שנקבע לפני הופעת הקורונה, כדי לעשות בדיקות יומיות לפני הטיסה. בינתיים, כבר יום שלישי ברציפות שהטיסה נדחית בגלל מזג אויר קשה ביוניון גליישר ובפרט בנקודה בה המטוס צריך לנחות. 

כבר שלושה ימים שבכל ערב אני מקבל מייל מהמארגנים שהטיסה לא תהיה מחר, אולי מחרתיים, בואו מחר לעוד בדיקת אנטיגן. הדחיה האחרונה אתמול היתה מתסכלת במיוחד. ביומיים הראשונים כבר נרמז שהמצב לא מעודד, אבל אתמול (שלישי) כבר מסרנו את התיקים לטיסה, קיבלנו כרטיסי עליה למטוס והאוירה בתור לקבלת הכרטיסים היתה אופטימית. אם באמת הטיסה תצא בחמישי ותחזור בשבת, מה שגם לא ודאי, לא בטוח שאספיק לטיסה שלי חזרה לישראל, ובכל מקרה לא יהיה לי מספיק זמן לבצע בדיקת קורונה לפני טיסה. זה אומר שהפסדתי את הטיסה חזרה.

כרטיס עליה לטיסה שמתעכבת עוד ועוד ועוד

לפני הדחיה האחרונה חששתי מהתסריט שבו הטיסה לאנטארקטיקה תצא כשמועד החזרה המשוער שלה מספיק זמן לפני הטיסה שלי לישראל, אבל נתעכב שם ואני אפסיד את הטיסה חזרה כשאני לא יכול לטפל בזה מקצה העולם. לפחות הבעיה הזו כבר לא רלוונטית. הפסדתי את הטיסה, וזהו. זה מתסכל במיוחד כי איבריה עשו בלגן עם ההזמנה שלי וחסמו לי את האפשרות לשנות את הטיסות מהאינטרנט. מכיוון שאני בכלל לא יודע מתי נחזור מאנטארקטיקה, החלטתי פשוט לבטל את הכרטיס, ולנסות לקבל זיכוי שלא ברור אם אשתמש בו. כשארצה לחזור אזמין טיסה מאיפה שאפשר, דרך כל מסלול אפשרי שיחזיר אותי הביתה.

עובדה נוספת שאי אפשר להתכחש אליה היא שלא אגיע במועד המתוכנן לעבודה. אין לי ברירה ואני צריך לבטל שיעורים ולהשלים אותם במועד אחר. לא רציתי להגיע למצב הזה, אבל כרגע הנזק הוא בר הכלה, אבל לא נעים.

פונטה ארנס היא עיר חמודה, אבל כבר מיציתי אותה. בנוסף, היא גהנום לטבעונים, גם בגרסת טבעונות לייט שבה אני לא מדקדק בלברר מרכיבים במנה שלא רואים אותם והאם טגנו אותם בחמאה או בשמן. יש מקומות ספורים שמגישים משהו שאני יכול לאכול, וקצת נמאס להזמין כל יום אותה מנה באותה מסעדה.

רוב המשתתפים כאן ממתינים בתסכול כמוני, אבל יש כמה בודדים שהם קצת יותר בעלי יוזמה. אחד יזם לפני כמה ימים יציאה לטיול מאורגן לתצפית על מושבת פינגווינים. באותו זמן עוד לא הייתי מקושר לקבוצת הוואצאפ הנכונה אז למדתי על זה בדיעבד. גם היום יוצאים שני טיולים לטבע, אבל היעד שלהם פחות עניין אותי. כשכל יום הוא "היום לפני הטיסה, תהיו בהיכון", קשה לי לעשות שינוי מחשבתי ולקפוץ בספונטניות על עגלה אחרת. כדי לא להשתגע, החלטתי להיות ספונטני בקטנה ולצאת לריצה קצרה, הראשונה מאז יום שבת. בימים האחרונים לא רצתי כדי לנוח לפני המרוץ, אבל אחרי דחיה ועוד דחיה ועוד אחת, האסטרטגיה הזו יצאה מאיזון.

חזרתי מהריצה יותר רגוע. דיברתי עם אשתי בבית שדברה עם שירות הלקוחות של איבריה ויש מצב שיזיזו את הטיסה, רק עוד לא החלטנו למתי. היא היתה רגועה וזה הרגיע גם אותי. בבדיקת האנטיגן ניסיתי לחלץ מידע פנים ואשת הקשר שלי בלוגיסטיקה נשמעה אופטימית, אם כי גם אתמול האוירה הכללית היתה אופטימית והסתיימה באכזבה. לפי דבריה, עדיין יש רוחות אבל נראה שהסערה שוככת והצוות הלוגיסטי התחיל להכין את מסלול הנחיתה. זה לא אומר הרבה חוץ מזה שטיסה מחר היא בגדר אפשרות, ואת זה כבר ידעתי.

בינתיים הארכתי ביטוח נסיעות, דחיתי פגישות וביקשתי לבטל שיעורים ולקבוע שיעורי השלמה. עוד שיחה עם הבית והחלטנו לא להסתבך, לבטל את הטיסה וכשאני אחזור מאנטארקטיקה להזמין ברגע האחרון מה שאפשר ולא משנה מאיזו חברה או ספק תיירות. מה שנשאר זה להעביר את הזמן עד העדכון של הערב, בשעה שמונה. בימים הקודמים, הודיעו מוקדם יותר על הדחיה, עוד בצהריים, והדחיה המתסכלת אתמול היתה בסביבות ארבע וחצי. השעה כבר שש ואני נאחז בתקוה שאם לא מקדימים להודיע שום דבר, זה סימן טוב. 

בשבע וחצי יצאתי עם חלק מהחבורה למסעדה. בדרך לשם כולם חלקו את התסכולים שלהם מההמתנה הארוכה, מהדחיות החוזרות ומשינויי לוחות זמנים. בשעה 7:59 אחת המשתתפות החלה להקריא בהתלהבות מייל מהטלפון שלה. מחר בבוקר טסים! הרעש שהעיר אתכם באחת לפנות בוקר בישראל זו אנחת הרווחה שיצאה מפונטה ארנס, צ'ילה. 

חוגגים לילה אחרון בפונטה ארנס

קשה להאמין שהמסע הארוך הזה, שהתחיל ברישום למרוץ לפני שנתיים וחצי, עומד להגיע לרגע השיא שלו. מרגע שהמכשול האחרון הוסר, אני חש הקלה, אבל לא התרגשות. התרגשות חשתי לפני שנתיים וחצי, כל יום במשך שבועות ואולי גם חודשים. היה לי מספיק זמן להתרגל לרעיון, והעובדה שהוא קורה מחר ולא מתישהו בעתיד הרחוק עדיין לא נתפסת אצלי.

יום חמישי, 8 בבוקר, עוד שעה האיסוף לשדה תעופה. בדיוק סיימתי שיחה עם אשתי שביטלה את הטיסה ויחד בדקנו חלופות אחרות. בתיבת המייל דרמה חדשה. שוב עיכוב בטיסה בגלל מזג אויר, עדכון הבא עוד ארבע שעות. באמת שאין פה רגע משעמם. 

השמועה אומרת שהטיסה נדחתה משעה 11 בבוקר לשעה 5 אחרי הצהריים, אם מזג האויר ישתפר. בינתיים הולך לעוד בדיקת אנטיגן יומית. בדרך הלוך וגם בחזור פוגש חלק מהמשתתפים, חלקם עדיין מחוייכים, חלקם עם עצבים מרוטים כמו שלי. 

הגיע העדכון, שאין עדכון. עדכון נוסף בעוד שעה וחצי. הזמן עובר והעדכון לא מגיע. השמועות מדברות על בעיית אינטרנט במחנה באנטארקטיקה שגורמת לעיכוב. בסופו של דבר, מגיע העדכון שהכל נדחה למחר, פרטים נוספים בהמשך הערב. אוף. אני מבין שמזג האויר הוא כח עליון, אבל גם כח עליון יכול להתחשב ולפעול שבוע קודם או שבוע אחר כך.

 בינתיים, חלק מהמשתתפים הצהירו שהם נמצאים על הקצה מבחינת הגמישות שלהם. כמו במקרה שלי, גם אחרים סיפרו שחבריהם שנשארו מאחור תומכים בהם מרחוק, ובאיזשהו מקום כולנו מרגישים מחוייבים להשלים את המשימה גם עבור אלו שמתצפתים עלינו מהבית. 

פרסמתי הודעה בקבוצת וואצאפ של המשתתפים שאני הולך למסעדה האיטלקית הקבועה שלי, ומפה לשם היינו שמונה אנשים בשולחן. גם הפעם, תוך כדי הארוחה, הגיע העדכון המיוחל שטסים מחר, ממש על הבוקר. המייל שהגיע נראה אופטימי במיוחד, נקווה שהפעם זה יקרה. לצערי, החזרה המתוכננת יחסית מוקדמת, כדי לעזור לאנשים שעוד לא פספסו טיסות להספיק, למרות ששום דבר לא מובטח. היינו אמורים לחזור ביום ראשון והתכנון כרגע הוא לחזור בשבת בלילה. זה אומר שהמרוץ יהיה ביום שישי בערב.

משהו שלמדתי: אנחנו ממש לא היחידים שבמחנה ביוניון גליישר. למעשה, זה יותר כמו תחנה מרכזית שוקקת. יש שם מטפסי הרים, אנשים שהגיעו לסקי ואפילו מרוץ של מכונית פורשה. הם תקועים שם כבר שבוע ואנחנו חושדים שהטיסה שלנו היא זו שתחלץ אותם.

משהו שלמדתי 2: השבוע הופיעה פה במלון קבוצה נוספת של רצים. הם שייכים למרוץ אחר באנטארקטיקה שכתבתי עליו כאן, או ליתר דיוק באי המלך ג'ורג', ה-white continent marathon. המרוץ שונה ממה שזכרתי אותו. אני זכרתי שהם מגיעים בספינה מארגנטינה, אבל כנראה שהם שינו פורמט והם מגיעים בטיסה כמונו, רק למקום אחר, הרבה יותר צפוני. בנוסף, הם רצו מרתון חצי מאולתר על הטיילת כאן כדי לכסות שני מרתונים בשתי יבשות בטיול אחד. למרבה ההפתעה מתברר שלא היו להם אישורים לטוס לאי, והמרוץ המרכזי שלהם בוטל. ממש מאכזב בשבילם, ומחדל ענק של המארגנים.

תכננתי לשלוח את הרשומה הזו כשאני כבר המטוס, אבל אני לא בטוח אם יהיה לי אינטרנט בשדה התעופה שאנחנו נוסעים אליו, אז אני חותך עכשיו את העדכון  כשאנחנו על האוטובוס. אחרי כל כך הרבה קשיים ועיכובים, הפעם זה קורה. אעדכן כשאחזור.

פונטה ארנס

בקצה הדרומי של דרום אמריקה, נמצאת פונטה ארנס, בה אני נמצא כבר כמה ימים. הנסיעה לאנטארקטיקה נדחתה ביום אחד, מטעמי מזג אויר, ותצא ככל הנראה ב-14.12. המרתון יהיה יום לאחר מכן והחזרה לפונטה ארנס אחרי יום נוסף. הכל, כמובן בכפוף לאילוצי מזג אויר.

להרבה ערים יש כזה, אבל זה הכי יפה שראיתי

כדי לקבל עדכונים על המסע לאנטארקטיקה, אני ממליץ לעקוב אחרי חשבון האינסטגרם של המרוץ, ועוד יותר אחרי חשבון הפייסבוק. יש כאן צוות מדיה שמצלם ומסריט, אבל הגישה לאינטרנט באנטארקטיקה מוגבלת. חשבון האינסטגרם יתעדכן לפני ואחרי הנסיעה. בחשבון הפייסבוק יהיו גם עדכונים תוך כדי, שיועברו בטלפון לוויני. בנוסף לכל זה, הביוגרפיות של המשתתפים עלו באתר המרוץ. אני כמובן מופיע ראשון, ויש הרבה משתתפים עם רקורד מעניין.

העיר עצמה, או ליתר מרכז העיר, מאופיינים בבניה נמוכה של בתים צבעוניים ודי ותיקים. העיר עוברת מתיחת פנים מבורכת שכוללת בעיקר שיפוץ של המדרכות. רוב הבתים ישמחו גם לקבל שיפוץ של החזית ומחיקה של לפחות חלק מהגראפיטי. כל עיר והייחוד שלה אבל הסגנון אופייני להרבה ערים ששמרו על המבנים הישנים שלהן, ולי הזכיר את סנטה קרוז בקליפורניה, למרות שהזיכרון שלי רופף ומבוסס על ביקור קצר לפני 15 שנים.

רחוב טיפוסי במרכז העיר

עוד רחוב. המדרכה משופצת למחצה

לעיר יש כמה מבנים משמעותיים, כמו הכנסיה שלה, וקיבלתי מהמארגנים רשימה של נקודות ציון חשובות בעיר, אבל אני מודה שעיקר החשיבות שלהן היא היסטורית מקומית. מה שעשוי להיות מפגש מרגש של אזרח צ'יליאני עם חלק מהתרבות והזהות שלו, בשבילי הוא רק עוד בניין מפואר שכמותו כבר ראיתי במקומות אחרים.

פנינה בתוך העיר. המבנה משמש כמוזיאון

יש גם ארמון קטן

ובכל זאת, שני דברים שמאוד אהבתי בעיר: בשיטוט במרכז המאוד לא גדול שלה, יש כמה שדרות רחבות ויפות. השני הוא הטיילת של העיר לאורך החוף. בחוף עצמו אף אחד לא מתרחץ, כי למרות שקיץ כאן, מאוד קר. אבל, הטיילת עצמה מושקעת, יש לה שביל אופניים נפרד והיא משופעת בריהוט רחוב ופסלים שונים, כולל אחד מרשים מאוד שהחלון בחדר שלי במלון משקיף אליו, והוא מנציח את המשלחת שצ'ילה שלחה לאזור בשנת 1843.

נוף מנצח

קטע מהשדרה המרכזית

העיר עצמה היא גם נקודת בסיס לטיולים רחוקים יותר, עוד יותר קרוב לקצה היבשת, אבל מבחירה וגם לא מבחירה, אני מקורקע למרכז העיר. ראשית, בכל יום יש לי פעילות כלשהי שקשורה למרוץ ומגבילה את היכולת שלי להתרחק לזמן רב. אני צריך להגיע לבדיקת אנטיגן יומית וכמעט בכל יום יש משהו נוסף, כמו השכרת ציוד או תדרוך. שנית, אני כאן בשביל החוויה אבל כחלק מהחוויה אני מתיחס ברצינות למרוץ ושומר על עצמי. שלישית, אפילו שפגשתי חלק מהמשתתפים, בסופו של דבר אני כאן לבד ולא מרגיש בנוח לצאת לבדי לטיול מרוחק מחוץ לעיר. נראה לי שגם המשתתפים האחרים מקורקעים. ביומיים הראשונים ניצלתי את הטיילת הנהדרת לריצות אימון, ועכשיו בעיקר אני מעביר את הזמן בשיטוט בעיר או במלון.

כטבעוני, המקום לא ידידותי להעדפות התזונה שלי. גם לא כטבעוני, התזונה לפני מרתון היא בעיקר פחמימות ויש מעט מאוד מקומות עם פסטה בתפריט, בוודאי אחת פשוטה בלי תוספת בשרית. בינתיים אני מסתדר עם המסעדה של המלון, מסעדה נוספת עם קצת יותר "שיק" וסנדויצ'יה עם פריט אחד צמחוני (כנראה גם טבעוני), סנדוויץ' אבוקדו. עכשיו דגמתי את הסופרמרקט ולא התפעלתי מההיצע שלו.

ארוחת ערב טיפוסית

המקומיים, לפחות אלו שעובדים במלצרות, לא דוברים אנגלית בכלל. לעומתם, בקבלה של המלון ידעו מצוין. בכל מקום יש עמדה לחיטוי ידיים ולרוב מבקשים למדוד טמפרטורה ולהציג "פאס", שזה התו הירוק שלהם. כולם עם מסכות וחובשים אותן באופן תקין. גם בחוץ, איפה שמסכות אינן חובה, רוב האנשים חובשים אותן.

שלשום קיבלתי את הציוד ששכרתי: מגפים, מכנסיים ומעיל לתנאים קשים. הם משמשים לכל השהות בחוץ באנטארקטיקה, למעט בזמן הריצה.

מרופד

אתמול נערך תדרוך למשתתפים. בגלל הקורונה, הוא נערך בשני מושבים, כשאני, יחד רוב המשתתפים הלא אמריקאים, במושב הראשון. פגשנו את ריצ'ארד, מנהל המרוץ והיוזם שלו. הוא חזר על הטענה שגם אני התיחסתי אליה בפוסט הקודם, והיא שהחלק הקשה, להגיע לפונטה ארנס, מאחורינו, כשהשנה החלק הזה היה קשה במיוחד. מכל המשתתפים, רק אחד לא הצליח להגיע (אני לא יודע מי). המשתתפים מדרום אפריקה כבר נמצאים באנטארקטיקה (אני מנחש שהם קשורים להפקה).  הוא הסביר קצת על התכנון לימים הקרובים ועל מה לקחת לאנטארקטיקה ומה לא. בסוף הוא חילק לכל אחד תיק עם צ'ופרים, כמקובל במרוצים.

עמדת התדריך

אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה

ערכות משתתף

תכולת הערכה

כזה עוד לא קיבלתי. עוד מעט

היום נערך "מסדר ציוד". צוות של שלושה חברים בהפקת המרוץ הגיעו אלי לחדר כדי לעשות בדיקת ציוד. הם הדגישו שביציאה מהמטוס, מאוד קר ליד מסלול הנחיתה, הרבה יותר מאשר במחנה עצמו. מצד שני, בריצה עצמה מתחממים מהר ומגלים שהבגדים חמים מדי. ההערות שלהם עזרו לי לגבש אסטרטגיה מה ללבוש מתי. בסופו של דבר, עברתי את המסדר וקבלתי ציון לשבח על הנעליים. מחר יאספו ממני תיק לבטן המטוס שיגיע איתי למחנה. למטוס עצמו אני לוקח תיק גב עם ציוד הכרחי לשעות הראשונות באנטארקטיקה, וציוד לשעות הראשונות אחרי החזרה. כל השאר, בעיקר בגדים "רגילים", נשאר בפונטה ארנס.

 אורזים ליומיים שלושה

זהו, נשאר להעביר את הזמן עד הדבר האמיתי. בינתיים יש דחיה של יום, נקווה שלא יותר.

 

לילה אחד בסנטיאגו

את הרשומה הזו אני כותב מהמלון בתוך שדה התעופה של סנטיאגו, בירת צ'ילה. הימים האחרונים היו מרוץ אחרי מילוי והדפסה של טפסים אלקטרוניים. בגלל הקורונה, הרשויות בצ'ילה דורשות לא מעט טפסים ולמזלי היה לי תיאור מפורט ממארגני המרוץ לגבי נהלי הכניסה למדינה ואיזה טופס צריך בכל שלב. גם ספרד, בה היתה עצירת ביניים, דורשת הצהרת בריאות, אבל בסוף אף אחד לא ביקש אותה ממני.

הטרמינל בסנטיאגו. צולם מחדר המלון

לפני הנסיעה שאלו אותי לא מעט אם אני מתרגש. האמת, שבכלל לא. חלק מזה נובע שאני כבר מחכה כל כך הרבה זמן לנסיעה הזו, שפשוט התרגלתי לחכות ואני עדיין לא מעכל שזה תיכף קורה. הסיבה היותר משמעותית היא שלא היה לי זמן להתרגש. בימים האחרונים, במקום להתרגש, הייתי בלחץ שמשהו ישתבש והכל יתבטל. מהרגע שאגיע למלון בפונטה ארנס, הדרך לאנטארקטיקה ובחזרה היא על המארגנים ואני סומך עליהם שיסתדרו. אם משהו ישתבש אחרי החזרה מאנטארקטיקה, במקרה הכי גרוע הפתרון ידרוש כסף (עוד לילות במלון, החלפת טיסות וכו'). אבל אם משהו ישתבש עכשיו, כל המבצע יהיה בסכנה.

כל הלחץ הזה התחיל עם וריאנט האומיקרון. מיד אחרי הגילוי שלו בישראל, שוויץ החליטה למנוע כניסת ישראלים. פחדתי מאפקט שרשרת שיגרום לסגירת נתב"ג או לאיסור כניסת ישראלים למדינות אחרות. ככל שעברו הימים ושום דבר לא השתנה, התחלתי להירגע בחזית הזו, ולפנות מקום בראש לפחדים לא רציונליים אחרים. יש במשלחת לאנטארקטיקה שלושה משתתפים מדרום אפריקה, ואני לא חושב שיש להם דרך להגיע לנקודת הכינוס. אני ממש מרחם עליהם ויודע שעם קצת פחות מזל הייתי יכול להיות באותו מצב.

עוד חשש לא רציונלי היה בדיקת ה-PCR בישראל. מחוסנים עדיין נדבקים, ומי יודע, אולי לפני חודש נדבקתי, לא פיתחתי תסמינים ועכשיו אכשל בבדיקה ולא אוכל לטוס. כמובן שכל זה לא קרה ויום לפני הטיסה קיבלתי תשובה שלילית.

בימים שלפני הטיסה התחלתי לפתח חשש לא מוסבר שלא אצליח לעלות על הטיסה. הנסיעה שלי הוזמנה דרך איבריה אבל הטיסות הן בחברות שונות ואיבריה לא מאפשרת לעשות צ'ק אין מוקדם דרך האתר אם הטיסה מתופעלת על ידי חברה אחרת. אין בזה שום היגיון אבל הייתי בטוח שאלעל לא יעלו אותי על הטיסה שלהם. כשכבר עמדתי בתור לדלפקים לקבל כרטיס עליה למטוס הדופק שלי היה מעל 100. אחרי שקיבלתי את הכרטיסים הוא ירד ל-77.

בשלב הזה ההיסטריה הסתיימה ולמרות שתיאורטית, עוד דברים יכלו, ועדיין יכולים להשתבש, נשארתי רגוע. הטיסה למדריד יצאה בזמן וכמוה גם טיסת ההמשך לסנטיאגו. כל הטפסים שלי היו תקינים, פקיד ההגירה היה נחמד והמזוודה חכתה לי ליד המסוע במקום ללכת לאיבוד. במכס, הכלבים שמרחרחים את התיקים לא התעניינו בחטיף התמרים שהבאתי איתי ויצאתי החוצה.

הכניסה לצ'ילה בעידן הקורונה דורשת מסלול מכשולים די ארוך, במיוחד לתיירים. לפני הסט הרגיל של בדיקת דרכונים, קבלת מזוודות ומעבר במכס הצטרפו עוד שלבים. קודם, בדקו את תקינות כל הטפסים שלי וקיבלתי הוראות לכניסה לבידוד ולמלא באינטרנט בימים הבאים דיווח יומי על מצב בריאותי. אחר כך, רישום לבדיקת PCR בתוך השדה ולאחריה הבדיקה עצמה. התכוננתי להמתנה ארוכה אבל לא היה לחץ בכלל ובתוך שעה יצאתי מהשדה.

 צילום מסך מתוך האפליקציה לדיווח עצמי של מצב בריאותי 

חציתי את הכביש והגעתי למלון שבו אני אני עושה את הבידוד. ברגע שתגיע תוצאה שלילית אוכל לצאת ממנו, כדי לטוס מחר לפונטה ארנס. רשימת הדברים שיכולים להשתבש עוד לא נגמרה, אבל אני פחות מידאג מהם. עדיין לא הגיעה התשובה לבדיקה, בנוסף "התו הירוק" בגרסתו הצ'יליאנית צריך להתעדכן כשהתוצאה תגיע, למזוודה יש עוד הזדמנות ללכת לאיבוד והמלון עוד יכול להתנער מהזמנה שנסגרה במייל ולא דרך אתר מסודר. אני מאמין שיהיה בסדר ושעון הדופק שלי מסכים איתי.

זו פעם ראשונה שאני בדרום אמריקה, וכרגע בידוד במלון לא מרגיש כמו חוויה מייצגת. יש לי כמה ימים בפונטה ארנס אבל אני אמור להתיצב שם כל יום לבדיקות קורונה מהירות וממילא התבקשנו לשמור על עצמנו מבחינת פוטנציאל להדבקה, אז רוב החוויה שלי של דרום אמריקה תסתכם בעיר אחת בדרום היבשת, אבל גם זו התחלה.

עדכון: רגע לפני פרסום הרשומה, בדקתי בפעם המי יודע כמה את תוצאות הבדיקה בשדה וסוף סוף התקבלה תשובה שלילית. גם התו הירוק המקומי מאשר שאני פטור מבידוד. אני בסטרייק מדהים של להתחמק מנאחס, ומקווה להמשיך אותו עוד קצת.